פעולה מתמשכת ותהליך דטרמיניסטי בהלכה
הקדמה
אפשר לחלק את פעולות האדם לשתי קטגוריות. נכנה אותן כך: האחת, פעולה נשלטת בעלת תוצאה מיידית. והשנייה, פעולה מתמשכת בעלת תוצאה מאוחרת. נתייחס לנזק הנעשה על ידי האדם ונמחיש את דברינו. שבירת חלון על ידי מכת פטיש היא פעולה נשלטת בעלת תוצאה מיידית, התוצאה סמוכה לזמן בו הפועל סיים את פעולתו. לעומת זאת, שבירת חלון על ידי זריקת אבן היא פעולה מתמשכת בעלת תוצאה מאוחרת. כמו כן, נזק הנגרם על ידי דליקה היא פעולה מתמשכת, בה התוצאה מאוחרת ואינה סמוכה לסיום פעולת המדליק. התוצאה אינה סמוכה לזמן, בו הפועל פסק מלפעול. עדיין, אחר שהזורק עזב את האבן ואחר שהמדליק עזב את האש, האבן והאש צריכים להתקדם והיווצרות התוצאה של הנזק מתאחרת עד סיום כל תהליך התקדמות האבן והאש. בפעולה בעלת תוצאה מיידית האדם הפועל שולט כל רגע על הפעולה, וביכולתו להפסיק את הפעולה באופן פסיבי, טרם התרחשה התוצאה. כדי להפסיק את הפעולה אין צורך בפעולה אקטיבית. רק בסיום התהליך, כאשר כבר נוצרה התוצאה, האדם אינו יכול מלהפסיק את פעולתו. בפעולה מתמשכת בעלת תוצאה מאוחרת, אחר שהאבן והאש יצאו מתחת ידו, האדם הפועל אינו יכול להפסיק את פעולתו באופן פסיבי אפילו שהתוצאה עדיין לא נוצרה. כי זאת יצאה מתחת ידו ואינה זקוקה לו.בפעולה מתמשכת בעלת תוצאה מאוחרת, הקטגוריה השנייה שהצגנו, יש להבחין בשני מצבים. מצב אחד, בו זורק האבן על החלון אינו יכול באופן אקטיבי לתפוס את האבן ולבטל את פעולתו. מצב שני, בו זורק האבן יכול לתפוס את האבן, ועל ידי פעולה אקטיבית זו הוא מבטל ומפסיק את פעולתו. בשונה מפעולה נשלטת בעלת תוצאה מיידית, בה כדי להפסיק את הפעולה לא נדרשת מהפועל פעולה אקטיבית, בפעולה מתמשכת בעלת תוצאה מאוחרת דרושה מהפועל פעולה אקטיבית כדי להפסיק את הפעולה. זורק האבן יכול לבטל את פעולתו רק על ידי פעולה אקטיבית של תפיסת האבן. יש כמה דיונים הלכתיים בגמרא ביחס לפעולה מתמשכת בעלת תוצאה מאוחרת. לקביעת זמן חלות חיוב האדם על פעולתו בפעולה מתמשכת והגדרת הפעולה יש השלכות הלכתיות בכמה נידונים. אנו נתייחס לכמה מהם - קים ליה בדרבה מינה, גבייה מנכסים משועבדים שהשתעבדו לפני תוצאת הנזק, היתר הדלקת אש מערב שבת, ושליחת פקס והתקשרות ב"זום" במוצאי שבת מארץ ישראל לאמריקה כאשר עדיין השבת לא יצאה באמריקה.
♦
דעת הנימוקי יוסף
הנימוקי יוסף דן בפרק כיצד הרגל[2] בהתייחסות ההלכתית לתהליך דטרמיניסטי מתמשך כהבערת אש וכיריית חץ בידי האדם. נציג את דבריו:אשו משום חציו כאילו בידיו הבעירו כדאמרן. ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכן מאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת וכל שכן הוא דאילו הכא לא נתכוון להבעיר גדיש של חבירו כלל והכא עיקר כוונתו היא שתדלק ותלך בשבת ועם כל זה תנן [שבת דף י"ט ב'] משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ומעשים בכל יום וכדאמרן.
כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבינן ליה הוה לן למפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וה"נ אילו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסים דידיה דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם ואמאי מחייב הרי מת ומת לאו בר חיובא הוא אלא לאו ש"מ דלאו כמאן דאדליק השתא בידים חשבינן ליה אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן ליה וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב.
מבואר מדברי הנימוקי יוסף שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל מתחילה, וכלשונו "ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא". כן לגבי הדלקת אש, כל הדלקת אש אינה נחשבת כפעולה מתמשכת של האדם, וכלשונו "אלא כמאן דאדליק מעיקרא... וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב".
הערה: בהקשר להבנת דעת הנימוקי יוסף, נחלק הקצות החושן (סימן ש"צ סעיף א') עם הנחלת דוד (בבא קמא דף יז ע"ב), הברכת שמואל (בבא קמא סימן י"ז אות ב') ושו"ת אחיעזר (אבן העזר סימן י"ט סעיף ו'). הקצה"ח סובר שדברי הנימוקי יוסף חלוקים על דעת התוספות (בבא קמא דף יז ע"ב, ד"ה זרק כלי וכו'), שבזורק חץ על כלי לא שייכת סברת "בתר מעיקרא" ו"מנא תבירא תבר". האחרונים שהזכרנו חלוקים על דעת קצה"ח. שורש דברי אחרונים אלו מבוסס על ההבחנה בין דיון על הגדרת מצב הכלי לבין דיון על הגדרת תהליך הפעולה. לאור הבחנה זו, התוספות המתייחסים להגדרת מצב הכלי ולא להגדרת המצב של פעולת התקדמות החץ, אינם חלוקים על דברי הנימוקי יוסף. לאחרונים אלו, הנימוקי יוסף מגדיר רק את תהליך הפעולה של ההבערה וההיזק.
♦
דעת הרשב"א
מקושיית הרשב"א בפרק כיצד הרגל (בבא קמא דף כב ע"ב) מבואר לא כהנימוקי יוסף[3]. נציג את דבריו:"עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור. כלומר משום דקים ליה בדרבה מיניה. קשיא לי אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו על העבד וכדאמרינן בגונב כיס של חברו בשבת שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת וכדאמרינן נמי בגונב חלבו של חברו ואכלו לדברי ר' נחוניא בן הקנה כדאיתא בפ' אלו נערות (כתובות דף לא ע"א)...".
"והכא שריפת העבד לאו צורך שריפת הגדיש הוא ואי בעי נמי מסיר אש מעל גבי גופו של עבד,[4] ובין למ"ד בפ' אלו נערות (שם) כי האי טעמא או כי האי טעמא גבי הגונב כיס בשבת והאוכל חלבו של חבירו ליחייב על הגדיש...".
הרשב"א מתייחס למשנה (בבא קמא דף סא ע"ב) הקובעת שכאשר אדם מדליק גדיש ועבד כפות לו הוא פטור על נזק הגדיש מטעם דין של קלב"מ. המשנה קובעת שחיוב המיתה על רציחת העבד פוטר את המדליק מחיוב הממון. הרשב"א מתקשה כיצד המדליק נפטר על שריפת הגדיש, הרי חיוב הממון קדם לחיוב המיתה. באופן שהמשנה עוסקת בו אין זיקה בין חיוב הממון, החל בשלב הראשוני של הדליקה, בשריפת הגדיש, לבין חיוב המיתה, החל בשלב הסופי שאחרי שריפת הגדיש, במיתת העבד. לדברי הנימוקי יוסף הנ"ל אין מקום לקושיית הרשב"א. היות שאנו מגדירים שכל המעשה של שריפת הגדיש נעשה בתחילה ונחלט מעיקרא - עד כדי כך שבתחילה כבר חל שיעבוד ממוני, ואפילו אם ימות המדליק לפני היווצרות הנזק, הניזק משתלם מאחריות נכסים - פשוט מסברה שבדין המשנה יש זיקה בין חיוב המיתה לבין חיוב הממון. שני החיובים חלים ונחלטים בתחילת ההדלקה[5].
הנימוקי יוסף מוכיח את שיטתו בטענה שאם לא כן, מדוע אין פוטרים את יורה החץ בטענת אונס. ממילא, לדרכנו, יש לתת את הדעת למענה שיתן הרשב"א לטענה זו. מענה לשאלה זו מופיע בספר תרומת הכרי (סימן שצ"ב). כתוצאה מדחייתו את דעת הנימוקי יוסף מחמת הסוגייה בכתובות, הוא קובע: "... ולעולם לא מחייב לא מיתה ולא ממון אלא בתר בסוף ואף דאז אנוס הוא בהכי חייבא רחמנא ודוק"[6]. נבאר את דבריו "בהכי חייבא רחמנא". בשונה מאונס הבא על האדם, אפילו אונס שהאדם גרם לעצמו, בזורק חץ ומדליק האש האדם מביא את האונס על עצמו בידיים. כשאנו מגדירים שהפעולה לא הסתיימה בתחילה, הפעולה בשלבים הבאים מוגדרת כנעשית בידיים, כמו שנבאר בסמוך. ממילא, באופן זה שהאדם מביא בידיים את האונס בעצמו עליו, אין שייך לפטור אותו בטענת אונס. אכן, כפי טענת הנימוקי יוסף, אחר יריית החץ כביכול הידיים פועלות כל רגע ורגע ומניעות את החץ וכעת הידיים אנוסות על פעולתן. ברם, כאשר יצירת מצב זה נעשתה בתחילה ברצון ובידיים ועדיין תנועת החץ מוגדרת כפעולה בידיים, אין שייך לפטור את יורה החץ בטענת אונס.
♦
ביאור מחלוקת הרשב"א והנימוקי יוסף
קו החשיבה שהצבנו, הרואה בדברי הנימוקי יוסף מענה לשאלת הרשב"א, מופיע בספר אמרי משה (סימן ל' סעיף י"א). בספר אמרי משה מקשה המחבר שלדברי הנימוקי יוסף לא מובנת קושיית הירושלמי (בכתובות דף יז ע"ב בדפי הירושמלי) הירושלמי מתקשה בדין המשנה (בבא קמא דף לד ע"ב) שהמדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שהוא מתחייב בנפשו. הירושלמי מקשה מדוע יש לפנינו דין של קלב"מ, על השיבולת הראשונה כבר התחייב המדליק מיתה, ומכאן ואילך אנו מחייבים את המזיק רק בתשלומים. האמרי משה מעיר שלדעת הנימוקי יוסף רק על התחלת הדליקה מחייבים על הנזק, ממילא, חיוב הממון והמיתה חלים יחדיו לעניין פטור של קלב"מ וקושיית הירושלמי מתיישבת[7].כמו כן, קו חשיבה זה מופיע בספר תרומת הכרי (סימן שצ"ב). התרומת הכרי מתקשה, לדברי הנימוקי יוסף, מדוע הגמרא בכתובות (דף לא ע"א) מנמקת את דין קלב"מ בזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו מהטעם שעקירה צורך הנחה. גם ללא טעם זה, היות שחיובי המיתה והממון באים יחד בתחילת הזריקה הדין נותן שיהיה פטור של קלב"מ. בנוסף, מתקשה התרומת הכרי מסוגיית הגמרא בפרק מרובה (בבא קמא דף ע ע"ב)[8]. מדוע הגמרא מעמידה את הדין של זרוק לי גניבותיך לחצרי ותקני לי גנבותיך, כרבי עקיבא הסובר שקלוטה כמי שהונחה דמי. לסברת הנימוקי יוסף, גם לרבנן - שחיוב המיתה (בפועל) של מלאכת שבת חל רק בזמן שהגניבה מגיע לקרקע החצר, אחר שהחצר כבר קנתה לבעל החצר את הגניבה - אנו מחשיבים שחיוב המיתה והממון חלים מעיקרא כאחד. בהמשך ניישב את קושיות תרומת הכרי ונבאר את דעת הנימוקי יוסף.
ביאור נקודת המחלוקת בין הרשב"א לבין הנימוקי יוסף מתייחסת לקביעת היחס בין פעולת הידיים, מעשה האדם, לבין התהליך המתמשך של תנועת החץ המתקדם והתפשטות הדליקה. לדעת הרשב"א, בזורק חץ או במדליק גדיש[9] כל רגע בתהליך התפשטות האש ותנועת התקדמות החץ מוגדר כמעשה נפרד. כביכול, מדליק הגדיש וזורק החץ "עושה וחוזר ועושה"[10] כל רגע את תהליך דליקת הגדיש ותנועת החץ. ממילא, אין שייכות בין חיוב המיתה מטעם רוצח בסוף התהליך, כשהעבד נשרף, לבין חיוב הנזיקין בתחילת התהליך, כשהגדיש נשרף. לכן, הרשב"א הקשה מדוע לפנינו דין של קלב"מ. בניגוד לזאת, לנימוקי יוסף כל המעשה הסתיים בתחילה. התהליך הדטרמיניסטי של התקדמות החץ והתפשטות האש אינו מלווה עם פעולת הידיים. פעולת יריית החץ והדלקת האש הסתיימה כבר בתחילה. תהליך התקדמות החץ והתפשטות האש מוגדר כתוצאה של מעשה הידיים שכבר הסתיים, ולא כפעולת הידיים. ממילא, לנימוקי יוסף קושיית הרשב"א מקבלת מענה.
♦
הסוגיה בפרק אלו נערות
הסוגיה במסכת כתובות (דף לא ע"א) משליכה באופן משמעותי על הדיון ועל מחלוקת הנמוקי יוסף והרשב"א בפרט. כפי שהראנו, תרומת הכרי מצביע על שהסוגיה בכתובות סותרת את דברי הנימוקי יוסף. גם הרשב"א בשאלתו נזקק להתייחס לסוגיה בכתובות. נציג את תורף הסוגיה:גופא אמר רב חסדא מודה רבי נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור חלב. לימא פליגא דרבי אבין דאמר רבי אבין הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא הכא נמי הגבהה צורך אכילה היא. הכי השתא התם אי אפשר להנחה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל אי נמי התם אי בעי לאהדורה לא מצי מהדר לה הכא מצי מהדר לה. מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא איכא בינייהו המעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין בהליכתו. להך לישנא דאמרת אי אפשר להנחה בלא עקירה הכא נמי אי אפשר להנחה בלא עקירה. להך לישנא דאמרת לא מצי מהדר לה הכא מצי מהדר לה.
לכאורה, לפנינו שתי אפשרויות בביאור הסוגיה. האפשרות הראשונה, על שאלת הגמרא מה הפרש בין זורק חץ וקרע שיראין לבין גונב חלבו של חברו ואכלו הגמרא מיישבת שני תירוצים. התירוץ הראשון מבאר את ההגדרה של "עקירה צורך הנחה". ההגדרה היא "אי אפשר להנחה בלא עקירה". לכן, גונב חלב ואכלו אינו מוגדר כעקירה צורך הנחה ואין בו פטור של קלב"מ. התירוץ השני אינו חולק על הגדרה זו, הרי מוכרחים לפרש את המושג ההגדרתי "עקירה צורך הנחה"[11]. התירוץ השני רק מוסיף עוד תנאי. במצב של עקירה צורך הנחה, רק באופן של לא מצי מהדר יש דין של קלב"מ. הגמרא מציינת שההשלכות ההלכתיות לתוספת זו מתבטאות באופן של "מעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין בהליכתו". לתירוץ הראשון יש פטור של קלב"מ, לתירוץ השני אין פטור של קלב"מ.
לאור אפשרות פרשנית זו הגמרא מדייקת להביא דוגמא, בה "אי אפשר להנחה בלא עקירה" ו"מצי מהדר". באופן הפוך, בו יתקיים המצב של "לא מצי מהדר" במצב של "אפשר להנחה בלא עקירה". לשני התירוצים אין דין פטור של קלב"מ. ברם, יש דוחק מסוים באפשרות פרשנית זו. המושג "עקירה צורך הנחה" הוצג בגמרא בתחילה, טרם יישבה הגמרא את קושייתה מגונב חלב ואכלו. לפרשנות זו, המושג "עקירה צורך הנחה" מתבאר רק בדרך אגב, על ידי התירוץ הראשון של הקושיה מגונב חלב ואכלו.
האפשרות השנייה, ההגדרה של "עקירה צורך הנחה" אינה תלויה כלל בשני התירוצים. כן המשמעות הפשוטה של הגמרא. עוד לפני שהגמרא ידעה לחלק ולהבין מה ההבדל בין גונב חלב ואכלו לבין זורק חץ וקרע שיראין, הגמרא הגדירה את זורק חץ כ"עקירה צורך הנחה". שני התירוצים, "אי אפשר להנחה בלא עקירה" ו"לא מצי מהדר", אינם אלא תנאים נלווים להגדרה של "עקירה צורך הנחה". לאור זאת, אפשר שכל תירוץ מספיק לבדו לדין קלב"מ שבעקירה צורך הנחה. לאפשרות פרשנית זו, נצטרך לומר שביאור המושג "עקירה צורך הנחה" אינו תלוי כלל במצב של "אי אפשר להנחה בלא עקירה". לאור זאת, נבאר את המושג "עקירה צורך הנחה" שבפועל העקירה הביאה להנחה, למרות שאין צורך בה.
♦
התייחסות הרשב"א לסוגייה בכתובות
יש שתי אפשרויות לבאר את הגדרת הביטוי "מצי מהדר". האחת, האדם הפועל יכול באופן פסיבי להפסיק את פעולתו. הגדרה זו מתממשת גם במצב של "המעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין בהליכתו". לביאור זה, באופן שהפועל יכול לבטל את פעולתו רק על ידי מעשה אקטיבי אין אנו מגדירים את המצב כ"מצי מהדר", אלא המצב מוגדר כ"לא מצי מהדר". השנייה, גם באופן שרק על ידי פעולה אקטיבית יכול האדם הפועל למנוע ולבטל את פעולתו המצב מוגדר כ"מצי מהדר".בחידושי הרשב"א (בבא קמא דף כב ע"ב) מבואר שלתירוץ השני - "לא מצי מהדר", גם אפשרות פעולה אקטיבית כ"מסיר אש מעל גבי גופו של עבד" (המבטלת את הפעולה) מחשיבה את המצב כ"מצי מהדר". לכן, הקשה הרשב"א כיצד שייך בשריפת גדיש ועבד דין קלב"מ, כאשר חיוב המיתה חל לפני חיוב הממון או חיוב הממון חל לפני חיוב המיתה. כן מבואר ברשב"א שהוצג לעיל. הרשב"א מתייחס בשאלתו להדלקת גדיש ועבד כ"מצי מהדר" מחמת אפשרות כיבוי האש על ידי המדליק. נציג את לשון הרשב"א: "... והכא שריפת העבד לאו צורך שריפת הגדיש הוא ואי בעי נמי מסיר אש מעל גבי גופו של עבד, ובין למ"ד בפ' אלו נערות כי האי טעמא או כי האי טעמא[12] גבי הגונב כיס בשבת והאוכל חלבו של חבירו ליחייב על הגדיש". הרשב"א בדבריו: "והכא שריפת העבד לאו צורך שריפת הגדיש הוא" מתייחס לתירוץ הראשון בסוגיה בכתובות - "אי אפשר להנחה בלא עקירה". בדבריו: "ואי בעי נמי מסיר אש מעל גבי גופו של עבד" מתייחס הרשב"א לתירוץ השני בסוגיה בכתובות - "לא מצי מהדר". הרשב"א מקשה שבשריפת גדיש ועבד אין את שני התנאים לדין קלב"מ שמופיעים בשני תירוצי הגמרא בכתובות. לפנינו, מצב בו על ידי פעולה אקטיבית של "מסיר אש" מוגדר על ידי הרשב"א כ"מצי מהדר".
דבר נוסף בולט בדברי הרשב"א. הוא מנמק את התגלמות התירוץ הראשון בכתובות - "אי אפשר להנחה בלא עקירה" - בדין שריפת עבד וגדיש בביטוי "שריפת העבד לאו צורך שריפת הגדיש". בפשטות, נראה מדבריו כאפשרות הפרשנית הראשונה שהזכרנו. ההגדרה "אי אפשר להנחה בלא עקירה" היא ביאור המושג עקירה צורך הנחה[13].
♦
יישוב הסוגיה בכתובות לנימוקי יוסף
לכאורה, הגמרא בכתובות (שם) סותרת את דעת הנימוקי יוסף. בנימוקי יוסף מבואר שאין צריך לטעם של אי אפשר להנחה בלא עקירה שעקירה צורך הנחה ואין צריך לטעם של לא מצי מהדר[14]. הנידונים של הנימוקי יוסף, מאחיזין את האור במדורה והדלקת נר שבת, מוגדרים כמצי מהדר, המדליק יכול לכבות את האש אחר הדלקתו[15]. כמו כן, נידונים אלו מוגדרים כאפשר להנחה בלא עקירה, המדליק יכול לדלג על השלב הראשון בהדלקה כדי להתחייב בשלב השני של השריפה. גם הנידון של מת קודם שהספיק להדליק הגדיש - בו אפשר לדלג על שלב ההדלקה הראשונית ולהדליק מיד את הגדיש עצמו - מוגדר כאפשר להנחה בלא עקירה.כדי ליישב את דעת הנימוקי יוסף עם הגמרא בכתובות צריך לומר שהנימוקי יוסף יבאר שהנידונים, בהם הוא דן מוגדרים כ"לא מצי מהדר". זאת, מפני שהנימוקי יוסף מבחין בין הגדרת "מצי מהדר" לבין היכולת לכבות את האש[16]. בדוגמא של הגדרת "מצי מהדר" שהביאה הגמרא בכתובות ("המעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין") ה"מהדר" אינו מחוסר מעשה. ההולך עם הסכין יכול באופן פסיבי להפסיק להלך. בניגוד לכך, בנידונים שהביא הנימוקי יוסף, כדי לחזור בו ולבטל את דלקת האש המדליק צריך לכבות את האש. כלומר, המדליק צריך לעשות פעולה אקטיבית כדי לבטל את פעולתו. לנימוקי יוסף, האפשרות לבטל את הפעולה על ידי פעולה אקטיבית אינה מוגדרת כ"מצי מהדר"[17].
לנימוקי יוסף מוכרחים לאמץ את הפרשנות השנייה לסוגיה במסכת כתובות.[18] לאור זאת, לתירוץ שדין קלב"מ תלוי ב"לא מצי מהדר" אין צורך בתנאי של "אי אפשר להנחה בלא עקירה". בנוסף, נבאר לנימוקי יוסף ששני התירוצים תקפים להלכה, כל אחד לבדו. ממילא, דברי הנימוקי יוסף מבוארים. גם שריפת גדיש וכמובן גם יריית חץ מוגדרים על ידי הנימוקי יוסף כ"לא מצי מהדר". לכן, למרות שאפשר לשריפת העבד ללא שריפת הגדיש[19], הסברה נותנת שכל המעשה נחלט בתחילה מהטעם ש"לא מצי מהדר"[20]. אכן, באופן זה יהיה פטור של קלב"מ בשריפת גדיש ועבד מטעם חיוב מיתה של רוצח, ודלא כהרשב"א. כפי שהראנו לעיל, לנימוקי יוסף קושיית הרשב"א מיושבת. זאת היא סברת הגמרא בכתובות בתירוץ השני, שזורק חץ מתייחד ב"לא מצי מהדר", מה שאין כן גונב חלב ואכלו.
נמצא שלנימוקי יוסף, פירוש סברת "אי אפשר להנחה בלא עקירה" היא שכל התהליך נחשב כפעולה אחת. לכן פטור מדין קלב"מ, למרות שחיוב המיתה חל רק לבסוף. פירוש סברת "לא מצי מהדר" היא שכל המעשה נחלט והסתיים בתחילה, לכן פטור מדין קלב"מ. פירוש זה מוכרח מדין חלות שיעבוד נכסים במת לפני הנזק. מכאן מוכח שסברת "לא מצי מהדר" אינה סברה שכל התהליך נחשב פעולה אחת. כמו כן, פירוש זה מוכח מלשון הנימוקי יוסף[21]. בניגוד לכך, וודאי שסברת "אי אפשר להנחה בלא עקירה" אינה טוענת שהמעשה נחלט והסתיים בתחילה. פירוש סברת "אי אפשר להנחה בלא עקירה" היא רק שכל התהליך (מתחילת העקירה) מוגדר כפעולה אחת המחייבת מיתה. לאור דברינו, מקור דברי הנימוקי יוסף נמצא בתירוץ הגמרא בכתובות שב"לא מצי מהדר" יש פטור של קלב"מ.
לאור הדברים, קושיית תרומת הכרי מתיישבת מאליה. הזכרנו לעיל שהתרומת הכרי מתקשה, לדברי הנימוקי יוסף, מדוע הגמרא בכתובות (דף לא ע"א) מנמקת את דין קלב"מ בזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו מהטעם שעקירה צורך הנחה. גם ללא טעם זה, היות שהחיובי מיתה והממון באים יחד בתחילת הזריקה הדין נותן שיהיה פטור של קלב"מ. קושייה זו יכולה לנבוע משתי סיבות. הסיבה הראשונה, אם נפרש שתרומת הכרי הבין את סוגיית הגמרא בכתובות כאפשרות הפרשנית הראשונה שהזכרנו, כהרשב"א. לשני התירוצים שבגמרא, אנו זקוקים לתנאי של "אי אפשר להנחה בלא עקירה". לדרכנו, לאפשרות הפרשנית השנייה בביאור הסוגיה בכתובות, אין כאן קושיה. גם שריפת גדיש ועבד מוגדרת כ"עקירה צורך הנחה", כלומר, בפועל, על ידי שריפת הגדיש נשרף גם העבד וכן להיפך, בהצית בגופו של עבד. בנוסף, לדרכנו, בשריפת גדיש ועבד מתממש פטור של קלב"מ לפי התירוץ השני בגמרא בכתובות. תירוץ זה גורס שהתנאי של "לא מצי מהדר" מספיק לבדו לדין פטור של קלב"מ בהצטרפות המצב שבפועל שריפת העבד נגרמה על ידי שריפת הגדיש בתחילה. ממילא, מיושבת שיטת הנימוקי יוסף. לנימוקי יוסף, שריפת גדיש ועבד מוגדרת כ"לא מצי מהדר".
הסיבה השנייה, אם נפרש שתרומת הכרי סובר שעל ידי אפשרות אקטיבית כהסרת אש מעל גבי העבד וככיבוי אש אנו מגדירים את המצב כ"מצי מהדר". להבנה זו, גם לאפשרות הפרשנית השנייה, קושיית תרומת הכרי ניצבת. להבנה זו, בשריפת גדיש ועבד לא מתממשים התנאים של "אי אפשר להנחה בלא עקירה" ו"לא מצי מהדר". כפי שביארנו לעיל, ממילא מיושבת שיטת הנימוקי יוסף. לנימוקי יוסף, שריפת גדיש ועבד מוגדרת כ"לא מצי מהדר".
♦
יישוב קושיית הרשב"א על ידו
נציג את יישוב הרשב"א לקושייתו:... ואפשר דלר"י דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפי' בגדיש ועבד כפות סמוך לו שא"א לו לברוח הו"ל משעת הצתת האש בגדיש רודף ונעשה על הגדיש כרודף ששבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם שהוא פטור משום דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו ואף זה כן. אלא דאכתי קשיא לי לר"ל דהו"ל בשעת הצתת האש על גופו של עבד מתחייב בנפשו ואחר שמת העבד נשרף הגדיש ואמאי פטור על הגדיש, וי"ל דנשרף הגדיש קודם שמת העבד דכל שעתא ושעתא חשבינן לי' רודף עד שמת העבד, אבל אם נשרף הגדיש לאחר שמת העבד חייב וכדתניא בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עג ע"א) אלו שנתנו להצילן בנפשו נעברה בהם עברה אין מצילין אותן בנפשו, כנ"ל, ועדיין צריך לי תלמוד.
בספר ברכת שמואל (בבא קמא סימן י"ט סעיף א') הקשה על תירוץ הרשב"א שתירץ שיש חיוב מיתה מדין רודף על שריפת הגדיש. לכאורה, עדיין אי אפשר לפטור על ידי דין רודף את חיוב הממון על הגדיש. חיוב הרודף היה רק עד רגע לפני הדלקת הגדיש, מה שאין כן, חיוב הממון חל רק בשריפת הגדיש[22]. נציג את תירוצו של הברכת שמואל:
... אף דעתה הרי אינו רודף ול"ש לחייבו מיתה משום רודף ומ"מ שפיר שייך בזה דין דקלבד"מ דהנה נחזי, דמה שנתחייב מיתה משום רודף בשעת שהניח הגחלת על לבו, הלא החיוב הוא על המעשה רדיפה שיש בה על ידו כל משך שבוער הגחלת עד שיצא נפשו, וע"ז המעשה רדיפה שנמשכת כל הזמן עד יציאת נפשו, זהו מעשה הרדיפה שעליה הוא נתחייב מיתה מעיקרא בשעת הנחת הגחלת משום רודף.
... ומכיון שנתחייב ע"ז המעשה מיתה ליכא חיוב ממון משום דקלבד"מ.
מבואר בדבריו בשיטת הרשב"א שדין קלב"מ בשריפת גדיש ועבד אינו נובע מכך שחל חיוב מיתה בפועל בזמן חיוב הממון. בשריפת גדיש ועבד דין קלב"מ תלוי במה שהמעשה המחייב ממון (כלומר, שריפת הגדיש) הוא גם מעשה שחייבו מיתה, ואפילו שחיוב המיתה היה בעבר ובטל. בביאור דברי הרשב"א האריך בספר אמרי משה (סימן ל' סעיפים ב'-ו'). שם (סעיף ג'), הקשה על תירוץ הרשב"א הטוען שעל שריפת הגדיש יש חיוב מיתה מטעם רודף. נציג את קושייתו:
על פי מה שיש להבין הרשב"א הנ"ל שתירץ דהוי ליה רודף ומאי הרויח בזה דאכתי יקשה להיפוך דחיוב מיתה מדין רודף הוא רק על הרגע שהצית הגדיש. אח"כ כשדולק הגדיש מעצמו בלא שום מעשה מצדו הרי אז בודאי אסור להורגו מדין רודף דליכא בזה משום הצלת הנרדף. ואף אם יוכל לכבות מ"מ אסור להורגו דאין מיתתו תועלת להצלת הנרדף ולפי זה עדיין קשה דחיוב מיתה הוא מקודם ברגע שהדליק ואח"כ בא חיוב ממון. ואף דהוי ע"י מעשה אחת[23] הא מוכח מהרשב"א עצמו דגם בכה"ג לא שייך קלבד"מ. דאל"כ אין התחלה לקושייתו.
נבאר את שאלת האמרי משה. לטענתו, על ביאור הברכת שמואל בדברי הרשב"א עדיין קשה. בדברי הרשב"א מוכח שרק על ידי הטעם שעקירה צורך הנחה פטור מטעם קלב"מ, אפילו במקום שחיוב המיתה וחיוב הממון אינם חלים בבת אחת. האמרי משה (סעיף ב') הוכיח כן משאלת הרשב"א. אם כן, כיצד המעשה של רדיפה על ידי שריפת הגדיש (שחייב מיתה בתחילה שבא להדליק את הגדיש) פוטר את חיוב הממון של היזק הגדיש שבא אחר כך. הרי שהחיוב מיתה חל בתחילה, וחיוב הממון על הגדיש חל רק אחר כך, בשריפת הגדיש. ובשריפת העבד על ידי שריפת הגדיש לא שייך הטעם של עקירה צורך הנחה.
האמרי משה ביאר באריכות את דעת הרשב"א, בהמשך תבואר דעתו. ברם, נראה להציע דרך אחרת מדרכו בדברי הרשב"א. לדעת הרשב"א, כל מה שמבואר בגמרא בכתובות שרק על ידי הטעם של עקירה צורך הנחה פטור מדין קלב"מ והתניית הפטור בשני הטעמים ("לא מצי מהדר" או "אי אפשר להנחה בלא עקירה") שייך רק במקום שבזמן מעשה ההיזק החיוב מיתה עדיין לא חל מפני שעדיין לא נעשה מעשה הרציחה. באופן של שריפת הגדיש כאשר העבד נשרף בסוף התהליך, פעולת הרציחה עדיין לא נעשתה כלל בזמן הפעולה המחייבת ממון על שריפת הגדיש. באופן זה שעדיין לא חל כלל חיוב מיתה, ללא הטעם של עקירה צורך הנחה ("אי אפשר להנחה בלא עקירה" או גם "לא מצי מהדר") אין שייך פטור חיוב ממון של קלב"מ.
הסיבה לזאת היא כפי שביארנו לעיל בדעת הרשב"א. לדעת הרשב"א, בזורק חץ או במדליק גדיש באופן שאין עקירה צורך הנחה ("אפשר להנחה בלא עקירה" או "מצי מהדר") כל רגע בתהליך התפשטות האש ותנועת התקדמות החץ מוגדר כמעשה נפרד. כביכול, מדליק הגדיש וזורק החץ עושה וחוזר ועושה[24] כל רגע את תהליך דלקת הגדיש ותנועת החץ. ממילא, אין שייכות בין חיוב המיתה מטעם רוצח בסוף התהליך שהעבד נשרף לבין חיוב הנזיקין בתחילת התהליך שהגדיש נשרף. ברם, לטעם שמעשה הרדיפה של שריפת הגדיש החיל חיוב מיתה לפני שריפת הגדיש, נמצא שכל רגע ורגע מתהליך שריפת הגדיש, התהליך חייב מיתה למפרע, הרי שכל רגע ורגע של דלקת הגדיש מוגדר כמעשה הרדיפה. כעת לא אכפת לנו שדלקת הגדיש היא תהליך מתמשך של פעולות נפרדות, הרי שכל רגע ורגע, כל חלק נפרד מתהליך שריפת הגדיש מוגדר כפעולה בפני עצמה של רדיפה שחייבה מיתה. באופן זה שכל פעולת דלקת הגדיש מחייבת ממון ובמקביל כל פעולה זו על כל רגעיה חייבה מיתה (מדין רודף) יש פטור של קלב"מ.
לאור הדברים, גם המשך דברי הרשב"א מבואר. הרשב"א הקשה מדוע באופן שהגמרא העמידה לר"ל בהצית בגופו של עבד יש פטור של קלב"מ, הרי חיוב המיתה על שריפת העבד חל לפני חיוב הממון על שריפת הגדיש שאחר כך. לדברינו, דברי הרשב"א מבוארים. אף על פי שחיוב המיתה חל כבר ממש, עדיין חיוב הממון לא חל כלל, אלא הוא יחול בעתיד בזמן שריפת הגדיש אחר שריפת העבד. בשריפת העבד, עדיין לא החלו הפעולות השניות של שריפת הגדיש המחייבות ממון על הנזק.
כללו של דבר: באופן שבפועל חיוב המיתה וחיוב הממון אינו חל במקביל באותו רגע, פטור של קלב"מ שייך רק באופן שחיובי המיתה והממון נובעים מפעולה אחת. במצב של עקירה צורך הנחה (המתפרש, או במצב של "אי אפשר להנחה בלא עקירה" - כלומר שהפעולה מכריחה את חיוב - או בהצטרף גם מצב של "לא מצי מהדר") כל התהליך מוגדר כפעולה אחת המחייבת מיתה וממון. עוד יש אפשרות לבאר שגם אם נגדיר שלפנינו פעולות נפרדות גם במצב של עקירה צורך הנחה על כל תנאיו, תחילת התהליך מוגדרת כמעשה המחייב מיתה וממון. במצבים אלו גם אם חיוב המיתה (או חיוב הממון) עדיין לא חל, אלא יחול בעתיד (כזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו) שייך פטור של קלב"מ. במצב שאינו מוגדר כעקירה צורך הנחה (לשני הפירושים הנ"ל) כל רגע ורגע בתהליך מוגדר כפעולה נפרדת, וגם אין תחילת הפעולה נחשבת כפעולה מחייבת מיתה. ממילא, אין שייך באופן זה פטור של קלב"מ מחמת דין רוצח שחיוב המיתה נובע מהפעולה של שריפת העבד שבסוף התהליך ולא מחמת פעולת שריפת הגדיש.
ברם, חיוב מיתה מדין רודף שעל ידי שריפת הגדיש נובע מכל רגע ורגע בתהליך השריפה של הגדיש. כל רגע ורגע של דלקת הגדיש הוא פעולת רדיפה בפני עצמה. ממילא, האדם יהיה פטור מדין קלב"מ על חיוב הממון של שרפת הגדיש. כל הפעולות בתהליך שריפת הגדיש הן גם סיבה לחיוב מיתה מדין רודף וגם סיבה לחיוב ממוני מחמת הנזק של הגדיש. כל זה שייך רק באופן שהגדיש נשרף בתחילה, לפני שריפת העבד. ברם, בהצית בגופו של עבד, לפני דלקת הגדיש, פעולת שריפת העבד היא פעולה נפרדת מפעולות שריפת הגדיש. כאן, שריפת הגדיש אינה מעשה המחייב מיתה כלל. לכן, הקשה הרשב"א את קושייתו בדעת ר"ל[25].
♦
ביאור דברי הרשב"א בהצית בגופו של עבד
נתייחס לביאור תירוץ הרשב"א לקושייתו מהצית בגופו של עבד, לדעת ר"ל. הרשב"א יישב שנשרף הגדיש קודם שמת העבד וכל זמן שריפת הגדיש נחשב המדליק "רודף" עד שמת העבד. ברם, אם נשרף הגדיש לאחר שמת העבד חייב". נציג את ביאור דבריו לאור דרכנו. יען שכל זמן שריפת הגדיש מעשה הרדיפה שחייבו מיתה מתבצע, יש זיקה בין חיוב המיתה לחיוב הממון. חיוב הממון חל על ידי מעשה שריפת הגדיש, ובמקביל מעשה הרדיפה שחייבו מיתה (כלומר, שריפת העבד) מתבצע באותו זמן. החידוש בתירוץ זה, ביחס לתירוץ בדעת רבי יוחנן בולט. בהצית את הגדיש ואחרי כן נשרף העבד, מעשה הרדיפה שחייבו מיתה הוא עצמו גם המעשה שמחייבו ממון. שריפת הגדיש היא גם מעשה רדיפת העבד וגם ההיזק הממוני של הגדיש.בניגוד לזאת, בהצית בגופו של עבד ואחרי כן נשרף הגדיש, כאשר העבד עדיין לא מת מהשריפה עד שהגדיש נשרף, מעשה רדיפת העבד ומעשה ההיזק הממוני של שריפת הגדיש הם מעשים נפרדים. רדיפת העבד נעשית על ידי זה שהאדם הצית אש בגופו של עבד, ואילו ההיזק הממוני נעשה על ידי אש אחרת ששורפת את הגדיש. למרות זאת, מחדש הרשב"א שהיות ששני מעשים אלו נעשים באותו זמן, דין קלב"מ הפוטר את חיוב הממון על הגדיש תקף.
♦
קושיות האמרי משה על הרשב"א
האמרי משה ביאר את דעת הרשב"א באופן אחר מדרכנו. טרם נבאר מהי נקודת המחלוקת - בין דרכנו לדרכו - המונעת מבעל האמרי משה לפרש כדרכנו, נציג את שיטתו. הזכרנו את שאלתו על יישוב הרשב"א[26], כיצד הקושי מתורץ, עדיין, החיוב מיתה מדין רודף חל רק לפני הצתת הגדיש וחיוב הממון חל בשריפת הגדיש. בשונה מדרכנו הוא מיישב את דעת הרשב"א באופן אחר. רק כאשר חיוב המיתה חל כבר בפועל שייך לומר דין קלב"מ, מה שאין כן חיוב המיתה מדין רוצח, ביחס לזמן שריפת הגדיש, יחול רק בעתיד. ממילא, אין שייך לפטור מדין קלב"מ מחמת חיוב מיתה עתידי של רוצח. נציג את לשונו (שם, סעיף ד'):והנה אפשר לומר דיש נפ"מ בין כשהחיוב מיתה קודם לחיוב הממון או דחיוב ממון הוא קודם. דהמיתה שיש במעשה זו מסלק חיוב הממון ממעשה זו... אבל מתחלה הקשה הרשב"א שפיר דחיוב הממון דגדיש הוא מקודם המיתה ול"ש קלבד"מ. דאף דגם מיתה מתחייב על מעשה הדלקה כשאח"כ נשרף העבד. אבל אין מעשה הדלקתו לבד גורם החיוב מיתה. דאילו יצוייר שלא ישרף העבד אף שהוא עשה מעשה הדלקה. בכ"ז לא היה מתחייב מיתה מדין רוצח. וא"כ אין במעשה ההדלקה חיוב מיתה. וההדלקה הוא רק מעשה העבירה. אבל העבירה של חיוב מיתה בפועל הוא רק כשנהרג עבד... אבל כשתירץ דהו"ל רודף בהדלקתו וא"כ במעשה הדלקתו לחוד יש ח"מ אף שלא ישרף העבד. שפיר ניחא דאי אפשר לחייבו על הגדיש גם כשדולק אחר כך.
לאור הבחנתו בין מצב בו חיוב המיתה חל בפועל בעבר לבין מצב בו חיוב המיתה יחול רק בעתיד, מתקשה האמרי משה בהמשך דברי הרשב"א. נציג את לשונו:
ואך לפי זה קשה מה שהקשה הרשב"א אח"כ בהא דמוקי ר"ל כשהצית בגופו של עבד דמדוע יפטר דהרי חיוב המיתה הוא קודם הממון. ומה ק"ל כיון דחיוב מיתה יש במעשה הצתת העבד הרי תו אי אפשר לחייבו ממון גם כשדולק אח"כ הגדיש. דהרי כבר בהצתת גופו של העבד יש חיוב מיתה מדין רודף וגם מדין רוצח. ואם כן איך אפשר לחייבו במה שדולק אחר כך הגדיש.
ביאור תמיהת האמרי משה ברור. לאור הבחנתו שאם כבר חל חיוב מיתה אין אפשרות לחייב ממון על המעשה, הוא מתקשה, הרי בהצית גופו של עבד כבר חל חיוב המיתה. ממילא, אי אפשר לחייב ממון מחמת כל מעשה הדלקה. בשו"ת אחיעזר (חלק אבן העזר סימן י"ט סעיף ד') דברי הרשב"א מבוארים כדרך האמרי משה. האחיעזר מתייחס לתמיהת האמרי משה ומיישבה כדרכו. לדרכנו לעיל קושי זה מתיישב מאליו. כל רגע ורגע וכל שלב ושלב בתהליך השריפה מוגדר כפעולה נפרדת. ממילא, החלת חיוב המיתה בעבר בשלב שהצית גופו של עבד אינו יכול לפטור את חיוב הממון על שריפת הגדיש שאחרי כן. לדרכנו, אין משמעות אם חיוב המיתה הוא עתידי או שהוא כבר חל בעבר.
♦
ביאור הבנת האמרי משה
כעת אנו נגשים לנקודת המחלוקת המונעת מבעל האמרי משה לפרש כדרכנו. האמרי משה מגדיר בכל אופן את כל תהליך השריפה כפעולה אחת בלבד. פעולה זו מתבצעת על ידי המדליק. ממילא, הוא אינו יכול לחלק כדרכנו לעיל בין השלבים בתהליך התפשטות השריפה מהעבד לגדיש או מהגדיש לעבד. לאור תפיסה זו, לרבי יוחנן, במדליק גדיש ואח"כ האש מתפשטת ושורפת עבד, החילוק בין חיוב מיתה מדין רוצח לבין חיוב מיתה מדין רודף יכול להתייחס רק לשוני בין אם חיוב המיתה חל בעבר בפועל לבין חיוב מיתה עתידי שעדיין לא חל. לתפיסה זו אין שום הבחנה בין שלבי תהליך התפשטות השריפה. לפנינו פעולה אחת של שריפה, המחייבת ממון ומיתה גם יחד.ממילא, האמרי משה מבאר שהרשב"א, בביאור שיטת רבי יוחנן, סובר שחיוב מיתה עתידי מדין רוצח שעדיין לא חל אינו פוטר מדין קלב"מ. בניגוד לזאת, חיוב מיתה של רודף שכבר חל בפועל בעבר מגדיר את כל תהליך השריפה כמעשה רדיפה שחייב מיתה כבר לפני כן[27]. על ידי כך שייך דין קלב"מ, הפוטר את חיוב הממון. לאור הבנה זו, הקושי של האמרי משה[28] בהבנת שאלת הרשב"א על האופן של הצית בגופו של עבד ברור. כל תהליך השריפה של העבד והגדיש מוגדרים כפעולה אחת. ממילא, אין משמעות למה שהגדיש נשרף אחרי מיתת העבד. זאת, מפני שבאופן זה חיוב המיתה כבר חל בפועל. ממילא, לפנינו פעולה אחת המחייבת ממון ומיתה גם יחד, כאשר חיוב המיתה כבר חל.
לאמרי משה צריך להבין, מדוע בזורק חץ מתחילת ארבע אמות לסוף ארבע אמות וקרע שיראין בהליכתו, בו העקירה צורך הנחה[29], תקף הפטור של קלב"מ. לפנינו חיוב מיתה עתידי, בו לא שייך דין של קלב"מ[30]. לדרכו, נצטרך להידחק ולומר שבאופן של עקירה צורך הנחה[31], חיוב המיתה העתידי אינו נחשב כל כך עתידי. בפשטות, לטעם של "לא מצי מהדר" אפשר יותר להבין שכביכול אנו מתייחסים לחיוב המיתה העתידי כעובדה מוגמרת וכחיוב וודאי שכבר חל, הרי לא מצי הדר. ברם, לטעם של אי אפשר להנחה בלא עקירה הדבר צריך עיון. טעם זה מתייחס, לכאורה, רק להגדרת שלבי התהליך כפעולה אחת או כקביעת תחילת התהליך כשלב במעשה המחייב מיתה וממון בעתיד ואינו מתייחס לזמן ותוקף חיוב המיתה.
נצטרך להידחק ולפרש שהסברה שאי אפשר לחיוב המיתה לחול ללא העקירה מראה לנו שהזיקה של תחילת המעשה – בעקירה - לחיוב המיתה שחל בסוף - בהנחה - אלימה וחזקה. ממילא, כבר בתחילת המעשה, בעקירה, אנו מתייחסים לכך שחיוב המיתה שייך בו, כדי לפטור מדין קלב"מ. בניגוד לכך, אפילו בפעולה אחת מתמשכת, אין זיקה אלימה וחזקה לתחילת המעשה לחיוב המיתה. ממילא, באופן זה, רק על ידי כך שחיוב המיתה חל בפועל כבר, אפילו שעבר תוקפו, אנו פוטרים את חיוב הממון על ידי דין של קלב"מ.
♦
ביאור קושיית הרשב"א בהצית בגופו של עבד לאמרי משה
באמרי משה (סימן ל' סעיף ו') ובשו"ת אחיעזר (סימן י"ט סעיף ד') מובא ביאור בהבנת קושייתו של הרשב"א באופן של הצית בגופו של עבד, לשיטתם. שניהם מבארים שחיוב המיתה אינו אומר לנו להתייחס כאילו אחר עשה את המעשה המחייב מיתה ביחס לחיוב ממון. חיוב המיתה רק גורם לכך שאין אנו יכולים לחייב ממון על ידי מעשה זה. ברם, לדעת ר"ל המחייב מדין אשו משום ממונו, לא מפריע לנו מה שאין אנו יכולים לחייב ממון על ידי מעשה ההצתה. הדבר דומה לכלו לו חציו, בו אנו מחייבים את בעל האש מחמת שיש לו לגדור ולכבות את האש ולא מפני שהוא נחשב כבעל המעשה של ההדלקה. בשונה מדרכנו בביאור הרשב"א, הם נזקקים להעמיד את קושיית הרשב"א מהטעם של אשו משום ממונו.♦
שיטת התוספות
ביארנו שלשיטת הנימוקי יוסף כל מעשה שריפת הגדיש נחלט בתחילה, וסיבת החיובים חלה בתחילה בשווה. לשיטת הרשב"א, לדעת האמרי משה והאחיעזר, הכל נחשב פעולה אחת מתמשכת הנחלטת בסופה בשלב מימוש הנזק או המיתה. רק כאשר מתממש הנזק או המיתה חלה סיבת החיוב מחמת המעשה. לשיטת הרשב"א, לדרכנו, כל רגע ורגע בשלבי שריפת הגדיש מוגדר כפעולה נפרדת. לאמרי משה והאחיעזר, פטור קלב"מ תלוי בחלות חיוב מיתה, בפועל מחמת המעשה. אז אי אפשר לחייב ממון על ידי מעשה זה. לדרכנו, פטור קלב"מ תלוי בסיבת חלות חיובי המיתה והממון מפעולה אחת. זאת, ללא שום תלות אם חלות חיוב כלשהוא חלה כבר.בשיטת התוספות (דף כב ע"ב[32]) מבואר ששריפת הגדיש והעבד מוגדרת כפעולה אחת. ברם, תוספות אינו מתייחס לקבוע במפורש האם המעשה נחלט בתחילה כדעת הנימוקי יוסף או לא. לעיל, הראנו את מחלוקת האחרונים בדעת הנימוקי יוסף, העוסקת בשאלה האם הנימוקי יוסף מוכרח לחלוק על דעת התוספות (בבא קמא דף יז ע"ב, ד"ה זרק כלי וכו') הסוברים שבזורק חץ אין שייכת סברת בתר מעיקרא. לדעת הקצות החושן, המכריח שהנימוקי יוסף חולק על סברת התוספות, מבואר, ממילא, שהתוספות חולקים על סברת הנימוקי יוסף. כמובן, לשאר האחרונים, החולקים על הקצות החושן אין זה מוכרח. ברם, תוספות (בבא קמא דף כב שם) קובעים שעל ידי שכל שריפת הגדיש והעבד מוגדרים כפעולה אחת, פטור קלב"מ תקף גם בכלו חציו שחיוב אשו משום ממונו. לדרכנו, דעת הנימוקי יוסף מיישבת את קושיית הרשב"א[33]. ממילא, קביעת התוספות שפטור קלב"מ תקף גם בחיוב משום ממונו, שוללת את האפשרות שדעת הנימוקי יוסף תיישב את קושיית הרשב"א. זאת, מפני שהנימוקי יוסף מסייג את קביעתו שהמעשה נחלט בתחילה לסברת אשו משום חציו בלבד.
מבואר מדברי תוספות שהם אינם תולה את הדין של קלב"מ בסברת הנימוקי יוסף. שריפת הגדיש מוגדרת כפעולה אחת ולכן תקף דין קלב"מ. זאת, למרות שאי אפשר להגדיר את המעשה כנחלט בתחילה[34], וחיוב הממון לא חל בשלב מיתת העבד. אמנם, עדיין אין הוכחה שהתוספות והנימוקי יוסף נחלקים. אפשר שהתוספות מודים שמעשה שריפת הגדיש נחלט בתחילה לסברת אשו משום חציו, אלא שתוספות מוסיפים שגם לסברת אשו משום ממונו, היות שחיוב המיתה והממון נובעים מפעולה אחת מתמשכת, דין קלב"מ תקף. זאת, למרות שמעשה שריפת הגדיש לא נחלט בתחילה. ביאור לשון התוספות: "הואיל ועל ידי מעשה אחד בא הכל" וחידושו מתפרש כך: הגם שאשו משום ממונו, היות שלפנינו פעולה אחת בתחילה, שממנה נובעים החיובים, חיוב המיתה וחיוב הממון העתידי, דין קלב"מ תקף. זאת, למרות שאין מעשה שריפת הגדיש נחלט בתחילה וסיבת חיוב הממון עדיין לא מופיעה. לפנינו הגדרה מחודשת, פעולה מתמשכת אחת, שחלקה מוגדר כמעשה בידיים ממש וחלקה מוגדר כמעשה ממונו.
יש לערער כיצד אפשר להבין הגדרה זו המורכבת משני ניגודים. מחד גיסא, פעולה אחת. מאידך, הפעולה מתחלקת לשני חיובים, חיוב מעשה בידיים וחיוב משום ממונו. ניגודים אלו הנחו את האמרי משה (סימן ל' סעיף ו') והאחיעזר (סימן י"ט סעיף ד') לתלות את קושיית הרשב"א בהצית בגופו של עבד לר"ל בתובנה שדין קלב"מ אינו שייך בחיוב של משום ממונו, אלא אם חיוב הממון חל בזמן חיוב המיתה (על ידי דין רודף). ערעור זה משותף לכל הפירושים בתוספות[35]. עוד יש להדגיש, קושיית התרומת הכרי על הנימוקי יוסף מהסוגיה בכתובות קשה גם על שיטת התוספות. בשו"ת אחיעזר (סימן י"ט סעיף ז') האריך כדי ליישב קושי זה, כדרכו. לדרכנו בשיטת הנימוקי יוסף, גם מיושב קושי זה. שריפת גדיש מוגדרת כ"לא מצי מהדר". לכן, היא מוגדרת כפעולה מתמשכת אחת.
♦
הדלקת אש בערב שבת לדעת הרשב"א
לדרכנו, שיטת הרשב"א יוצרת בעיה. כיצד הרשב"א נותן מענה לשאלת הנימוקי יוסף, כיצד אנו מדליקים אש בערב שבת[36]. טרם נבאר את דעת הרשב"א נתייחס לשאלת הנתיבות המשפט (סימן קפ"ב סעיף א' וסימן שמ"ח סעיף ד'). הנתיה"מ מדקדק מדברי התוספות בשבועות ומדברי הריטב"א בקידושין ובדעת הנימוקי יוסף שיש שליחות לקטן ולגוי בשליחות לדבר עבירה וכדומה. לדעה זו, אנו ממעטים שליחות קטן וגוי רק משליחויות של החלת חלויות כקידושין וקניינים. בשליחויות למעשה גרידא מינוי קטן וגוי כשליח תקפה. כתוצאה מזה, מתקשה הנתיה"מ, מדוע שליחת גוי לעשיית מלאכת שבת אסורה רק מטעם שבות מדרבנן ואינה אסורה מהתורה. הנתיה"מ מיישב את קושייתו.ברם, החתם סופר (שו"ת חתם סופר אורח חיים סימן פ"ד) והבית מאיר (סוף סימן ה', הובא בדברי החת"ס) מבארים שקושיית הנתיה"מ מתיישבת מאליה. שיטתם גורסת שעיקר הקפדת התורה במלאכת שבת היא שהישראלי לא יעשה בגופו מלאכה. כלומר, התורה הקפידה על מנוחת הישראלי בשבת ולא על המלאכה שלא תעשה. ממילא, למרות שבשליחות גוי בשבת נעשית מלאכה המיוחסת למשלח הישראלי, הישראלי לא ביטל את מנוחתו ואין כאן איסור שבת.
לאור הדברים, נראה לבאר שהרשב"א סובר כדעת החתם סופר והבית מאיר. ממילא, קושיית הנימוקי יוסף על הדלקת אש בערב שבת אינה קשה לו כלל[37]. למרות שאנו מגדירים את תהליך התפשטות האש ודלקתה כפעולה של המדליק ה"עושה וחוזר ועושה", עדיין גופו נח בשבת ואין כאן איסור שבת. לאור הדברים, מוכח מקושיית הנימוקי יוסף שדעתו חולקת על החתם סופר והבית מאיר. העולה מהדברים הוא שהרשב"א והנימוקי יוסף חלוקים בנידון החת"ס והבית מאיר. הרשב"א סובר כדעת אלו האחרונים והנימוקי יוסף חולק עליהם.
♦
השלכות בהלכות שבת במחלוקת הרשב"א והנימוקי יוסף
לאור הדברים יש השלכות הלכתיות זהות וחלוקות בין הרשב"א והנימוקי יוסף. שליחת פקס וכדומה[38] במוצאי שבת בארץ ישראל לאמריקה, כאשר שם עדיין השבת מתאחרת מלצאת תהיה מותרת לכולי עלמא. לנימוקי יוסף, הדבר מותר מטעמו שמעשה ותהליך הכתיבה נחלט ומסתיים בארץ ישראל, טרם הגיעו לאמריקה. לרשב"א, הדבר מותר מהטעם שלמרות עשיית הכתיבה בשבת באמריקה, גופו נח בארץ ישראל. ברם, הרשב"א והנימוקי יוסף יחלקו באופן יוצא דופן של עשיית מלאכת שבת בפעולה נשלטת בעלת תוצאה מיידית, כאשר גופו נמצא ביום חול והמעשה מתקיים בשבת.טרם נבאר כיצד הדבר קורה נתייחס לשיטת החזו"א באופיו של קו התאריך. התייחסות זו תיתן לנו דוגמא, כיצד הדבר קורה שגופו נמצא ביום חול והמעשה מתקיים בשבת. החזון איש החזיק בתקיפות בדעת בעל המאור בחיבורו "קונטרס י"ח שעות" (חזו"א אורח חיים, סימן ס"ד) וכן בקובץ איגרות חזון איש (חלק ב', קס"ד-קס"ז). החזו"א טורח ליישב את קושיית היסוד עולם, כיצד באמצע היבשת נחלק מקום לשנים, האחד יהיה יום חול והאחד יהיה שבת. החזו"א קובע שקו התאריך אינו קו ישר החוצה את היבשת. הואיל ועיקר היבשת מתחילה בתוך 90 מעלות מירושלים, נחשבת כולה ממזרח לירושלים וממערב לקו התאריך, אפילו בחלקים של היבשת שנמשכים מזרחה מ-90 מעלות[39]. לפי זה, קו התאריך מתעקם לאורך שפת הים ומגדיר את כל סיביר וכל אוסטרליה ממערב לקו התאריךלט.
לאור הדברים, ייתכן שבאופן בו ישראלי ישב על החוף המזרחי של יבשת אוסטרליה או יבשת אסיה (החוף המזרחי של סין) ויטיל חכה לדוג דגים בים, על חוף הים יחול יום ראשון, מה שאין כן בים תחול השבת. לנימוקי יוסף יהיה אסור לישראלי שעל החוף להטיל חכה לים ולרשב"א יהיה מותר. כאן סברת הנימוקי יוסף אינה שייכת. פעולת הדייג היא פעולה נשלטת בעלת תוצאה מיידית. סברת הנימוקי יוסף מתייחסת רק לפעולה דטרמיניסטית מתמשכת כזריקת חץ ודליקת אש. לעומת זאת, סברת החת"ס והבית מאיר שייכת גם בפעולה נשלטת בעלת תוצאה מיידית. בכל אופן, גם בפעולה כזו גופו של הדייג שדג את הדגים לא ביטל מנוחה בשבת, הרי גופו נמצא ביום חול.[40]
♦
העולה מדברינו
נסכם את עיקרי דברינו. הראנו את שיטתנו במחלוקת הרשב"א והנימוקי יוסף. בשיטה זו, בניגוד לדעת הנימוקי יוסף שבזריקת חץ והדלקת אש המעשה הסתיים ונחלט בתחילה, הרשב"א גורס שמעשה האדם אינו מוגדר כהסתיים. כל חלק ושלב בהמשך התהליך מוגדר כמעשה נפרד. לשיטת האמרי משה, כל התהליך נחשב כמעשה אחד ואינו מתחלק לפעולות נפרדות. לאור שתי שיטות אלו, הרשב"א נחלק על שיטת הנימוקי יוסף[41]. ציינו לדברי האחיעזר הגורס שהרשב"א לא נחלק על דעת הנימוקי יוסף. הרשב"א דן בעניין הסוגיה בכתובות. שם, הדיון עוסק בדין קלב"מ. למרות שאנו מחשיבים את הפעולה כנחלטת ומגדירים שהמעשה הסתיים, לפטור חיוב הממון על ידי דין קלב"מ אנו זקוקים שחיוב המיתה וחיוב הממון יחולו בפועל.הראנו את הקושי בשיטת האמרי משה, זיהוי הסברה המבחינה בין מצב של עקירה צורך הנחה, בו אין צורך שחיוב המיתה יחול בפועל לבין מצב שאין העקירה צורך הנחה, בו יש צורך שחיוב המיתה יחול בפועל. לאמרי משה צריך להבין, מדוע בזורק חץ מתחילת ארבע אמות לסוף ארבע אמות וקרע שיראין בהליכתו, בו העקירה צורך הנחה[42], תקף הפטור של קלב"מ. לפנינו חיוב מיתה עתידי, בו לא שייך דין של קלב"מ. לדין קלב"מ, האמרי משה מצריך שחיוב המיתה יחול, למרות התייחסותו לכל תהליך מתמשך כיריית חץ והדלקת אש כפעולה אחת. לדרכו, אפשר שנצטרך להידחק ולומר שבאופן של עקירה צורך הנחה[43], חיוב המיתה העתידי אינו נחשב כל כך עתידי. בפשטות לטעם של "לא מצי מהדר", אפשר יותר להבין שכביכול אנו מתייחסים לחיוב מיתה העתידי כעובדה מוגמרת וכחיוב וודאי שכבר חל, הרי לא מצי הדר. ברם, לטעם של אי אפשר להנחה בלא עקירה הדבר צריך עיון. טעם זה מתייחס, לכאורה, רק להגדרת שלבי התהליך כפעולה אחת, או כקביעת תחילת התהליך כשלב במעשה המחייב מיתה וממון בעתיד, ואינו מתייחס לזמן ותוקף חיוב המיתה.
נצטרך להידחק ולפרש שהסברה שאי אפשר לחיוב המיתה לחול ללא העקירה מראה לנו שהזיקה של תחילת המעשה - בעקירה - לחיוב המיתה שחל בסוף - בהנחה - אלימה וחזקה. ממילא, כבר בתחילת המעשה, בעקירה אנו מתייחסים שחיוב המיתה שייך בו, כדי לפטור מדין קלב"מ. בניגוד לכך, אפילו בפעולה אחת מתמשכת, אין זיקה אלימה וחזקה לתחילת המעשה לחיוב המיתה. ממילא, באופן זה, רק על ידי כך שחיוב המיתה חל בפועל כבר, אפילו שעבר תוקפו, אנו פוטרים את חיוב הממון על ידי דין של קלב"מ.
כפי שציינו, לדרכנו אין קושי בדבר. באופן של עקירה צורך הנחה, בין לטעם שלא מצי מהדר ובין לטעם שאי אפשר להנחה בלא עקירה, או שכל הפעולה מוגדרת כפעולה אחת או שהשלב הראשוני בפעולה נצרך לחיוב המיתה. לכן, לא מפריע לרשב"א שחיוב המיתה הוא עתידי וחל רק בשלב ההנחה. מה שחיוב המיתה הוא עתידי ועדיין לא חל אינו משמעותי לדרכנו. הרשב"א רק טוען שבשריפת גדיש שאינה דומה לזורק חץ - בה אין עקירה צורך הנחה או שחסר את שני התנאים, אי אפשר בלא עקירה ולא מצי מהדר - כל שלב ושלב בתהליך השריפה הוא פעולה נפרדת, וכביכול המדליק כל הזמן "עושה וחוזר ועושה" את פעולתו הדטרימינסטית. לכן, התקשה הרשב"א כיצד שייך דין קלב"מ של רוצח המתייחס רק לשלב הסופי ולא לשלב שריפת הגדיש. ברם, לדרכו של האמרי משה, גם באופן של שריפת גדיש אנו מגדירים את כל תהליך השריפה כפעולה אחת (כזורק חץ) והפרט המשמעותי הוא רק החילוק בין חיוב מיתה עתידי לחיוב מיתה שחל בפועל.
לשיטתנו, החילוק בין מצב של עקירה צורך הנחה לבין מצב שאפשר להנחה בלא עקירה עולה מאליו. באופן שבפועל חיוב המיתה וחיוב הממון אינו חל במקביל באותו רגע, פטור של קלב"מ שייך רק באופן שחיובי המיתה והממון נובעים מפעולה אחת. במצב של עקירה צורך הנחה (המתפרש, או במצב של "אי אפשר להנחה בלא עקירה" - כלומר שהפעולה מכריחה את חיוב - או בהצטרף גם מצב של "לא מצי מהדר") כל התהליך מוגדר כפעולה אחת המחייבת מיתה וממון. עוד יש אפשרות לבאר, גם אם נגדיר שלפנינו פעולות נפרדות גם במצב של עקירה צורך הנחה על כל תנאיו, תחילת התהליך על כל שלביו מוגדר כמעשה המחייב מיתה וממון. במצבים אלו גם אם חיוב המיתה (או חיוב הממון) עדיין לא חל, אלא יחול בעתיד (כזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו) שייך פטור של קלב"מ. במצב שאינו מוגדר כעקירה צורך הנחה (לשני הפירושים הנ"ל) כל רגע ורגע בתהליך מוגדר כפעולה נפרדת וממילא אין תחילת הפעולה נחשבת כפעולה מחייבת מיתה. לכן, אין שייך באופן זה פטור של קלב"מ מחמת דין רוצח. זאת, מפני שחיוב המיתה נובע מהפעולה של שריפת העבד שבסוף התהליך ולא מחמת פעולת שריפת הגדיש.
גם בדברי האחיעזר יש דוחק. לשיטתו, החילוק בין מצב של עקירה צורך הנחה למצב, בו אפשר להנחה בלא עקירה אינו ברור. שיטתו בדברי הרשב"א היא כשיטת האמרי משה. בנוסף, שיטתו גורסת למרות שהרשב"א סובר כהנימוקי יוסף שהפעולה של יריית חץ והדלקת אש נחלטת ומסתיימת בתחילה, לדין קלב"מ אנו זקוקים שחיובי המיתה והממון יחולו בפועל. על ידי כך, הוא מיישב את הקושי של התרומת הכרי על הנימוקי יוסף מהסוגיה בכתובות. ממילא, גם שאלת הרשב"א מתואמת כשיטת הנימוקי יוסף. לאור זאת, קשה מדוע על ידי מצב של עקירה צורך הנחה אנו פוטרים אותנו מהזדקקות זו, שחיובי המיתה והממון יחולו בפועל. אפילו כאשר מגדירים שתחילת המעשה היא המחייבת מיתה וממון, אנו זקוקים לדין קלב"מ שחיובי המיתה והממון יחולו בפועל.
במילים אחרות: לשיטתנו בשיטת הרשב"א, ההבחנה בין מצב של עקירה צורך הנחה למצב שאפשר בלא עקירה ותנאי הדין של קלב"מ עוסקים במישור דיון זהה, דיון על הגדרת הפעולה ואופייה ודיון על הגדרת הפעולה כיוצרת את החיוב. במישור דיון זה מסתבר לחלק שבמצב של אי אפשר בלא עקירה תחילת הפעולה נחשבת כמחייבת את חיובי ההנחה או כפעולה אחת שעל ידי כך מחייבת את החיוב. זאת, בניגוד למצב שאפשר בלא עקירה, בו אין זיקה בין תחילת הפעולה לחיוב. לשיטת האמרי משה, יש מרכיב שונה בדיון, הצורך בחיוב המיתה בפועל. הזיקה של ההבחנה אם העקירה היא צורך הנחה לנידון המצריך חיוב מיתה בפועל לוקה בחסר, כפי שהראנו. לכן נזקקנו לתוספת דברים בביאור שיטת האמרי משה.
בדברי האחיעזר חסר זה בולט יותר. לשיטתו, כל המעשה נחלט והסתיים בתחילה והוא המחייב מיתה. אף על פי כן, כל הדיון בתנאי פטור חיוב הממון על ידי דין של קלב"מ מתמקד בצורך של קביעת חיוב המיתה בפועל. לאור זאת, כפי שטענו על האמרי משה, מישור ההבחנה בין מצב של עקירה צורך הנחה לבין מצב שאפשר בלא עקירה אינו שייך כל כך למישור הדיון של קביעת חיוב המיתה בפועל. בנוסף, מישור ההבחנה בין מצב של עקירה צורך הנחה לבין מצב שאפשר בלא עקירה, פחות משמעותי לעניין דין קלב"מ. זאת, מפני שבכל אופן אופי המעשה נחלט בתחילה כמעשה המחייב מיתה. ממילא, הפעולה הסתיימה בתחילה והיא יצרה את חיוב המיתה העתידי. לשיטה זו, נצטרך להידחק בסברה, שעל ידי צורך בעקירה יש זיקה גדולה יותר לחיוב המיתה, למרות שחיוב המיתה לא חל בפועל. זאת, בניגוד למצב שאין צורך בעקירה. ניגודים אלו שרירים וקיימים למרות שהמעשה המחייב מיתה הסתיים ונחלט בתחילה, כסברת הנימוקי יוסף. הסברה שהמעשה המחייב מיתה שהסתיים ונחלט בתחילה באופן שאפשר בלא עקירה הוא בעל זיקה פחותה לחיוב המיתה, מאשר מצב בו גם העקירה היא צורך הנחה, דחוקה במקצת. בכל מצב, לפנינו מעשה שנחלט והסתיים המחייב מיתה, גם באופן שאין העקירה צורך הנחה.
אם כי אין בכוחם של קשיים אלו לדחות את דרכם של רבותינו האמרי משה והאחיעזר. כתוצאה מקשיים אלו, ביכרנו לאמץ את קו החשיבה של התרומת הכרי[44], הרואה במושכל ראשון סתירה בין הסוגיה בכתובות לבין דברי הנימוקי יוסף. הבנה זו, הביאה אותנו לבאר את שיטת הנימוקי יוסף עם הסוגיה בכתובות, שיטה המגדירה שריפת גדיש כ"לא מצי מהדר". לאור הדברים, ביארנו את מחלוקת הנימוקי יוסף עם הרשב"א. בתווך, דנו בשיטת התוספות לאור התובנות והקשיים שהעלנו בשיטת הרשב"א ושיטת הנימוקי יוסף.
♦ ♦ ♦