ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
מרדכי ואסתר - הנהגת הייחוד והנהגת המשפט
רבינו הרמח"ל בספרו דעת תבונות (ובשאר ספריו ע"ד הקבלה), העמיד יסוד ותשתית הבריאה והנהגתה. יסוד הבריאה מושתת על חוק הטוב להטיב, רצה הבורא בברואים שייטלו שכר חלף עבודתם, ולא יאכלו נהמא דכיסופא (לחם בושה), לשם כך ברא את העולם על יסוד יחוד ה', הנכסה כעת מהברואים, בהיות נשמתם שוכנת בחומר העכור, כשתפקידם ועתודתם, לגלות את יחוד ה' ע"י הארת הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, ע"י עסקם בתורה ובמצות. אולם מכיוון שתכלית הבריאה היא בסופו של דבר - גילוי היחוד הזה, מראש נקבע כבר בראש הבריאה, שאיך שלא יהיה בסוף יהיה אותו גילוי, שיהיה ה' אחד ושמו אחד.ועל כן הנהגת ה' בבריאה היא בהתאם לכך, הנהגת המשפט הגלויה, שהיא תכלית העולם והאדם, שיטול שכרו ע"י שיבחר בטוב, ויעמוד במשפט ויהיה חלק מהנהגת ה' בעולם, לגלות יחודו מתוך ההסתר. אולם בתוך כל זה הקב"ה מנהג עולמו בדרך נסתרת לקראת אותו יחוד, בלא כל קשר להנהגת האדם, והיא ההנהגה הנסתרת לה קורא רבינו הנהגת היחוד, בה הקב"ה מנהג את העולם בדרך נסתרת לקראת אותו יחוד שלם, בין יבחר האדם בטוב בין לא.
לכל אורך ימי העולם הנהגת המשפט משולבת בהנהגת היחוד, כשלפעמים בזמנים הטובים של העולם כמתן תורה, שישראל עשו רצונו של מקום, הנהגת המשפט הגלויה מתנוססת בראש, ולפעמים בזמן שישראל והעולם מחטיאים את תעודתם, הנהגת העולם העיקרית היא הנהגת היחוד, אשר לעולם היא משולבת בתוך הנהגת המשפט באופן נסתר.
אנחנו נבאר כאן שעיקר הוויכוח (כביכול) שבין מרדכי ואסתר בפרק ד' של מגילת אסתר, נסוב סביב הנקודה הזאת. מרדכי הנדרש מלשון 'מרי דכיא' הוא הבושם - הריח שהנשמה מריחה, מייצג את הנהגת היחוד הנסתרת, בה אין מעשה האדם עיקר, אלא ההנהגה השמיימית. זאת, לעומת אסתר, ששמה נדרש מהקרא 'אנכי אסתר אסתיר', מייצגת את הנהגת המשפט הגלויה, בה עיקר התפקיד של האדם לעשות את תפקידו בעולם, שהוא לשון ההעלם ונסתר, שהנהגת היחוד מסתתרת ומקופלת בכל מאורעותיו.
נחלק את הדיון לשאלות על המקרא, ותשובות המשלבות ביאור בתוך הפסוקים עצמם (ע"ד אברבנאל ומלבי"ם).
♦
השאלות
א. מָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה. משמע שידע איזה דבר שאחרים לא ידעו, ואם כן, מהו?ב. וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה. למה הקריעה נובעת מהידיעה הראשונה, ומה המשמעות של היציאה בתוך העיר?
ג. וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק. למה חשוב לספר (כי אין לבוא וגו') כאן?
ד. וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים. מה זה קשור לפסוק הקודם?
ה. וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ. כפי ההמשך נראה שסיפרו לה אודות קריעת הבגדים והשק.
וַתִּתְחַלְחַל ביטוי קיצוני (ואמר רב במגילה טו. שפירסה נידה) הַמַּלְכָּה מְאֹד. וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו. האם הנושא הוא חיצוני בעלמא, אם ללבוש שק או לא? (יש לשים לב שאת הנערות שלחה על הבגד ואת התך על התוכן). וְלֹא קִבֵּל - למה?
ו. וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה. מה זה הכפל 'מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה', ובפשטות מַה זֶּה?, הוא על השק שהוא החיצוני ותופס העין תחילה, וְעַל מַה זֶּה? הוא שאלה על הסיבה והתוכן הפנימי. ובחז"ל (ילקוט שמעוני מגילה ד) "ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה", 'אמר ר' יצחק בר נפחא שלחה ליה שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה דכתיב "מזה ומזה הם כתובים"'. ולדבריהם הלא מוכח שאכן אסתר ידעה שקרה משהו כבר בשלב הזה[2], והשאלה אם כן למה היא כל כך התחלחלה מלבוש השק של מרדכי?
ז. וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל מָרְדֳּכָי אֶל רְחוֹב הָעִיר אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ. מה חשוב כל כך המיקום המדוייק?
ח. וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ. למה קרהו בלשון יחיד, הלא זה קרה לעם שלו, ולא רק לו?
ט. וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם. למה חשוב הכסף, והלא המן לא נתן אותו בסוף, אלא רק חשב לתת אותו?
י. וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ. מכאן רואים שהיה בידו 'כתב הדת', ואם כן מה שנא' בהתחלה שידע את כל מה שנעשה, מוקשה כנ"ל, מה החידוש בזה?
יא. וַיָּבוֹא הֲתָךְ וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי: וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי. היא לא ציוותה את מרדכי, אלא ציותה את התך על מרדכי, אבל יש משמעות מסוימת שהיא מדברת כאן בנחרצות מה.
יב. כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ כנה בלשון 'עַבְדֵי' כי הם מסורים לו בכך כי נובע הדבר משלטונו וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים נראה שהיה דבר ידוע עד כדי כך בכל מדינות המלך, כאילו אסתר טוענת שגם אתה מרדכי אמור לדעת זאת, אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה. היא נותנת פתח מילוט, ולכאורה הוא נגד מה שבאה להגיד? וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם. מה המשמעות של שלושים יום? וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר. עד כאן דברי אסתר.
יג. טענות מרדכי - וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר, יש לציין (כפי ששמעתי מידידי, רבי אורי הולצמן שליט"א) שזה הפסוק היחיד שמוסר לנו ציטוט של דברי מרדכי. אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. תחילת השיח הוא בהאשמה חמורה מאד לכאורה? כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר מנין הבטחון שלו? האם לא היו שמדות וגזירות שכמעט כילו את עם ישראל, ולא מצינו מקרא כזה בשום מקום מכתבי הקודש (וגם מהעבר השני, מה שאומרים להמן חכמיו וזרש אשתו 'אם מזרע היהודים וגו', הוא התייחסות ייחודית המביט מהגובה על הקורה, וכמדומה לא מצינו כן בשום מקום בכתבי הקודש, ויש לבאר).
יד. וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ מפני מה? וּמִי יוֹדֵעַ זה כבר אינו יודע, לעומת הדבר הקודם שרווח והצלה וגו' שאותו הוא יודע, אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת האם זה הטעם שמרדכי הסתובב עוד קודם הגזירה מסביב לבית הנשים אשר למלך לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ (ב, יא) לדעת אם אכן תמלוך, 'למה הגיעה למלכות'?
טו. מענה אסתר - וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי. לפום ריהטא נראה שקיבלה את בקשת מרדכי, אלא שביקשה שיצומו עליה כי היא נמצאת בסכנה גדולה בכניסתה למלך אשר לא כדת, והאם מרדכי לא סבר כך? וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר. מכאן נראה שמרדכי עשה את מה שציוותה עליו אסתר, ולא היה הדבר מובן אצלו מאליו, וצריך להבין את עיקר המשא ומתן שלהם, על מה הוא מושתת?
♦
תשובה
סוגית הגמרא מגילה (יב.): שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו אמרו לו אמור אתה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים והיינו דכתיב (איכה ג, לג) כי לא ענה מלבו:חז"ל שאלו למה נתחייבו שונאיהן של ישראל באותו דור כליה?
ולכא' התשובה פשוטה הרבה יותר, מפני שמרדכי לא כרע ולא השתחווה להמן כאשר ציווה המלך, והמן התמלא עליו חימה ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי. וכבר מצינו בחז"ל מי שהאשים אותו בזה (מגילה יב:): "רבא אמר כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא, ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני, מה עשה לי יהודי לא קטליה דוד לשמעי דאתיליד מיניה מרדכי דמיקני ביה המן". אבל נראה שאכן גם מרדכי היהודי לא חשש לרגע שהוא אשם בדבר, אלא קרע בגדיו ולבש שקו, וזעק ברחובות העיר זעקה גדולה ומרה, וגם בחז"ל הנ"ל לא ראו בסך הכל שמרדכי אשם בכל העניין, ומצד שני מצינו עליו דלטוריה על כך.
ופשיטא שחז"ל הקדושים ראו את שורש העניין במרדכי בעצמו שכך ראה את הדברים, אלא שהתמיהה קמה גם ניצבה, מה ראה מרדכי היהודי להתנהג כך, ולא מצינו הנהגה כזאת לשום אחד מהקדושים בקרב היהודים אשר בארץ.
וגם כאמור חכמיו וזרש אשתו שאמרו 'אם מזרע היהודים מרדכי' וכו', הוא משפט שאין בדוגמתו, מה ראו על ככה ומה הגיע עליהם לנחות לסוד הזה?
אלא דבאמת סוד המגילה (מלשון גילוי הסתר - אסתר) הוא בגילוי הנהגת היחוד הנסתרת, שבה הקב"ה מנהל עולמו ומוביל אליה מששת ימי בראשית עד היום האחרון למען דעת כל באי העולם שהוא הבורא, והוא המכונן את כל הבריאה כולה לקראת אותו יום גדול בו יכירו כל באי העולם - כי הוא לבדו הוא. ודווקא בעמקי הגלות וההסתר, מגלים כשמעמיקים מאד, את היד המכוונת ללא מעשה האדם כלל, ובלא שייכות אליה.
היינו - וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, עי' ברש"י: "בעל החלום אמר לו שהסכימו העליונים לכך לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ושנהנו מסעודת אחשורוש". וכדי לעוררם שלא ישנו אחר הגלות הארוכה של שבעים שנה (שהם מספר ימי האדם, וחוני המעגל ישן שיעורם, ועליהם נאמר "היינו כחולמים"), כי ניכר היה בהם שהיו כבר מבוללים באומות, כמו שמצינו בספר עזרא שהיו נושאים נשים נכריות, וכן זו הסיבה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, וגם השתחוו לצלם, על אף שלא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים, וזאת ידע מרדכי.
ועל כן - וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה. דהיינו הוא יצא תוך העיר בפרסום ולעין כל, כדי לעורר את העם, שיבינו את הצורך להתלכד, ולהיות בחזרה - עם שזועק אל אלוהי ישראל.
וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק. יש כאן בכל זאת איזו זהירות בשמירה על הכללים של חוקי המלוכה, שלא כמו שנהג בהמן שלא קם ולא זע ממנו. והטעם כפשוטו נראה, שבהמן ראה יד מכוונת של גדולת עמלק על ישראל, שהוא עצמו כדי לעוררם בתפילה, כדרך שהיו בני ישראל במדבר שאחר שרפו ידיהם בא עליהם עמלק, אולם לעניין מלכותו של אחשורוש, הלא 'אכתי עבדי אחשורוש אנן', ובעי לחלוק כבוד למלכות.
אולם ע"ד שדרשו חז"ל (מגילה טז.) שהכוונה בסתם מלך במגילה הוא למלכו של עולם. יש מקום להוסיף ולדרוש, שהכוונה שבשער המלך, דהיינו במקום שבא למלך - אין לבוא בלבוש שק, אלא יש צורך במעשים אחרים (פנימיים), וכמו שיתבאר אי"ה להלן.
ואכן ההתעוררות שעשה מרדכי הכתה גלים בכל מדינות המלך, לכל מקום אשר דבר המלך הגיע - וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים.
אמנם אסתר כפי הנראה רוח אחרת הייתה עימה. ובשעה ש-וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ. על קריעת הבגדים והשק של מרדכי, וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו. והנה מכלל דברי אסתר להלן היה ניתן ללמוד שהיא בסך הכל מקבלת עליה את כללי המלוכה, וכנ"ל שכן כך היא ההנהגה הראויה בגלות בכלל, ובבית המלך בפרט, אולם לפסוק זה, זה לא יספיק, כי הלא לא בא מרדכי רק עד שער המלך בלבוש שק, וזה היה כדת המלך. ובהכרח הייתה כאן כוונה אחרת, שסברה שיש לו להסיר שקו מעליו, כי זו אינה הנהגה ראויה באופן כללי, וכמו שיתבאר להלן.
וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל מָרְדֳּכָי אֶל רְחוֹב הָעִיר אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ. כי יצא אל המקום אשר עמד שם מרדכי, כי אסתר יש לה אמירה על מקום זה בדווקא שאליו יצא מרדכי עם השק במקום בגדיו הקרועים.
וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ: אמר לו בלשון יחיד, יען הוא המייצג את הבעיה ואת אופן פתרונה, ע"י השק שהוא לובש, וכאילו אירע לו המקרה בעצמו.
וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם. אפשר שהכסף היה סימן שאם הוא מוכן לשקול כ"כ כסף, ומנין לו ולמה לו לשקול כסף על מנת להרוג את היהודים? וזה אומר, שהכל נעשה לפנים לעורר ישראל לאביהם שבשמים, כי באמת לא היה כאן 'עסקה' אמיתית. ועל זה דרשו דורשי רשומות מילת לְאַבְּדָם, לא- בדם, שלא היה כאן גזירה חתומה משמים בדם על כך, ולכן העיקר לעורר את העם לאביהם שבשמים, ובזה ניסה להסביר לה טעם השק שלובש.
וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ. וכבר אמרנו שמה שידע הוא הסיבה העמוקה שבדבר (כדפרש"י וכן הוא בילקוט מגילה ד עיין שם).
וַיָּבוֹא הֲתָךְ וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי: וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי. אכן היא מדברת בנחרצות, כי היא מייצגת את הדעה שאין להתנהג כמרדכי, כמו שיתבאר בסמוך.
כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם. כאמור לכאורה היא מפרטת בפרוטרוט את כללי הממלכה וחוקיה שיש לשמרם, כשהיא נראית כחלק מהמארג של הממלכה, רק לא מובן כנ"ל למה לה להוסיף את המשפט לבד מאשר וגו', ומה גם שייך וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם, הרי גם אם הייתה נקראת, מיהא כעת לא נקראה.
אלא שנראה שיש כאן מעבר לזה - טענה של הסתתרות, כמו שמרדכי ציווה עליה בהתחלה, והיא רוצה להמשיך בכך, להסתתר מהמלך, ומעצמה. מרדכי מייצג את ההתעוררות, ואסתר את ההסתתרות, ולכן אינה רוצה לבוא אל המלך, שרק אם יושיט לה את שרביט הזהב ותחיה, דהיינו אין לה להיכנס לחצר הפנימית שהיא מקום הסתר ועי"כ תתגלה, ואין לה יכולת להסתתר מהמלך, כי הלא היא כמתה חשובה, אם לא יושיט לה המלך את שרביט הזהב, דהיינו חייה כאילו אז ינתנו לה במתנה, והיא כבר לא נקראה שלושים יום, שהוא איזה פרק זמן מוגדר ושלם.
ולמה שדרשו חז"ל על 'מלכו של עולם' כנ"ל, יש לדרוש שהכוונה שאין לאדם להיכנס למקום הסתר ללמוד סודות התורה, כי הוא מסתכן בכך, ולכן הוא צריך לעשות את חובתו הנגלית ולא לחקור במופלא ממנו, כמרדכי שגילה סוד הנהגת היחוד כנ"ל, וזה חלק מטענת אסתר, כפי שיבואר עוד אי"ה להלן.
תשובת מרדכי - אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כאמור הוא פותח בהאשמה חמורה מאד, שאסתר ה'מלכה' כביכול חושבת להסתתר בבית המלך ולא לחלוק כביכול את הגזירה החמורה עם עמה. ולכן קובע נחרצות שאם אכן - הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, כי הלא כאמור בהנהגת היחוד יש הצלה לכלל ישראל, ולא רק מפני ההבטחה לאבות, אלא מפני שברור לו כאן שלא עשה ה' אלא לפנים, וכאמור לעיל [ויש להוסיף את דברי רבה במסכת שבת בפרק רבי עקיבא שמכאן מודעא רבה לאוריתא, עד שקיימו וקבלו, ואם כן לא הייתה יכולה להיות עליהם גזירת כליה כלל, כל שלא קיימו וקבלו, ועי' שם ברמב"ן, ואין כאן המקום להאריך בזה].
וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ. הכוונה בוודאי על אובדן רוחני, שלא יישאר לא לך ולא לבית אביך, שיור באומה. וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת. ובאלשיך (ד, ז) האריך שלא היה נמצא עוד תיקון למלכות שאול 'הימיני', שלא הרג את האגגי (ויש להאריך עוד בדרך התיקון, שגם כאן לא הייתה מלכות עצמית אלא בתוך המלכות של אחשורוש, והוא בדרך אתכסיא, כשאול הנחבא אל הכלים, וכל מלכותו היא כזאת, נגלית ואינה נגלית, עיין).
בדבריו של מרדכי מתברר גם, שאמנם כפי דבריו הנהגת היחוד מבטיחה את הרווח והצלה לכלל ישראל, אבל היא בטוחה רק ביחס לכלל, וביחס לפרטים הנוטלים חלק בכלל ומצטרפים עמהם לשקם ותפילתם, אבל להפך מי שיוצא מהכלל הזה, אינו בכלל הזה כלל, כי הלא הנהגת היחוד דורשת את קידוש ה' בעולם כחלק מתוכנית האב הכוללת. את ההנהגה הכללית של האומה. מרדכי יודע כי עניין גילוי העולם במלכות שדי הוא יסוד מוסד בבריאה, ולכן אי אפשר שישתנה דבר זה, ולכן פשיטא שרווח והצלה יעמוד ליהודים. אבל את ההנהגה הפרטית של מלכות אסתר, מרדכי רק יכול לשער, אבל היא תלויה בבחירה שלה, האם להשתתף ולתקן את מלכות הימיני, או שמא חלילה להפך, את ובית אביך יאבדו וכנ"ל.
תשבות אסתר למרדכי – וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי. אסתר מקבלת את דברי מרדכי, אבל בהתניה שיעשה כמו שהיא מצווה עליו, לא זעקה וקריעת בגדים, אלא 'צום'. אסתר, שאין מגדת את עמה - ממשיכה לתבוע את ההסתתרות.
יש כאן כפי הנראה רעיון עמוק מחוץ להנהגה של גלות וקבלת הגזירה, אסתר נוקטת שעלינו לא מוטל בשום אופן ההתייחסות להנהגת הייחוד הנסתרת, אלא תפקידנו בהנהגת המשפט הנגלית, ובכך אנו צריכים להחזיר למקומה את הנהגת היחוד הנסתרת, ולא לעלותה על בדל שפתינו. אין אנחנו יכולים לומר כי 'רווח והצלה יעמוד ליהודים', ואין אנחנו יכולים גם לומר 'אם מזרע היהודים מרדכי וגו''. תפקידינו לעשות את המוטל עלינו, בשקט ובצניעות, ולעמוד עם הפנימיות שלנו עד הסוף, אולי ירחם ה' וישקיף ממרום ולא נאבד, כי ההשקפה אל הפנים שלנו, היא ורק היא התפקיד שלנו בהנהגת ה' יתברך בבריאה.
וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר. אכן מרדכי עושה כציוויה, התקבלה טענתה, הזעזוע שזעזע מרדכי את הממלכה השיג את יעדו, אבל כעת לא עוד, הדרך משער המלך ואילך היא – פנימה. מכאן ואילך, לא נשמע יותר את דברי מרדכי ואת מהלכו. ובכתיבת הספרים בסוף המגילה, הלא אסתר כותבת את 'אגרת הפורים הזאת השנית', להודיע שאין העקרון מתחיל ונגמר רק בגדולת המן ונפילתו, אלא הסיפור הוא רחב יותר, מתחיל במלכות אחשורוש ומסתיים בו כי אנחנו בתוך הסיפור הזה ויש לנו בו תפקיד מוגדר לעשות את המוטל עלינו, ובסוף יבנה בית המקדש השני, בקושי ובדוחק, אבל מתי ורק כשה' ירצה, ועוד נשוב ונעלה ציון ברינה בבוא העת, גם לבניין הבית השלישי, כשתכשר השעה לכך.
תפקידינו 'בעילם' לא הסתיים.
♦ ♦ ♦