בני ברק
ביאור שיטת הרמב"ם בדין חליטה
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה י: "אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה (דברי שמואל בחולין קיא, א), כיצד עושה? מדיח הבשר תחלה, ואחר כך מולחו יפה יפה ומניחו במלחו כדי הילוך מיל, ואחר כך מדיחו יפה יפה עד שיצאו המים זכים, ומשליכו מיד לתוך מים רותחין, אבל לא לפושרין, כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם".יש שני קשיים בלשון הרמב"ם:
א. רק בהדחה שאחרי המליחה הרמב"ם מצריך הדחה "יפה יפה", אך בהדחה הראשונה שלפני המליחה, לא זו בלבד שהרמב"ם אינו מצריך שההדחה תהיה "יפה יפה", אלא אין צורך אפי' פעם אחת הדחה יפה. ולגבי ההדחה שקודם המליחה נאמרו בראשונים טעמים שונים, ואמנה שלושה מהם. האחד להסיר את הדם שהוא בין על פני החתיכה, וסיבות שונות לצורך הסרת דם זה. עוד טעם, שהמלח יתפס על הבשר, וטעם שלישי, כדי שהבשר יתרכך[2]. ונראה שטעמים אילו אינם מצריכים הדחה "יפה יפה" אלא די בהדחה מועטת.
ב. בהשלכה לתוך המים הרותחין כותב הרמב"ם "מיד" פעמים. לכאורה המילה מיד מיותרת בשתי הפעמים. לא מצאתי בין פרשני הרמב"ם מי שעומד על הדרישה ל"מיד".
ברצוני להציע ביאור לדברי הרמב"ם במה שמצריך "מיד" השלכה לרותחין בוסף להדחה "יפה יפה".
כוונת הרמב"ם, שאין להניח את הבשר אחרי המליחה וההדחה עד שירצו לבשל את הבשר. אלא כדי שפעולת המליחה, שהיא הוצאת דם האיברים והעברתו ממקום למקום, תפסק, יש לבצע שתי פעולות אחרי המליחה - האחת להדיח את הבשר יפה יפה כדי לסלק את המלח, לא רק מהשטח החיצוני של חתיכת הבשר אלא גם מהנקבוביות שיש בבשר. אך בסלוק המלח על יד השרייה וההדחה, כח המליחה עדיין לא נפסק לחלוטין, דם ממשיך לפרוש מן האיברים. כי המלח גרם לתנועה של הדם בתוך החתיכה, וכדי לעצור תנועה זו מיד אחרי ההדחה צריך לחלוט את הבשר ברותחין, כדי שהבשר יתלבן מיד.
ויש לעיין לדעת הרמב"ם אם לא השליך את הבשר לרותחין מיד אחרי ההדחה אם יש לבשר תקנה לאכלו.
ומצאתי שהראש"ל הרב מרדכי אליהו זצ"ל בשו"ת מאמר מרדכי (כרך ג יורה דעה סימן ב) כתב: אם הבשר הוכשר קודם שהוקפא, צריכים הנוהגים כדעת הרמב"ם להפשירו ולחולטו במים חמים. אמנם לא צריך לחזור ולמולחו שנית כיון שכבר הומלח והוכשר כדת וכדין. והיינו שלדעת הרב אליהו זצ"ל אף שלא השליכו לרותחין מיד מועילה ההשלכה לרותחין גם לאחר זמן[3].
אבל שמעתי בשם הרב אמיתי בן דוד [מחבר הספר שיחת חולין] ששמע מאחד מראשי השוחטים בירושלים, הרב ציון חוכימה זצ"ל, שהיה מיוצאי תימן, מעשה שהיה בדידו. כשלמד בפורת יוסף, הוא נהג שלא לאכול בישיבה, והיה הולך לאכול בביתו. פעם אחת ראש הישיבה, החכם רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, שאל אותו מדוע אינו אוכל בישיבה, וענה לו בגלל המנהג התימני כרמב"ם המצריך חליטה לבשר. אמר לו ראש הישיבה תביא לי רמב"ם, והראה לו שהרמב"ם מצריך חליטה מיד. ואמר לו ראש הישיבה, כיון שאין אמו חולטת הבשר מיד, הרי שאין זה כדעת הרמב"ם אלא מנהג אמו. ומשום מנהג אמו אינו חייב להמנע מלאכול בשר בישיבה, אף שבישיבה אין חולטים את הבשר. והיינו שלדעת החכם בן ציון אבא שאול זצ"ל אין החליטה אחר זמן מועילה.
♦ ♦ ♦