הרב עמיחי כנרתי

לבלתי רום לבבו מאחיו

האם יש ציווי מיוחד למלך להמנע מגאוה?

בפרשת שופטים (דברים יז) נאמרו כמה ציווים למלך: לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו כסף וזהב, ולא ירבה לו סוסים. ובסוף פרשת המלך נאמר: "לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל".
ורוב מפרשי המקרא נקטו שהמילים "לבלתי רום לבבו מאחיו" הם טעם למה שנאמר שם לפני כן, כגון טעם לאיסור להרבות כסף וזהב[2], או טעם למצוה לכתוב ספר תורה[3], או טעם לשמירת כל המצוות[4].
אבל מדברי הרמב"ן שם נראה שיש כאן ציווי ואזהרה למלך[5], וזה לשונו: "לבלתי רום לבבו מאחיו - נרמז בכאן בתורה איסור הגאות, כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב, וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך, כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו. כי הגאוה מידה מגונה ונמאסת אצל האלהים אפילו במלך, כי לה' לבדו הגדולה והרוממות, ולו לבדו התהילה ובו יתהלל האדם".
המילים ברמב"ן "איסור", "ימנע" ו"יזהירנו" משמען שיש כאן אזהרה בפני עצמה למלך[6]. ומה שכתב "נרמז", שהוא רק אסמכתא ורמז, כוונתו על אחרים, כמבואר בלשונו[7]. וגם נמצאת בחז"ל המילה "רמז" על איסור דאורייתא, כמו "רמז ליחוד מן התורה" (קידושין פ, ב), וכידוע לרוב ככל השיטות בראשונים איסור יחוד הוא דאורייתא, כמשמעות הגמ' בסנהדרין כא, ב.
וכן משמע כשיטה זו גם ברמב"ם הל' מלכים פ"ב ה"ו, וזה לשונו: "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך ציוהו להיות ליבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי, ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו". ומשמע מלשונו שיש כאן הדרכה בפני עצמה למלך[8], לא לנהוג בגאוה, ולא רק טעם למצוות הקודמות.
ובכל מה שכתבנו יש מקום עדיין לדון, אבל אצל רבינו יונה מפורש שיש כאן מצוה ואזהרה. וז"ל בשערי תשובה שער ג אות לד: "לבלתי רום לבבו מאחיו (דברים יז, כ). הוזהרנו בזה להסיר מנפשנו מדת הגאוה, ושלא יתגאה הגדול על הקטן, ואפילו המלך לא ירום לבבו מאחיו, וכי ישתרר עליהם גם השתרר בהנהגותיו, אך היה יהיה שפל רוח".
♦

האם הציווי הוא בלב או במעשה

ומ"מ נראה לומר שהרמב"ם והרמב"ן הם שתי שיטות בזה:
לפי הרמב"ן יש כאן חובת הלבבות, שאסור למלך להתגאות בליבו[9], ואילו לפי הרמב"ם האיסור הוא במעשה, "לא ינהג גסות הלב" במעשיו[10], ודוק. וראה שם ברמב"ם שפירט מה כלול בזה למעשה: "ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות" וכו'.
ויתכן לומר בדעת הרמב"ם שלא ניחא לו לומר כפשט הפסוק שיש כאן חובה על הלב, שהרי זה דבר שנצרך לכל ישראל ולאו דוקא למלך, וכמו שכתב בתחילת הלכות דעות על חובת הענוה ושפלות הרוח ואפילו עד לקצה האחרון, ופשיטא שבזה כלול גם המלך. והחידוש במלך הוא בהנהגה המעשית, שאע"פ שנצרך שיהיה לו אימה ומורא מהעם[11], מ"מ צריך להזהר גם שלא לנהוג בם בגסות הרוח.
ולרמב"ן צ"ל כדרך שכתב רבינו יונה (הו"ד לעיל), שהמלך צריך אזהרה מיוחדת על חובת הלבבות, מפני שהותרה לו השררה במעשה.
ואם כנים דברינו בהבנת דברי הרמב"ם, יובן לפי זה מדוע הרמב"ם כתב "ולא ינהג גסות לב בישראל יותר מדי, שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו", ולכאורה צ"ע מדוע דוקא "יותר מדי", והרי לא צויין בפסוק זה "לא ירבה" כמו לגבי נשים, כסף וסוסים. אלא לפי שהרמב"ם הבין שהפסוק מדבר על ההנהגה המעשית ולא על חובת הלבבות, והרי בזה צריך גם לנהוג בכבוד ובמורא כלפי העם, ולכן על כרחנו לומר שכל האזהרה כאן היא רק לגבי "גסות לב יותר מדי", ודוק[12].
אעיר לסיום, שברוב הדברים כאן לא מצאתי עדיין מי שהעיר בזה, ובאתי רק לעורר בזה, ואשמח כמובן להערות הלומדים. וחזקה על רבני מרכז תורה ומדינה שבכרך הקרוב של הספר הנפלא שולחן מלכים על הל' מלכים ומלחמות[13], יעסקו היטב גם בזה.
לסיכום: נמצא חידוש גדול אצל רבינו יונה, ויתכן גם אצל הרמב"ם והרמב"ן, שיש ציווי למלך "לבלתי רום לבבו מאחיו" (ואינו רק טעמא דקרא לציווים אחרים), ויש לדון האם הוא ציווי על ליבו או על מעשיו.
ברוך שהבדלנו מן התועים, "שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם", וציווה על מלכנו כזאת אזהרה נפלאה שלא ירום ליבו, ולהיפך מהרגילות אצל מלכי העולם, ויהי רצון שנזכה במהרה לראות בחזרת מלכות בית דוד, הממשלה הראשונה[14]!
♦ ♦ ♦