מעשי למלך[2]
חידושי רמב"ם להגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ-תאומים [האדר"ת]
סימנים קמו - קמט
סימן קמו
הרמב"ם השמיט ולא כתב הא דא"ר שמואל בר נחמני [א"ר יונתן] בחולין ק"ל, ב, דאין ליתן לכהן שאינו מחזיק בתורת ה' מתנות, ונראה דשם קל"ב, ב, דחי הגמ' דברי ר' חסדא דכל כהן שאינו בקי כו' מדברי הברייתא, והק' התוס' [ד"ה ולאו] למה לא דחי מדברי ר' יונתן[3], וצ"ע דהא ר' חסדא ס"ל דר' יונתן ע"ש[4], אלא ס"ל לרמב"ם דג"כ דברי ר' יונתן מדחי מהאי ברייתא, ומה שלא הקשה הגמרא על ר' יונתן משום די"ל דר' יונתן תנא הוא ופליג אבל באמת גם דר' יונתן נדחה מכח דברי הברייתא וא"כ א"ש.♦
סימן קמז
ישראל שעשה מלאכה בשבת אם עבר ועשה בזדון אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם. ושאר ישראל מותר להם ליהנות בה למוצאי שבת מיד שנאמר ושמרתם את השבת כי קדש היא היא קדש ואין מעשיה קדש. כיצד ישראל שבשל בשבת במזיד. למוצאי שבת יאכל לאחרים אבל לו לא יאכל עולמית. ואם בשל בשגגה למוצאי שבת יאכל בין הוא בין אחרים מיד וכן כל כיוצא בזה. [שבת ו, כג].הרמב"ם פ"[ו] משבת ה[כ"ג פסק] כר' יהודה דהמבשל בשבת יאכל לקולא, והיינו כמ"ד מעשה שבת דרבנן בב"ק ע"א, א'[5], ונראה ראיה דלכאורה למ"ד דאורייתא 'היא' למאי אתא, דלמ"ד דרבנן אתי היא ולא מעשיה, וצ"ל להא דאיתא ביומא (פ"ו) [פ"ה], ב', דפיקוח נפש דוחה שבת שנאמר היא היא מסורה בידכם ולא אתם מסורין בידה, אך זה רק [ב]וודאי פיקו"נ אבל ספק מנ"ל, וצ"ל דספק פ"נ לא מחללין שבת[6], אבל אם נילף מחלל שבת א' כדי כו' א"כ אפי' ספק כמש"ש רבא, א"כ רמב"ם לשיטתו דפ' דאפילו ספק מחללין שבת א"כ צ"ל דיליף מחלל שבת א', א"כ ק' היא למאי אתא, ועכצ"ל להיא ולא מעשיה, א"כ מוכח דמעשה שבת דרבנן.
[7]ודע דהמהרי"ט[8] הקשה על השוחט בשבת, (חולין י"ד, א'), דשחיטתו כשרה, דהא כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ולכאורה י"ל דלהכי איצטריך קרא דהיא ולא מעשיה ודו"ק, ועי' תוס' ב"מ מ"ח, א', ד"ה ואמר רבא, דהקשו מאי קמ"ל רבא בזו שאמר דאין רוח חכמים נוחה הימנו, ולכאורה נ"ל דלא תימא דשייך בזה כל דא"ר לא תעביד דלא מהני, [ד]אף בדרבנן, עי' כתובות פ"א ב' כל דא"ר לא תזבין אי זבין לא מהני כו', וע"ז קמ"ל רבא לשיטתו דאין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו ולא שייך בזה כל דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני אלא מהני, וק"ל.
♦
[9]סימן קמט
הרמב"ם לא כתב דהידור מצוה עד ג' במצוה כב"ק ט', ב', ב', ונראה כמ"ש אמ"ו הגנ"י בחדושי ב"ק שלו וז"ל, הקשה בני אליהו דוד נ"י למה השמיט הרמב"ם לדין זה, והשבתי דפשוט י"ל דהרמב"ם מפרש דהא דמסיק הגמ' אמרי במערבא עד שליש בא משלו מכאן ואילך משל הקב"ה ועפרש"י, וא"כ[10] אין נ"מ למעשה רק לענין שכר אם בעוה"ב או בעוה"ז, אבל לענין שיעור דהידור מצוה תלוי בדעת האדם העושה, דאם רוצה בפחות מג' נמי מיקרי הידור מצוה ואם מוסיף מוסיפין לו שכר אבל אה"נ דאף בפחות משליש מיקרי הידור מצוה וקיים בזה זה אלי ואנוהו דדרשינן מיניה הדור מצוה בשבת (קל"ד) [קל"ג], ב', התנאה לפניו במצוות, עכ"ל, ונכון[11].ובאותו ענין עי' פלפ[ו]לא חריפתא שבועות פ"ג ס"ס יו"ד, דכתב הרא"ש דאין אדם חייב ליתן כל ממונו לצדקה וע"ז כתב פלפולא חריפתא: כדאי' בב"ק גבי הידור מצוה [עכ"ד], ולכאורה שם הוא בכל המצוות אבל לא בצדקה, ויותר ה"ל להביא מכתובות נ', א', המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, והתם איירי באמת לענין צדקה. ועי' רמב"ם[12] (ע"כ הועתק[13]).
♦ ♦ ♦