האם יש לקבוע תענית בז' חשוון - בשל מיעוט גשמים בגולן ובצפון הארץ

הרב יהושע ון דייק
רבה של רמת מגשימים

האם יש לקבוע תענית בז' חשוון - בשל מיעוט גשמים בגולן ובצפון הארץ[2]

לכבוד הרב אהרן אייזנטל שליט"א
רב הישוב חיספין ת"ו
שלום וברכה
בתשובתו ההלכתית ששלח לרבני הישובים^[3] קבע הרב, שהעולה מדברי הראשונים, רובם ככולם, הוא שגזירת תענית על הגשמים בסמוך לחג הסוכות אפשרית רק אם חסרים מי שתיה. והדעה היחידה שפסקה שמתענין גם על חוסר במים לחקלאות זהו הפרוש המיוחס לרש"י.
ברצוני להקשות על קביעה זו, כתלמיד הדן בפני רבותיו. ואע"פ שלמעשה אין קובעים היום תעניות לציבור כלל, וא"כ אף אם הלכה כרש"י, מ"מ אין נוהגין כן למעשה, מ"מ יש נ"מ בעניין, לאופי ולצורה שבה יש לערוך את התפילה המרכזית ביום ז' במרחשוון, וע"כ נראה שיש מקום לדיון הנ"ל.
דברי הרב התבססו על כמה יסודות:
א. הר"ן כתב שבורות שיחין ומערות שמתריעין עליהן, המדובר הוא בחוסר במי שתיה בלבד.
ב. המיוחס לרש"י כתב שזה מי השקיית שלחין אך הוא סותר את דבריו בפירושו למשנה, וע"כ הוא דעה יחידה ודחויה.
ג. הריטב"א, עפ"י הסברו של הרב, מבאר ג"כ שמדובר במי שתיה, ובכך מתבאר גם הרמב"ם.
רוב דבריו של הרב התבססו על דברי הריטב"א, שלדבריו סובר שבורות שיחין ומערות שמתריעין עליהן, המדובר הוא במים לשתיה בלבד. וזהו היסוד לדברים.
אך אם יוכח, שאין כוונת הריטב"א לבורות של מי שתיה בלבד אלא אף למי השקיית שלחין, א"כ בהסרת היסודות מתערער הבניין.
כמו כן, ניסינו בדברינו לבאר את הפרוש המיוחס לרש"י וליישב את הקושיות עליו, ואדרבה להוכיח, שפירושו של הר"ן דחוק יותר מביאורו של הפרוש המיוחס לרש"י.
כל זאת הנני כותב בדחילו ורחימו, ואם טעיתי אשמח לחזור בי מדברי, ואין הדברים נכתבים אלא לבירורה של הלכה.
ולהלן בירורי הדברים:
הראשונים היחידים שכתבו מפורשות בעניין ביאור הברייתא, למה נועדו מי השיחין בורות ומערות, הרי הם פירוש הר"ן על הרי"ף, והפרוש המיוחס לרש"י על הגמ' תענית (דף יט ע"ב) וכן פרוש רבנו יהונתן מלוניל. ונפרטם לקמן:
♦
הר"ן כתב (דפי הרי"ף ז' ע"ב ד"ה לבורות שיחין ומערות) שבורות שיחין ומערות הכוונה היא למקומות שמכניסין בהן מי גשמים, וכן כתב המיוחס לרש"י בפרוש המשנה.
ואולם, בגמ' (דף יט' ע"ב) מובאת ברייתא: "ת"ר מתריעין על האילנות בפרוס הפסח על הבורות שיחין ומערות (אפילו) בפרוס החג ועל כולן אם אין להם מים לשתות מתריעין עליהן מיד".
הר"ן הבין שזה ביאור לדברי המשנה "ירדו לצמחין ולא לאילן… מתריעין עליהם מיד" וביאר במשנה (ד"ה והאי מתריעין) שאין הכוונה מיד ממש, אלא "מתריעין עליהם בפרוס הפסח כדאיתא בגמ' בברייתא משום דההיא שעתא מלבלבי אילני" ה"ה שמה שכתבה המשנה "לזה ולזה אבל לא לבורות ולא לשיחין ולא למערות מתריעין עליהן מיד" - הכוונה "כשכלו המים מהבורות דהיינו בפרוס החג כדאיתא בגמ' הרי זה דבר שאינו סובל מתון, שהרי הן מסוכנין שלא ימותו בצמא ולפיכך מתענין ומתריעין מיד".
ודבריו קשים לכאורה, שהרי ביאר את דבריו על המשנה, והמשנה לא הזכירה זמן כלל, אלא שאם ירדו לאילנות ולצמחים ולא לבורות - מתריעין מיד, וזה יכול להיות אפי' בחורף (!), ואולם הר"ן עשה אוקימתא למשנה והעמידה שמדובר בפרוס החג, כפי שבאילן העמידו בפרוס הפסח.
ובביאורו של הר"ן לדברי הברייתא "ועל בורות שיחין ומערות בפרוס החג" כתב (ד"ה מתריעין) "שדרכן שהמים הכנוסים היו מתמעטין הרבה באותו זמן והיו צריכין להתמלאות באותו זמן". ואמנם הרישא של דבריו מובנים, שהרי ברור שבסוף הקיץ הבורות מתרוקנים, אך סוף דבריו "והיו צריכים להתמלאות באותו זמן" קשים להבנה. וכי תמיד הגשמים מתחילים סמוך לסוכות עד שכל הבורות מתמלאים? והרי פעמים רבות אף בשנה גשומה החורף מתאחר מעט? מ"מ דבריו ברור מיללו שהמשנה והברייתא זהים ומדובר על מים לשתיה בלבד.
♦
הפירוש המיוחס לרש"י כתב בפירוש המשנה שבורות שיחין ומערות היו "בית כניסות מי גשמים לשתיה" ועל זה מתריעין מיד כשיש חוסר במי שתיה.
לעומת זאת בברייתא בגמ' (דף יט' ע"ב) נאמר "על האילנות בפרוס הפסח על הבורות ושיחין ומערות (אפילו) בפרוס החג ועל כולן אם אין להם מים לשתות מתריעין עליהן מיד". ועל בורות שיחין ומערות בפרוס החג פירש הפירוש המיוחס לרש"י "להשקות זרעים ואת בהמתם". וקשה מדוע שינה מפירושו למשנה?
ונראה ליישב משני טעמים:
א. דאם "הבורות שיחין ומערות" הם של מי שתיה, א"כ זה כבר נאמר בסיפא של הברייתא, שאם אין מים לשתיה מתריעין עליהן מיד, ומי שתיה זה בורות שיחין ומערות, וא"כ מה ההבדל? ולכן תירץ שבורות שיחין ומערות היו גם למי שתיה וגם לחקלאות, וגם להשקיית בהמות. וכשאין מים לשתיה מתריעין מייד (ובזה המשנה והסיפא של הברייתא זהים), וכשאין מים לחקלאות, שזה רק פרנסה ולא פקו"נ מיידי, מתריעין בפרוס החג.
ב. משום שיש סתירה בין המשנה לברייתא. במשנה נאמר שכשחסר מים לבורות לשיחין ולמערות מתריעין עליהן מייד, ובברייתא נאמר שלבורות ושיחין ומערות מתריעין בפרוס החג. ועל כרחך שיש חילוק ביניהם, והחילוק הוא שבמשנה מדובר בחוסר מי שתיה בבורות, ולכן ההתרעה מייד. ובבריתא מדובר על בורות המיועדים למים לחקלאות, שאינם פקו"נ, ולכן מתריעין רק בפרוס החג.
ויש לציין שבמיוחס לרש"י שלפנינו, לא מבואר מהו "פרוס החג" ויתכן לפרש כהירושלמי והריטב"א שהכוונה לחג השבועות ואז הסדר של הברייתא הוא מדורג. לאילנות הזמן הקריטי הוא פרוס הפסח, ולכן אז מתריעין. לבורות שיחין ומערות שהם בעיקר מים לחקלאות שלחין של קיץ, הזמן הקריטי הוא פרוס עצרת (שאח"כ זה כבר מעשה ניסים) ולכן אפשר להתריע עד אז, ולמים לשתיה כשאזלו - מתריעין מיד כי זהו פקו"נ (וכ"כ המהדיר לריטב"א שם, הערה 84). ולפי פרוש זה הברייתא והמשנה שונים זה מזה בכוונתם למי בורות שיחין ומערות, וכל אחד מהם דיבר על מציאות שונה, ובכך מתיישב ג"כ החילוק מתי מתריעין על האילנות. המשנה דיברה ברביעה הראשונה אם ירדו לצמחים ולא לאילן מתריעין עליהן מייד, והברייתא דיברה על מצב שאפי' שכבר ירדו גשמים ברביעה הראשונה לאילנות, מ"מ כשיגיע פרוס הפסח, הם זקוקים לרביעה נוספת, כי הייתה הפסקה גדולה, ועיקר הלבלוב תלוי בגשמים של אז, ולכן אם לא ירדו מתריעין בפרוס הפסח. וכך פירש הריטב"א (ד"ה ת"ר מתריעים על האילנות) שהבריתא "קתני על מילתא אחריתי" וכתב על פרוש זה "והוא הנכון" כנגד פירוש הר"ן שחיבר בין המשנה לברייתא (והביאו בפירושו הראשון).
מכל הנ"ל מתבאר פירושו של המיוחס לרש"י, והקושיות עליו ייושבו ובכך אינו שיטה דחוקה. ואדרבה, פירוש הר"ן קשה יותר, בניסיונו לחבר בין המשנה והברייתא ולבאר שעל האילנות מתריעין מייד - הכוונה לפרוס הפסח.
ונראה לבאר בדברי המיוחס לרש"י, שאמנם ברור שבורות היו ג"כ למי שתיה, אלא ששיחין ומערות היו בד"כ בשדות ובנקיקי ההרים ורחוקים ממקום הישוב, והם שימשו בעיקר להשקיית מי שלחין. וכשאזלו המים מהבורות ליד הבתים, השתמשו גם בהם למי שתיה אך גם למי חקלאות להשקיית שלחין.
עד כה יוצא שיש מחלוקת בין המיוחס לרש"י לבין הר"ן ולא ברור כמי להכריע להלכה.
♦
הרמב"ם (תעניות פ"ב הט"ז י"ז) כתב: "וכן אם הגיע זמן הפסח או קרוב לו בא"י שהוא זמן פריחת האילנות שם ולא ירדו גשמים הרי אלו מתענין וזועקין עד שירדו גשמים הראויין לאילנות או עד שיעבור זמנם.
וכן אם הגיע זמן חג הסוכות ולא ירדו גשמים הרבה כדי למלאות מהם הבורות השיחין והמערות הרי אלו מתענין עד שירד גשם הראוי לבורות. ואם אין להם מים לשתות מתענים על הגשמים בכל עת שלא יהיה להם מים לשתות ואפילו בימות החמה". ואינו ברור בדבריו למה נועדו המי בורות שיחין ומערות.
מצד אחד, נראה שמדובר במים לחקלאות שהרי למי שתיה כתב בסוף דבריו "ואם אין להם מים לשתות מתענים על הגשמים בכל עת... ואפילו בימות החמה" ומשמע שבורות שיחין ומערות אינם מים לשתות אלא מים לחקלאות, והחילוק כנ"ל, שמי שתיה זהו פקו"נ ולכן מתריעין אפי' בקיץ (אפי' שזה מעשה ניסים) ומי חקלאות זהו פרנסה ואינו פקו"נ ישיר, ולכן לא מתריעין בקיץ, ורק כשמתחיל זמן הגשמים סמוך לסוכות, מתחילין להתריע ולא ממתינים לסדר התעניות הרגיל שנאמר במשנה.
ומצד שני, ניתן לומר שמדובר בבורות שיחין ומערות שנועדו למי שתיה בלבד. והחילוק בין הרישא לסיפא הוא, שאם נותרו מעט מים בבורות, לא מתריעין בקיץ כי עדיין יש מים ואין מתריעין על מעשה ניסים. אך כיוון שבסוכות הבורות כמעט מרוקנים כי "לא ירדו גשמים הרבה", א"כ כיוון שזו כבר עונת הגשמים מתריעין מייד כשמגיעה העונה, כדי שלא יגיעו למצב של צימאון, אך אם הגיעו למצב של צימאון והבורות ריקים, אזי מתריעין אפי' בקיץ ואפי' שזה מעשה ניסים מפני פקו"נ.
ולכאורה אין הכרע בדבריו לאיזה פירוש מבין ב' הפירושים התכוון הרמב"ם. אך מוסכם בדברי הרמב"ם, שמה שכתבה הברייתא "בורות שיחין ומערות בפרוס החג" הכוונה לחג הסוכות ולא לחג השבועות, כפי שנשמע מדברי הירושלמי שכתב "עד פרוס עצרת".
♦
הריטב"א כתב: "ועל הבורות שיחין ומערות בפרוס החג. פירש הרמב"ם וגם רש"י ז"ל (ברש"י לפנינו לא מופיע כנ"ל) ומפרשים אחרים דהיינו חג הסוכות".
ומקשה הריטב"א: "וזה תימה גדול שהרי צורך שלהם בימות החמה. והיאך לא התריעו עליהן כשהיו צריכין להן ויתריעו עליהן עכשיו שבאים הגשמים ויתמלאו, והלא אין ראיה לגזירה מן השמים בגשמים אלא כשלא ירדו בימות הגשמים, דאלו בימות החמה סימן קללה שנאמר 'הלא קציר חיטים היום'?"
ויש לברר, על איזה בורות שיחין ומערות דיבר הריטב"א, האם על בורות לשתיה או בורות להשקיה?
אם מדובר על בורות מים לשתיה, א"כ במה מדובר, אם הבורות ריקים לגמרי ואין מים לשתיה, הלא מפורש כתבה הברייתא "ואם אין להם מים לשתות מיד מתריעין עליהם" וכתב הריטב"א (שם ד"ה ואם אין להם מים) "פירוש בכל זמן ואפי' מעצרת ואילך" וא"כ לא על זה כתבה הברייתא "ועל בורות שיחין ומערות בפרוס חג (הסוכות)", שמא תאמר שמדובר על בורות מים לשתיה שעוד לא התרוקנו אך אינם מלאים די הצורך ובהגיע חג הסוכות כמעט התרוקנו וע"כ מתריעין עליהם רק אז בסוכות, א"כ קשה, מהו התימה של הריטב"א, הרי ברור מדוע מתריעין רק בחג הסוכות, כי רק אז נוצר חוסר (שהרי אם כבר בקיץ לא היה מים לשתיה, על זה כבר כתב שמתריעין מיד אפי' מעצרת ואילך בזמן הקיץ ואפי' שזה מעשה ניסים!) ולא קודם לכן?
ומדוע כתב "שהרי צורך שלהם בימות החמה" והרי אז עדיין לא היה צורך שלהם? וכן הקשה למה לא התריעו אחרי פסח "כשהיו צריכין להן", ומה הקושיה, והרי אז באמת לא היו צריכין להם, שלא היו מסוכנין שימותו בצמא כדברי הר"ן, וא"כ ברור מדוע מתריעין רק בפרוס חג הסוכות ולא מתריעין על מעשה ניסים קודם לכן כשעדיין אין סכנת מוות מצמא? ואם הריטב"א סובר כהר"ן, א"כ קושייתו לא ברורה כלל.
זאת ועוד, כדי ליישב את שיטת הרמב"ם "ומפרשים אחרים" הסוברים שפרוס החג הכוונה לסוכות, ענה הריטב"א על קושייתו: "ולפי שיטת המפרשים ז"ל יש לדחוק ולומר כי בודאי הצורך שלהם היה יותר גדול בימות החמה. אבל לפי שאינו זמן גשמים לא התריעו עליו, שאין מתריעין על מעשה ניסים, וכשהגיע זמן הגשמים התחילו להתריע כמו שכבר הגיע להם הצרה מקודם לכן". ושוב קשה, כיצד כותב שהצורך שלהם היה יותר גדול בימות החמה, הרי זה אינו נכון, שהרי בימות החמה הבורות עוד היו מלאים מים (שהרי אם כלו לגמרי היו מתריעין מייד אפי' בימות החמה כדברי הריטב"א), ורק לקראת סוכות החלו להתרוקן ("שדרכן שהמים הכנוסים היו מתמעטין הרבה באותו זמן" כדברי הר"ן), וא"כ הצורך שלהם בפרוס חג הסוכות גדול לאין ערוך יותר מימות החמה?
ועל כרחך נראה בדברי הריטב"א שהוא הבין כרש"י, שמדובר על בורות שיחין ומערות שבהם היו משקין גני ירק של בית השלחין, ומדובר שהם בתחילת הקיץ מרוקנין כמעט לגמרי, ואין בהם מים להשקיה כלל, ועל זה הברייתא אמרה שמתריעין רק בסמוך לסוכות.
ועל כך שואל הריטב"א: מה ההיגיון? והרי רוב הירקות של בית השלחין גדלים בקיץ ואז היו צריכים למים שאז מגדלים את רוב הירקות והעלים, ואז ימי הקיץ החמים שהבהמות זקוקים להרבה מים לשתיה, וא"כ כיצד יתכן שבקיץ לא התריעו וחיכו עד סוכות, והלא אז בסוכות הצורך שלהם פחות, כי את רוב הירקות לא מגדלים בחורף וחלקם יסתפקו בהשקיית בעל, וא"כ מה הסברה להתריע בסמוך לסוכות?
ועל כך עונה הריטב"א, שצריך לבאר את הרמב"ם ומפרשים אחרים בדוחק ("יש לדחוק ולומר"), שאכן אמנם הצורך בקיץ, היה צורך גדול יותר, אך כיוון שזה לא זמן גשמים ואין מתריעין על מעשה ניסים, לכך לא התריעו, ורק שמגיע זמן הסמוך לסוכות, שזהו זמן הראוי לגשמים, מתריעין מייד (ולא מחכים לזמנים הרגילים) בכדי להציל את המעט מגינות הירק שניתן להציל, אך אה"נ שמי בורות אלו, היו חשובים יותר בימות הקיץ, ורק בגלל שאין מתפללים על מעשה ניסים נמנענו מלהתריע אז.
והריטב"א מבאר כך גם את הרמב"ם. וע"כ נראה שהבין בדברי הרמב"ם שמדובר על בורות להשקיה ולא על בורות של מי שתיה.
♦
אך הריטב"א בעצמו כתב שנראה לו ליישב את קושייתו כהירושלמי, ש"פרוס החג" הכתוב בבבלי הוא פרוס עצרת ובירושלמי זה פרוס חג השבועות, ואז ברורים דברי הברייתא בגמ', שבורות שיחין ומערות שמיועדים למי השקיה והם ריקים, מתריעין עליהם עד פרוס עצרת שהכוונה סמוך לחג השבועות, כי זה הזמן ש"צריכים להם" לצורך השקיית קיץ, ועד תקופה זו אין הגשמים סימן קללה (ומה שכתוב "יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה שנאמר הלא קציר חיטים היום" (תענית פ"א מ"ז) מבואר בירושלמי (פ"א ה"ח) שמדובר על תקופת ניסן ולא על חודש ניסן שזהו עד סמוך לזמן הקציר עי"ש במפרשים) ולכן מתריעין עד אז. ואם לא התמלא עד אז, אין מתריעין. ובירושלמי שאלו מדוע, וענו "שאין מתריעין על מעשה ניסים" ועד סמוך לחג השבועות אין ירידת גשמים מעשה ניסים, ולכן אפשר להתריע עד אז, אך מפרוס עצרת ואילך הרי זה מעשה ניסים, ואין מדובר בפקו"נ, ולכן אין מתריעין על כך.
אך אם התרוקנו בורות המים ואין מה לשתות (כגון שאף המעיינות יבשו) אז כתב הריטב"א שמתריעין "בכל זמן ואפי' מעצרת ואילך… כל זמן שיחסר להם" ואפי' מעשה ניסים מפני שזה פקו"נ.
ומכאן נראה שדברי קרבן העדה שכתב על הירושלמי: "ופריך מעתה. אם על הגשמים שבבורות - אפי' לאחר עצרת נמי מתריעין שהרי ימותו בצמא ואין לך צרה גדולה מזו, ומשני יותר מכאן, שירדו גשמים לאחר עצרת, מעשה ניסים הן ואין מתריעין עליהם" אינם לדעת הריטב"א, שהרי הריטב"א מחבר בין הבבלי לירושלמי וסובר שמה שכתוב "פרוס החג" בבבלי הוא זהה "לפרוס עצרת" בירושלמי, שהכוונה לחג השבועות, ומדובר בבורות של מי השקיית שלחין שהתרוקנו, אך עדיין נותר מים לשתיה, ומכיוון שזה רק דוחק פרנסה, ועדיין אינו פיקו"נ (שאפשר לחיות מדגנים ומים ובלא ירקות שלחין), לכן אין מתריעין על מעשה ניסים.
אך אם מדובר על בורות שתיה שהתרוקנו, בהם מתריעין מייד כדברי הבבלי "ועל כולן אם אין להן מים לשתות מתריעין עליהן מיד" וכדברי הריטב"א שכתב "ואפי' מעצרת ואילך"(!), כי כיוון שמדובר בפקו"נ, מתריעין אפי' על מעשה ניסים (ואין זה חולק על הירושלמי, כי הירושלמי לא דיבר על סכנת צמא של מי שתיה, אלא רק על מי השקיה ולכן אין צורך למעשה ניסים).
♦

ה. ו.

נמצא שמה שהב"י (באו"ח סי' תקע"ה) ניסה לאחד בין הבבלי לירושלמי ולומר ש"פרוס עצרת" בירושלמי זה שמיני עצרת, ונדחק מאד בפירושו שהרי "מכאן ואילך" אין זה מעשה ניסים שהרי בזמן סוכות הגשמים ראויים לבוא, ובדוחק ניסה לשייך את הסיפא של "מכאן ואילך" לא לבורות אלא לאילנות, ואף כתב שזה דחוק, הריטב"א איחד בין הבבלי לירושלמי בצורה הפוכה, ש"פרוס החג" בבבלי הכוונה לחג השבועות הנקרא עצרת, כמו שכתוב בירושלמי "פרוס עצרת", והוכיח מהגמ' בר"ה (ו' ע"א) שעצרת נקרא ג"כ חג.
ואילולי דמסתפינא הייתי אומר, דאילו ראה הב"י את דברי הריטב"א, היה פוסק כמוהו. שהרי הדוחק של הב"י קשה יותר מפירושו של הריטב"א, דלדבריו הירושלמי כתוב כסדר הנכון (ולא צריך עריכה), "והחג" שכתוב בבבלי הכוונה לחג השבועות, ואז מובנת ג"כ הגירסה הכתובה בגמרתנו "על הבורות ושיחין ומערות אפילו בפרוס החג", כי באילנות אמרה הברייתא עד סמוך לפסח, ואילו על בורות מחדשת הברייתא אפי' עד סמוך לשבועות, למרות שבד"כ אחר הפסח כבר לא מתפללים על הגשמים, וע"כ מתאימה המילה "אפילו".
♦
יש הוכחה נוספת שהריטב"א מדבר על מי בורות להשקיית שלחין ולא מי שתיה, שהרי בביאורו לסיפא של הברייתא כתב "ואם אין להם מים לשתות מיד מתריעים עליהם. פירוש בכל זמן ואפי' מעצרת ואילך או מחג הסוכות ואילך, כל זמן שיחסר להם שאין להם לשתות מים כלל ופשוט הוא, וכן פירש הרמב"ם ז"ל"
ואם בביטוי "בורות שיחין ומערות" הכוונה הייתה למי שתיה, וההבדל בין המציעתא של הברייתא (בורות שיחין ומערות - בפרוס החג שהכוונה סוכות) לבין הסיפא הוא שאם אין להם מים לשתות - מתריעין מייד אפי' בקיץ, א"כ היה צריך הריטב"א לכתוב "ואפי' מעצרת ואילך" ולא להוסיף את המילים "או מחג הסוכות ואילך" - שהרי זה כבר נמצא במציעתא של הברייתא שבורות שיחין ומערות שהתרוקנו ממי שתיה בסוכות - מתריעין עליהן בפרוס החג, וא"כ זה מיותר, על כרחך שהמציעתא דיברה על מי השקיה ולא על מי שתיה כלל, ורק הסיפא דיברה על מי שתיה, ושם אמרו מתריעין עליהם וכדברי הריטב"א "בכל זמן (ועד עצרת זה עדיין לא מעשה ניסים ולכן אין זה כ"כ חידוש) ואפי' מעצרת ואילך (ואז זה חידוש, שהרי זה מעשה ניסים, ולכן הוסיף את המילה "ואפילו") או מחג הסוכות ואילך כל זמן שיחסר להם שאין להם לשתות מים כלל (שאז שוב אין זה חידוש, שאין זה מעשה ניסים) ופשוט הוא".
♦

ז. ח.

אם נכונים דברינו, יוצא א"כ שרק הר"ן ורבי יהונתן מלוניל כתבו במפורש שדין הברייתא שמתריעין על בורות שיחין ומערות, מדבר רק על חוסר מי שתיה עד כדי צמא ופקו"נ.
לעומתם, הפירוש המיוחס לרש"י וכן הריטב"א ואף רמב"ם (עפ"י הסבר הריטב"א) סוברים שבורות שיחין ומערות של הברייתא מדבר על מי השקיה, וכשעבר ימות הגשמים ולא התמלאו, מתריעין עליהן לפי הריטב"א עד סמוך לחג השבועות ולפי הרמב"ם בסמיכות לחג הסוכות, ובפירוש המיוחס לרש"י לא מוכרע אם כהרמב"ם או כהריטב"א בעניין זה.
ואף דברי השו"ע, שכתובים בדומה מאד לרמב"ם (כמעט מילה במילה), יכולים להתבאר היטב כפרושו של הריטב"א בדברי הרמב"ם וא"כ דעת השו"ע כדעת הרמב"ם.
♦
להלכה למעשה, בכף החיים (או"ח סי' תקע"ה ס"ב מ') כתב ש"מעולם לא שמענו שהתענו בירושלים על גשמי בורות כיוון דמי השילוח יספיק לכל השנה, הגם דאיכא הוצאת ממון בעבור הבאת המים מן המעין... כי תענית גשמי בורות הוא בדאיכא סכנת נפשות ח"ו וכדמוכח מדברי הר"ן ריש פרק ג' דתענית". ודבריו נסובים על דברי השו"ע שכתב "ואם הגיע חג הסוכות ולא ירדו גשמים הרבה כדי למלאות מהם הבורות והשיחין והמערות הרי אלו מתענים עד שירד גשם הראוי לבורות", וא"כ משמע שהבין שבורות שיחין ומערות הכוונה למי שתיה כהר"ן.
אך גם על דבריו יש להעיר כמה הערות:
א. בעל "כף החיים" כתב "כדמוכח מהר"ן" ולא "כדמוכח מהרמב"ם" משמע שמהרמב"ם אין הוכחה לדבריו. ומדברי הריטב"א הוכחנו שהרמב"ם אינו סובר כהר"ן (בפירוש הברייתא בורות שיחין ומערות).
ב. הר"ן כתב: "כשכלו המים מהבורות דהיינו בפרוס החג כדאיתא בגמ' הרי זה דבר שאינו סובל מתון שהרי הן מסוכנין שלא ימותו בצמא ולפיכך מתענין ומתריעין מיד". דברי הר"ן האלו מוסכמים אף על רש"י, הריטב"א והרמב"ם, אלא שהר"ן חיבר את המשנה לברייתא וסבר "שמייד" הכתוב במשנה הכוונה לפרוס החג (שזה דוחק) והמיוחס לרש"י סבר שבחורף(!) אם אין מים בבורות לשתיה מתריעין מייד עוד בחורף! ועל זה המשנה דיברה, וכמו כן על זה הסיפא של הברייתא דיברה "ואם אין להם מים לשתות מתריעין עליהן מיד" וא"כ בדין זה אין מחלוקת כלל, והכל מודים שמתריעין בחורף כשחסר מי שתיה או בפרוס החג (כשנחסר אז), ומחלוקתם אינה אלא בכלו מי שתיה בקיץ, שלרמב"ם ולרש"י מתריעין אפי' על מעשה ניסים, ולר"ן לא מתריעין.
וא"כ הדין שהביא כף החיים בשם מזבח אדמה, שכשכלו המים לשתיה בפרוס סוכות מתריעין אז, מוסכם על הכל, ואין חולק, ומכיוון שזה לא היה המצב אז בירושלים, שהרי היה מי שתיה מהשילוח, ורק היה צריך לשלם ממון יותר, לכך כתב המזבח אדמה שבכה"ג לא שייך לגזור תענית.
ולעניין חוסר מים להשקיה לחקלאות, שאלה זו לא הייתה שייכת לתושבי ירושלים, שלא היה ביניהם חקלאים כלל וכלל, וממילא הלכה זו לא הייתה רלוונטית לימיהם, וע"כ לא התייחס אילה בעל המזבח אדמה.
♦

ט. י.

ממסקנת דברינו עולה, שאם היה חוסר גדול במי השקיה לחקלאות מסוף החורף שעבר (בגלל שלוש שנות בצורת, כפי שתואר במסמכים שנשלחו אלינו) ויש חוסר מי השקיה, היה מקום להתריע בסמוך לחג הסוכות, ולפי"ז היה ג"כ מקום לתענית (או לכה"פ לתקיעת שופר כדברי הראב"ד) עפ"י רש"י והריטב"א והרמב"ם (עפ"י הבנת הריטב"א).
אלא שמפני שכיום לא נהגו להתענות (כי אין בי"ד מאחד שיגזור וכדו') ורק יחידים המקבלים על עצמם תענית מתענין, א"כ לא נראה שיש מקום לתענית, אך לכה"פ נראה שיש לקיים תפילה כפי שהיו מקיימים בתעניות ציבור, דהיינו לומר סליחות ולהוסיף עננו על הגשמים בברכת שומע תפילה וכיוצ"ב.
אך כל זאת במידה ואכן חסר מים להשקיה חקלאית. אך גם בזה, מהנתונים שקיבלנו, לא ברור לי כלל שזהו המצב, ולכאורה מחיר ההשקיה יקר יותר, אך אינו מוגבל, ואם זה המצב, א"כ אין זה בגדר של התרוקנות 'בורות שיחין ומערות', וא"כ אין מקום לזעקה כלל. כנלע"ד.
ויה"ר שהקב"ה ירעיף עלינו ברכת שמים עד בלי די, ודיון זה יהיה להלכה ולא למעשה. אכי"ר.
בברכת התורה והארץ
יהושע ון דייק
הרב אהרן אייזנטל
רב הישוב חיספין

בעניין הנ"ל[4]

בס"ד, ב' כסלו תשע"ז^[5].
לכבוד הרב יהושע ון דייק הי"ו
רבה של רמת מגשימים ת"ו
שלו' וברכה
הריני נדרש בשנית על השאלה שהתעוררה במקומנו, האם קיימת אפשרות לקבוע תענית בז' במרחשון בשל חוסר מים להשקיה. הדברים נכתבים כמענה למכתבו, שמסקנתו היא שבהינתן מצב שכזה הרי שמעיקר הדין יש מקום להתריע, ואני לא כן עמדי.
אפתח בתודה על שהשיב על דברי הראשונים, וחייבני לשוב ולעיין בדבריו ובסוגיה, ומתוך כך עלו בידי דברי ראשונים ואחרונים נוספים וגם בירורי דברים, המחזקים את דברי בתשובתי הראשונה. ואבוא על פי סדר הדברים בסעיפים שבמכתבו. בדברי אשלב את מה שנראה לענ"ד להסביר בפשט הראשונים, עם דחיית השאלות וההצעות שבמכתבו, כפי שוודאי ישים ליבו. אדלג לעת עתה על סיכום דברי בבירור קמא כפי שהציע בפתיחה של מכתבו, שאינני מסכים עימה, ואשוב אליה בסוף הדברים, ואגש מייד לסוגיה.
נזכיר שוב את שני המקורות, המשנה והברייתא, העוסקים בעניין הנידון לפנינו:
המשנה (תענית יח, ב): "ירדו לצמחין אבל לא ירדו לאילן, לאילן ולא לצמחין, לזה ולזה אבל לא לבורות לשיחין ולמערות - מתריעין עליהן מיד".
הברייתא (שם, יט, ב): "תנו רבנן: מתריעין על האילנות בפרוס הפסח, על הבורות ושיחין ומערות - אפילו בפרוס החג. ועל כולן, אם אין להן מים לשתות - מתריעין עליהן מיד. ואיזהו מיד שלהן - שני וחמישי ושני".
לדיון כולו יש להקדים את הדברים הבאים: שני מושגים שאינם מפורשים דיים עומדים למבחן עיוננו זה. האחד, על איזה מחסור מדובר בתענית שעל בורות וכו', הן במשנה והן בברייתא. השני, על איזה חג מדובר בברייתא.
♦

א. שיטת הר"ן

בפירושו למשנה יש שתי התייחסויות לאופי השימוש בבורות, שיחין וכו'. הראשונה בד"ה "בורות שיחין ומערות", שכתב: "מכניסין בהם מי גשמים לשתות". ולכאורה יש לשאול, מה ראה להדגיש שמדובר בבורות לאיסוף מים לשתיה? אין זאת אלא שרצה להדגיש שרק על מחסור במי שתייה מתריעין מיד, מפני שהיו חופרים בורות גם בשדות שלחין על מנת להשקות הזרעים, כפי שעולה במפורש בכמה משניות במסכת ב"ב, ומעוד מקורות, וכדי לשלול תענית על מחסור ממין זה, הדגיש שרק על מי שתייה מתענין מיד.
התייחסות רחבה לנושא הנידון מופיעה בד"ה "והאי מתריעין". יש שני חלקים בדברי הר"ן. בחלק הראשון הוא דן בשאלה האם הביטוי "מתריעין" כולל גם תענית. בחלק השני, והוא נושא הבירור שלפנינו, דן הר"ן במשמעו של הביטוי "מיד", שמופיע בכל המקרים המנויים במשנה. הר"ן מסביר שהכוונה היא שבכל המקרים בהגלות הצרה אין פועלים לפי הסדר המדורג של התעניות אלא מתענים "מיד" בחמורה שבתעניות "לפי שאינו דבר שסובל מתון". הרי שפירושו של הביטוי אינו במובן של זמן, כלומר במובן של לאלתר - באופן מיידי, אלא הפירוש הוא שמדלגים ישירות לתענית חמורה. וכך הוא מדגיש בכל המקרים, שאין לפעול במתינות ולהעלות לאט את רף התענית והיקף המתענים לאורך זמן, אלא יש לפעול במהירות על מנת להציל את הדרוש הצלה. אבל ביחס לזמן התענית, כלומר מתי מתענים, בזה המשנה לא דיברה, שהרי אין זה עניינה כלל, וכל תכליתה הוא להוציא את המקרים המנויים בה מסדר התעניות הרגיל, וכפי שעולה מהכותרת של המשנה: סדר תעניות אלו האמור (=שלמדנו בפרק קמא דתענית, הוא רק) ברביעה ראשונה, אבל (=לעומת זאת) צמחים ששנו מתריעים עליהן מיד". וכך עולה במפורש מהברייתא שאומרת "ואיזהו מיד שלהן - שני וחמישי ושני". כלומר, במקרים המנויים בברייתא אין נוהג סדר תעניות הרגיל אלא סדר אחר, אבל אין הפירוש של "מיד" – מיידיות.
מעתה נשאלת השאלה, אם במשנה מדובר רק על אופי התענית, אז מה הוא זמן התענית? בשל כך האריך הר"ן וכתב על מה שלא נאמר במשנה, והוא נושא זמנה של התענית, ופירש שכל צרה יש לה את זמנה שלה, אולם העיקרון הוא משותף - שזה "דבר שאינו סובל מתון". ומכאן ואילך הוא מוסר את הזמנים של כל צרה. בנוגע לצמחים ששנו או במקרה שפסקו הגשמים ארבעים יום, לא שייך לנקוב זמן, אלא בכל גידול לפי עניינו, שאם הסכנה מיידית יש להתענות מיד בחמורה שבתעניות. לעומת זאת, ביחס למקרים האחרים אפשר להציב מסגרת של זמן, כגון, כ"שלא ירד לאילנות", כיון שהזמן הקריטי הוא בפרוס הפסח, כעולה מהברייתא יט, ב, הרי שכך יש להעמיד את המשנה. ממילא דברי הר"ן אינם אוקימתא כלל, ואין בהם צמצום דברי המשנה שלא עסקה כלל בזמן שבו שייך להתענות תענית זו, ואילו הברייתא משמשת מקור מובהק לזמן הראוי. וכשנדרש הר"ן לדין בורות וכו' הוא שוב פנה לברייתא, כי כמו שביחס לאילנות זה המקור הראשוני הנותן את מסגרת הזמן, כך גם ביחס למי בורות. והנה אם נאמר במשנה שהכוונה בהיגד "מיד" הוא כפשוטו, ואפילו בחורף, אם כן יש סתירה בין המשנה והברייתא, ומדוע הגמרא אינה מקשה זאת? על כורחנו שהפירוש הוא כדלעיל, והברייתא מוסיפה על המשנה. ממילא לא רק שאין קושי על הר"ן אלא שהוא התיך את שני המקורות התנאיים זה לזה, ולכן כתב "וכן כשכלו המים מהבורות, דהיינו בפרוס החג כדאיתא בגמ', הרי זה דבר שאינו סובל מתון שהרי הן מסוכנין שלא ימותו בצמא ולפיכך מתענין ומתריעין מיד". פשוט לר"ן, כמו לרוב הראשונים, ש"חג" סתם בלשון התנאים פירושו חג הסוכות, וכי זה צריך להיות מקרה שדומה למקרים שלפניו, ולכן הוא מעמיד את הדברים במי שתייה, שזה – כמו כל המקרים האחרים – "דבר שאינו סובל מתון", וזה יכול להיות באותה תקופה רק במי שתייה, ולא בהשקיה וכדלהלן.
ושוב נדרש הר"ן לעניין בביאורו בברייתא, וכך כתב בד"ה "ועל בורות שיחין ומערות בפרוס החג": "שדרכן שהמים הכנוסים היו מתמעטין הרבה באותו זמן והיו צריכין להתמלאות באותו זמן". וכוונתו להסביר מדוע נקטה הברייתא זמן זה של פרוס חג הסוכות, וביאר שמי השתייה בבורות בתקופה זו מתמעטין, כלומר בשלהי הקיץ, סמוך לראש השנה, פעמים רבות ("שדרכן") שיש מחסור מסוים אבל עדיין יש מי שתייה, ויש צורך שירד גשם מפני שהבורות עלולים להתייבש לחלוטין, ולכן מתריעין בתענית חמורה בפרוס חג הסוכות ולא בתעניות מדורגות, על מנת שלא יגיעו חס ושלום לסכנת מיתה בצמא, וכפי שכתב כבר בפירושו במשנה. וזה פירוש "והיו צריכין להתמלאות באותו זמן", שאין כוונתו שמבחינת זמן ירידת הגשם צריכים להתמלאות באותו זמן, כפי שאפשר היה לפרש, שזה אינו נכון, שהרי פעמים רבות הגשם מתאחר הרבה, אלא הכוונה מבחינת צורך האנשים למי שתייה, והפירוש של "להתמלאות" בוודאי שאינו שירדו מים רבים באותו זמן עד שיתמלאו כבמעשה חוני המעגל, אלא שייכנסו מים לבורות ותהיה הרווחה, ופשוט^[6].
וממילא לפי זה מובן המשך הברייתא, שמדברת במקרה חמור יותר והוא "ועל כולן, אם אין להם מים לשתות מתריעין עליהן מיד". פה מדובר באופן שכלו מי הבורות לחלוטין, והסכנה לחיים היא מיידית ולכן זה נקרא "ועל כולן", ולכן פה אין כלל תחימת זמן אלא בכל זמן בשנה "מתריעין מיד", כלומר מתענים בתענית חמורה ולא בסדר המדורג.
נמצאו דברי הר"ן פשוטים ומיושבים ומיישבים היטב את לשון המשנה והברייתא, ואין עליהם קושיא כלל, ולא רק זאת אלא שדבריו מפורשים ואינם סתומים, ולכן בעל מזבח אדמה וכף החיים התבססו על שיטתו להלכה. וכיון שדבריו מיושרים ונכונים הביאם בעל ה"שאגת אריה" בקיצור-מה בספרו "גבורת ארי" בפירושו למשנה, וכמובן שבזה הביע הסכמתו המלאה לעצם שיטתו של הר"ן, וכן בפירושו על הברייתא (יט, ב ד"ה מתריעין) כתב כשיטת הר"ן ודעימיה בביאור המציעתא: "ועל בורות שיחין ומערות בפרוס החג, שדרכן שהמים המכונסים היו מתמעטין מאוד באותו זמן והיו צריכים להתמלאות באותו זמן. כן פירשו המפרשים". ומי יבוא אחרי הארי. וכבר קדמו בעל התוי"ט על המשנה שהביא את דברי הר"ן בקצרה, עיי"ש.
וכבר הוזכרו בבירור קמא דברי רבי יהונתן מלוניל, מגדולי חכמי פרובנס, בן דורו של הרמב"ם, בפירושו על הרי"ף: "הבורות וכו' בפרוס החג, שאין דרך שיורדין כל כך גשמים שמתמלאין הבורות מהם ומהם מסתפקין כל השנה לשתיה. ואם אין להם מים לשתות מתריעין עליהן מיד, אפילו בימות החמה, דכל שעה מצטרכי לשתות ואין צרה גדולה מזו". הרי שכתב מפורש שמדובר בבורות שכונסים בהם מים לשתיה, ורק על זה מתענים לפני הזמן. ובהבדל בין שני המקרים בברייתא, נראה שפירש כנ"ל: דין המציעתא מדבר על שנה רגילה, שהמים בבורות היו מספיקים גם לימות הקיץ, אלא שפעמים רבות הבורות לא היו מתמלאים בעונת הגשמים ובהגיע החג נשאר להם רק מעט מים לשתיה, וקמ"ל שמתענים על זה עוד לפני מרחשוון. ואילו הסיפא מדברת על מקרה קיצון, שכל מי השתייה כלו עוד בימי החמה.
ואליהם יש לצרף עוד שני ראשונים שחיברו פירוש על הרי"ף. האחד הוא הריב"ב, הלא ניהו רבי יהודה בן ברכיה, אחיינו ותלמידו של הרז"ה, שבדרך כלל מביא את שיטתו, הכותב (ז, ב בדפי הרי"ף על המסכת) במשנה: "לבורות שיחין ומערות – שמכניסין בהן מי גשמים לשתיה". ועל הברייתא כתב (שם): "על הבורות שיחין ומערות. אם לא ירדו להם גשמים אפילו בפרוס החג דימות החמה מתריעין משום דכל שעתא מצטרכי למשתי". הרי שמדובר רק על מי שתייה, הן במשנה והן בברייתא. וכן הריבב"ן, הלא הוא ר' יהודה בר בנימין ענו, מראשוני איטליה, (רבו של בעל שבולי הלקט) שכתב כעין דברי הר"ן בביאור התענית על מי הבורות^[7] שבברייתא.
♦

ב. שיטת רש"י

א. כבר הוזכר שרבו המפקפקים על זהות הפירוש המיוחס לרש"י, כך שקשה מאד לקבל קביעה שאם המיוחס לרש"י חולק על הר"ן הרי שלא ברור כמי להכריע להלכה. אם לא ברור מי המחבר, והאחרונים גם כותבים שכנראה נפלו שיבושים בפירוש שהגיע לידינו, האם לדברים אלו מעמד שווה להלכה כנגד דבריו המפורשים של הר"ן?^[8] וראה בהמשך.
נפתח בהשערה הקרובה לוודאות. האם אפשר לדעת כיצד רש"י עצמו פירש את שני המושגים שאנו מחפשים פתרונם? יש לשער במידה קרובה לוודאות שהוא פירש גם כאן שמדובר במי שתייה, וכפי שכתבו שני תלמידיו בפירושם למשנה, הן במיוחס לרש"י והן ברש"י על הרי"ף.
זאת ועוד, כלל בידינו בכל מקום שכששם עצם או שם תואר מופיע בסתם, יש לפרשו כפירושו המקובל, אלא אם כן יש סיבה בסוגיה לשנות הפירוש.
לשני המושגים שאנו מחפשים את פירושם יש מקבילות בש"ס. לעניין בורות וכו', הנה מה שכתב רש"י במקומות אחרים: א. בבא קמא (צד, ב): "בורות שיחין ומערות - להכניס בהן מים לשתות דהוי דבר הצריך לכל". ב. וכן בחולין (סו, ב): "מנין להתיר בורות שיחין ומערות - שאינו נמנע לשתות עם התולעים שבהם..".
בוודאי שאת המילה "חג" פירש רש"י כמכוונת לחג הסוכות, כפירושה בכל הש"ס, וכפי שהוא עצמו מפרש את המושג הזה במקומות רבים. למעלה מזאת, הריטב"א (יט, א) כתב במפורש שזו שיטת רש"י. יתכן שהיה לו פירוש של רש"י שאינו בידינו, ויתכן – כמו ששיער המהדיר לריטב"א (הוצאת מוסד הרב קוק, הרב אליהו ליכטנשטיין, במבוא לפירושו על מסכת תענית), שלא היה לריטב"א את פירוש רש"י (שכן הוא ממעט להביא דברי רש"י, בניגוד לדרכו בחידושיו)^[9] והביא בשם רש"י רק מה שקיבל מרבותיו שהייתה להם מסורת על דברים אלו. כך או כך, דומה שאנו יודעים כיצד רש"י פירש את המושגים הנ"ל. והם תואמים לפירושו של הר"ן. זה מתאים לידוע, שהר"ן דורך בדרך כלל בעקבי רש"י.
ב. דברים שאמרנו, שסתם "בורות" שבתלמוד נועדו למי שתייה, הרי הם עולים גם מדברי בית הבחירה למאירי במסכת תענית יט, ב שדן בשאלה אם מתענים על הגשם בשביעית: "אף על פי שהשביעית אסור בעבודת קרקע מתענים על האילנות בשביעית שהרי יש מהן פרנסה עד שעת הביעור... וכן מתענים על הבורות שיחים ומערות שמ"מ צורך שתיה הם". וביחס לברייתא כתב במפורש שמדובר בחג הסוכות: וכן אם הגיע א' בתשרי^[10] ולא נתמלאו בורות שיחין ומערות^[11] בכדי שיהיו יכולים להסתפק בהם כל השנה, מתענים ומתריעים עד שירדו ויתמלאו אבל קודם לכן אין מתענים עליהם, אא"כ לא היה להם מים לשתות מתריעים מיד אפילו בימות החמה". הרי שגם לו נראה שסתם חג שבלשון חז"ל מתפרש חג הסוכות. צירוף דבריו מצביע על כך שגם אותו יש לצרף לחבורת הראשונים של שיטת הר"ן.
ג. ועתה נבוא לפירוש שבנדפס המיוחס לרש"י. בפירושו למשנה כתב : "לבורות שיחין ומערות - בבבא בתרא מפרש מאי בור ומאי שיח ומאי מערה, וכולן בית כניסיות^[12] מי גשמים לשתיה". אלו דברים ברורים^[13]. ולעומת זאת, המובא בפירושו לברייתא משופע בהגהות, וגם יש שעלינו להשלים את החסר. למשל, מה הוא "החג"? סוכות או עצרת? הוא אינו כותב מאומה. בפשטות יש לומר שלא הרגיש צורך להסביר, שכן בכל מקום הכוונה לחג הסוכות, וכן כאן. יותר מזה, המהדיר על הריטב"א (הע' 84) כותב ביחס למה שכתב הריטב"א בשם רש"י שהכוונה ב"חג" לחג הסוכות, שזה לא כתוב ברש"י שלפנינו, ומוסיף^[14] ש"הנמוק"י כותב שכן נראה מפירוש רש"י"! וכוונתו לפירוש המיוחס לרש"י^[15]. ממילא, כל ניסיון לשדך את המיוחס לרש"י עם הירושלמי והריטב"א, שהכוונה במושג "חג" הוא לעצרת, ולבנות בניין שלם על גבי זה, הוא מופרך לחלוטין, הן מהסתום והן מהמפורש. לו זו הייתה כוונתו בודאי שהיה עליו לומר זאת במפורש. וכאמור, הנמוק"י כתב שמפירושו נראה שמפרש שהכוונה לסוכות. ממילא, הרינו פטורים מלהתמודד עם ההצעה הזו.
נשאר רק להבין מדוע כתב בד"ה אפילו בפרוס החג – "להשקות זרעים ואת בהמתם". נראה לומר כמו בבירור קמא, וכפי שנכתב במכתבו, שמה שהביאו לכך הוא הקושי מה ההבדל במצב בין ההיתר של מי בורות וכו' שהותר להתענות רק מפרוס החג לבין המצב שמוגדר כ"אין להם מים לשתות" שמתריעין "אפילו קודם" (הוספת הב"ח והגר"א) לפרוס החג, אף "דימות חמה נינהו" (תקופת תמוז) ולא שייך שיירד בהם גשם אלא בדרך נס. ומשום כך חילק שבמקרה הראשון עוד יש מי שתייה, אלא שאין בכדי להשקות גנות שלחין, ובנוסף אין מים לבהמות העלולים למות בצמא (ואולי זה העיקר), ואילו בסיפא "כולן צריכות^[16] לשתות" – גם האנשים וגם הבהמות, ולכן אין הגבלת זמן. עולה מהדברים שגם לשיטתו, הקדמת תענית בגלל זריעת שלחין אינה עומדת בזכות עצמה. וזה מסתבר, כי לא על זה הייתה חיותם.
קיצורם של דברים, אין בדבריו יתד או פינה שראויים לתלות עליהם תענית רק בשל חוסר מים להשקיה לפני יז' מרחשוון.
ההצעה שמופיעה בתשובה בסוף סעיף ב במכתבו, המחלקת בין בורות לשיחין ומערות מבחינת מיקומן, היא השערה שצריכה תימוכין. דומני שהיא מבוססת על פרשנות שגויה, שבור נחפר בידי אדם ואילו שיחין ומערות הן בורות טבעיים ב"נקיקי הרים", שנועדו בעיקר להשקיה. אם זו הסיבה, הרי שזו פרשנות מוטעית, שכן בשלושת הצורות מדובר במקומות כינוס למים שנעשו בידי אדם, ונעשו גם בחצרות, כמו שמפורש במשנה "אחד החופר, בור, שיח ומערה" (בבא קמא נ, ב), וכן שם בע"א: "החופר בורות, שיחין ומערות ברשות היחיד וכו'" ועוד. ובשולחן ערוך חו"מ רט"ו: "המוכר את החצר מכר בורות שיחין ומערות שבתוכה". וההבדל ביניהם הוא לא במקום חפירתם אלא בצורתם כדאיתא בגמ' (שם, ע"ב) וברש"י (ד"ה חריצין).
♦

ג. שיטת הרמב"ם

להבנת שיטת הרמב"ם בסוגייתנו נביא דבריו במילואם, וכך כתב (הלכות תענית פרק ב'):
טז. תבואה שצמחה ונמנע המטר והתחילו צמחין ליבש הרי אלו מתענין וזועקין עד שירדו גשמים או עד שיבשו הצמחים, וכן אם הגיע זמן הפסח או קרוב לו בארץ ישראל שהוא זמן פריחת האילנות שם ולא ירדו גשמים הרי אלו מתענין וזועקין עד שירדו גשמים הראויין לאילנות או עד שיעבור זמנם.
יז. וכן אם הגיע זמן חג הסוכות ולא ירדו גשמים הרבה כדי למלאות מהם הבורות השיחין והמערות הרי אלו מתענין עד שירד גשם הראוי לבורות, ואם אין להם מים לשתות מתענים על הגשמים בכל עת שלא יהיה להם מים לשתות ואפילו בימות החמה.
יח. פסקו הגשמים בין גשם לגשם ארבעים יום בימות הגשמים הרי זו מכת בצורת ומתענים וזועקים עד שירדו הגשמים או עד שיעבור זמנם.
הערות ראשוניות על סדר וסגנון: א. הרמב"ם לא כתב את המשנה כסדרה, אלא התיך את המשנה והברייתא לחטיבה אחת. ב. אף שבדרך כלל הוא מצטט לשון התנאים במדויק, כאן הוא שינה וכתב בלשונו, ועוד הוסיף הוספות, וזאת מפני הקיצור של המשנה והברייתא, ובשל הקשיים שבברייתא שכבר הוזכרו לעיל. ג. למרות שבודאי הירושלמי היה לפניו, הוא לא פירש כמוהו שה"חג" הוא עצרת וכדלקמן, אלא פירש שהכונה לחג הסוכות, מפני שסתם "חג" בלשון חז"ל הוא חג הסוכות וכנ"ל.
נרחיב ונבאר מה עולה מהערות אלו:
א. במשנה יש שלושה מקרים והרמב"ם לא הביאם ביחד אלא פירקם לשלוש הלכות. את הדין הראשון הביא בהלכה טז וצירף את הדין הראשון של הברייתא, את הדין השני – מכת בצורת – דחה להלכה יח, ואת הדין השלישי – בורות שיחין ומערות - הביא בהלכה יז, וצירף לה את שני הדינים הנוספים של הברייתא, העוסקים מן הסתם באותו עניין ממש. מפני מה עשה כן? בודאי משום שרצה לסדר את ההלכות לפי עניינם, והוא: הלכה טז מדברת במחסור של מים לחקלאות – צמחים ואילנות, הלכה יז מדברת כולה על חוסר במי שתייה, והלכה יח עוסקת ב"מכת בצורת", שזו מכה שונה כפי שמתבאר בגמרא^[17]. הרי שמוכח שלהבנת הרמב"ם גם דין המציעתא בברייתא - של בורות וכו', עוסק במחסור של מי שתייה.
עוד יש להוכיח זאת מדברי הרמב"ם בהלכה יז, שפתח בדין בורות וכו' שבברייתא המתירה להתענות מפרוס חג סוכות, והוסיף "ולא ירדו גשמים הרבה". מהיכן לשון זו לקוחה? ממה שהגמרא פירשה באיזה אופן מדובר בדין בורות וכו' במשנה (עיין בדף יט, ב לפני הברייתא) "משכחת לה וכו' מיהו טובא לא אתא". והרי במשנה לכל הדעות מדובר במי שתייה, ומזה שחיבר את דין בורות, שיחין וכו' שבמשנה עם מקבילו שבברייתא, מוכח שהרמב"ם פירש שגם דין בורות וכו' שבברייתא מדבר על מי שתייה ולא על מים לחקלאות.
מעתה נשאלת השאלה, מה ההבדל בין שני המקרים המופיעים בהלכה יז?^[18]
בבירור קמא הוצגו שתי אפשרויות. האחת, שברישא מדובר שהמים שירדו בחורף הספיקו לחודשי הקיץ, אבל לא היה בהם די, כך שעד חג הסוכות שלאחריו נותרו מעט מים בבורות, אזי מתענים אף לפני יז' במרחשוון, כיון שאם לא יירדו גשמים בתקופה הקרובה, עלולים להיות במצב שלא יהיו להם מים, ובהסתמך על כך שאלו כבר ימי גשמים, ואילו בסיפא מדובר שכלו המים לגמרי. הצעה זו מבוססת על לשון הרמב"ם שברישא כתב "ולא ירדו גשמים הרבה", ולא כתב במפורש שהתרוקנו הבורות, משמע שיש רק חוסר כי ירדה כמות מעטה מהרגיל ומהצורך, וזו סכנה עתידית, ואילו בסיפא כתב שאין מים לשתות כלל. ובזה מובנת לשון הברייתא שעל המקרה הזה כתבה "ועל כולן", הוספה שאינה מובנת. ונראה שבאה להבדיל בין שני המקרים הראשונים שאינם מהווים סכנה קיומית, האילנות לא קיבלו מים בסוף החורף וכתוצאה מכך הפרי יהיה מדולדל, הא ותו לא, וכן במי הבורות – יש מחסור המחייב צמצום במי השתייה ובודאי בשימושים אחרים (הגיינה, בישול, לבהמות). לכן בשני המקרים הראשונים אי אפשר להקדים מעבר לזמן הנתון. ואילו במקרה שאין כלל מים הרי המחסור הוא אסוני ולכן הוא "על כולן" ומתענים מיד בחמורה שבתעניות. הסבר זה תואם לשיטת הר"ן ודעימיה.
עוד אפשר לומר שברישא מדובר אמנם שהמים בבורות כלו, אבל עדיין יש להם מעט מים ממקורות אחרים (כגון מי מעין, וכפי שהיה בירושלים בימי בעל המזבח אדמה ובימי הכף החיים, וכדלקמן)^[19]. ואילו הסיפא בברייתא מחדשת – כך לפי הרמב"ם – שאם מי השתייה ומקורותיהן נגמרו לחלוטין בקיץ, מתריעין מיד, אף שאלו ימות החמה.
ב. הרמב"ם הוסיף וקבע את משך הזמן של התעניות בכל צרה וצרה, אף שבמשנה ובגמרא אין הדבר מופיע. ובחסרון של מי שתייה, כתב "הרי אלו מתענין עד שירד גשם הראוי לבורות"^[20]. ויש לברר מה גדר הדבר?
לעומת זאת בסיפא, כשאין להם מים לשתות, לא נקט זמן לסיום התעניות. ונראה שבזה מתענים רק עד שירד גשם ויהיה מים לשתות ולא עד שיתמלאו הבורות, דכיון שתענית זו נוהגת בכל עת, ואפילו בקיץ שזו בקשה למעשה נסים, לא שייך לבקש מילוי בורות, מה שאין כן ברישא, כיון שזו עונת גשמים, והתחילו להתענות, אפשר להמשיך ולהתענות עד שימלאו הבורות, דזה גדר "גשם הראוי לבורות". ונראה שלמד זאת מחוני המעגל שביקש על הגשם בשלהי חודש אדר^[21], ואף שהתמלאה בקשתו לגשם המשיך לבקש עד שהתמלאו הבורות (ולמעלה מזה). על פי זה מתפרשת לשון הרמב"ם ברישא - "ולא ירדו גשמים הרבה כדי למלאת מהם הבורות" – לצדדים, דגם מתייחס לעונה שעברה שהייתה מעוטת גשמים ולא מילאה הבורות, ולכן נוצר מחסור, וגם מתייחס לעונה הנוכחית, שכיון שמרחף איום על מי השתייה שהם קיומו של אדם, והתחילו להתענות, יכולים להמשיך עד שיתמלאו הבורות. וזה שייך רק במי שתייה החיוניים לחיותם, שכיון שבשנה הקודמת לא ירד מספיק, התירו בשנה שלאחריה להקדים ולהתענות ואף להמשיך עד שלא יהיה שוב חשש.
ובזה מיושב בפשטות ההבדל בין הדין ברישא לזה שבסיפא, וכמבואר. נמצא ששיטתו של הרמב"ם מתבארת מתוך דבריו שלו. וזה מוכרע, שמדובר על מי שתייה בלבד.
♦

ד. דברי הריטב"א ושיטתו

ראשית יש לומר שעצם ההצעה שהריטב"א מדבר רק על חוסר מים לזרעים, בה בשעה שהוא אינו אומר מילה על כך, נראית קשה.
אדרבא, מפירושו על הסיפא נראה שמדבר רק על מי שתייה, שכך כתב: "ואם אין להם מים לשתות מיד מתריעים עליהם. פי' בכל זמן ואפילו מעצרת ואילך או מחג הסכות ואילך כל זמן שיחסר להם שאין להם לשתות מים כלל, ופשוט הוא, וכן פירש הרמב"ם ז"ל". משמע שרוצה להנגיד את הדין בין מקרה זה למקרה שלפניו, שבעוד שהסיפא מדברת שאין מים כלל לשתיה, ולכן מתריעין בכל זמן, הרי בדין המציעתא, במקרה של בורות וכו', המצב אינו חמור כל כך, ויש להם מים לשתות אלא שיש מחסור וחשש להמשך, ולכן יש הגבלת זמן.
זאת ועוד, לכאורה, מה שהזכיר שני זמנים, עצרת וחג הסוכות, קשה, שאם מתריעין מעצרת (שבועות) ואילך, שזה מעשה נסים, כשאין להם מים לשתות כלל, ק"ו שמתריעין מחג הסוכות ואילך, שאין זה מעשה נסים?^[22] ועוד, הרי לריטב"א הזמן של חג הסוכות אינו מופיע בסוגיה זו, ומדוע הזכירו? אלא על כרחך שזה ביאור דבריו: העיקר הוא מה שכתב בתחילה, שבמקרה חמור שאין מים כלל - אין שום הגבלה של זמן, ובאמת לא היה צריך להוסיף זמנים, אלא שקשה מנין שאכן אין הגבלה ואפילו בימות החמה? משום כך כתב בהמשך "ופשוט הוא", והכונה – בסברא, שהרי עלולים למות בצמא, ומה יעשו. אלא שעדיין אפשר לחלוק ולומר שזה מעשה נסים ואין מתענים, לכן הוסיף לראיה את הרמב"ם שכתב במפורש שאם אין להם מים לשתות מתריעין אפילו בימות החמה. ועדיין קשה מה ההוכחה? לכך כתב שבודאי דין זה שונה מדין המציעתא שיש בו הגבלת זמן, בעוד שבדין זה אין הגבלת זמן, וכיון שלשיטתו ה"חג" זה עצרת, הרי על כרחך שקמ"ל בסיפא שאם אין מים כלל מתריעין מעצרת ואילך, אף שאלו ימות החמה, בניגוד לדין בורות וכו' שאין מתריעין אחרי עצרת. וכיון שהסתמך על דברי הרמב"ם המפורשים שמתענים בכל עת, והרמב"ם הלא סובר שה"חג" הוא חג הסוכות, לפיכך הוסיף הריטב"א – במקביל לשיטתו שלו - "או מחג הסוכות ואילך", אף שזה פשוט מק"ו מהמציעתא. והנה ממה שהבדיל את הסיפא מהמציעתא, משמע שיש מכנה משותף ביניהם (כל הבדלה באה אחרי דמיון לכאורה) והוא שבשני המקרים מדובר במי שתייה, ברם יש הבדל ברמת המחסור, כנ"ל, וזה יוצר סיבת ההבדל בזמנים.
עתה נשוב לדבריו בד"ה הקודם בדין בורות וכו'. הריטב"א פותח בשאלה על רש"י, הרמב"ם ומפרשים אחרים^[23] שפירשו ש"בפרוס החג" הכוונה לחג הסוכות: "וזה תימה גדול שהרי צורך שלהם בימות החמה והיאך לא התריעו עליהן כשהיו צריכים להן ויתריעו עליהן עכשיו שבאים הגשמים ויתמלאו". ונשאלה שאלה במכתבו: "אם מדובר על בורות מים לשתיה שעוד לא התרוקנו אך אינם מלאים די הצורך ובהגיע חג הסוכות כמעט התרוקנו וע"כ מתריעין עליהם רק אז בסוכות, א"כ קשה, מהו התימה של הריטב"א, הרי ברור מדוע מתריעין רק בחג הסוכות, כי רק אז נוצר חוסר?". אכן, כך כתב המהדיר על הריטב"א (הערה 85), שלפי הר"ן והריבב"ן שכתבו שדרכן שהיו מי הבורות מתמעטין הרבה רק בפרוס החג, לא קשה קושיית הריטב"א. וכבר קדם להם בפסקי רי"ד (מגדולי איטליה הראשונים) שכתב: "ת"ר מתריעין על האילנות בפרס הפסח, ועל הבורות ועל השיחין ועל המערות בפרס החג. פי' משעה שכלה הקיץ ויבשו הבורות"^[24].
אחר ששלושה ראשונים נקטו בחדא מחתא, והעמידו דין הברייתא על תילה, עלינו להבין מה ה"תימה הגדול" של הריטב"א.
ונראה שזו כוונת דבריו: לשי' הרמב"ם ודעימיה, נפסק בדין המציעתא, שכשיש מחסור במי שתייה אך עדיין יש מים בבורות, אפשר להתענות רק בפרוס חג הסוכות, אף אם הדחק במים הופיע עוד קודם לכן. ואמנם פעמים המחסור היה נוצר רק בפרוס החג כדברי הרי"ד והר"ן, אבל פעמים רבות היה מחסור חמור עוד קודם לכן, שהרי אין כמות המים היורדת לבורות שווה בכל שנה, וכן הכמות הדרושה לצרכים השונים אינה שווה בכל שנה, ויש שנים שיורדת כמות קטנה יחסית ומאידך גדלה הצריכה, ואז יוצא שחסרים מי שתייה כבר בקיץ^[25], ואעפ"כ נפסק שאין מתענים עד פרוס סוכות. על מקרים אלו שאל הריטב"א "שהרי צורך שלהם בימות החמה, והיאך לא התריעו עליהן כשהיו צריכים להן", שהרי עיקר השימוש במאגרי מי השתייה הוא בימי החמה, בימים החמים, ומדוע הגבילה הברייתא את זמן התענית לימי הגשמים ולא איפשרה להתענות בימי הקיץ.
ועל כך הוא מוסיף: הרי התענית באה לשנות דבר מה שנגזר, ובימי החג במילא יש אפשרות שירד גשם באופן טבעי, כידוע, אם כן בשביל מה להתענות? וזו שאלתו - "ויתריעו עליהן עכשיו כשבאים גשמים ויתמלאו?" כלומר, גם בלי התענית עשוי לרדת גשם, והרי זו תענית שלא לצורך, והלא התענית נצרכת רק כשזו שעת גזירה ומבקשים לשנותה. (בשלב הזה בריטב"א עדיין לא עלה ההסבר שאין מתענים בקיץ משום שזה "מעשה נסים").
ומוסיף הריטב"א: "והלא אין ראיה לגזירה מן השמים בגשמים אלא כשלא ירדו בימות הגשמים דאילו בימות החמה סימן קללה הם שנאמר הלא קציר חטים היום", דהיינו: יש מקום לתענית רק אם רואים שיש גזירה מן השמים, אבל בפרוס החג אין אי ירידת הגשם ראיה, כי זה עדיין שייך לימי החמה כי התבואה בשדה, וגשם עלול להזיק ליבול. וצריך להוסיף ולומר שסברא זו היא הוכחה נוספת שמדובר על מי שתייה, כי אם אמנם חסר מים לגנות שלחין, הלא ירידת גשם בימי קציר היא קללה, מפני שתזיק לתבואות הבעל, ומה התימה של הריטב"א. ברם אם חסרים מי שתייה, הצורך להם גובר על הנזק שעלול להיווצר.
מתרץ הריטב"א את שיטתם: "ולפי שיטת המפרשים ז"ל יש לדחוק ולומר כי בודאי הצורך שלהם היה יותר גדול בימות החמה^[26], אבל לפי שאינו זמן גשמים לא התריעו עליו שאין מתריעים על מעשה נסים, וכשהגיע זמן הגשמים התחילו להתריע כמו שכבר הגיע להם הצרה מקודם לכן, אבל על צרה שלא הגיעה עדיין כגון הגשם הצריך לתבואות הא ודאי אין מתענין עד רביעה אפילה, וכיוצא בזה אמרו בירושלמי לפי שיטתם בפרוס העצרת מעתה אפילו יותר מכן, כלומר למה לא יתריעו גם כן אף אחרי כן שצריכין לגשם יותר, והשיב רבי מעשה נסים הם ואין מתריעין על מעשה נסים". שני חלקים בתשובתו, כנגד שני חלקי השאלה. בחלק הראשון הוא מסביר מדוע לא יכלו להתענות בקיץ, ובחלק השני הוא כותב שההיתר להתענות בפרוס הסוכות בא רק משום שיש להחשיב את המצב כ"כבר הגיע להם הצרה מקודם לכן", שאם לא כן לא היה מקום להתענות, שהרי מצפים כבר לגשם "ויתריעו עליהן עכשיו שבאים הגשמים ויתמלאו?". בזה הוא מסכים בעקרון עם הר"ן, שההיתר להתענות שלא על פי סדר התעניות הוא רק אם "הדבר לא סובל מתון", וכיון שבפרוס סוכות הגשם כבר יכול לבוא, היה מקום לחשוב שהתנאי הזה לא מתקיים, לכן חידש הריטב"א שאפשר לגרור את הצרה של החוסר בקיץ ולהסתמך עליה על מנת להתענות.
♦
הריטב"א עצמו הולך בעקבות הירושלמי, שה"חג" פירושו עצרת, וגם את שיטתו יש להסביר כמתייחסת למי שתייה בלבד, ולפי דבריו דין המציעתא מתיר להתענות במצב של חוסר במי שתייה – שאינו דומה למצב שאין בכלל מי שתייה - רק עד עצרת, אך מכאן ואילך אין מבקשים על מעשה נסים, ובמיוחד שגשם לאחר עצרת הוא קללה, והסיפא מוסיפה שאעפ"כ אם הגיעו בקיץ למצב שאין כלל מים לשתיה מותר להתענות אף שזה מעשה נסים, ופשוט, וכמש"כ לעיל.
הרי שדברי הריטב"א על כל חלקיו, מתפרשים היטב על פי העמדת הנושא במי שתייה.
הריטב"א הלך בעקבי הירושלמי, בשונה מכל הראשונים הרבים שהוזכרו לעיל, שאף ששבילי הירושלמי היו נהירין להם, העדיפו את הפשט של הבבלי שמדובר במציעתא בסוכות על פני הצעת הריטב"א שגם בבבלי הכונה היא לעצרת. נתבונן בירושלמי (תענית פ"ג, ה"ב): "תני מתריעין על האילן בפרס הפסח. לבורות לשיחין ולמערות בפרס העצרת. מעתה אפי' יותר מיכן? יותר מיכן מעשה ניסים ואין מתריעין על מעשה ניסים". והנה שני הפרשנים הגדולים של הירושלמי, "קרבן העדה" וה"פני משה" אומרים במפורש שגם לפי הירושלמי המדובר הוא במי שתיה. ר' דוד פרנקל, בעל קרבן העדה, כותב: "ופריך מעתה. אם על הגשמים שבבורות, אפי' לאחר עצרת נמי מתריעין שהרי ימותו בצמא ואין לך צרה גדולה מזו. ומשני יותר מכאן. שירדו גשמים לאחר עצרת מעשה ניסים הן ואין מתריעין עליהן". עולה לפי דבריהם שלאחר עצרת גם אם כלו מי הבורות ויש חשש שימותו בצמא אין מתריעין, כי אין מתריעין על מעשה נסים. ועל פי זה יוצא שיש מחלוקת בין שיטת הבבלי, אליבא דכל הראשונים, לבין הירושלמי במקרה זה. ולכאורה יכולים היה לומר, כמו שהוצע במכתבו, שבמי בורות מדובר על מי השקיה ולכן אין מתריעים אחר עצרת, כי אין זה פיקוח נפש ולא מתריעים על מעשה נסים, וממילא לא תהיה מחלוקת בבלי וירושלמי. וצריך לומר שפשוט לכולי עלמא שסתם מי בורות בכל מקום הם מי שתייה ואין לפרש אחרת. וכיון שבירושלמי יש בברייתא רק הלכה אחת ביחס למי בורות ולא שתיים כמו בברייתא שבבבלי, הרי שאי אפשר לחלק בין שני מצבים – חוסר במי שתייה ומצב של כלו המים - כמו בבבלי, וההלכה היא מוחלטת, שאין מתריעין אחר עצרת, ממילא הוכרחו לפרש שהירושלמי חולק על הבבלי במקרה שכלו המים אחרי עצרת.
♦

ה. ו.

הב"י בסי' תקע"ה ניסה לבטל המחלוקת על ידי זה שהציע שעצרת של הירושלמי הוא שמיני עצרת, ונכנס לדוחק גדול בפשט הירושלמי, והעדיף זאת על פני האפשרות להתאים את הבבלי לירושלמי (כפי שהציע הריטב"א). מדוע? משום שכל הראשונים מיאנו לקבל את שיטת הירושלמי. (ממילא מסתבר שגם אם היה רואה את דברי הריטב"א לא היה מקבל את הצעתו).
♦
עיין מש"כ בהערה טו.
♦

ז. ח.

נמצא שסיכום הדעות בראשונים ובאחרונים בסוגיה הוא כדלקמן:
א. רבי יהונתן מלוניל, ריב"ב, ריבב"ן, והר"ן כותבים במפורש שהמשנה והברייתא מדברים על מי בורות שיחין ומערות על מי שתייה.
ב. מפסקיו של הרי"ד עולה את שפירש הברייתא כמו הר"ן.
ג. תלמידיו של רש"י כותבים במשנה שמדובר על מי שתייה. ובצירוף עדות הריטב"א, שרש"י פירש את ה"חג" כסוכות, נראה שהוא פירש הסוגיה כר"ן.
ד. כך כתב גם המאירי, שמכלל דבריו עולה שמפרש כר"ן.
ה. ניתוח דברי הרמב"ם מורה שגם הוא פירש כך את הסוגיה.
ו. בעל הגבורות ארי"מצטט לחלוטין את הר"ן בלא תוספות. וכן הביאם בתוי"ט.
ז. גם דברי הריטב"א לכל אורכם מתפרשים, ואולי אף מוכיחים, שמדובר על מי שתייה.
ח. פרשני הירושלמי מפרשים את דבריו כנ"ל.
ט. השו"ע ציטט את הרמב"ם. הניסיון שלו בב"י להתאים את הירושלמי לבבלי מוכיח שהיה פשוט לו שמסקנת הבבלי היא הראויה יותר.
י. בעל המזבח אדמה ובעל הכף החיים פסקו למעשה כר"ן, ודבריהם יובאו בהמשך.
כנגד כל הבניין הזה עומד מקום אחד בלבד שבו מופיע שימוש במי בורות לזרעים, והוא במיוחס לרש"י, וכבר מילתנו אמורה על זה לעיל.
ועתה אשוב לפתיחת מכתבו. בבואנו לדון בסוגיה כלשהיא להלכתא, עלינו לראות את התמונה הכוללת, למען לא נשגה ונוביל את כל המערכת למקומות רחוקים. הדבר בולט בשני המושגים הסתומים בסוגייתנו שהם ציר הדיון - מי בורות וכו', והחג. פירוש מושגים אלו בדרך כלל הוא אחיד, ובנוסף בולט לעין כל שכמעט כל הראשונים בסוגיה ביארוה על פי דרך זו. לקחת את כל זה ולנסות להטות את הכול לכיוון שאין לו אחיזה מפורשת ומוצקה, נראה לי לא נכון. כבר בבירור הראשון אפשר היה להיווכח שרוב ככל הראשונים נוקטים בדרך אחת, וזה מה שכתבתי. המעיין בדברי שם יראה שלא העמדתי את כל הבניין על דברי הריטב"א, ולכן גם שום בניין לא נפל. בהיותו היחיד (עד כמה שידי מגעת) שהתייחס לירושלמי ואף רצה לפרש את הבבלי על פיו, אי אפשר לגרור את כל הסוגיה והראשונים לכיוון שלו. אם כבר, הכיוון צריך להיות הפוך, וכפי שמופיע בבירור זה. עסקתי בבירור קמא בדבריו מעט יותר בהרחבה מאחרים מפני שדבריו סתומים. על כל פנים, כפי שהקדמתי, הצורך להשיב העמיק והרחיב את הדרך. והדברים כמובן פתוחים לביקורת.
♦
בקשר לדברי כף החיים בסי' תקע"ה (אות מ'), רצוי לעיין במקור דבריו, הלא הם דברי רבי שמואל בן רפאל מיוחס בחיבוריו פרי האדמה ומזבח אדמה וגם זה היה מסלק טעויות.
בספר פרי האדמה (הלכות תעניות) כתב וז"ל: "לענין שיעור אם היו מתענין משום גשמים לבורות איזה שיעור ירד כדי שיפסיקו או לעניין ברכה לחוד^[27]... ולשון הטור נקט עד שירדו כדי למלאות הבורות לשתיה כו׳ כדי מלוי הבורות. מדנקט לשתיה נראה דלא בעינן ממש מילוי, רק לשתיה, לא כדי לעשות צרכיהם גם כן. אמנם הלבוש כתב גשמים הרבה כדי למלאו' מהם הבורות כדי לעשות מהם צרכיהם ולשתות וכו' הרי אלו מתענין וכו' עד שירדו הראוי לבורות. נראה דהיינו נמי לצרכיהם מלבד השתיה. ומרן בש״ע נקט ולא ירדו כדי למלאות מהם הבורות וכו' הרי אלו מתענין עד שיתמלאו הבורות וכו', נראה דהראוי לבורות היינו כדי שיספיק לכל השתיה. וללבוש ז"ל גם לצרכיהם... כל זה כתבתי יען בשנה זו שהיינו בצרה מכמה עניינים הן דבר ושאר צרות... יפה עשו חדא כי מעולם לא שמענו שמתענין בירושלים על גשמי בורות יען כי יש מי שילוח דמספיק לכל השנה, והרי כתבו הר"ן ז"ל והתי"ט דהוא דבר שאינו סובל מתון דמתים בצמא, אם כן דעל ידי מעות יביאו מהשילוח ושאר מעיינות וכו'".
וז"ל בספר מזבח אדמה (או"ח תקע"ה): "הנה בשנת התקכ״ב אירע שתחילה ירדו גשמים כתקנן ואחר כך חצי טבת ושבט ורוב אדר לא ירדו גשמים. ולעניין מי בורות היו בדלי דלות אפילו כי בירושלים ת״ו שיש לנו מי שילוח אין מתענים על מי בורות כמ״ש בס' פרי האדמה ח״א אם לא כשיש להם איזה סיבה אחרת שמסתפקים אם יגזרו ת״צ אזי בצירוף צרת גשמי בורות גוזרים כמ״ש שם מעשה שהיה וכו'. והנה בנ"ד בפרטות כי שנה שעברה ג״כ לא ירדו גשמים כתקנם והיו מביאים מי שילוח ביוקר גדול מים עכורים כעפר. ועתה קבלנו עדות שיש מהגוים שאמרו שהתחילו התבואה לכמוש ויש שאמרו שעדיין לא כמשו אבל בקרוב תכמוש ואינו סובל זמן ח״ו אם אינם יורדים גשמים תוך עשרה ימים יתחילו להתיבש ח"ו כי ע״כ יחד הסכמנו לגזור ת״צ בצרוף צרת מי בורות. מ״מ עוברות כו' לא יתענו עד יעברו אלו שני וחמישי ושני יען כל מה שאומרים היינו בצירוף גשמי בורות".
המעיין בכף החיים יראה שהוא התיך את האמור בשני הספרים. רואים מדברי אחרונים אלה שהבסיס לתענית הוא רק חסרון מי שתייה. אמנם גם אם יהיה מחסור חמור במי שתייה יגזרו תענית אם תצטרף צרה נוספת. ברם על מחסור במים לחקלאות לבדה, אף שהמשמעות היא הוצאה כספית כבדה, לא יגזרו. והרי מפורש בדברי בעל מזבח אדמה שהייתה חקלאות נכרית סביבות ירושלים, והיא ניזוקה כתוצאה מהבצורת, והתחשבו בה על מנת לגזור תענית, ברם היא לבדה אינה סיבה, ויכולה להצטרף לחוסר במי בורות, שזה תמיד המפתח. מבחינה זאת, אין זה משנה אם הייתה חקלאות יהודית או נכרית, שהרי המדובר הוא רק בממון.
וזה מה שמוסיף כף החיים, שבימי רבי רפאל מיוחס אמנם לא היה אף פעם מצב שלא היה מים לשתות בגלל שהיו מי מעיינות, כמו שכתב רבי רפאל, אבל היו מצבים של מחסור חמור שגרמו לעליית מחירים גדולה, ולכן הכריזו תענית בהצטרף סיבה נוספת, מה שאין כן מאז שלטון האנגלים, שיש מים בהרווחה ולא חסרים מי שתייה ולכן לא שייך כלל לגזור על תענית בשלב מוקדם^[28].
נשאלה השאלה מדוע הם מזכירים רק את הר"ן ולא את הרמב"ם? פשוט כביעתא בכותחא, כי רק הר"ן דיבר דברים ברורים, ולכן כשבאו להסתמך להלכה את מי יכולים היו להזכיר? הראשונים האחרים שהזכרנו לא היו בידיהם, והרמב"ם אינו מפורש כר"ן. המזבח אדמה הזכיר את התוי"ט עם הר"ן, שחיבורו כבר היה בידיו, אך כמובן שלא יכול היה להזכיר את הגבורת ארי, בן תקופתו. כמובן שאת המיוחס לרש"י הכירו.
♦

ט. י.

מסקנת הדברים האמורים לעיל היא שאין מקור להתריע, לא בתענית ולא בתקיעת שופר, רק בשל מחסור של מים לחקלאות בסמוך לחג הסוכות, גם אם יש מחסור מצטבר, וגם אם יש חשש שלא יהיה מים לחקלאות השלחין של השנה הקרובה.
אמנם יש מקום להרבות בתפילה, ולבקש בתחנונים ובפיוטי סליחות, שה' יאיר פניו אלינו, כפי שנהגנו. והנה זכינו בעת כתבי ל"יום של גשמים", ויחד עם ההודאה נתפלל שבורא עולם יוסיף ויחוננו מידו הרחבה בגשמי ברכה ונדבה.
בצפייה לישועת הכלל והפרט
אהרן אייזנטל
♦ ♦ ♦