קו התאריך
שעות היום תלויות בקו האורך
הטס מערבה במהירות טיסה התואמת למהירות סיבוב כדור הארץ על צירו - נע למעשה עם השמש, ונשאר באותה שעה. אם ימשיך לטוס עד שכדור הארץ ישלים הקפה מתחתיו - הרי שיישאר באותה שעה, אולם יפסיד הקפה שלמה של הכדור, ובמילים אחרות - 'הפסיד' יום [מי שטס מערבה במהירות הסיבוב של כדור הארץ מדגים היטב את בעיית קו התאריך, שכן מצב השמש כלפיו נשאר יציב, והוא רואה אותה כל הזמן כנגדו, ונשאר במצב יציב של יום ארוך - אך בסופו של דבר כשהוא נוחת הוא נוכח לדעת שעבר יום שלם ליושבי המקום (הגרז"מ קורן)].ועל דרך זו, אם יטוס מזרחה - הרי שפוסע קדימה בזמני היום [ניתן לתאר מי שממריא מזרחה בשעות הבוקר המוקדמות מניו יורק במטוס קונקורד לאחרי שהתפלל שחרית עם הנץ החמה בי"ז בתמוז (שאז יכול להיות אורך היום בניו יורק 15 שעות). בקו רוחב זה, מטוס קונקורד שמהירותו 2,330 קמ"ש יכול להקיף את העולם בכשלוש עשרה שעות, ולכן אדם זה יתפלל מנחה ומעריב ויסיים את הצום המקוצר שלו באירופה, יתפלל שחרית ביום המחרת עם הנץ החמה בסיביר, ויחזור לניו יורק כשלוש עשרה שעות אחר יציאתו ממנה, ואז בסמוך לשקיעה כשירצה להתפלל מנחה של יום המחרת - ישתומם לראות שבני המקום מוציאים ספר תורה וקוראים בפרשת 'ויחל'. בטיסה מזרחה נוכל לתאר את התקצרות הימים שבה יכול לחוש כל מי שטס מארה"ב לישראל, מובן שקיצור זה יכול להיות קיצור מצטבר - וכך ניתן להראות כי מספר הזריחות והשקיעות שהוא מונה במהלך סיבוב שלם גדול באחד ממספר הזריחות והשקיעות שמונה מי שנשאר במקומו (הגרז"מ קורן)].
המלבי"ם למד מהפסוק "יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר" (תהלים י"ט ג') שבכל עת מתחלף היום במקום מסויים בכדור הארץ "הימים תמיד סמוכים זה לזה וכן הלילות, כי היום וכן הלילה סובב ומתגלגל תמיד סביבות הכדור עד שבכל רגע יגיד יום החולף אומר ליום הבא לרגלו ונכנס תחתיו, וכן לילה ללילה, בענין שהרבוי הזה מתמיד ומתרבה בכל זמן".
♦
ההסכמה הבינלאומית
במציאות החיים שמסעות סביב העולם הם שכיחים - מסתבר שצריך לקבוע קו המפריד בין תאריכים שונים - שמזרחו יחשב כנקודה המאוחרת ביותר בכדור, ומערבו יחשב כנקודה המוקדמת ביותר בכדור.ההסכמה הבינלאומית הסכימה להחשיב את גריניץ' שבלונדון כקו אורך אפס, ובשנת תרמ"ד [1884] החליטו שקו אורך 180 יהיה קו התחלפות התאריך [קו זה עובר באוקינוס השקט בין סיביר לאלסקה. הוא אינו ישר לגמרי, אלא יש לו סטיות כעשר מעלות מזרחה ומערבה כדי לכלול בו אזורים שונים, משיקולי נוחיות ופוליטיקה], ותבואר כאן בס"ד ההתייחסות התורנית לזה, לענ"ד.
♦
הסוגיא הקרובה ביותר
בגמרא לא הזכירו להדיא את קיומו של קו התאריך, והסוגיא הקרובה ביותר לנושא זה היא סוגיית 'סוד העיבור' (ר"ה כ:), שמפירוש הראב"ח ומפירוש הכוזרי והרז"ה לסוגיא זו - ניתן לנסות לשפוך אור על מקום תחילת הימים. זולת פירושים אלו אין לנו שום ראיה למיקום תחילת הימים, וגם פירושים אלו, אינם תואמים לגמרי למציאות המוכרת לנו בכדור הארץ, כך שבכל אופן צריכים לדחוק את הפירוש עם המציאות.♦
פירוש הראב"ח
הראב"ח (רבי אברהם ב"ר חייא, בספר העיבור, מאמר ב' שער ז', 1123) למד מהפסוק "וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ" (בראשית א' ט"ו) - שהחמה נתלתה מול אמצע הארץ ומול קו המשווה - ובכך האירה את כל הישוב כאחת מקצה המזרח לקצה המערב ומהקוטב הצפוני לדרומי. וכחלק מהסברו ל'סוד העיבור' [שהתבאר בספרי 'היא חכמתכם'] הוא כתב שתחילת קריאת שמו של היום החדש היא בקצה המזרח, וסיומו הוא כשיכלה שמו מפי בני אדם בשקיעה בקצה המערב, וכ"כ בשם הדיין רבי חסאן בר מרחסאן ז"ל, וגם הרמב"ן (בדרשת 'תורת השם תמימה') הביא רק את פירוש הראב"ח, וכתב שהוא מבוסס על דברים שאותם כפי הנראה לדעתו - הראב"ח עצמו דרש מפסוקים[2].מפירוש זה למדנו שתחילת קריאת שם היום היא בקצה המזרח, ושקצה המזרח - מרוחק י"ב שעות מקצה המערב [גם ביסוד עולם (ב' ג') ובפירוש על הלכות קדה"ח לרמב"ם (י"א י"ז) מבואר שגבולות הים של מזרח ומערב הישוב הם קוי אורך הרחוקים 180 מעלות זה מזה].
♦
פירוש הכוזרי והרז"ה
הכוזרי (ב, י"ט-כ', בערך בשנת 1130) כתב: "...תחלת קביעות הימים מן הצין [סין] מפני שהוא תחלת המזרח ליישוב, אמר החבר... ארץ ישראל שהיא מקום התחלה לקריאת שמות הימים - בינה ובין השמש בעת תחלת הקריאה בשם שש שעות... ראה אותה אדם שוקעת והוא בא"י וקרא תחלת השבת, עד שהגיעה אל עומת ראשו אחר שמונה עשרה שעות והיתה ערב לתחלת הצין... ואין להמלט ממקום משתתף תהיה תחלת מזרחו ואחרית מערבו - והוא לא"י תחלת הישוב[3]". הרי שכתב שחייב להיות קו המפריד בין הימים, ובתחילה ביאר שהתחלפות היום היא בא"י - ששם היתה כניסת שבת בראשית לאדה"ר, ולאחר מכן כתב שתחילת קביעות הימים היא בסין - המקדימה בשש שעות את ירושלים [ומדבריו מוכח שכך פירש את סוגיית 'סוד העיבור'].היסוד עולם (ל"ו.) הבין שכוונת הכוזרי והרז"ה (ר"ה ה') שאכן היום מתחלף בא"י [ניכר מדברי היסו"ע שהוא הסתפק בשאלה אם כוונתם היא שהיום מתחלף בירושלים או בקצה המזרח, אך יותר היה נראה לו שכוונתם שמתחלף בירושלים, וכך הבינו בכוונתו רבי דוד גאנז תלמיד הרמ"א, בספרו נחמד ונעים (קס"א), והחזו"א בשו"ת וחידושים (פ"ו א' ד"ה עלינו) בשם היסו"ע והמפרש על הרמב"ם - שהבינו ברז"ה ובכוזרי שהיום מתחיל בירושלים [והחזו"א לא הסכים לפירושם], והיסו"ע חלק עליהם כי סבר שהתחלפות היום באמצע היבשה בין שני שכנים היא היתול ושגעון (אך יתכן שלא היה חולק אם היה יודע שאין שום קו ישר מצפון לדרום שאינו חוצה יבשה, וגם אם הכוונה היא לקו החוצה את היבשת - יש ליישב את קושייתו בכך שהתורה ניתנה בעיקר לא"י והמקומות הקרובים, ואילו במקומות הרחוקים אכן יש תנאים המביאים לתופעות משונות, כפי שהמקיף את הקוטב בודאי חוצה את קו התאריך הלוך ושוב [הגר"ד יצחקי], והרי קו מפריד ביבשה שכאן יום וכאן לילה, כאן פורים דפרזים וכאן פורים דמוקפין, מועדים וזמנים א' רס"ט)].
אך החזו"א נקט שגם כוונת הכוזרי שתחילת היום בקצה המזרח וסוף היום י"ח שעות לאחר ירושלים [וממילא כוונתו שבשעה שאדה"ר קידש את השבת הראשונה - יום זה התפשט עד שש שעות למזרח א"י כטפל לא"י, ובכך הפך למקדים לא"י, ושאר י"ח השעות המערביות לא"י - מאחרות אחריה (חזו"א שו"ת וחידושים סי' פ"ד, 'סוד נקודה דלתתא')], וכך הוכיח (חזו"א קל"ח ז', מגמ' ר"ה כ"א.) שלא יתכן שיומה של בבל מאוחר לא"י [והעיר הגר"ד יצחקי שאפשר לפרש שכוונת הגמ' היא שתאריכי א"י קובעים את הצום בבבל, ולמנין א"י - בבבל צריך להיות כעת יוהכ"פ אף אם בא"י כבר גמרו להתענות].
גם בעל המאור (ר"ה ה'., בערך בשנת 1180) פירש בסוגיית 'סוד העיבור' ככוזרי, שמתחילה כתב: "דע כי חשבון הימים הנמנים מימי השבוע תחלתו מן הנקודה השלישית שהיא טבור הארץ והיא א"י... וזהו המרחק ביניהן במהלך הגדול כשאתה מתחיל למנות מארץ ישראל", אמנם, לאחר מכן כתב: "שוכני קצה המזרח... לפי שהם מתאחרים י"ח שעות". ומשמעות דבריו היא שאין מקום המתאחר אחר ירושלים יותר מי"ח שעות [ולפ"ז צריך לפרש שאין כוונתו ב'קצה המזרח' לקצה היבשת המזרחי - כי הוא הרי מקדים לירושלים, אלא למקום שמעבר לקצה המזרח - שהוא המאחר אחר ירושלים].
ומדבריהם למדנו שהם הבינו שהיום מתחלף במרחק שש שעות מזרחית לירושלים, וירושלים היא מרכז הישוב.
אמנם, אף שזו קביעה מציאותית המתאימה כמעט במדוייק לחוף שנגחאי שבסין הנמצא כ-87 מעלות מזרחית לירושלים ובאותו קו רוחב שלה [32 צפון], אולם קביעה זו לא מתאימה להמשך החוף המזרחי של אסיה הממשיך לנטות מזרחה ככל שמצפינים - ומגיע עד עוד 65 מעלות [4.3 שעות] מעבר ל-90 מעלות מירושלים, אך הרז"ה עצמו כבר כתב שדבריו מתאימים רק לקו המקיף את אורך הארץ על פני הפלך הרביעי משבעת הפלכים והוא האמצעי ביישוב". כלומר לקוי הרוחב התואמים לירושלים [הוסיף החזו"א (סוף קונטרס י"ח שעות) שזו פשרת הראשונים בין קביעה שהיום יתחלף בירושלים שממנה הושתת העולם (אלא שאז שני שכנים יובדלו ביום שלם), לבין קביעה שהתחלפות הימים 180 מעלות מירושלים (שאז לא יהיה מקום המרוחק ממנה יותר מי"ב שעות) - ובפשרה זו ירושלים מחלקת את היבשה העליונה (מקומות הישוב הידועים) כך שרבע הכדור המזרחי מקדים לירושלים, והרבע המערבי - מאחֵר, והים והאיים הם טפלים לישוב העליון, ונמצא שרבע כדור מקדים לירושלים, וג' רבעי כדור - מאחֵר].
עוד קביעות מציאותיות המבוארות בדבריו הן שירושלים היא במרכז הישוב, שמירושלים לקצה המערבי של הישוב יש רבע כדור, ושהמרחק בין ירושלים לבבל [של האמוראים] יש פחות משעתיים שלמות - וקשה ביותר להבין את קביעות אלו לאור המציאות הידועה לנו, ובהמשך תתבאר דרך אפשרית להבנת דבריו.
כתב החזו"א שכשיטת הכוזרי והרז"ה בביאור הסוגיא צידדו רוב הראשונים והאחרונים שעסקו בענין: הריטב"א ר"ה כ': ["ויש להר"ז ז"ל בהלכה שיטה אחרת שהיא יותר מחוורת" (משיטת רש"י)], והר"ן ר"ה כ': ["הרוצה לעמוד על עקרי שמועות כפי מה שנתבאר על פי בשרשי חכמת התכונה - יעיין ברז"ה שנתפרשו שם בארוכה"], וסבר החזו"א שהרז"ה הוא היחיד שההלכה יכולה להקבע על פיו, וביארו שדעתו היא שעיקר המשקל שיש לתת לדברי הקדמונים הוא מפני שדבריהם עברו את ביקורת הדורות במסורת דור דור, וממילא דברי הרז"ה צריכים להכריע את שאר הקדמונים שהזכיר הגרימ"ט בספרו 'היומם בכדור הארץ', ואף השתדל להוכיח שההסכמה הכוללת בדברי הקדמונים היא דווקא כשיטת הרז"ה [אמנם, צ"ע במה שכתב שכך הסכמת הראשונים, שהרי האשונים שלפני הכוזרי בודאי לא הציבו את הגבול 90 מעלות מירושלים, וגם אחרי הרז"ה מצאנו כמה ראשונים שנקטו שא"י איננה טבור הארץ (כגון הראב"ע, היסוד עולם, הכפתור ופרח, האפודי, ועוד), וגם צע"ג האם ניתן לומר שהריטב"א והר"ן צידדו כשיטת הרז"ה, כי בלשון הריטב"א ניתן להסתפק האם כתב שפירוש הרז"ה הוא היותר מחוור כלפי כל הסוגיא או רק כלפי מחלוקת ר"י ור"י בסוף הסוגיא, והר"ן לכאורה רק ציין ששרשי הסוגיא בחכמת התכונה כתובים ברז"ה, והרי הם נקטו לעיקר כשיטת ר"ת שהאמת כחכמי ישראל, והשמש הולכת בלילה ממערב למזרח מעל כיפת הרקיע - ולפ"ז אין מקום לפרש את הסוגיא כפירוש הרז"ה (הערות הגר"ד יצחקי)]).
♦
היכן הוא קצה המזרח
מדברי כל הראשונים למדנו שהמקום שבו היום מתחיל הוא בקצה המזרח, ובעוד שהראב"ח וסיעתו רק ביארו שהישוב הוא חצי מהכדור ולא ביארו היכן הוא [וכ"כ עוד ראשונים, ראה ראב"ע על הפסוק "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ" (תהלים קי"ג ג'): "ככה אורך היישוב (ממזרח למערב) שהם י"ב שעות, ולא כן הרוחב (מצפון לדרום)...". בגירסה אחת של כת"י הראב"ח - כתוב שקצה המזרח 114 מעלות מזרחית לירושלים, כמ"ש הרמב"ם והיסוד עולם], אך הכוזרי והרז"ה גם ביארו שקצה המזרח הוא שש שעות מזרחית לירושלים [ויש להעיר שאף שהחזו"א כך הבין שהראב"ח וסיעתו לא ביארו את מקום קצה המזרח, אולם מפורש בדבריהם במקומות שונים היכן סברו שהוא קצה המזרח - במעלות או בשעות ביחס לירושלים (הערת הגר"ד יצחקי)].♦
בני הישיבות ביפן
שאלת קו התאריך התעוררה למעשה לאחר שאלסקה הוחכרה מרוסיה לארה"ב בשנת 1867 - והאומות שינו את תאריכה. ושוב התעוררה לקראת יוהכ"פ תש"ב, כאשר חלק מבני הישיבות גלו לקוֹבֶה שבדרום מרכז יפן [בקו אורך 135 מזרח, כלומר, כמאה מעלות מזרחית לירושלים] ולא ידעו האם יוהכ"פ ביפן מקדים את ירושלים כספירת האומות או מאוחר מירושלים [לגבי שבת - התפרסם שרבים מהם החמירו מספק לשמור איסורי שבת דאורייתא במשך יומים, ויש שהחמירו גם באיסורי דרבנן, ואת הקידוש ותפילות שבת קיימו ביום 'ראשון' שעפ"י מנין האומות].שאלתם נשאלה לכמה רבנים:
א. הגר"מ טיקוצ'ינסקי זצ"ל וסיעתו הורו להם שמספק לא ישנו את יומם שהרי ממשיכים את מנין הימים מאירופה, כעין 'מונה ששה ימים ומשמר יום אחד'.
לאחר שנים ניסח את דעתו בספרו 'היומם בכדור הארץ' שמאחר וירושלים מוגדרת כמרכז העולם, לכן השימוש בלשון 'קצה המזרח' בנוגע למקום שבו היום מתחיל להקרא בשמו מחייב שקו התאריך יהא מרוחק 180 מעלות ממנה, י"ב שעות לפני וי"ב שעות לאחריה, כלומר בלב האוקיינוס השקט [בקו אורך 155 מערב. וטען שכך סבר כל מי שכתב שהימים מתחילים מהמזרח, ולשיטתו יפן ניו זילנד והוואי מקדימות לירושלים [וביאר (עמ' כ"ט פיסקה ג') שלשיטת הרז"ה לים אין שום דינים, והמגיע לקצה סין דרך הים ממערב - מתאחר בי"ח שעות, והמגיע ממזרח שומר את יומו עד שיעלה על היבשה במערב אירופה או אסיה, אלא שלא הורה כשיטה זו].
ב. מרן החזו"א זצ"ל הורה להם שיפן מאחרת אחר א"י כי ההלכה מוכרעת כרז"ה וסיעתו שהיום מתחיל שש שעות מזרחית לירושלים, בחוף סין [אלא שלרוב בני הישיבה תשובת החזו"א כבר לא היתה נצרכת מאחר שתוך זמן קצר הוגלו לשנחאי שנמצאת בקו אורך 121 מזרח, כלומר כ-86 מעלות מזרחית לירושלים].
עוד הכריע החזו"א שהעובר את הים באניה או שטס מעל הים - קו התאריך עבורו הוא בדיוק 90 מעלות מזרחית לירושלים.
♦
גרירת היבשות המזרחיות
עוד חידש החזו"א שכוונת הראשונים היא שמאחר ולא יתכן להניח שקו התאריך יחצה יבשת לשנים ולשני שכנים יהיו תאריכים שונים (כסברת ה'יסוד עולם') - ע"כ י"ל שכוונתם ב'קצה המזרח' היתה לקו המתפתל עם פיתולי קו החוף, ומגיע עד לקצה סיביר במיצר ברינג [קו אורך 170 מערב, שהוא 155 מעלות מזרחית לירושלים, כלומר הקדמת 10.3 שעות]. וכן, מאחר ויבשת אוסטרליה מתחילה בתוך 90 מעלות מירושלים - נותנים לה את אותו תאריך המקדים לירושלים - עד חופה המזרחי [קו אורך 153 מזרח, שהוא 118 מעלות מזרחית לירושלים, כלומר, הקדמת 7.8 שעות]. אולם יבשה המתחילה לאחר 90 מעלות מירושלים, כגון יפן [קו אורך 129 מזרח], ניו זילנד [קו אורך 166 מזרח], ועוד - יומה מאחר אחר ירושלים. מה שהקו איננו קו אנכי ישר לא הפריע לחזו"א כי לגביו די בקביעת גבול שממנו מתחיל היום החדש, וגבול הרי יכול להיות מפותל מעצם טבעו, וא"צ קו ישר, ובפרט שהקובע הרי צ"ל קצה היבשת המזרחי - שבמציאות הוא קו מפותל לאור הכרעת החזו"א לכאורה נמצא שהנמצא במזרח אוסטרליה - לא ירחץ בים ביום א' כי אף שלגבי היבשת נחשב כיום חול - אולם בים הוא שבת, וצל"ע (שמעתי הוראה שהטס במוצ"ש מסידני מזרחה, ולאחר כמה שעות המטוס ינחת בהונג קונג, ונמצא שיצא ממוצ"ש לליל שבת ושוב חזר למוצ"ש - שיש לו להמנע ממלאכות, וגם לקדש בדיבור ולהבדיל, ותמהתי מדוע הצריכוהו קידוש - הרי חציית קו התאריך איננה מסע אחורה בזמן כמין 'מנהרת הזמן', ומי שנעשה בר-מצוה במוצ"ש לא יחזור להחשב קטן, וא"כ - מדוע להצריכו לקדש שוב את השבת שכבר קידש, והסכים עם תמיהתי מו"ר הגרז"מ קורן, והוסיף שבספר 'קו התאריך הישראלי' (עמ' קנ"ד) הביא בשם רבי רפאל בירדוגו [נפטר בשנת תק"פ] שכתב בשו"ת משפטים ישרים (סי' ע"ז) שיש לדון אם צריך לשמור שוב שבת).♦
בירור הדברים שהושוו בהם ושנחלקו בהם
בדיון זה חייבים לדעת שנועדו בפונדק אחד שני נושאים:א. עיקר הכרעת החזו"א בקונטרס י"ח שעות - הוא שחשבון הימים מתחיל בקצה המזרח ולא באמצע האוקינוס 180 מעלות מירושלים - היא חתוכה.
ב. אמנם הנידון השני אינו כה חתוך, קצה המזרח - היכן הוא, שלאור ביאור הרז"ה לסוגיית סוד העיבור [לדעת החזו"א וסיעתו] - הכוונה לקצה יבשת אסיה באותו קו רוחב של ירושלים [32 צפון] המקדימה בכשש שעות את ירושלים, כלומר 90 מעלות מזרחית לה.
♦
האם הגבול קו ישר
לדעת מרן החזו"א קצה המזרח הוא הגבול שבין יבשת אסיה ואוסטרליה לים המזרחי להם, ואינו קו ישר, וסייע את הנחתו שגבול היבשה הוא קו התאריך - מסברת היסוד עולם (מאמר ב' פרק י"ז, וממילא ניתן להניח שכך גם כוונת שאר הקדמונים) ששחוק והיתול הוא לומר שיש קו המחלק את היבשה לשנים וגורם לשני שכנים למנות ימים שונים.בעקבות חידושו של מרן החזו"א שקו החוף הוא גבול התאריך - היה הוא מוכרח להסיק שכל יבשת שתחילתה בתוך צ' מעלות מירושלים [אסיה ואוסטרליה] - כולה נגררת אחר ירושלים, ויומה מקדים, ואי המתחיל לאחר צ' מעלות מירושלים [יפן, ניו זילנד, טסמניה] - יומו מאחר אחר ירושלים.
אמנם, פשטות דברי הקדמונים היא שהם תלו את תחילת הימים במיקום החמה בשעה מסויימת [תלייתה בשקיעה הראשונה בקצה המזרח (ראב"ח), או תלייתה בזריחתה בקצה המזרח (יסוד עולם ב' י"ז, שביאר בכוונת הפסוק "לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ" שהחמה נתלתה מול אמצע הים - כך שמכאן והלאה היא תאיר לכל הישוב, בתחילה תזרח רק בקצה המזרח, ואורה ילך ויתפשט על כל היבשה), או מיקומה בכניסת השבת הראשונה בא"י (כוזרי ב' י"ט-כ' ורז"ה ר"ה ה')] לכאורה אינם מעידים על קו גבול מפותל אלא על קו ישר כפי השפעת החמה על הארץ, ואם הקו הוא ישר - בהכרח שהוא יחצה יבשה כלשהי, כי אין שום קו בעולם העובר רק בים [אף לא הקו שבאמצע מיצר ברינג - שגם הוא חוצה איים לשנים].
♦
הקושי לאתר את הקצה המזרחי
עוד קשה לקבוע את מיקום קצה המזרח כי רק באותו קו רוחב של ירושלים [32 צפון] קצה היבשת בשנגחאי אכן מרוחק כמעט צ' מעלות מירושלים, אך צפונית ודרומית לשם - קצה היבשת הולך מזרחה או מערבה משם, ואף שהרז"ה עצמו כתב שכוונתו לקצה המזרח שבקוי הרוחב של א"י ['הפלך הרביעי'] - אך לא זכינו להבין מדוע שהנקודה שהתכוונו לתתה כגבול ל'סוד העיבור' - תהא תלויה בזה [ואין לדחות שדיני קידוש החודש תלויים בקו הרוחב של ירושלים, כמבואר ברמב"ם (קדה"ח י"ח ט"ז), כי אף שהרמב"ם הדגיש שהמנות (כלומר, נוסחאות החישוב) שמסר מתאימות לטווח של שלש מעלות לצפון ולדרום ירושלים שמשם העדים רגילים לבוא, אולם מי שבקיא בטריגונומטריה ויודע להכין נוסחאות אחרות - וגם יש לו רכב מהיר להגיע לירושלים מצפון או דרום העולם - אין מניעה שיעשה כן, נמצא שאין דינים אלו תלויים ברוחבה של ירושלים], וגם לשיטת הראב"ח קשה לקבוע את מקום קצה המזרח כי במציאות קצה המזרח מרוחק 27 מעלות מעבר ל-180 מעלות מקצה המערב [שזה הלימוד של הראב"ח מ'לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ' - שחצי ישוב יבשה וחצי ים].♦
הקשיים בדברי הרז"ה לפי המציאות
על כמה מדברי הרז"ה לא זכינו לעמוד לאור כמה קשיים מהמציאות.א. הרז"ה כתב שירושלים היא באמצע הישוב, ושהיא שש שעות מקצה המזרח ושש שעות מקצה המערב - ואף שקצה החוף של אסיה שבקו הרוחב של ירושלים הוא כמעט צ' מעלות מזרחית לירושלים, אך כלפי המערב חוף אפריקה מרוחק 52 מעלות בלבד מירושלים, וצ' מעלות מירושלים מסתיימים בברזיל ופרגאווי - אי שם מעבר לאוקיינוס האטלנטי.
ב. עוד כתב הרז"ה [בשם 'בעלי המחקר'!] שבבל [של האמוראים] מרוחקת פחות משעתיים מירושלים ['ולא מצאו בו שתי שעות שלימות'] ובמציאות יש רק כעשר מעלות אורך [כארבעים דקות].
ג. עוד קשה מה שביאר שמלכות שבור מלכא הגיעה עד קצה המזרח [בביאור הלשון 'לדידן שית מעתיקא'] - ואילו הידיעות ההיסטוריות שלנו על תקופות אלו לא מאפשרות את נכונות הנחה זו.
♦
ישוב הרז"ה עם המציאות - הגר"ד יצחקי
כדי ליישב את התמיהות מהמציאות על שיטת הרז"ה הצביע הרה"ג דוד יצחקי שליט"א על העובדה ההיסטורית שבתקופת הרז"ה ואף מאות שנה אחריו [כגון בזמן ה'נחמד ונעים' - תלמיד הרמ"א] לא הכירו את מפת העולם כפי הידוע לנו וממילא המפות הקדומות היו חייבות להיות מעוותות - שהקצה המזרחי (במפות הדומות למפת ליארדו) היה בחוף הודו ובצפונו סין, וירושלים נמצאת בדיוק באמצע הישוב ממזרח עד מערב [ובתקופתו היו גם מפות אל-אידריסי ופתולמיאוס - שבהן הגבול המזרחי איננו במזרח הודו אלא במלזיה או בערך בתאילנד, אך יתכן שהרז"ה לא הכיר אותן או שחשב שאינן מייצגות את המציאות], ובתקופה זו עדיין לא נערכו לשם מסעות [רק בשנת 1488 הקיפו את אפריקה, בשנת 1492 הגיעו לאמריקה, ובשנת 1520 חצו את אמריקה התיכונה לאוקיינוס השקט], וק"ו שלא מיפו את השטח במדוייק, ואף שבזמנם ידעו את היקף הכדור [אפילו היוונים כבר חישבו את מעלות הרוחב עפ"י זוית גובה השמש, ויכלו למדוד את המרחק ביניהן, ולהכפיל ב-360 - והרי זהו גם ההיקף ממזרח למערב] אולם לא יכלו למדוד את רוחב היבשות ממזרח למערב - לא במרחק ולא במעלות, אין דרך לחשב את מעלות האורך (פרט להתאמת שעת הצפיה באירוע שמימי אחיד, כליקוי, וליקוי לבנה המתרחש בלילה לא ניתן לציון בשעה מדוייקת, אא"כ משתמשים בשעון חול החל מחצות היום, ומסתמא מדידה מקבילה זו הדורשת תקשורת מהירה ודיוק שמן הסתם לא היו בנמצא - היו קשים לביצוע, אף שכתב תלמי [בספרו אלמגסט, וכ"כ אחריו הראב"ח (א' ה')] שכך בפועל עשו המלכים שרצו לדעת את גודל ממלכתם). מאחר שהם נקטו שרוחב היבשת זהה לרוחב הים - הרי ש'מתחו' את רוחב היבשות, וייחסו למרחק ממזרח למערב יותר קוי אורך מאשר במציאות ואכן העיון במרחקי קוי האורך שכתבו הראשונים מעיד על טעות שיטתית באורך המעלה או השעה - החוזרת על עצמה במרחקים מקצה המערב עד ירושלים (שהיו עכ"פ נגישים), והרבה יותר מכך במרחקים מירושלים למזרח (שלא היו נגישים).ממילא י"ל שהרז"ה חשב ש'סוף המזרח' הוא בחוף המזרחי של הודו, ששימש בחז"ל והראשונים לציון סוף העולם [כגון בתיאור ממלכת אחשוורוש 'מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ', ואפילו למ"ד שהודו וכוש קרובים זה לזה - הודו בקצה העולם (ואז כוונת 'כוש' לא לאפריקה אלא להרי הודו-כוש הסמוכים להודו). ולדעת הראב"ח, הרמב"ם, היסוד עולם וסייעתייהו שמידותיהם קרובות למפת פתולמיאוס - קצה המזרח נמצא בסמוך למלזיה].
נמצא שהרז"ה אכן התייחס כקצה היבשת בהתאם למה שחשבו אז שהוא קצה המזרח, והניח שהוא מרוחק שש שעות מירושלים, ומאחר ומפה כעין ליארדו מציינת את ירושלים בערך במרכז היישוב - הניח שירושלים מרוחקת גם שש שעות מקצה המערב, ובפרט שהמפות מציינות את קצה המזרח כקו ישר.
בהנחה זו מיושב מדוע הרז"ה הניח שבבל של האמוראים מרוחקת כשעתיים מירושלים [ולא רק כארבעים דקות, כפי הידוע היום] - כי אם העולם קטן יותר הרי שמרחק זה כולל יותר קוי אורך, וכן מיושב מדוע הניח שמלכות שבור מלכא הגיעה לסין [כמובא בכוזרי] - כי יתכן שהגיעה קרוב למה שחשבו שהוא קצה המזרח [כפי ידיעתו, ובעצם הכוונה להודו שלנו, וגם מלכות אחשוורוש השתרעה 'מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ'].
כדי ליישב פירושי הראשונים עם המציאות הידועה לנו ייתכן לומר שאין הכרח ש'מולד זקן' יהיה תלוי בגבול קצה המזרח במציאות, אלא שחז"ל רק הגבילו את המולד המאפשר לקבוע את ר"ה, ומצאו סברא והגדרה לתלותו במציאות 'לילה ויום מן החדש' המתקיים בקצה הארץ לפי מושגי זמנם, והתגלות יבשה נוספת לא תשנה את הגבול שקבעו [כפי שכדוריות הארץ לא משנה את נוסח התפילה 'ובוקע חלוני רקיע', וכן קבעו לומר טל ומטר בחו"ל ששים יום לאחר תקופת תשרי וברכת החמה כל כ"ח שנים - אף שאלו מבוססות על תקופת שמואל, שנאמרה כאמדן מקורב ולא מדוייק], ומה שביאר הרז"ה שקצה המזרח הוא הקובע - הוא רק לגבי ראיית הלבנה, שנלמד מהפסוק 'וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים', אך אין הכרח לומר בדבריו שגם מנין ימי השבוע חייב להתחיל בקצה היבשת, ומסתבר שאם חז"ל היו מורים לנוסע למזרח מתי לשנות את יומו - לא היו מורים שישנה כל זמן שלא הגיע לחוף הים המזרחי המציאותי - כי מדידת המעלות לא היתה אפשרית במדוייק בזמנםג).
♦[4]
האם הראשונים התייחסו במפורש ל'קו' שבו התאריך מתחלף
מאחר ואנו מורגלים במציאות של הקפת העולם - שאלת קו התאריך היא טריוואלית עבורנו, אולם בימי הראשונים לא היה זה נידון מעשי [ואף יש שכתבו ששאלה זו לא תתכן, כי לא ניתן ללכת מזרחה מפני להט החרב המתהפכת].בדברי הראשונים אין נדון מפורש לגבי קו ברור שיש ימים שונים משני עבריו [שמי שחוצהו למזרח - 'חוזר יום לאחור', והחוצהו למערב 'קופץ יום'], והכוזרי היה היחיד שכתב בפירוש 'ואין להמלט ממקום משתתף תהיה תחלת מזרחו ואחרית מערבו', וגם זאת רק אגב דבריו [ראה הערה ב'].
התבטאויות שאר הראשונים לא מתייחסות במפורש ל'קו' שמשני צדדיו תאריכים שונים, אלא רק למקום שממנו מתחילים לקרוא לימים בשמם [כלומר, מתחילים למנות שם את היום רק כי שם מתחיל הישוב - ויש מי שימנה אותו, ולא כי שם בדוקא מתחיל היום], ותאורטית יתכן שאף שהמקיף את העולם מאירופה מערבה יחליף את תאריכו ליום הבא כשיעלה ל'קצה המזרח' כי שם תחילת הימים - אך תושב אסיה שירד מזרחה לים ימשיך את תאריכו ולא בבת אחת חוזר ליום אתמול.
הראב"ח לא רמז לקו תאריך אלא רק הסביר בסוגיית 'סוד העיבור' שהחשבון נוסד על יושבי קצה המזרח היבשתי, וכן הרז"ה רק הזכיר שי"ח שעות מערבית לירושלים - היום הוא עדיין היום הקודם, כלומר, הוא כתב במפורש שהיום מתאחר אחר ירושלים בשיעור י"ח שעות, וזה מתקיים במי שבאמת נסע דרך המערב ולא עלה עדיין ליבשת אסיה, אך לא דיבר במפורש על מי שהלך מזרחה עד קצה היבשת - וכשיעבור את הקצה יחליף את היום, וממילא גם אין הוכחה מוחלטת שהר"ן והריטב"א שהביאו את שיטת בעה"מ - אכן התכוונו להכריע שיש קו ברור המפריד בין ימים שונים.
היסוד עולם (מאמר ב' פרק י"ז) כתב 'על דרך כלל אומר כי אינו אפשר בשום פנים ולא יתכן לבני אדם העומדים כולם ביומם אחד ורואים את החמה כאחד - שיהיו מקצתם קוראים בשם יום פלוני מימי השבוע ומקצתם ביום אתמולו או מחרתו' - ודבריו מעידים שסבר שאין מושג של 'קו תאריך' שמשני עבריו ימים שונים, אלא שהחזו"א פירש שכוונתו רק שלא יתכן לחלק יבשה לימים שונים, אך בין היבשת לים שמזרח לה - מתחלף היום, ולהבנת החזו"א כך חייב להיות הביאור בדברי היסו"ע, שהרי היסו"ע עצמו כתב שהימים מתחילים מהמזרח, והויכוח בינו לרז"ה היה רק היכן קצה המזרח. אמנם יש לפקפק אם אכן זו כוונת היסו"ע, שהרי דקדוק דבריו, שאמר שהיום נמשך 36 שעות, ואמר ש'היום נקרא ממזרח' ושהימים נגמרים במערב - מורה שכוונתו לא היתה לאפיין קו תאריך בקצה המזרחי של היבשת, אלא רק לומר שיש מקום ביבשה שבו יהיו אנשים שיתחילו לקרוא בשם היום החדש, וקריאת שֵם יום זה תמשך 36 שעות - עד שהשמש תשקע לתושבי קצה המערב, ואז כבר לא יהיה מי שיקרא ליום זה בשמו, כמ"ש: "משהתחיל להקרא שם שבת בפי בני קצה מזרח בראשונה ועד שנסתלק שמו מפי בני קצה מערב באחרונה... עברו להם ל"ו שעות' [שזה ביאורו לסוגיית סוד העיבור], וכלל לא התייחס לדין מי שנמצא בים ולמי שעובר את אותו 'קו' מצד לצד, ובפשטות כשכתב 'אינו אפשר בשום פנים…". כוונתו שאין אפשרות לימים מחולקים גם כשהאחד ביבשת והאחר בחוף הסמוך לו.
היעב"ץ (מור וקציעה שמ"ד) כתב כדבר פשוט שהשבת יכולה להשתנות לאנשים שונים אפילו במדינה אחת, כגון מי שמקיף את הארץ ממזרח למערב - נמצא שהפסיד יום, והמקיף ממערב למזרח - הרויח יום, ונמצא ששניהם מחולקים מבני אותה מדינה שיצאו ממנה וששבו אליה, ולכל אחד שבת בפני עצמו, אלא שזה רלוונטי רק כשעדיין הוא במדבר שאין שם ישוב קהל מישראל, עיי"ש.
♦
האם יש מושג הלכתי של שינוי תאריך
שאלת קו התאריך התעוררה לאחר שאלסקה הוחכרה מרוסיה לארה"ב בשנת 1867 - ושינתה את תאריכה [כנ"ל], ובעקבות זאת החלו לדון האם יש מושג הלכתי של שינוי תאריך.ח"ז סלאנימסקי פרסם את הנדון ב'המליץ', והאדמו"ר מטשורטקוב השיב שיש לחתוך את היבשה 90 מעלות מזרחית לירושלים, כפשטות הרז"ה, וממילא החליט שיש לשנות את התאריך בקמצ'טקה שבמזרח סיביר, ורבנים אחרים חלקו עליו. אמנם, נכתבו גם תשובות בנידון שדנו רק בנידון ההולך ממקום למקום מעבר לקו התאריך, אך התעלמו מעיקר השאלה - האם לשנות את היום ממנין הימים שהורגלו בו שם, ויש לדון מה ניתן ללמוד מתשובות אלו וכמה ניתן להסתמך עליהן לגבינו.
בשו"ת הר צבי (או"ח קל"ח), כתב הגרצ"פ פרנק שהפליטים שנתיישבו ביפן צריכים להתנהג כפי שמוחזק שם בלי שינוי מאנשי המקום הנמצאים שם מכבר, וביאר ש"אין לזה שום יסוד בש"ס ופוסקים שיש קו תאריך בעולם…", והסתייע גם מהרדב"ז (א' ע"ו) דכך היא מצות השבת, שבכל מקום שהוא - יעבוד ששה ימים וישבות ביום השביעי, וכן האריך הרמ"מ כשר בספר 'קו התאריך הישראלי' להוכיח שאין 'קו תאריך' - ובכל מקום ישמרו את היום כפי שנקבע ע"י המתיישבים הראשונים שם.
אמנם, החזו"א כתב בחריפות נגד שיטה זו, ושהעיון במקורות מעלה שאין לה מקום (הערות הגרז"מ קורן שליט"א והגר"ד יצחקי שליט"א).
♦
הוראות הפוסקים לעניין הלכה
להכרעת מרן החזו"א זצ"ל שכתב שלדעת הרז"ה גבול י"ח שעות מירושלים קבלה הוא בידם - הסכימו באופן עקרוני גם מרן הגרי"ז זצ"ל ועוד פוסקים.אמנם, אף שהחזו"א נקט שאפשר גם להקל כשיטה זו לנהוג מנהג חול ביום המוקדם גם באסיה ואוסטרליה המזרחיות יותר מצ' מעלות מירושלים, אך כבר הרדב"ז (א' ע"ו) כתב שנחלקו בזה הראשונים "דע כי נפל מחלוקת בין הראשונים מאיזה מקום מתחיל היום וגם מאיזה מקום מתחיל יום השבת, עיין במ"ש בספר הכוזרי ובעל יסוד עולם…" [בפשטות כוונתו שלכוזרי הקו במזרח א"י, וליסו"ע - במזרח היבשת (הגר"ד יצחקי שליט"א)]. ומרן הגרי"ז זצ"ל סבר שאינו יכול להכריע אם יש מחלוקת בראשונים (כמ"ש הרדב"ז) או שמא אין ראשון החולק על הרז"ה.
הגרא"ז מלצר זצ"ל חלק וסבר שהוא ספיקא דדינא[5] [אולם ודאי שהסכים שאין להקל כנגד שיטה זו לנהוג שם מנהג חול ביום המאוחר]. וכן נראה לעיקר שהרי אף בשיטת הרז"ה אין הכרח ללמוד שסבר שהמשך היבשת נגרר אחר חלקה המערבי, ובודאי ששאר הראשונים שנקטו שתחילת היום בקצה המזרח לא פירשו קבלה של גבול י"ח שעות מירושלים, והיסוד עולם אף פירש שהוא 114 מעלות מזרחית לירושלים, ובפשטות כך גם דעת הראב"ח וסיעתו - ולדבריהם אין צורך להניח שצריך לתפוס דווקא את גבול החוף שמול ירושלים, כפי שהתברר גם לחכמים שהלכו בשיטת החזו"א [כגון הרה"ג ר' יוסף חיים דינקלס זצ"ל בספר 'סוד נקודה דלתתא', והגר"ח צימרמן בספר 'אגן הסהר'] שקשה להסכים עם דבריו שהסכמת הראשונים כהרז"ה [והם נקטו שהקו צ' מעלות מזרחית לירושלים אף שחותך את היבשה, ואם היסוד עולם היה יודע שאין קו שאינו חותך יבשת - אולי היה חוזר בו משיטתו], וידוע שבפועל כיום היהודים הדרים בקביעות ביפן ובמדינות אלו שומרים את השבת רק על פי תאריך האומות [המקדים לירושלים, ולהכרעת החזו"א - הוא בדין שגגת שבת וזדון מלאכות].[6]
כמובן שהעצה היעוצה היא שלא לשהות במקומות אלו כלל בשבת וביום א', וכן ביו"ט ובמוצאי יו"ט, אך כדי לצאת מן הספק לגמרי צריכים גם לא לשהות בשבת וביום א' במקומות המרוחקים צ' מעלות מירושלים והם עדיין על יבשת אסיה עד סיביר, וכן ברוב אוסטרליה - ששם החזו"א הכריע שדינם כירושלים. מאידך, כפי שלא נוכל להקל להחשיב את שטח אסיה ואוסטרליה שמעבר לצ' מעלות מירושלים כמקדימות את ירושלים - גם לא נוכל להקל להחשיב את יפן ושאר האיים הנמצאים מערבית לקוים האפשריים [הקו היורד מהקצה המזרחי של סיביר, 180 מעלות מקצה היבשת בפורטוגל או באפריקה] - כמקדימות את ירושלים בודאי, וכי מפני שיש לנו קושיות חזקות על החזו"א - נורה להקל למעשה דלא כדבריו?
♦
התייחסויות אחרות לקו התאריך
החזו"א השתדל להראות שגם דעת הראב"ח ורבי חסאן הדיין והריב"ב והיסוד עולם - מסכימה עם גישת הרז"ה שתחילת היום בקצה המזרח 90 מעלות מזרח לירושלים, ושלא נחלקו בזה הראשונים.אמנם, כמה פוסקים הכריעו קוים אחרים כ'קצה המזרח':
א. לעיל הובאו דברי כמה ספרים שהוכיחו שלדעת הראב"ח והיסו"ע - אף שתחילת היום הוא בקצה המזרח - אולם הוא 114 מעלות מזרחית לירושלים, כלומר מזרחית ליפן [אמנם, כוונתם היתה ל-114 מעלות לפי מפת תלמי - שהם בערך במלזיה, אך מאחר ותלמי לא ידע שאסיה נמשכת עוד כאלפיים ק"מ מזרחה - אין משמעות לציון מקום זה כגבול (הע' הרב יצחקי)]. וכתב הרדב"ז (א' ע"ו) במפורש שנחלקו בזה הראשונים "דע כי נפל מחלוקת בין הראשונים מאיזה מקום מתחיל היום וגם מאיזה מקום מתחיל יום השבת, עיין במ"ש בספר הכוזרי ובעל יסוד עולם…".
ב. מקובל שמרן הגרי"ז זצ"ל ראה כעיקר את הקו החוצה את אסיה צ' מעלות מירושלים, וצידד לחוש לחומרא בארצות שמעבר לצ' מעלות, ואף שלפ"ז הקו חוצה יבשה.
ג. הגר"י מרצבך זצ"ל (בספרו 'עלה יונה') צידד באפשרות ש'קצה המזרח' כולל גם את האיים הסמוכים ליבשת, ו'סוף הישוב' הוא רק באוקיינוס שלאחריהם, ולפ"ז יש מקום לומר שאלסקה נחשבת חלק מהמערב, וסיביר היא חלק מהמזרח, והאיים הסמוכים יחשבו כיבשת, כולל יפן, וממילא קו התאריך ירד ממיצר ברינג באמצע האוקיינוס ויבדיל במקום שאין עליו שֵם ישוב [ולא ירד בקו ישר מדוייק מצפון לדרום][7].
ד. הגר"ד יצחקי שליט"א מראה פנים שהקו היורד מקצה סיביר [170 מערב] מייצג באופן הטוב ביותר את עקרונות הראשונים לקצה המזרח, כי אף שהרז"ה לא יכול היה לדעת בזמנו ממקום זה אולם העקרון שטבע שריר לקצה המזרח האמיתי, ובכך יפן וניו זילנד מקדימות לירושלים, וסברתו היא שאף שגבולות ומידות הראשונים מעידים שלא חישבו במדוייק את מרחקי האורך למזרח, אך מ"מ מדבריהם למדנו בהגדרת 'קו התאריך' שהקו צ"ל ישר כמהלך השמש, ובסוף היבשה ממש, ובקצה היבשת הכוללת את אירופה ואסיה, ואינו חוצה את היבשת [ליסוד עולם והאפודי], ושהמציאות של קצה היבשת קובעת אותו ולא המעלות, ומסתבר שצ"ל מקום טבעי שיכול להיות מוגדר לרבים [ולא רק כשמוגדר בהגדרה גאוגרפית מסובכת כשנגחאי - שהרי בזמנם לא יכלו להגדיר] - ורק הקו היורד מקצה סיביר עונה על דרישות אלו.
♦
הנראה לענ"ד
אם יורשה לי לחדש בדרך אפשר - שאם אכן ב'קו' עסקינן שאמור להמצא ב'קצה המזרח', ואם קו זה חוצה יבשת, דלא כהכרעת מרן החזו"א, הרי שמאחר ואחד מנתוני היסוד הנלמדים ע"י רבותינו הראשונים ממדרש הפסוק 'להאיר על הארץ' הוא ש'הישוב העליון' אמור להתפשט על 180 מעלות, ושאר הכדור הוא 'הישוב התחתון' הנגרר אחר העליון - יש לנו לנסות לאתר היכן עשוי להיכלל בהגדרת 'הישוב העליון', שהרי גם הגדרת 'קצה המזרח' לא באה כסיבת התחלפות היום אלא רק כסימן למקום שבו החלו היום הראשון ['להאיר על הארץ'] או השבת הראשונה, וכשהתורה קבעה את הפסוק במעשה בראשית שממנו קיבלו הקדמונים לחלק את העולם לי"ב שעות וי"ב שעות - הרי התורה ידעה את מבנה העולם האמיתי.דברי הראב"ח נובעים מפירושו ל'סוד העיבור', ונמצא שהבין שכוונת חז"ל בסוד העיבור מתקיימת רק במציאות שבה הישוב בדיוק י"ב שעות. אמנם, בגמ' אין התייחסות למושג של 'הישוב העליון' (בהקשר שייחס לזה החזו"א - שהיבשה בדיוק 180 מעלות), וגם לא שחצי הכדור יישוב וחציו מים, ואילו במדרש כונן (בראשית, הובא בתוס' חגיגה י"ב, ובפסחים צ"ד: כתבוהו בשם 'אהא דאמר בעלמא', וכן בר"ן מו"ק כ"ה) אף מבואר שהעולם מורכב משליש מדבר ושליש ים ושליש ישוב (כלומר, מקום הראוי לישוב), ולכאורה קשה ללמוד הלכה למעשה מפי מדרש (שהמדרש שהים שליש סותר למדרש שא"י באמצע הישוב, והגמ' של כוש אחד מששים סותרת את הגמ' שעובי הרקיע ה' מאות שנה), ובפרט לא לחדש הלכה חמורה מדעתנו, וכל דברי הן רק בהתבסס על הראשונים שהביאו מהמדרש ראיה להלכה, ולא על חז"ל, וצע"ג בכל זאת (הערת הרב יצחקי).
מאחר והראשונים הניחו שהישוב העליון הינו יחידה אחת, שקצה המזרח הוא קצהו האחד וקצה המערב הוא קצהו השני - הרי שאת גבולות יחידת יישוב זו עלינו להחשיב כעיקר, ואין יתרון להחשבת קצה המזרח כגבול הישוב יותר מאשר קצה המערב [כלומר, אף שהימים מתחילים בקצה המזרח, אך אין בזה נפ"מ לקביעת גבול הישוב].
לענ"ד היה נראה לצדד בהגדרת 'קצה המזרח' במקום המרוחק 180 מעלות מהקצה המערבי של היישוב, מכמה טעמים:
א. הרבה יותר נוח להגדיר קצה מערבי ליבשת אירופה ואפריקה כי כיוון החוף שם הוא בכיוון כללי מצפון לדרום, ולעומת זאת די קשה להגדיר קצה מזרחי ליבשת בשל הכיוון הכללי מצפון מזרח לדרום מערב, אף שיש בקו החוף כמה קצוות פחות או יותר ישרים מצפון לדרום [קצה סיביר, קמצ'טקה, סחלין, קוריאה, שנגחאי, וייטנאם (שכבר בתוך צ' מעלות מירושלים)].
ב. הרבה יותר נוח להגדיר כ'מקום יישוב' את 27 המעלות העודפות על 180 מעלות במערב אירופה ואפריקה [חצי גרמניה, צרפת, ספרד, אנגליה, ארצות השפלה, אלג'יר, מרוקו, ועוד - ברוחב כ-2,900 ק"מ] מאשר את המעלות העודפות במזרח סיביר שמעבר לקמצ'טקה [ברוחב כ-1,200 ק"מ (בשל קו הרוחב הצפוני - משך כל קו אורך מצומצם)], עקב דלילות האוכלוסין - כדי שלא יצא אבסורד שמקום יישוב של מאות מליוני בני אדם לא נחשב כישוב ואילו ישוב של כמה סיביריים יחשב כישוב.
ג. הקדמונים בודאי לא התכוונו לקבוע את קצה סיביר כקצה המזרח כי זו היתה ארץ לא נודעת, אך בודאי ידעו יותר על הקצה המערבי של היבשת - ועם זאת סברו שהיא נמשכת 180 מעלות [י"ב שעות (או כי קיבלו את קביעת תלמי שכך הסיק מתצפיות הליקויים, או מפירושם למדרש 'להאיר על הארץ')].
ד. אם מתחשבים ב-180 המעלות המתחילות בפורטוגל או באפריקה ומסתיימות מזרחית לקמצ'טקה ומערבית למיצר ברינג - קרוב להיות נכון שכחצי כדור הוא ישוב וכחצי הוא ים כי בליטת סיביר המזרחית נמשכת רק על פני עשר מעלות רוחב [60-70 צפון], ואילו העודף במערב נמשך על פני ששים מעלות רוחב [5-65 צפון].
יש מקום לדון אם להעדיף כקצה המערבי את מערב אירופה [קו אורך 10 מערב] או את מערב אפריקה [קו אורך 17.5 מערב], ויותר מסתבר לקבל את הקו שהוא 180 מעלות מקצה אפריקה כקו העיקרי, שהרי אפריקה היתה ידועה גם בזמנם אף שיתכן ולא הקיפוה באניות בחששם מפני רוב החום (ראה ראב"ע תהלים ק"ז ג', הערת הגר"ד יצחקי) אך נחשבה כסוף המדינות 'מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ' [לדעה שהן בקצוות העולם], ועכ"פ לקב"ה בודאי היתה ידועה, ולכן לענ"ד העיקר הוא קו ישר העובר במעלת אורך שמול קו אורך 17.5 מערב [קצה אפריקה], או בסמוך לו מול קו אורך 18 מערב [האיים הקנריים], ולכן קו התאריך אמור לעבור בערך בקו אורך 162 מזרח, במזרח איי שלמה, ולפ"ז ניו זילנד מאוחרת לירושלים.
אמנם, מאחר וסוף סוף כל קביעה זו מבוססת על הנחות יסוד רבות שקשה להוכיחן - אין לראות בזה יותר מהצעה, וה' יאיר עיני.
♦ ♦ ♦