בישול ביו"ט הסמוך לשבת כשלא מצויים אורחים
כאשר עושים עירוב תבשילין מותר לבשל ביו"ט הסמוך לשבת לצורך השבת, ויש לדון האם מותר הדבר גם כאשר אדם יודע לאור ניסיונו והיכרותו את הנסיבות, שאין סיכוי, או שישנם סיכויים קטנים בלבד שיבואו אורחים לבקרו ביו"ט וייתן להם מהאוכל שהתבשל. ונבאר מקום הספק.בפסחים מ"ו למדנו שישנן שתי שיטות מדוע מותר מן התורה לבשל מיו"ט לשבת, "איתמר, האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה. רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן הואיל. אמר ליה רבה לרב חסדא: לדידך, דאמרת לא אמרינן הואיל - היאך אופין מיום טוב לשבת? אמר ליה: משום עירובי תבשילין. ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא? אמר ליה: מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב". ומבואר בגמרא שכל ההיתר של עירוב תבשילין הוא רק כאשר מדאורייתא הדבר מותר ונשאר רק איסור דרבנן. א"כ אם נפסוק להלכה כרב חסדא יהיה מותר לבשל על סמך עירוב תבשילין בכל מצב, אבל אם נפסוק כרבה, עלינו לברר האם בכל מצב אפשר לומר הואיל, וממילא יכול להיות שיש מקרה שעירוב תבשילין לא יועיל.
והקשו התוס' שם (ד"ה רבה אמר אינו לוקה): "וא"ת דאמר בהמצניע (שבת צה.) המכבד והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב סופג את הארבעים דברי רבי אליעזר... ואמאי לוקה לר' אליעזר לימא הואיל ומיקלעי ליה אורחים...", ותירצו בתירוץ ראשון: "ויש לומר כגון שהדביש הדבש ואינה ראויה לאכול ואפי' אי מיקלעי ליה אורחים לא חזי להו", כלומר, כאשר אין מציאות שאורחים יוכלו לאכול את הדבר מצד עצמו כיון שאינו ראוי לאכילה, אין אפשרות לומר הואיל. בתירוץ השני, יש לכאורה חידוש גדול יותר: "אי נמי ברודה סמוך לשקיעת החמה, שאפילו יבואו אורחים אין שהות ביום לאוכלו", אף שהחפצא מצד עצמו ראוי לאורחים, אבל לא יתאפשר להם לאוכלו מסיבה חיצונית יחסית (חוסר זמן), וגם בזה לא אומרים הואיל.
לאור זאת סייג המג"א (ריש סימן תקכ"ז) את ההיתר לבשל על סמך עירוב תבשילין וכתב: "כתב הר"ן פ"ג דפסחים דמדאורייתא אסור לבשל מי"ט לשבת ק"ו לחול אלא דשרי ע"י הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה מ"מ איסורא איכא וע"י עירוב... וכתבו התו' בפסחים דף מ"ו דאם בישל סמוך לחשיכה דליכא למימר שיקלעו ליה אורחים לוקה וכ"כ המרדכי רפ"ב דביצה וב"י בשם הג"מ[2]... וא"כ אסור לבשל סמוך לחשיכה דכיון שהוא איסור דאורייתא לא שרי ע"י הואיל ולכן נהגו כשחל י"ט בע"ש מקדימין להתפלל ערבית". כבר כאן מתעוררת השאלה: האם גם אי התכנות של אורחים דומה לשעה מאוחרת.
השאלה מתחזקת לאור המשך דברי התוס', שהנה בהמשך התוס' מופיע גדר נוסף המצמצם את אמירת הואיל [ואליו הם מגיעים מתוך שאלה שיש לדון בה כשלעצמה[3]]: "ואם תאמר אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל". כלומר, לא שכיח שיהיה שם חולה שיש בו סכנה. משמע מזה, לכאורה, שגם כאשר לא שכיח שיהיה שימוש ע"י אורחים באוכל שמתבשל, לא נאמר הואיל.
אכן, יש שתי נקודות ייחודיות במקרה זה. ראשית, מדובר בעניין מקרי של חוסר אורחים, ולא חוסר אפשרות הלכתית וכדומה לאכול, ושנית, כאן מדובר על לא שכיח, ולעיל דובר על אין שהות כלל לאוכלו. לפי זה יש לשאול ביתר שאת האם, לאור דברי המג"א [שקיי"ל כרבה שכל ההיתר לבשל בנוי על הואיל] מותר לבשל במקרים שברור לאדם שהסיכויים שיבואו אורחים לא גדולים מהסיכוי שיהיה בסביבתו חולה שיש בו סכנה, ומעשים שבכל יום שיש מצב כזה, ואם מדובר במקרה בו לא רק שלא שכיח, אלא ברור מסיבה כלשהי שלא יבואו אורחים, השאלה תהיה קשה יותר, שכן כפי שראינו יש במה שעולה מדברי התוס' שתי נקודות מחודשות, ואם מדובר על אי היתכנות ולא רק אי שכיחות, תהיה השאלה קשה יותר. אמנם יש להדגיש שהמג"א לא כתב דבר זה על אף שהסיק מתוס' מסקנה אחת, כנ"ל, והדבר מעורר למחשבה, האם יש בכך כדי לומר שאין לדייק מתוס' דבר לענין שכיחות האורחים[4].
מדברי המהרש"ל משמע שאסור. דהנה כתבו תוספות בביצה ב, ע"ב: "אך תימה הואיל והכנה דאורייתא היאך אופין ומבשלין מי"ט לשבת וכ"ת ע"י ערובי תבשילין וכי אתי תקנתא דרבנן וליעקר הכנה דאורייתא ונראה ליישב דרבה גופיה אזיל לטעמיה דאית ליה הואיל ואי מקלעי אורחין חזי ליה השתא נמי חזי ליה ואפילו לדידן ניחא דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה שאינו מחוסר רק תקון בעלמא דמעיקרא הוה חזי ליה רק גבי ביצה שהוא דבר חדש שלא היתה בעולם ולא היתה ראויה כלל מעיקרא (ולאפות ולבשל תקוני מלתא בעלמא)". מה מתכוונים תוס' באומרם, ואפילו לדידן? המהר"ם שיף כתב: "ואפילו לדידן דלא ס"ל הואיל וס"ל כר"ח דפליג עמו לקמן דף כ"א וס"ל הכנה דרבה מ"מ ניחא", אולם המהרש"ל בחכמת שלמה כתב: "ואפי' לדידן ניחא כו' נ"ב פי' שאין לנו בזמן הזה אורחים שיבואו בי"ט כמו שהיה בימיהם". משמע שאכן לדעתו, לדעת התוס', אין אומרים הואיל כ"שאין לנו אורחים"[5]. ויש לדייק שהוא כתב אין אורחים ותוס' דיבר על לא שכיח, ויש לדון האם המהרש"ל אכן סובר שגם בלא שכיח, יש בעיה.
♦
דברי רבי עקיבא איגר
זכר לדבר מצוי גם בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורא קמא סימן ה). דבריו מוסבים על דברי השאגת אריה (סימן ס"ד): "אמנם דהגאון רבי ליב ז"ל בשו"ת שאגת ארי' כתב בפשיטות דשוחט בהמה ביום טוב שהיא טרפה מדרבנן לא עבר אדאוריי' כיון דמדאורייתא היא כשרה אמרינן הואיל, אך נראה דצריך לזה ראי' גדולה, דמסברא לא היה נראה כן, אף אם בעלמא אין דרבנן גורם לשויא דאורייתא, מ"מ כיון דידעינן דאורחי' בודאי לא יאכלו מזה, יהיה מאיזה טעם שיהיה, ממילא לא הוי אוכל נפש דהא ודאי אין לומר דאמרינן הואיל אם יקלעו אורחים וירצו לעבור על האיסור ולאכלו דא"כ גם באיסור דאורייתא נימא כן, אע"כ דלא אמרינן הואיל שיעברו על האיסור... וגם הסברא נותנת כן למ"ש תוס' הא דלא אמרינן בכל מלאכת שבת הואיל ומקלע חולי שיש בו סכנה, היינו כיון דלא שכיח כלל ל"א הואיל ע"ש, וה"נ לא שכיח כלל דיקלעו אורחים וירצו לאכול דבר איסור, וכיון שכן מה לי דלא ירצו לאכול איסור דאורייתא מה לי דלא ירצו לאכול איסור דרבנן, ותרווייהו לא שכיח כלל".ואח"כ הוסיף להוכיח את דבריו: "ולכאורה יש להביא ראי' לסברת שאגת אריה הנ"ל דאם לא כן יקשה מי שדר רחוק ממקום ישוב וסביבותיו לא שבת אדם בבין השמשות נימא דאסור לו לאפות ולבשל מיו"ט ע"י עירוב תבשילין, דההיתר רק כיון דמדאורייתא בלא"ה שרי משום הואיל דאי מקלעי אורחים, ובזה לא שייך הך הואיל, כיון דכשנכנס יום טוב ולא שבת אדם תוך אלפים להעיר ליכא באפשרות דלקלעי אורחים, וע"כ כיון דתחומין דרבנן אמרינן הואיל דלא יהיה אסור מדאורייתא... אמנם נראה דאין מזה ראיה דשאני בתחומין דהאיסור הוא ממקום אחר בזה אמרינן הואיל אם האורחים יעברו על האיסור תחומין ויבואו לכאן, אז יהיה להם היתר לכתחילה לאכול מתבשיל זה, אבל כל שהמאכל בעצמותו אסור וליכא היתר לאורחים לא מקרי אוכל נפש". מכאן נראה שאינו מצריך התכנות מעשית של אכילת אורחים, אלא אפשרות שזה יקרה מצד המאכל בלבד, ללא התחשבות במניעות חיצוניות. אך הוא ממשיך: "ומ"מ לפי הסברא גם זה דחוק, דמה בכך שהאיסור ממקום אחר, מ"מ הוא בכלל לא שכיח שיבואו אורחים, והוי כמו חולה שיש בו סכנה". משמע שאף שהעלה סברה שכאשר מדובר באיסור על האורחים לבוא, יש להקל, אבל למעשה אין לחלק בזה לדעתו בגלל עיקרון השכיחות המוזכר בתוס' בפסחים[6].
כך משמע גם מדברי הגרש"ז אויערבך (שולחן שלמה תקכ"ז, א) שדן בדברי המ"ב (ע"פ המג"א) שיש להטמין את התבשילים מיו"ט לשבת בשעה מוקדמת, והעיר שיש כמה צדדים להקל בזה, למשל, שע"י השימה קרוב למקור חם "מתרכך קצת הבשר ונוח אח"כ יותר לצלי, וא"כ אם באמת יבואו אורחים ימהר ויצלה אותם ע"ג האש עצמו... ולא אסרו אלא אם בשום אופן לא יוכל להתבשל כדי שיהיה ראוי לאורחים", אך סיים: "אולם בזמננו דבלא"ה אין אורחים מצויים באותו הזמן שהרי הולכים כבר לבית הכנסת נראה דהרי זה כמקום שאין אורחים מצויים וליכא הואיל". ובמ"ב "ביצחק יקרא" סימן תקכ"ז כתב הגר"א נבנצל: "הדר במקום שאין אורחים, יבשל מוקדם, קודם שישבע מסעודת היום, שאם ירצה יוכל לאכול מן התבשיל ביו"ט[7]". לפי זה יש כאן נפ"מ גדולה למעשה בהרבה בתים.
♦
החולקים על המגן אברהם
אך יש להזכיר צדדים להקל בעניין, וכל אחד יעשה כפי שיורו לו רבותיו. ראשית, נזכיר דעות הפוסקות שלא כדברי המג"א בעניין בישול סמוך לשבת.בביאור הלכה (ד"ה וע"י עירוב) העיר: "אמנם נמצאו גם דעת ראשונים המקילין בזה היינו הרבינו אפרים והמאור שפסקו כרב חסדא לגמרי ומלאכת שבת נעשין ביום טוב מדאורייתא ולדידהו אין חילוק בין מבעוד יום בין סמוך לחשיכה וכן הרמב"ם אף דפסק כרבה דהעושה מלאכה מיו"ט לחול אינו לוקה משום הואיל מ"מ לענין שבת תפס כסברת רב חסדא דמדאורייתא מלאכת שבת נעשין ביום טוב ורק מד"ס כדי שלא יקילו גם מיו"ט לחול" והסיק: "וע"כ נראה דאף דלכתחלה בודאי צריך להזהר כדעת כל הני רבוותא הנ"ל ושהוא בענין דאורייתא וכמ"ש האחרונים מ"מ בשעת הדחק י"ל דכדאי הם רבותינו הראשונים האלה לסמוך עליהם בענין סמוך לחשיכה וגם כי הרא"ש והטור לא העתיקו דברי התוס' לענין סמוך לחשיכה [עיין פרישה]. וגם דהש"ס סתם דין זה דבעירוב מותר ולא חילקו כלל בזה וכ"ש ביום טוב שני שהוא דרבנן בודאי יש לסמוך להקל לעת הצורך". וכך פסק במ"ב (תקכ"ז, סק"ג).
הפרי מגדים (פתיחה להלכות יום טוב) נטה גם הוא לפסוק כרב חסדא, והגיע לכך בדרך מיוחדת, בהתבוננות במנהג העולם: "ועיין מ"א בתקכ"ז פסק דצרכי שבת אין נעשין בי"ט רק הואיל וסמוך לחשיכה אסור מ"ה יע"ש והנה מטמינים אנו צאלי"נט לצורך שבת וידוע דהטמנה זו מצטמק ומבשל כל ליל שבת ואפי' בלילה אין ראוי לאכילה כי נגמר הבישול בחצי הלילה וכדומה וא"כ אפי' אנו מטמינים הקדרות ב' שעות קודם לילה לא שייך הואיל דלא יוגמר הבישול קודם חשיכה ול"ש אורחים דעתינו הוא לגמור בלילה כו' ואיך נותנים הקדירה בי"ט לתנור וזה יורה קצת כמ"ש הב"י מטעם צורכי שבת נעשים בי"ט".
בהמשך לדברי המ"ב, נזכיר כי גם בערוך השולחן נתן מקום חשוב לדעת רב חסדא וכתב: "ולפ"ז יש ליזהר שלא לבשל בע"ש ביום טוב סמוך לערב והעולם אין נזהרים בזה, אבל בירושלמי רפ"ב דביצה מפורש ג"כ כהרמב"ם דפריך שם איתא חמי דבר תורה הוא אסור ועירובי תבשילין מתירן [בתמיה] א"ר אבוה בדין היה שמבשלין מיו"ט לשבת אם אומר את כן אף הוא מבשל מיו"ט לחול עכ"ל וזהו כהש"ס דפסחים שם". גם בחזון עובדיה (יו"ט עמוד רע"ח) כתב דברים דומים: "אם נתעכב מחמת איזה אונס רשאי להמשיך לבשל... עד סמוך לשקיעת החמה מפני שאנו סומכים על סברת האומרים שמן התורה צרכי שבת נעשים ביו"ט".
והנה הבן איש חי (פר' צו הל' עירוב אות ח'), כתב וז"ל: "צריך להקדים צורכי שבת מבעוד יום, כדי שיהיה שהות ביום שאם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו היום, היו אוכלים ונהנים בו ביום קודם בין השמשות ממלאכתו שעשה, וכמו שכתב הגאון ר' זלמן ז"ל בשו"ע", עכ"ל. ולכאורה פסק לחומרא כשיטת רבה, אבל הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי ג, או"ח י"ח) כתב: "אמנם נ"ל שאין הבא"ח חולק על השו"ע אלא רק חושש לחומרא לסברת רבה דבעינן הואיל, וכך מורה לשונו "צריך"... אך בדיעבד אם לא בישל יכול לבשל עד השקיעה. וע"כ ראוי להנהיג בביהכנ"ס לקרוא תהילים וכיו"ב שעתיים וחצי לפני הדלקת נרות ואז יבשלו מוקדם לכל הדעות, אך בדיעבד אם לא בישל יכול לבשל עד השקיעה".
♦
צד להקל ע"פ דברי השאגת אריה
בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ו, סימן קכ"ג) הוכיח שהשאגת אריה (הנ"ל) הכותב ששוחט דבר האסור מדרבנן, לא עשה איסור, וזאת בזכות הואיל, חולק על המג"א, וצירף זאת לס"ס - שמא הלכה כרב חסדא, וגם אם הלכה כרבה שמא אין לומר את הגבלת המג"א, ופסק למעשה במקרה שהתאחרו, שיכולים לבשל לשבת אף שיגמר הבישול סמוך לחשיכה, לפי זה גם בדעת רבה, יש מקום לומר אחרת מהמגן אברהם ולפחות לצרף זאת לדעות הנ"ל שפסקו כרב חסדא[8].לדבר זה יש השלכה גם לעניננו, שכן משמע מהשאגת אריה שאין צורך בהיתכנות מעשית של אכילת האורחים, וכשם שיישם זאת הגר"מ שטרנבוך על שעה מאוחרת, י"ל כן גם על אי המצאות אורחים.
ויש לשאול כיצד יתייחס השאגת אריה לדברי תוס' בפסחים? על דבריהם אודות בישול מאוחר נוכל לומר כדברי רעק"א שנזכרו לעיל, ששם מדובר בעיכוב אכילה מהותי יותר, אולם דבריהם על חולה שיש בו סכנה שאינו שכיח, לכאורה סותרים את דברי השאג"א, כמו"ש רעק"א. הזכרנו שעל עצם שאלת התוספות, מהלכות יו"ט להלכות שבת, יש לתמוה, והיו שהבינו שהשאלה כלל לא מתחילה וממילא לכאורה לא נתחדש להם החידוש שבתשובתו, וכבר המהר"ם חלאווה תירץ באופן כזה השולל את השאלה וז"ל: "א"ת א"כ אין לך לוקה על מלאכות שבת דאמרי' הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה הא לא דמי דשאני יום טוב דמלאכה בשעתה נעשית שהרי מותר כל היום בהכנת אוכל נפש אלא דלערב איגלאי מילתא למפרע דבאיסור נעשה. אבל בשבת האסור קיים וההיתר מתחדש ובשעת עשיית האיסור עדיין לא נתחדש ההיתר". אלא שאח"כ הוסיף: "אי נמי חולה שיש בו סכנה לא שכיח ואין צורך לזה". ומזה נראה שאינו שולל את הסברה שביסוד התשובה, אלא מסתפק באמירה שאין צורך לזה, אולם ראיתי במועדים וזמנים (ח"ג ר"כ) שר"ל שרק בדחויה יאמרו תוס' שצריך שכיח, דאף שגם בזה אמרינן הואיל, וכדמוכח ממהלך הסוגיה שם [כדלעיל הערה ב', ומפשט דברי התוס'] עכ"פ זהו חידוש יותר גדול, ובזה צריך שכיחות משא"כ בבישול ביו"ט, שבזה גם תוס' יודו עיי"ש. ולפי זה אפשר שכך למד גם השאגת אריה, אף שעדיין צ"ל שחולק על תוס'. ושמא חילוק זה יכול להסביר מדוע לא הסיק המג"א דין זה מתוס', כשם שהסיק לגבי בישול מאוחר וצ"ב[9].
♦
הסבר האפיקי ים בדעת השאגת אריה
בספר אפיקי ים (חלק ב סימן טו) כתב שאין לסמוך על השאגת אריה בענייננו, ולדעתו עסק השאג"א רק באפשרות שהוא עצמו יאכל את המתבשל, וראשית דבריו בהערה מדוע לא אומרים הואיל והאדם עצמו ירצה לאכול: "ולענ"ד יש להצדיק דברי השאג"א ז"ל בזה, דבאמת הא דצריכין באופה מיו"ט לחול להואיל דאורחין. ולא אמרינן הואיל דאי בעי למיכל בעצמו היום מצי למיכל. וכדאמרינן במסוכנת בסוגיין. ע"כ צ"ל משום דבכל גווני פליגי רבה ור"ח. גם באופה הרבה ככרות. דלא שייך אי בעי למיכל, וצ"ל ע"כ הואיל דאורחין"[10]. לפי זה רוצה לומר האפיקי ים שבבהמה מסוכנת, עליה מדבר השאג"א, המצב שונה: "משא"כ במסוכנת דמשום חד כזית שרי לשחוט. שייך שפיר הואיל אי בעי למיכל... ועתה לפי זה אתי שפיר דברי השאג"א ז"ל, דשרי לשחוט טריפה דרבנן ביום טוב. דבשחיטה לא בעינן כלל לומר הואיל דאורחין. והשאג"א ז"ל לא הזכיר האי הואיל. דבאמת משום האי הואיל דאורחין לא הי' מתיר, דהיאך נאמר הואיל. דיקלעו אורחין דיאכלו איסור דרבנן. וגרע מהואיל דחולה שיש בו סכנה. שכ' תוס' ז"ל דלא אמרינן בשבת. משום דלא שכיח. וכמ"ש הגרע"א ז"ל. אבל לא צריך לזה כלל. ורק הואיל ואי בעי למיכל כזית מצי למיכל. ולו בעצמו הלא טוב לעבור איסור דרבנן, כדי להנצל למפרע מאיסור לאו גמור כמ"ש[11]. ושוב לא דמי לחולה שיש בו סכנה שכ' תוס' דלא אמרינן. ולא שייך כן באורחים, דאף איסור קלילא לא יעברו כדי שיזכה הוא. וכמ"ש תוס' שבת שם. ויצא לנו לפי זה דין חדש. דבמקום שיהי' ההכרח לומר הואיל דאורחין וכנ"ל. גם השאג"א ז"ל יודה דלא אמרינן וצ"ע". אולם חשוב לציין שגדולי האחרונים הבינו אחרת בשאגת אריה ונקטו שדעתו שאומרים הואיל ואי מיקלעי אורחים בדבר האסור מדרבנן, כמו שהוזכר לעיל וכ"כ גם האור שמח (יו"ט פ"א הט"ו)[12] וכ"כ הגר"ש גנצפריד בפני שלמה שם להוכיח מרש"י.♦
דעת הפרי מגדים ופסיקת הגר"מ אליהו
כתב פרי מגדים (משבצות זהב סימן תקג): "ודין הואיל ומיקלעי אורחים, משמע אף בנמנע. על דרך משל, צוה המושל שלא יבואו ממקום אחר כלל וכדומה, מכל מקום, הואיל מקרי כהאי גונא. רק היכא שמבשל סמוך לערב לא הוה הואיל". וכתב בספר סדר עירוב תבשילין (עמוד ט"ז): "צ"ל דס"ל דזה נחשב שכיח קצת, דאע"פ שהמלכות אסרה לצאת ואף העמידה על כך שומרים, מ"מ עדיין יש אנשים היוצאים בסתר מבית לבית" וכתב כן לאור דברי הפמ"ג (שהוזכרו בהערה י"א) שמזכיר את התוס' ומעלה את השאלה מהי שכיחות מספקת, אולם מפשט הפמ"ג לא נראה כך שהרי כתב "משמע אף בנמנע", כלומר, יש כאן לכאורה פסיקה של הפמ"ג שלא צריך היתכנות בפועל ממש, וכיון שכתב זאת במשבצות זהב ולא בפתיחה בה מתבררים המושגים באופן כללי, נראה שכן דעתו למסקנה וצ"ב.ובשו"ת מאמר מרדכי הנ"ל כתב הגר"מ אליהו להקל בעניין [אמנם צירף את הסיכוי שיגיעו אורחים, אך דבריו בתחילה ברורים לקולא] וז"ל: "ונראה פשוט שגם לגרים במקומות ובישובים רחוקים שאין הדרך שיגיעו אורחים (וא"כ לכאורה אין כאן סברת הואיל), מותר לבשל מיו"ט לשבת כי לא פלוג חכמים בתקנתם[13] והתירו לכו"ע כל זמן שעכ"פ ראוי לאורחים אילו היו מגיעים. וכך גם בא מעשה שנשאלתי ע"י רב מקומי מקיבוץ שנמצא בפסגת הר הגלבוע, שאין מצוי שם אפשרות שיגיעו אורחים ביום טוב. והוריתי להם שיכולים לסמוך על סברת הואיל וכנ"ל, ובפרט שיתכן ויגיעו חיילים מבסיס סמוך וכדומה, ולכך יש להתיר גם בעמדה של חיילים לבשל ביום טוב לצורך שבת, ואף שאין רשות לאורחים זרים להיכנס לשם ורק החיילים מתחלפים במשמרות קבועות, מ"מ הרי לפעמים המפקד עולה לבדוק אם שומרים כראוי וא"כ ראוי לכבדו במאכל ובמשקה, או יתכן שהחיילים יראו מרחוק יהודי שנפצע וכיו"ב וייקחוהו לעמדה לטפל בו, וא"כ שייך ג"כ סברת הואיל ומקלעי אורחים".
♦
האם המהרש"ל אכן אוסר?
דברי המהרש"ל, בחכמת שלמה, כאמור לעיל עוסקים ב"אין לנו", ולא ברור האם גם באין שכיח, ובכל אופן ראינו שחבריו הגדולים חלקו עליו בפשט התוס', ואכן זו מחלוקת. אלא שגם בדעת המהרש"ל עצמו צ"ב, שכן בים של שלמה, והו"ד גם במג"א, לא סייג את ההיתר של הואיל דווקא לזמנים בהם היו אורחים, ולא לזמננו. כך העיר במשנת יעב"ץ או"ח ל"ו, וחידש שיש לחלק בין הואיל בתוס' בביצה, שם עוסקים בשאלה האם יש איסור הכנה בסעודת שבת שהתבשלה ביו"ט, ועל זה אמר המהרש"ל את דבריו, לבין הואיל כמתיר בישול מיו"ט לשבת. דבדין בישול ביו"ט י"ל שאין זה רק בדרך דחויה או הותרה אלא שאין זה בגדר מלאכה שנאסרה, כדברי המ"מ הלכות יום טוב פ"א ה"ה: "ואני אומר שמלאכת עבודה כולל כל מה שדרך העבד לעשות לאדוניו ואין רוב בני אדם עושין אותה לעצמן אלא שוכרין אחרים לעשותן לפי שהוזהרנו במלאכות אלו לזכור כי היינו עבדים והיינו עושין מלאכות אלו לאדונינו אבל כל מלאכה שדרך רוב בני אדם לעשותה כל אחד בביתו לעצמו לא הוזהרנו לפי שאינה מלאכת עבדים אלא אף האדונים עושין אותה". וע"ז יש לומר ש"לא תלוי בשכיחי אורחים... אלא כיון שיש היכי תימצי כזאת, הואיל... אין על זה כבר תורת מלאכת עבודה". לעומת זאת בדין הכנה, אין מדובר באיסור "מתורת מלאכה, שהרי בהכנה דממילא כגון ביצה שנולדה בשבת אחר יו"ט, לא היה בכלל מעשה מלאכה, אלא שהוא דין בסעודת שבת ויו"ט, שצריכה הזמנה מבעוד יום ובחול", וכשאומרים הואיל הכוונה היא שכיון שראוי ליו"ט עצמו ע"י אורחים, "אמרינן ליו"ט עצמן הכין ומותר בשבת" ולגבי זה "לא מהני מה שיש היכי תימצי של הואיל... אלא צריך שיהיה שכיחי אורחים, שאז הוא כמכין ליו"ט עצמו, רק שהותיר לשבת". לפי דבריו יוצא שגם המהרש"ל אינו אוסר לבשל על סמך עירוב תבשילין בזמננו.ויש להוסיף מעט בעניין זה, שהרי בפשטות היינו אומרים שהואיל הוא כפשוטו, סיכוי אמיתי המספיק להגדיר את המלאכה כצורך יו"ט, אולם רואים מדברי השאגת אריה והפמ"ג, ובדורנו הגר"מ אליהו, שלא למדו כן, אלא דומה להסבר הנ"ל של הגר"ב ז'ולטי במהרש"ל. גם החזו"א (פסחים סי' קכ"ד) בהסבירו את סברת הואיל ביו"ט כתב דברים בכיוון זה: "כל שיש אפשרות לבא לאכילת יו"ט מקרי אשר יאכל לכל נפש, ולא חייל עליה שם איסור מלאכה אף שאם באנו להכריע את המציאות נכריע מכח רוב שלא יבוא לאכילה וישתייר לחול, שאין היתר אוכל נפש מפני הצורך לאכול, והרי מותר לבשל קדירה אחרת לאכילה ומותר לו לשייר הראשון לחול ולבשל אחרת..." ויש כאן תוספת הסבר לשיטות אלו, אף שהחזו"א לא עסק כלל בעניין זה.
♦ ♦ ♦