ראש כולל 'אור הנר' בני ברק
מנין עולות המוספין לא מעכב
א. הערת המנ"ח על השמטת הרמב"ם דבאית להן מעכב, דיש בזה כמה נפק"מ
כתב הרמב"ם בהל' תו"מ (פ"ח ה"כ): "התמידין אינם מעכבין את המוספין, ולא המוספין מעכבין את התמידין, ולא המוספין מעכבין זה את זה, ולא מנין העולות כולן מעכב, כיצד הרי שלא מצאו אלא ששה כבשים מקריבין ששה אפילו לא מצאו אלא אחד מקריבין אותו, בין בראשי חדשים בין בימי המועדות והשבתות, ואינן חייבין להקריב השאר למחר או למועד אחר אלא כל קרבן צבור שעבר זמנו בטל קרבנו כו'".וביאר באו"ש (בהוספות שנדפסו בסוף ס' זמנים) דבפ' אמור נזכר בכל המועדים, ובכללם בסוכות, שבעת ימים תקריבו אשה להשם, ומשמע אפילו קרבן אחד. ובפ' פנחס נאמר בכל מוסף את מנין הקרבנות והסדר, אבל בפ' אמור נאמר רק והקרבתם אשה להשם ולא נזכר שם מנין הקרבנות, ולכן מקריבין אפילו אחד ויצאו י"ח בכך. ויבואר עוד להלן באות ז'.
ובמנ"ח (מצוה רצ"ט אות י"א ד"ה והנה), כתב דבמנחות (מ"ה א') אמרו דאם יש להם ולא הקריבו את כולם - מעכבין זא"ז, ורק כשאין להם - אין מעכבין זא"ז ומקריבין מה שיש להם. וכתב להעיר דהרמב"ם לא כתב להדיא דאם יש להם - מעכבין זא"ז.
עוד העיר במנ"ח שם למאי נ"מ דכשיש להם - מעכבין זא"ז. ור"ל דמיירי ביו"ט, ואם לא הקריבו את כולם כשיש להם - נחשב דחיללו יו"ט במה שהקריבו וילקו ע"ז. ואח"כ כתב דאין סברא בזה, ועוד דהוי התראת ספק דיתכן שיקריב אח"כ את כולם.
וכתב דנ"מ לענין אם הקריבום בשבת, דאם לא הקריבו את כולם - יביאו חטאת על מה שהקריבו אם הי' בשוגג. ודחה דאיך יביא חטאת על מה שהקריב הרי עשה ברשות.
וכתב דנ"מ לקוברו בין רשעים גמורים, ועוד נ"מ דאם לא הביאו נסכים בו ביום על העולות שהקריבו - א"צ להביא הנסכים למחר, הואיל ובמה שהקריבו לא קיימו מצוה, דהא מעכבין זא"ז כשיש להם את כולם ולא הקריבום.
ויש להוסיף דנ"מ גם לענין הקטרת האיברים, אם לא הקטירום ביומו, דא"צ להקטירם בלילה, כמו שא"צ להביא נסכים, הואיל ובמה שהקריבו לא קיימו המצוה.
ועל הנ"מ שכ' במנ"ח לענין נסכים [וכן להקטיר האיברים], יש להעיר מד' הגרי"ז עה"ת ריש ויקרא, ועוד בכמה דוכתי, שכ' דעולת חובה שהוקרבה וא"א לקיים בה את החיוב - העולה כשרה בתורת נדבה.
ולפ"ז אם לא הביאו את כל מה שהי' להם לקרבן מוסף, אף דא"א לצאת י"ח בכך, מ"מ יהיו העולות כשרות בתורת נדבה. וא"כ יהי' להם חובת נסכים וכן הקטרת האיברים.
מיהו המנ"ח סבר דעולת חובה אינה יכולה להיות עולת נדבה, אף אם אינה ראויה לחובה, ולכן כ' בפשיטות דאם לא הקריבו למוסף את כל מה שהי' להם, לא רק שלא יצאו ידי חובת המצוה, אלא מה שהקריבו נחשב קרבנות פסולים, דאינם ראוים לא לחובה ולא לנדבה, ולכן כ' דא"צ להביא את נסכי העולות הללו. ועי' משנת חיים ויקרא סי' ח' דהדבר תלוי אם עולות חובה ונדבה הם שם אחד או ב' שמות.
[ובמנ"ח (מ' ת"א אות ד') כתב דאם שחטו את התמיד של שחר בזמנו דהיינו תוך ד' שעות, ואת הקבלה והזריקה עשו לאחר זמנו - פסול. ומשמע מדבריו שהוא פסול לגמרי ואינו קרב אפילו בתורת נדבה. ומתאים עם דבריו הנז' דא"א לעולת חובה להיות עולת נדבה.
אך הנה בתוס' הרא"ש ברכות (כ"א א') כ' שאין קרבן כשר בחצי חובה וחצי נדבה, עי"ש [ועי' באוצר הספרא לה-א]. ולפ"ז מה שכ' במנ"ח גבי תמיד ששחטו בזמנו והוקרב לאחר זמנו שהוא פסול לגמרי, י"ל דהוא אפילו אם נימא דקרבן עולת חובה יכול להקרב בתורת נדבה אם אינו עולה לחובה, מיהו אם כבר הי' תחילת הקרבתו בתורת חובה - א"א לו להעשות אח"כ נדבה. ועי' משנת חיים מנחות (סי' ס' אות ד')].
♦
ב. גם לדברי הרי"ז שעכ"פ קרבין בתורת נדבה, איכא נפק"מ אי קרבין בתורת חובה או נדבה, ואכתי יש לתמוה על ההשמטה
והנה במנ"ח העיר דהרמב"ם לא כ' להדיא דאם יש להם את כולם והקריבו פחות - מעכבין זא"ז. וכ"ז הוא לשיטתו, דכיון שלא יצאו י"ח במה שהקריבו - הקרבנות שהקריבו פסולים ואין צריך להביא עליהם נסכים.אך לד' הגרי"ז דקרבן עולה שלא י"ח בהקרבתו - הקרבן כשר בתורת נדבה, א"כ אין נ"מ בזה שמעכבין זא"ז, דמ"מ יהיו כשרים בתורת נדבה, וגם על נדבה מביאים נסכים. א"כ לא הי' להרמב"ם לפרט דכשיש להם והקריבו פחות ממה שהי' להם אין יוצאין י"ח, דאין בזה נ"מ שהרי קרבים בתורת נדבה וטעונים נסכים.
אלא דעדיין יש נ"מ בקרבנות המוספין אם הם קריבין בתורת חובה או בתורת נדבה, דאמרינן בפסחים נ"ט ב' דחלבי שבת קרבים ביו"ט, וכ"ה ברמב"ם בהל' תו"מ (פ"א ה"ז) שכ' חלבי שבת קריבין בלילי יום טוב, אם חל יו"ט להיות במוצאי שבת, עי"ש.
ומעתה אם הקריבו בשבת קרבנות המוספין פחות מהנדרש והיו להם יותר, אם הם קריבים בתורת חובה יקריבו את חלבי קרבנות אלו במוצ"ש שהוא ליל יו"ט, ואם קרבנות אלו אינם חובה אלא נדבה, לא יקריבו את חלביהן במו"ש שהוא ליל יו"ט. והו"ל להרמב"ם לפרש שאין קרבנות אלו חובה אלא נדבה, ונ"מ דלא יקטירו האיברים במו"ש שהוא ליל יו"ט.
ויש עוד נ"מ אם קרבנות אלו הם חובה או נדבה, דאמרי' במתני' סוכה (נ"ה ב') בשלשה פרקים בשנה היו כל משמרות שוות באימורי הרגלים כו', משמר שזמנו קבוע הוא מקריב תמידין ונדרים ונדבות כו'. ופרש"י באימורי הרגלים, בעורות של עולות ובחזה ושוק של שלמי חגיגה כו'.
וכן כ' הרמב"ם בהל' כלי המקדש (פ"ד ה"ד-ה') ומצות עשה להיות כל המשמרות שוים ברגלים כו', בד"א בקרבנות הרגלים כו' אבל בנדרים ונדבות ותמידין אין מקריבין אותן ואפילו ברגל אלא משמר שזמנו קבוע כו', עי"ש.
ונמצא דקרבנות המוספין שלא הקריבו את כולם כשהי' להם, אם הם קריבין בתורת חובה - הקטרת האיברים שלהם תהי' בכל המשמרות וכן עורות העולות יתחלקו לכל המשמרות כדין קרבנות הרגלים, ואם אינם עולים לחובה והקרבתם היא בתורת נדבה, הרי דהקטרת האיברים שלהם תהי' ע"י המשמר הקבוע כשאר נו"נ הקרבים ברגלים, וכן עורות העולות יתחלקו למשמר הקבוע. ומסתימת ד' הרמב"ם נראה שהם קריבים בכלל קרבנות הרגלים ואינו כן, והו"ל להרמב"ם לפרש.
♦
ג. השמטת הרמב"ם דבסוכות כן מעכבים משום דמשפט כתיב בהו, משום דעכ"פ חייב להקריב מה שיש לו
ובסוכה (מ"ז א') אמרו הפרים והאילים והכבשים מעכבין זא"ז, ורבי יהודה אומר פרים אין מעכבין זא"ז שהרי מתמעטים והולכין כו'. ופרש"י הפרים האילים והכבשים, האמורים בקרבנות החג לכל יום. מעכבין זא"ז, אם חסר אחד מן הראויין ליום אין מקריבין.וכ' הרש"ש דהא דמעכבין הוא ע"פ מה שאמרו במנחות (מ"ד ב') מתני' הפרים והאילים והכבשים (והשעירים) אינן מעכבין זא"ז כו'. ובגמ' הני פרים וכבשים דהיכא אילימא דחג כמשפט כמשפטם כתיב בהו כו', עי"ש. ומבואר דמוספי חג הסוכות מעכבין זא"ז הואיל ונאמר בהו כמשפט.
והמאירי בסוכה שם כ' קרבנות החג פרים ואילים וכבשים ושעיר כולן מעכבין זה את זה, שאם חסר אחד מהם לא יצא אף ידי אותם שקרב, וי"מ שאין מקריבין אותם כלל, עי"ש.
והי"מ הוא כפרש"י שם. ופי' קמא לא סבר דמעכבין היינו דלא יקריבו כלל, כיון שאין להם את כולם, אלא דאמנם יקריבו מה שיש להם, ומה שאמרו מעכבין - הכוונה דאין יוצאין י"ח מצות המוספין במה שהקריבו.
וברמב"ם שהובא בריש אות א' כ' התמידין אינם מעכבין את המוספין ולא המוספין כו', ולא מנין העולות כולן מעכב, כיצד הרי שלא מצאו אלא ששה כבשים מקריבין ששה, אפילו לא מצאו אלא אחד מקריבין אותו, בין בראשי חדשים בין בימי המועדות והשבתות כו', ואינן חייבין להקריב השאר למחר או למועד אחר אלא כל קרבן צבור שעבר זמנו בטל קרבנו, עי"ש. ולא כ' הרמב"ם דמוספי חג הסוכות מעכבין כמו שאמרו בגמ' הנז', וכבר העירו בזה.
וי"ל דדעת הרמב"ם כפי' קמא במאירי דהא דאמרו דמוספי חג הסוכות מעכבין זא"ז, היינו שאינם יוצאים י"ח מצות מוסף בהקרבת מקצתם אף שאין להם את כולם, אבל מ"מ גם כשאין להם את כולם בעינן להקריב את מה שיש להם, אף דאין בהקרבתם קיום מצות מוסף.
ולפיכך לא כ' הרמב"ם דמוספי חג הסוכות מעכבין זא"ז, הואיל ואין בזה כל נ"מ לדינא בזה דאינם יוצאין י"ח המצוה, כיון דלמעשה צריך להקריב כל מה שיש להם - הדין המעשי הוא דיקריבו מה שיש להם, בין בחג הסוכות ובין בשאר המוספין כמו שכ' הרמב"ם. ועי' מש"כ במשנת חיים חגיגה (סי' ל"ח אות ב'), ובזבחים (סי' נ"ו אות ו'), ובמנחות (סי' כ"ה אות ג'-ד').
♦
ד. חיוב הבאת קרבן גם כשאין מצוה
אלא דד' המאירי בפי' קמא צ"ב דכיון דאין יוצאין י"ח מצות מוסף במה שמקריבין פחות ממה שאמרה תורה, הואיל ומעכבין זא"ז אפילו כשאין להם, א"כ למה מקריבין מה שיש להם, והא לא יקיימו בכך את מצות מוסף דסוכות, והרי לכאורה כל ההקרבה של המוסף הוא לקיים מצות המוסף.ויש לבאר את ד' המאירי ע"פ מה שכ' הרמב"ם בריש הל' שגגות כל העובר בשגגה על אחת ממצוות לא תעשה שיש בה מעשה שחייבין עליה כרת, הרי זה חייב להקריב קרבן חטאת, ומצות עשה היא שיקריב חטאתו על שגגתו, עי"ש.
מבואר מדברי הרמב"ם הללו דמי שעליו להביא קרבן יש לו חיוב להביא קרבן, ויש לו גם מצוה להביא את הקרבן. וי"ל דהחיוב והמצוה הם שני דברים נפרדים, ואינם תלויים זב"ז, והיינו דשייך חיוב הבאת קרבן חובה בלי מצות הבאת הקרבן.
ובמתני' קינים סופ"ב אמרו האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה, עי"ש. והיינו דהאשה מתה ואין לה בהקרבת קרבן עולה זו קיום מצוה שהרי כבר מתה, אפ"ה מביאין היורשין את עולתה. ובמצות הבאת הקרבן שייך להביא את הקרבן רק כשיש מצוה בהבאתו ולא לאחר מיתה. וע"כ דמלבד המצוה להבאת הקרבן יש חיוב להביא הקרבן, וחיוב זה אינו ענין לקיום המצוה, ונשאר חוב זה גם לאחר מיתתה להביאו מנכסיה. וכמו שאמרו בקידושין י"ג ב' דלמ"ד שעבודא דאורייתא איירי אף כשלא הפרישה את העולה בחייה. וחובת הבאת הקרבן היא גם בלי קיום המצוה.
וי"ל דגם בקרבנות צבור יש מצוה בהבאת הקרבנות, ומלבד המצוה יש חובה להבאת הקרבנות, ואין חובת הבאת הקרבנות ומצות הבאת הקרבנות תלוים זב"ז, ושייך חובת הקרבנות בלא המצוה להבאתם, כמו שנ' בקרבנות יחיד.
ובזה יתבארו ד' המאירי שכ' דגבי מוספי חג הסוכות דמעכבין זא"ז, מ"מ מביאין מה שיש להם אף דאין בזה קיום המצוה. והיינו דאמנם אין בזה קיום המצוה הואיל וביחס למצוה ילפינן מקרא דמעכבין זא"ז, וקיום המצוה הוא רק בהבאת כולם. מ"מ אין זה פוטר מהבאת מה שיש להם, הואיל ומלבד המצוה יש חובה להביא את הקרבנות כמו שנ', וה"ה בקרבנות צבור דיש לצבור חובה להביא הקרבן מלבד המצוה, והחובה היא על כל אחד אחד בפני עצמו, אף שאין בזה קיום מצוה כמו שנתבאר.
♦
ה. לפי זה י"ל נמי השמטת הרמב"ם הנ"ל, דעכ"פ תורת חובת המוספין עלה, ואינה כנדבה
ובזה יתבארו ד' הרמב"ם בשאר המוספין שלא כתב להדיא דכשיש להן והביאו פחות ממה שנדרש לא קיימו המצוה, ונתבאר דהם קרבו בתורת נדבה, וכתבנו להקשות דהי' להרמב"ם לפרש שהם קרבים בתורת נדבה ולא בתורת חובה כמו שכ'.אך לפי מה שנתבאר דבכל קרבן יש מצוה בהבאתו וחובה בהבאתו ואין החובה והמצוה תלויים זב"ז. א"כ בקרבנות המוספין שהקריבו פחות ממה שהי' להם, אמנם לא קיימו את המצוה של הקרבת המוספין, דהיא רק בהבאת כולם כשיש להם, אבל אצ"ל דמה שהקריבו אינו בגדר קרבנות חובה אלא נדבה, דהא דהקריבום הוא הואיל ויש חובה בהבאתם גם בלא קיום המצוה, והקרבתם היא בכלל קרבנות הרגלים ולא בכלל קרבנות נדבה. וזהו שלא כ' הרמב"ם שאם הקריבו פחות ממה שהי' להם אינן יוצאין י"ח המצוה, דאין בזה נ"מ לדינא דהא גם בלא קיום המצוה חייבים להקריבם בכלל קרבנות הרגלים משום החובה להביאם שאינה תלויה בהמצוה.
[מיהו עדיין יש נ"מ אם הקרבת המוספין כשלא הקריבו את כולם, יש בזה קיום מצוה או דכל הקרבתם היא משום החובה ולא המצוה. דבתוס' ר"ה ל' ב' ד"ה ונתקלקלו, כ' דמותר להקריב קרבן מוסף אחר תמיד של הערבים, הואיל וקרבן מוסף הוא עשה דרבים ודוחה עשה דהשלמה.
והי' נראה דכ"ז אם הביאו את קרבן המוסף בשלמות, אבל אם הי' להם את המספר הדרוש למוסף ולא הביאו את כולם, אף דחובה להביאם כמו שנתבאר, מ"מ הא אין בזה קיום מצות קרבן מוסף, ולפ"ז לא יקריבום לאחר תמיד של הערבים, דההיתר להקריב מוסף אחר תמיד של בין הערבים הוא משום דהוי עשה דרבים ודוחה עשה דיחיד, וכ"ז אם מקריבין את כל מה שיש להם, אבל כשלא מקריבין כל מה שיש להם הא אין בזה קיום עשה כלל, וכ"ש שלא הוי בכלל עשה דרבים, ואין מה שידחה את העשה דהשלמה.
מיהו כ"ז לדעת התוס', אבל שי' הרמב"ם שלא מקריבין קרבן מוסף לאחר תמיד של הערבים, כמו שכ' בהל' קדוה"ח (פ"ג ה"ה), ובהל' תו"מ (פ"א ה"ג), ונמצא דלשי' אין נ"מ זו].
מיהו יש לדון בקרבן הקרב רק משום החובה ואין בו קיום מצוה, אי דוחה שבת.
♦
ו. ביסוד זה שיש חובת הקרבן אף בלא מצוה מתיישב מפני מה מקריב קרבן של בין הערבים אף כשלא הקריב תמיד של שחר לדעת הרמב"ם שכולהו מצוה חדא
כ' הרמב"ם בסה"מ עשה ל"ט שצונו להקריב שני כבשים בכל יום כו'. ובעשה כ"ד כ' שנצטוו הכהנים להשים קטורת פעמים ביום על מזבח הזהב כו'. והרמב"ן בסוף סה"מ כ' דשני תמידין ליום הם ב' מצוות במנין המצוות, וכמו כן קטורת פעמיים ביום הם ב' מצוות. וכן נחלקו במצות ק"ש ערב ובקר, להרמב"ם בעשה י' הם מ"ע אחת, ולהרמב"ן הם ב' מצוות.ובביאור דברי הרמב"ם שמנה את הקרבת ב' התמידים בכל יום למ"ע אחת וכן קטורת וק"ש, כ' בקנאת סופרים במ"ע ל"ט כבר קדם לך מאמר הרב לעיל בשורש י"ג שהמצות לא ירבה מספרן כמספר הימים שתתחייב בהן המצוה ההיא, כמו מוספי ר"ח ומוספי המועדים אע"פ שיתחייב בהן בימים רבים אינן נחשבים אלא למצוה אחת. ובזה הודה הרמב"ן בשתיקתו מלטעון שם בשורש הנז'. ובי' דהא דנמנין להרמב"ם במ"ע אחת, דהוי כמו מצוה הנכפלת, ואמנם כל א' מהם הוי מ"ע בפ"ע ולא תלויה בחברתה.
אך בס' לב שמח משווה את שי' הרמב"ם דב' התמידין הם מ"ע אחת, לחביתי כה"ג שמקריב העשרון חציו בבקר וחציו בין הערבים, ובחביתין פעמיים ביום ברור שהיא מצוה עשה אחת גם להרמב"ן, שקיומה הוא בהקרבת ב' חצאי המנחה. ונמצא דלדבריו כוונת הרמב"ם דב' התמידין הם מ"ע אחת דקיומה הוא בהקרבת שני התמידין, ואם הקריבו רק א' מהן לא קיימו את המצוה, והוי כד' מינים שבלולב שהם מ"ע אחת. ועי' מש"כ בזה במשנת חיים דברים סי' י"ט.
וק' על לב שמח ממתני' מנחות מ"ט א' שאמרו אם לא הקריבו כבש בבקר מקריבין בין הערבים כו', לא הקטירו קטורת בבקר יקטירו בין הערבים כו', עי"ש. ולמה יקריבו בין הערבים הרי אין בזה קיום מצוה לשיטתו דשניהם מצוה אחת.
ולפי מש"נ דמלבד המצוה בהקרבת הקרבן יש גם חובה להבאת הקרבן דאינו ענין להמצוה ניחא, דאמנם את המצוה לא יקיימו ע"י הקרבת התמיד של בין הערבים, מ"מ חובה להקריבו שהרי מלבד המצוה יש חובת הבאת הקרבן.
♦
ז. האו"ש באר השמטת הרמב"ם לדינא דמוספי סוכות מעכבין זא"ז, דאין בזה נפק"מ אלא לדין המיוחד במוספי סוכות שעולות קודמות לחטאת
ובהא דהשמיט הרמב"ם דינא דבמוספי סוכות מעכבין זא"ז, כ' באו"ש [בהשמטות שנדפסו בסוף ס' זמנים, כדלעיל] דהרמב"ם יפרש הא דמוספי סוכות מעכבין זא"ז, לא כפרש"י דאם אין להם את כולם לא מקריבין כלל, אלא יפרש בע"א.דהנה אמרינן בזבחים צ' ב' דאף דבכל מקום חטאת קודמת לעולה, אך במוספי חג הסוכות העולות קודמות בהקרבתם לחטאת כמו שנאמר בתורה, הואיל ונאמר במוספי חג הסוכות כמשפט. ומה שאמרו דבמוספי חג הסוכות מעכבין זא"ז יפרש הרמב"ם, דאם יש להם את כל העולות והקרבתם היא ממה שנאמר בפ' פנחס, קרבים כמו שכתבה התורה, בתחילה עולות ואח"כ חטאת. אבל אם אין להם את מס' העולות, דאז הקרבתם היא ממה שנאמר בפ' אמור והקרבתם אשה להשם כמו שהובא באות א' מהאו"ש, בזה אין מקדימים את הקרבת העולות לפני החטאת, אלא החטאת קריבה קודם לעולות כמו בכל מקום, כיון שאין להם את מס' העולות אינו בכלל "כמשפט".
[ועל דרך זה הוסיף במשך חכמה בפ' פנחס כט-יב וכ' ואמינא דבר חדש מאד, דבכל התורה חטאת קודמת לעולה לבד בחג הסוכות, ויליף בזבחים צ' ב' דכתיב כמשפט - עולה קודם לחטאת, וזה דוקא שבא עולה עם נסכים אז העולה קודם לחטאת, דאם מנחות ונסכים באים לעולה כמשפט - אז משפט החטאת שאינה טעונה נסכים מאוחר לעולה כסדר הכתוב בתורה. אבל אם אין נסכים להקריב - אז החטאת קודם לעולה כמו בכל התורה].
וז"ל הרמב"ם בהל' תו"מ (פ"ט ה"ו-ז') חטאת קודמת לעולה כו'. בקרבנות החג אינו כן, אלא קרבין על הסדר הכתוב בתורה, כיצד בתחילה פרים ואחריהם אילים ואחריהם כבשים ואחריהם שעירים, אע"פ שהשעירים חטאות וכל אלו שקדמו אותן עולות.
ויש להעיר לד' האו"ש שהרמב"ם יפרש הא דמוספין של סוכות מעכבין זא"ז, הכוונה דאם אין להם את מס' העולות - החטאת קריבה ראשונה, א"כ הו"ל להרמב"ם לפרש כן בהלכותיו, ומסתימת הרמב"ם הנז' נראה דבכל ענין בקרבנות מוספי סוכות העולות קודמות לחטאת, והשמיט דינא דמוספי סוכות מעכבין זא"ז.
♦
ח. דברי האו"ש רמוזים במה שטרח הרמב"ם להביא סדר העולות במוספי חג הסוכות
ונראה בביאור הדברים, דיש להעיר בד' הרמב"ם הנז' למה הוצרך להביא כאן את סדר העולות בתחילה פרים ואח"כ אילים, הרי כך הוא בכל מקום ולא רק במוספי חג הסוכות, כמו שכ' שם בה"ט הרי שהיו מיני בהמה הרבה ממין קרבן אחד כיצד סדר הקרבתן, הפרים קודמים לאילים כו', ואילים קודמים לכבשים כו', וכבשים קודמים לשעירים כו', עי"ש. ולמה כפל את דבריו אלו כאן.וי"ל דמש"כ הרמב"ם במוספי חג הסוכות את סדר העולות, הוא לומר דכל זה הוא בכלל "כמשפט" דהא דעולות קודמות לחטאת במוסף סוכות הוא אם אמנם היו העולות קריבות כמשפט, אבל אם מאיזה סיבה שהיא לא יקריבום לפי הסדר הכתוב בתורה, דהיינו בתחילה פרים ואח"כ אילים וכו', בענין זה אין העולות קודמות לחטאת, הואיל ולא מתקיים כמשפט, ואז החטאת קודמת לעולות כבכל התורה.
ולפ"ז י"ל דהרמב"ם לא הי' צריך לפרט דאם אין להם את מס' העולות – אין העולות קודמות לחטאת הואיל ואין זה כמשפט כד' האו"ש. דאם הרמב"ם כ' דאם הם מקריבים את כל העולות - אך לא לפי הסדר שכתבה התורה - אין זה בכלל כמשפט, והחטאת קריבה ראשונה כמו בכל מקום, כ"ש אם חסר ממס' העולות - דאין זה בכלל כמשפט והחטאת קריבה לפני העולות כד' האו"ש, ונמצא דד' האו"ש רמוזים בד' הרמב"ם ולא חסר ברמב"ם מה שחידש האו"ש בבי' הא דמוספי חג הסוכות דמעכבין זא"ז.
♦ ♦ ♦