ראש הכולל בישיבת כרם ביבנה
סוגיית כחל: ביאור שיטות הראשונים[2]
א. נושא הדיון
בפירוש סוגיית הגמרא על דין כחל נתחבטו הראשונים, ואופן הפירוש משליך על פסיקת ההלכה בכמה מקרים: בישול כחל לבדו, בישול כחל עם בשר וצליית כחל.במאמרנו נשתדל לבאר כיצד רש"י, רבנו תם והרי"ף ביארו את הגמרא, ומהי שיטתם במקרים שלעיל. כמו כן, נברר מה העלו השו"ע והרמ"א להלכה ולמעשה.
♦
ב. סוגיית הגמרא
במשנה חולין (ח, ג) נאמר:הכחל - קורעו ומוציא את חלבו. לא קרעו - אינו עובר עליו.
ובגמרא שם (קט ע"ב):
אמר רבי זירא אמר רב: אינו עובר עליו ומותר... ואיכא דאמרי א"ר זירא אמר רב: אינו עובר עליו ואסור... תניא כלישנא קמא דרב: כחל שבשלו בחלבו מותר, קבה שבשלה בחלבה אסור. ומה הפרש בין זה לזה? זה כנוס במעיו וזה אין כנוס במעיו.
כיצד קורעו? אמר רב יהודה: קורעו שתי וערב וטחו בכותל, אמר ליה רבי אלעזר לשמעיה: קרע לי ואנא איכול. מאי קא משמע לן? מתניתין היא! הא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב וטחו בכותל[3]...
אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה... בעינן למיכל בשרא בחלבא. אמר להו רב נחמן לטבחי: זויקו לה כחלי. והאנן תנן "קורעו"? ההוא לקדרה. והא קתני "שבשלו" - דיעבד אין לכתחלה לא? הוא הדין דאפילו לכתחלה, ואיידי דקא בעי למיתנא סיפא "קבה שבשלה בחלבה אסורה" דאפילו דיעבד נמי לא, תנא נמי רישא שבשלה.
♦
ג. שיטת רש"י בהסבר הסוגיה
רש"י מבאר שהמשנה מדברת בצליית הכחל, ומה שכתוב שצריך לקרעו הכוונה קריעה קצת (שתי או ערב). כל זה הוא לכתחילה, ולכן אם לא קרעו כלל אינו עובר עליו לפי הלישנא קמא של רבי זירא בשם רב, כיוון שעל ידי הצליה נפלט החלב שכנוס בתוך הכחל - ומה שלא נפלט אינו אוסר, כיוון שחלב שחוטה אסור מדרבנן, וכל עוד לא פירש החוצה אינו אוסר אפילו מדרבנן.וכך מבאר רש"י את דברי רבי אלעזר שאמר לשמשו "קרע לי ואנא איכול", שהכוונה לצלי ואפילו בקריעה קצת (שתי או ערב) סגי. בהוה אמינא סברה הגמרא שר"א דיבר בקריעת שתי וערב וטיחה בכותל, ושדברי רבי יהודה "קורעו שתי וערב וטחו בכותל" עולים על המשנה, ולכן שאלה "מאי קמ"ל? מתניתין היא!" - ותירצה הגמרא שקריעת שתי וערב וטיחה בכותל צריכים רק בבישול כחל, ולא בצלייתו.
למסקנה, לצלי מספיקה קריעה כלשהי לכתחילה, ובדיעבד אפילו כשלא קרע כלל. לפי זה, רבי יהודה אינו עולה על המשנה אלא "מילתא באפי נפשיה היא", והיינו לבישול בקדירה, שאז צריך קריעת שתי וערב וטיחה בכותל.
מה שאמר רב נחמן "זויקו לה כחלי", רש"י מפרש שזויקו היינו צלו, כי ר"נ התיר ללא קריעה, ובישול בלא קריעה אסור אפילו בדיעבד. ומנין לרש"י שר"נ התיר בלא קריעה כלל? משום שהגמרא שאלה על ר"נ מהאמור במשנה "קורעו", ומכח זה העמידה את המשנה בבישול. ואם נאמר שר"נ סבור שבצליה צריך קריעה קצת, כמו ר"א ורב, היה יכול להעמיד את המשנה בצליה ובקריעת שתי או ערב - על כרחך שלפי ר"נ בקריעה לא צריך קריעה קצת, ובבישול צריך קריעת ש"ו וטיחה בכותל.
אלא שרש"י כתב על דברי ר"נ (ד"ה ההוא לקדירה) "רב נחמן סבירא ליה כלישנא בתרא דרב". וקשה, הרי ר"נ מיקל יותר מלישנא קמא דרב, שהרי מתיר לכתחילה צלי בלי קריעה כלל, וכיצד סובר כלישנא בתרא האוסרת? אלא כוונת רש"י לומר שלפי ר"נ שהמשנה עוסקת בבישול, הרי שצריך קריעת ש"ו וט"ב, ואם לא קרעו עובר עליו ואסור, כעין האמור בלישנא בתרא דרב (אף שכמובן רב עצמו מעמיד את המשנה בצליה).
מה שדחוק בפירוש רש"י הוא שהמשנה בפשטות עוסקת בבישול, ורש"י נדחק לומר ש'בישול' כאן הוא צליה (כפי שכתוב "ויבשלו הפסח" [דברי הימים ב' לה, יג] והכוונה לצליה).
רש"י פוסק כר"א בצלי דבעינן לכתחילה קריעת שתי או ערב, ובדיעבד כל"ק דרב שאפילו לא קרעו מותר, ולא כר"נ שהתיר לכתחילה צליה ללא קריעה. וכן פוסק כר' יהודה שבקדירה ללא בשר בעינן ש"ו וטיחה בכותל וגם ר"א מסכים לזה. ואם קרעו קצת - לל"ק מותר אפילו בבישול ולל"ב אסור, וקיימא לן כל"ק ומותר.
♦
ד. שלוש שיטות בדעת רש"י בקדירה עם בשר
ראינו לעיל שרש"י העמיד את דברי ר' יהודה בקדירה ללא בשר והצריך קריעת ש"ו וט"ב. אך מה הדין לפי רש"י בקדירה עם בשר, האם גם כאן יועילו קריעת ש"ו וט"ב?נחלקו בכך גדולי הראשונים.
♦
א. שיטת תוספות, הר"ן ורבנו ירוחם
התוספות (קיא ע"א ד"ה תותי בשרא. וכן ברבנו ירוחם [נט"ו, יא] ובר"ן מ ע"א]) למדו מהגמרא על היתר קדירה עם בשר לאחר קריעת ש"ו וט"ב, וכתבו שלא מצאנו שרש"י חולק. וזו לשון הסוגיה (שם):דרש מרימר הלכתא: בין כבדא בין כחלא - תותי בשרא שרי, עילוי בישרא דיעבד אין לכתחילה לא.
ושאלו תוספות באיזה מקרה מדובר - אם לא קרעו ש"ו וט"ב, מדוע מותר, הרי שמנונית הבשר נוטפת על הכחל? ואם קרעו ש"ו וט"ב, הרי מותר לבשלו אפילו בקדירה? ותירצו שמדובר כשקרעו ש"ו וט"ב ומכל מקום עדיין נוטף החלב מן הכחל על הבשר וניכר שהוא בעין, אבל בבישול אין ניכרת נטיפת החלב. וכתבו שלא מצינו שרש"י חלק על זה.
אמנם, אם נשאר חלב אחרי קריעת ש"ו כיצד מותר לבשלו עם בשר? בערוך השולחן (צ, יב) הביא בשם הסמ"ג (לאווין קלז) שבאמת בקריעת ש"ו יוצא כל החלב, אך בצליה יש לבנונית כעין חלב שנראת בצליה ואסור משום מראית עין - ואין זה חלב ממש ובקדירה מותר כי הלבנונית לא ניכרת.
על כל פנים, רואים שאם צולה את הבשר על כחל שקרעוהו ש"ו וט"ב, אע"פ שהשמנונית נוטפת על הכחל - מותר לכתחילה. אם כן, הוא הדין בבישול של כחל - אחרי קריעת ש"ו וט"ב מותר עם בשר, וגם רש"י מסכים לזה.
♦
ב. שיטת ספר התרומה, המרדכי וההגהות מיימוניות
בספר התרומה (סי' נז), במרדכי (סי' תרחץ), בהגה"מ (מאכ"א ט, יב) ובטור (צ, א), כתבו שלפי רש"י אסור לכתחילה לבשל כחל בקדירה עם בשר אפילו קרעו ש"ו וט"ב, ובדיעבד מותר.הם מפרשים את דברי מרימר "עילוי בישרא דיעבד אין לכתחילה לא", שאפילו לאחר ש"ו וט"ב אסור לכתחילה והוא הדין בבישול בקדירה, הואיל ונשאר מעט חלב בכחל, אך בדיעבד אם קרעו ש"ו וט"ב - מותר, ולא גזרו בדיעבד.
לשיטה זו קשה מדוע התירו על ידי ש"ו וט"ב תותי בישרא לכתחילה, שהרי נשאר מעט חלב בכחל. וצ"ע.
♦
ג. שיטת הראבי"ה והאור זרוע
הראבי"ה (סי' אלף קי) והאו"ז (הל' בשר בחלב סי' תסג) כתבו בשיטת רש"י לאסור בישול כחל עם בשר אפילו בדיעבד, ואפילו לאחר ש"ו וט"ב. זוהי השיטה המחמירה ביותר בדעת רש"י.וליישב דברי מרימר שתותי בישרא שרי ועילוי בישרא לכתחילה לא ובדיעבד מותר, כתבו שיש הבדל בין צליה לבישול: בצליה החלב הנוטף על הבשר מועט הוא הואיל וקרעו ש"ו וט"ב ורובו נופל באש, ולכך לא גזרו בו חכמים בדיעבד. אך בקדירה הבשר מתבשל היטב וקולט טעם החלב וגזרו בו חכמים אטו בו"ח דאורייתא (וכן ביאר שם הרשב"א את ההבדל בין צליה לבישול).
♦
ה. ביאור שיטת רש"י בדין כחל
כאמור, רש"י הבין שהמשנה מדברת בצלי ורק בכהאי גוונא אם לא קרעו אינו עובר עליו, כלישנא קמא. אך צריך להבין, מה הכריח את רש"י לדחוק את המשנה בצליה בלבד?בגמרא בדף צז ע"ב נאמר:
כחל בששים, וכחל עצמו מן המנין.
רש"י למד שהסוגיה שם מדברת על כחל לבדו, ללא בשר. ומכאן רואים שלחלב הנפלט מן הכחל יש דין חלב גמור ואוסר משום בו"ח. אך כל עוד הוא כנוס ולא פירש מן הכחל, אין לו דין חלב כלפי הכחל עצמו ואינו אוסר משום בו"ח.
וכן כתבו התוספות בדף קט ע"ב (ד"ה אינו):
ומה שכתוב בספרים בפרק גיד הנשה (לעיל דף צז ע"ב) "כחל עצמו אסור היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשרא", לא גרסינן ליה, דאפילו בשליה לחודיה אסור לפירוש הקונטרס, לפי שפירש וחזר ונבלע.
הרי שלפי שיטת רש"י חלב הכחל שפירש אוסר את הכחל עצמו גם ללא בשר.
וממשיכים התוספות ואומרים שאם יש שישים במים כנגד החלב, הכחל לא יאסר. וכך יש לפרש את הברייתא (קט ע"ב) ש"כחל שבשלו בחלבו מותר", שמדובר כשיש שישים במים והחלב היוצא מן הכחל מתבטל בהם.
וכאן יש הבדל בין צליה לבישול: כאשר הוא צולה את הכחל, נפלט החלב החוצה ומה שכנוס אינו אוסרו (ולל"ק מותר אפילו לא קרע כלל). אך כאשר הוא מבשל את הכחל, אפילו לבדו, הרי לחלב הכחל שפירש יש דין חלב והוא אוסר את הכחל מדין בו"ח דרבנן, ורק על ידי קריעת ש"ו וט"ב יהיה מותר לאוכלו לכתחילה (ובדיעבד גם על ידי קריעה קצת).
זו הסיבה שרש"י נדחק לבאר את המשנה בצליה ולא בבישול, למרות שכתוב בגמרא במפורש "אם בשלו ולא קרעו אינו עובר עליו".
כל זאת בכחל לבדו. אך בבישול עם בשר (אפילו לאחר ש"ו וט"ב) נשאר מעט חלב בכחל, ואם כן, החלב הכנוס בו יחד עם הבשר האחר נחשבים כבו"ח מדרבנן - שמה שהתיר רש"י חלב הכנוס זה רק כלפי הכחל עצמו, שלא גזרו בו חכמים - ולכן יש ראשונים שנקטו ברש"י לאסור עם בשר.
♦
ו. שיטת רבנו תם
שיטת ר"ת בסוגיית כחל מופיעה בתוספות דף קט ע"ב (ד"ה אינו עובר עליו ומותר).ר"ת אינו מקבל את החלוקה של רש"י בין צליה לבישול, שהחלב שנפלט מן הצלי חוזר ונבלע דרך הילוכו, ולא אמרינן "כבולעו כך פולטו" אלא דוקא בדם שהוא משרק שריק, אבל חלב מסרך סריך ואם מתירים לצליה יש להתיר גם כחל שנתבשל בפני עצמו.
לכן מבאר ר"ת שהסוגיה מדברת בבישול, כסתמא דברייתא, ומה שהצריכה המשנה קריעה הכוונה לש"ו וט"ב, משום שהמשנה מדברת בבישול עם בשר, אולם בבישול בלי בשר, למרות שחלב הכחל פורש החוצה, חלב הכחל אינו אוסר את הכחל ובזה לא גזרו חכמים.
ומה שכתבה הגמרא (צז ע"ב) "שווינהו רבנן כחתיכת נבילה", זהו כאשר בישלו עם בשר, שאז גזרו חכמים איסור בו"ח כלפי הבשר האחר, ובמקרה כזה נעשה הכחל נבילה מדרבנן אפילו כאשר יש שישים כנגדו.
♦
ז. ביאור הסוגיה לשיטת רבנו תם
המשנה "הכחל קורעו ומוציא את חלבו" מדברת בש"ו וט"ב בבישול כחל בקדירה עם בשר, ועל זה אומרת הגמרא בשם רב "לא קרעו אינו עובר עליו", והכוונה כשקרעו קצת ובדיעבד מותר, אבל כשלא קרעו כלל נאסר.אלא שהוקשה לר"ת, מדוע אומרת הגמרא שתניא כל"ק דרב שכחל שבשלו בחלבו מותר, הרי הברייתא מדברת בבישול ללא בשר (בשלו בחלבו, כלומר בפני עצמו)! לכן הוכרח ר"ת לפרש שהמשנה עוסקת בשני מקרים: א. בישול קדירה עם בשר, ולפי ל"ק דרב אם קרעו קצת בדיעבד מותר. ב. בישול כחל בפני עצמו, שצריך קריעה קצת ולפי ל"ק דרב אם לא קרעו כלל אינו עובר עליו - וזו "תניא כלישנא קמא" שאם בשלו בחלבו מותר.
לפי ר"ת מה שאמר ר"א לשמשו "קרע לי ואנא איכול", הכוונה בקדירה ללא בשר על ידי קריעה קצת (שתי או ערב), וזה מותר לכתחילה.
וגם ר"נ שאמר "זויקי לה כחלי" דיבר בקדירה ללא בשר על ידי קריעה קצת, שבדיעבד מועיל לל"ק אפילו ללא קריעה כלל. ומה שהגמרא שאלה מהמשנה "והא קורעו קתני", כי סתם קריעה היא בש"ו וט"ב, ולכן תרצה הגמרא "ההיא לקדירה", והכוונה קדירה עם בשר, שאז צריך ש"ו וט"ב.
ואם כן, דברי רב יהודה עולים על המשנה, בקדירה עם בשר, ולכן הצריך ש"ו וט"ב לכתחילה.
לשיטת ר"ת יש הוכחה מהגמרא בדף קיא ע"א:
דרש מרימר הלכתא: בין כבדא בין כחלא, תותי בשרא [מתחת לבשר] - שרי, עילוי בישרא [מעל הבשר] - דיעבד אין לכתחילה לא.
תוספות שם שאלו במה מדובר - אם קרעו ש"ו וט"ב, אפילו בקדירה עם בשר מותר, ואם לא קרעו ש"ו וט"ב, מדוע מותר? הרי השמנונית של הבשר נוטפת על הכחל!
ותרצו שמדובר בקריעת ש"ו וט"ב ולכן בקדירה עם בשר מותר. אך בצלי שנוטף החלב הבלוע, אסור לכתחילה משום שניכר, ואם הבשר מלמעלה והכחל למטה, מותר אפילו לכתחילה.
♦
הדוחק בשיטת ר"ת הוא שישנן שתי מחלוקות בין ל"ק ול"ב דרב, הן בבישול עם בשר והן בבישול בפנ"ע, ואין לכך רמז בגמרא.
הדוחק בשיטת רש"י הוא שה"בישול" בברייתא פירושו צליה, ולא בישול (וכן הקשו הרשב"א והר"ן).
אך ישנה שיטה שלישית בסוגיה, שיטת הרי"ף, עליה כתבו הרשב"א והר"ן שהיא המחוורת מכל השיטות.
♦
ח. שיטת הרי"ף
הרי"ף (חולין לח ע"א-ע"ב) תימצת את לשון הגמרא כך:מתני'. הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו...
גמ'. אמר ר' זירא אמר רב לא קרעו אינו עובר עליו ומותר, ותניא נמי הכי: כחל שבשלו בחלבו מותר... והני מילי שבשלו לכחל בחלבו בפני עצמו, אבל בשלו עם הבשר אסור, דקי"ל כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור. כיצד קורעו? אמר רב יהודה: קורעו שתי וערב וטחו בכותל. אמר ליה רבי אליעזר לשמעיה: קרע לי ואנא איכול. מאי קמ"ל? מתני' היא! הא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב, אי נמי לקדרה. והלכתא היכא דקרעיה שתי וערב וטחייה בכותל שרי לבשולי בקדרה, והיכא דלא עביד ליה הכי שרי למטוייא לכתחלה אבל לבשולי לכתחלה לא.
לפי שיטת הרי"ף המשנה מדברת בבישול בקדירה ללא בשר, ומצריכה קריעת ש"ו וט"ב, כפי שהסביר רב יהודה.
ומה שאמר רב בלישנא קמא, שאם לא קרעו אינו עובר עליו - כוונתו לכתחילה צריך ש"ו וט"ב, אך בדיעבד מותר אפילו כשלא קרעו כלל. טעם הדבר הוא שחלב הכחל כלפי הכחל אינו משתנה טעמו וגם בקדירה אינו בעין ממש ולכן בכה"ג חכמים לא גזרו. אך לכתחילה צריך קריעת ש"ו וט"ב משום סרך בשר וחלב, או שלא ירגיל בבשר בחלב שחוטה (שאסור מדרבנן).
כל זאת בבישול, אבל לצלי אין צריך קריעה כלל.
רב יהודה שאמר קורעו ש"ו וט"ב עולה על המשנה שאפילו בקדירה ללא בשר צריך קריעת ש"ו וט"ב, ורבי אליעזר שאמר לשמשו "קרע לי ואנא איכול" - לפי התירוץ הראשון חולק על רב יהודה וסובר שלא צריך בבישול ש"ו וט"ב; ולפי התירוץ השני, ר"א ור"י סוברים שניהם שצריך ש"ו וט"ב, אך המשנה מדברת בקדירה ללא בשר ור"א מחדש שאפילו בקדירה עם בשר סגי בקריעת ש"ו וט"ב.
הרי"ף פוסק כתירוץ השני, שבין קדירה עם בשר ובין קדירה עם כחל לבדו - צריכים קריעת ש"ו וט"ב. ואין לרי"ף דין של קריעה קצת אלא נחשב שלא קרעו כלל, ולכן אם בקדירה עם בשר לא קרעו או שקרעו קצת - נאסר אפילו בדיעבד, כי טעם הבשר נכנס לכחל והוי בשר בחלב דרבנן.
♦
ט. המקור לשיטת הרי"ף
המקור לשיטת הרי"ף שמלכתחילה צלי אינו צריך קריעה כלל, הוא ר"נ שאמר "זויקו לה כחלי" ולא הורה לקרוע - ומכיוון שזהו מעשה, משקלו רב ולכן פוסק הרי"ף כמותו.אמנם יש לתמוה, מדוע הרי"ף סתם שצלי אינו צריך קריעה, אך השמיט מחיבורו את ר"נ?
ליישוב הדברים יש להבין את קושיית הגמרא על ר"נ: "והא קתני שבשלו - דיעבד אין לכתחילה לא". מהי הקושיא? ר"נ התיר בצלי והקשו עליו מבישול?! אלא מכאן הסיק הרי"ף שר"נ התיר בין בצלי ובין בבישול ללא בשר, ופוסקים כמותו בצלי אך לא בבישול. לכן בחיבורו השמיט את מעשהו של ר"נ אך פסק כמותו בצלי. ובטעם הדבר, שבצליה מה שנפלט אינו אוסר ועל הכנוס בתוכו לא גזרו חכמים, מה שאין כן בקדירה.
♦
י. שלוש מחלוקות בין ר"ת לרי"ף
לפי האמור כאן נחלקו ר"ת והרי"ף בשלושה מקרים:א. בצלי - לרי"ף אין צורך בקריעה כלל, ולר"ת לכתחילה יש לקרוע קצת.
ב. בקדירה ללא בשר - לרי"ף צריך לכתחילה קריעת ש"ו וט"ב, ולר"ת מספיק לכתחילה לקרוע קצת.
ג. בקדירה עם בשר - לרי"ף צריך קריעת ש"ו וט"ב ומעכב, ולר"ת לכתחילה ש"ו וט"ב ובדיעבד קריעת קצת[4].
נעיר כי הרמב"ם (ט, יב) פסק שגם בצלי צריך קריעה קצת (מירוק), וכתב הב"י (צ, א) שאפשר שכך תפס בשיטת הרי"ף, אף על פי שהרי"ף כלל לא הזכיר קריעה בצלי.
♦
יא. הכרעת השו"ע והרמ"א
השו"ע בסי' צ סעיף א פוסק:הכחל אסור מדברי סופרים, שאין בשר שנתבשל בחלב שחוטה אסור מן התורה. לפיכך אם קרעו ומירק החלב שבו, מותר לצלותו ולאכלו. ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל עד שלא נשארה בו לחלוחית חלב, מותר לבשלו עם הבשר. וכחל שלא קרעו, בין של קטנה שלא הניקה בין של גדולה, אסור לבשלו. ואם עבר ובשלו בפני עצמו (וכ"ש אם צלאו), מותר לאכלו. ואם בשלו עם בשר אחר, משערין אותו בששים וכחל מן המנין.
השו"ע פוסק כשיטת הרמב"ם שגם לצלי בעינן קריעה קצת, ובקריעת ש"ו וט"ב מותר אפילו בקדירה עם בשר, וכן פסק הרי"ף על פי ה'אי נמי'.
אך בסעיף ב כתב:
נהגו שלא לבשלו עם בשר כלל ולבשלו בלא בשר, בטיגון או בפשטיד"א מצריכין קריעה שתי וערב וטיחה בכותל. ולצלי קריעה שתי וערב.
הגה: ואם עבר ובשלו, אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל יש להתיר בדיעבד במקום הפסד מרובה, אבל בלאו הכי אין להתיר... ולצלי נוהגין לכתחלה לקורעו שתי וערב וטיחה בכותל, מיהו אם עבר וצלאו אפילו בלא קריעה, שרי, אם נצלה לחוד בלא בשר עמו. ואם נצלה עם בשר עמו, אם נקרע שתי וערב וטחו בכותל שניהם מותרים, ואם לאו העליון מותר והתחתון אסור... לכתחלה אין לצלותו עם בשר כלל. ולקדירה בלא בשר נוהגין בו איסור לכתחלה... ואם עבר ובשלו בקדירה לבדו, בדיעבד מותר אם נקרע שתי וערב וטחו בכותל.
המנהג המובא בשו"ע הוא שיטת רש"י, שאוסר בישול כחל עם בשר אפילו על ידי קריעת ש"ו וט"ב, אך בדיעבד כתבו סה"ת והטור שאם בישלו מותר (וכן כתבו הש"ך והגר"א בדעת השו"ע, שהמנהג להחמיר כרש"י). ובבישול כחל בפני עצמו פסק השו"ע שמותר על ידי ש"ו וט"ב, ובדיעבד אף אם לא קרעו כלל, כשיטת הרי"ף בסוגיה. ובצלי סגי קריעת שתי ערב (בלי מירוק), כרמב"ם, ובדיעבד אפילו ללא קריעה כלל (כל"ק דרב).
הרמ"א פסק כשיטת רש"י אליבא דהראבי"ה והאו"ז, שאפילו בדיעבד אסור בישול עם בשר, אע"פ שקרעו ש"ו וט"ב, אך בהפסד מרובה יש להתיר (והב"ח אסר אף בהפס"מ). ובבישול כחל בפני עצמו אסר לכתחילה אפילו על ידי ש"ו וט"ב (שמא יבוא לבשל עם בשר), ובדיעבד - אם קרעו מותר ואם לאו אסור. ולצלי הצריך לכתחילה ש"ו וט"ב (רב יהודה לפי הסבר הרשב"א), ואם עבר וצלאו אפילו ללא קריעה כלל - שרי. והוסיף הרמ"א שלכתחילה יש לצלות כחל לבדו, ולא עם בשר (אך בדיעבד - אם קרעו ש"ו וט"ב מותר, ואם לא - העליון מותר והתחתון אסור).
♦
יב. פסק ההלכה למעשה
♦נספח: סיכום הסוגיה בטבלה
♦♦ ♦ ♦
א. בישול כחל עם חלב:
שו"ע - אפילו לאחר ש"ו וט"ב אסור, ובדיעבד מותר רק אם קרעו.
רמ"א - אפילו לאחר ש"ו וט"ב אסור, ובדיעבד בהפס"מ ע"י ש"ו וט"ב יש להתיר (והב"ח אוסר אפילו בהפס"מ).
ב. בישול כחל בפני עצמו:
שו"ע - לכתחילה ש"ו וט"ב, בדיעבד אפילו לא קרעו מותר.
רמ"א - לכתחילה אסור אפילו על ידי ש"ו וט"ב, ובדיעבד אם קרעו מותר.
ג. צליית כחל בפני עצמו:
שו"ע - מותר על ידי מירוק החלב (ש"ו בלי ט"ב), ובדיעבד אפילו ללא קריעה כלל.
רמ"א - מותר על ידי ש"ו וט"ב, ובדיעבד אפילו ללא קריעה כלל.
ד. מנהג העולם:
שו"ע - נהגו לבשל כחל לבדו בלבד, ולא עם בשר.
רמ"א - נהגו לא לבשל כחל כלל אלא לצלותו (שמא יבוא לבשל עם בשר, שלשיטת רש"י בשם הראבי"ה נאסר).
משנה
הכחל קורעו ומוציא חלבו, לא קרעו אינו עובר עליו
רב
לישנא קמא - אינו עובר עליו ומותר
לישנא בתרא - אינו עובר עליו ואסור
רבי אלעזר
קרע לי ואנא איכול
רב יהודה
קורעו שתי וערב וטחו בכותל
רב נחמן
זויקו לה כחלי
משנה
רב
רבי אליעזר
רב יהודה
רב נחמן
צלי להלכה
קדירה להלכה
קדירה להלכה
בפני עצמו
עם בשר
רש"י
מיירי בצלי
לא קרעו וצלאו
ל"ק: אינו עובר ומותר
ל"ב: אינו עובר ואסור
צלי:
לכתחילה - בקריעה בעלמא סגי
בדיעבד - אפילו לא קרעו כלל
קדירה:
ש"ו וט"ב
קדירה:
ש"ו וט"ב
צלי:
א"צ קריעה כלל
תוס', רא"ש, רשב"א:
קריעת ש"ו
ר"ן:
קריעה קצת
ב"ח:
שתי או ערב או טיחה בכותל
רשב"א והגר"א:
ש"ו וט"ב
ש"ו וט"ב
ר"ן, רי"ו, סמ"ג:
ש"ו וט"ב
סה"ת וטור:
ש"ו וט"ב מועילים רק בדיעבד
ראבי"ה ואו"ז:
אסור אפי' בדיעבד ואפי' לאחר ש"ו וט"ב
ר"ת
מיירי בבישול בקדירה עם בשר, ע"י ש"ו וט"ב
לא קרעו אלא קצת ובישלו עם בשר
ל"ק: מותר
ל"ב: אסור
קדירה בלא בשר:
בקריעה קצת
קדירה עם בשר:
ש"ו וט"ב, כדין שבמשנה
קדירה ללא בשר:
קריעה מעט
לכתחילה:
קריעה קצת
בדיעבד:
אפי' לא קרע כלל
כמו בצלי
לכתחילה:
ש"ו וט"ב
בדיעבד:
קריעה קצת
רי"ף
מיירי בישול בקדירה בלא בשר, ע"י ש"ו וט"ב
לא קרע כלל ובישלו בלא בשר:
ל"ק: מותר
ל"ב: אסור
תירוץ א:
חולק על ר"י וסובר שבבישול לא צריך ש"ו וט"ב
תירוץ ב:
מודה לר"י בבישול שצריך ש"ו וט"ב
קדירה עם בשר:
ש"ו וט"ב
צלי:
א"צ קריעה כלל
א"צ קריעה כלל אפי' לכתחילה
רמב"ם:
ע"י קריעה קצת (ב"י: אפשר שכך דעת הרי"ף)
לכתחילה:
ש"ו וט"ב
בדיעבד:
אפי' לא קרע כלל מותר
ש"ו וט"ב
ואם לא קרעו או קרעו קצת, אסור אפי' בדיעבד