חידושי רמב"ם להגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ-תאומים [האדר"ת][1]*)
סימנים קיח - קכא
סימן קיח
מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית. גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה שהוא לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ואם היה להן מקום אחר לצאת בו אין מוציאין אותו אלא מניחין אותו במקומו ויוצאין הם.
הרמב"ם ספכ"ו משבת הכ"ג, גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתו' שהוא לא תסור כו', וכ"כ פכ"ד מסנהדרין ה"י וז"ל ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניך שהרי הוא דוחה ל"ת של דבריהם עכ"ל והכ"מ לא כתב מקור לדבריו והוא ברכות י"ט, ב', דמייתי שם [בהא] דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה בלא תסור יע"ש, וע' מהרש"א מגילה ג, ב, על רש"י ד"ה ל"ת, שתמה עליו שפירש דהל"ת היינו והתעלמת והוא נגד מסקנת הגמרא דברכות הנ"ל, וע' עוד רש"י שבת פ"א, ב', ד"ה [שדוחה] שפירש ג"כ על והתעלמת ושם לא התעורר המהרש"א כלל וע"ש צ"ד, ב', פרש"י שהוא לא תסור כפי האמת וכבר מצאתי לאמו' הגא' [=אבי מורי ורבי הגאון] שהתעורר על רש"י שבת הנזכר וע"ע בהגהת הגאון ר' הירש חיות [שבת פ"א, ב'[2]] שהתעורר ג"כ על רש"י, ואמו' הגא' הוסיף להקשות דהרי לפ"מ דמשני שם [ברכות] כ', א', שב וא"ת שאני א"כ ק' דאיך אמרינן שם על והתעלמת הא שם הוא שוא"ת ונראה דלכאורה ק' איך הקילו חכמים מפני כבוד הבריות וצ"ל דלמדו מדכ' והתעלמת, ואף דהתם רק ממונא ומנ"ל לרבנן להקל באיסורא מפני כב"ה זה לק"מ דמה שהקיל בממונא בדאורייתא היינו בשוא"ת א"כ מזה יש להוכיח בנחות דרגא דבדרבנן אפילו בקו"ע באיסורא נמי מותר ומזה למדו חכמים להקל מפני כבוד הבריות ולפ"ז יש מקום לדעת רש"י שכ' והתעלמת לא שכוונתו דהאי ל"ת הוא והתעלמת אלא משום דמכח והתעלמת אתיין עלה לכך פרש"י דהוא והתעלמת וע' בס' שאילות שמואל בכלליו [כלילות שמואל] אות אלף כלל [צ"ה] דרב לשיטתו דס"ל דהולכין בממון אחר הרוב וא"כ שפיר י"ל דממונא מאיסורא לא יליף משא"כ לדידן דקיי"ל כשמואל דאין הולכין אחר הרוב א"כ ממונא חמור א"כ שפיר י"ל דילפינן מוהתעלמת ודו"ק. ואינו דבב"מ ל', א', פריך כן סתמא בגמ' דאיך נדמי אסור' מממונא יעו"ש, וע' בהגהת הגאון ר' הירש חיות בב"מ כ', ב', מה שכתב שם[3] ובמחכ"ת שגה דא"כ מה א"ל שם פשיט ממונא מאיסורא והרבה יש להאריך בזה אלא שאכ"מ. ובמק"א כתבתי בס"ד וז"ל, סנהדרין י"ח, ב', תוד"ה מעיד, הא דאמרינן דדוחין ל"ת מפי כבוד הבריות ה"מ ממונא אבל איסורא לא. דבריהם לע"ד תמוהים הפלא ופלא דבברכות י"ט, ב', משמע דאפילו באיסורא, דקאמר התם הרואה כלאים פושטן אפי' בשוק ופריך מהא דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ומשני תרגמא בלא תסור והדר פריך מוהתעלמת [הברייתא שמביא הגמ' כאן] ומשני איסורא מממונא לא ילפינן ואי ס"ד דהך דגדול כ"ה שדוחה כו' איירי רק בממונא אבל לא באיסורא א"כ מאי הקשה מעיקרא והוצרך לתרץ דקאי אלא תסור יותר ה"ל לתרץ דאיירי בממונא וא"כ לא יוצרך אח"כ להקשות מוהתעלמת כלל, ונלע"ד דס"ל לתוס' כשיטת הסוברים שהלאו דלא תסור לא קאי על כל מילי דרבנן רק על י"ג מידות בלבד והוא שיטת הרמב"ן בהשגות לס' המצוות של הרמב"ם [שורש ראשון] ולכאורה ק' מדברי הגמ' ברכות שם דאמר שם להדיא כל מילי דרבנן אסמכינהו אלא תסור [וע' בספר קה(י)לת יעקב להגאון ר' יעקב [ברוכין] מקארלין בסוכה מ"ו, (א') [ב'], יעו"ש] ועכצ"ל דס"ל לשיטה זו דכשמתרץ אח"כ איסורא מממונא לא ילפינן, מיושב כבר קו' הראשונה מהא דגדול כ"ה דג"כ איירי רק בממונא ולא באיסורא, ולפ"ז לא מוקמינן כלל בהלאו דלא תסור דלא קאי אכל מילי דרבנן רק אי"ג מידות לחוד כשיטת הרמב"ן, וא"כ א"ש דברי התוס', ועפ"ד יש לקיים ג"כ פרש"י מגילה ג', ב', ד"ה ל"ת, מקושיית המהרש"א דלשם, די"ל דרש"י ס"ל ג"כ כדעת הרמב"ן דל"ת קאי רק אי"ג מידות וק' מגמ' הנ"ל וצ"ל דכשתי' אח"כ אסורא מממונא ל"י כבר מתורץ קו' הראשונה ולא מוקמינן כלל בלא תסור לחוד רק על כל ל"ת הכוונה ודו"ק. עכ"ל בסנהדרין שם בנידון דידן.
♦
סימן קיט
על ששה דברים נצטוה אדם הראשון. על ע"ז. ועל ברכת השם. ועל שפיכות דמים. ועל גילוי עריות. ועל הגזל. ועל הדינים. אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו. והדעת נוטה להן. מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה. הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. נמצאו שבע מצות. וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם. בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה. והוא התפלל שחרית. ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום. ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית. ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות. עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו.
הרמב"ם (כתב) פ"ט ממלכים ה"א כתב דנח נצטווה על אבר מן החי ולא אדם הראשון והוא תמוה מסנהדרין נ"ו, ב', דאמר רבי יוחנן בהדיא דאדם הראשון נצטווה ע"ש. ונלע"ד דשם נ"ז, ב', א"ל רב אויא לרב פפא בת נח שתהרג תפטר מיד איש ולא מיד אשה כתיב [בראשית ט, ה] א"ל שופך דם האדם [בראשית ט, ו] מכל מקום, וא"כ ק' דאי סלקא דעתך דדרשינן כר' יוחנן א"כ ילפינן שפיכות דמים מעל האדם [בראשית ב, טז] ולא משופך וא"כ נימא עדיין לר' יוחנן ק' נימא דאשה פטורה דהרי לא נצטווה רק אדם ולא חוה ונוכל לומר דרבי יוחנן ורב יהודה לשיטתייהו אזלי דתוס' [סנהדרין נ"ו, ב’ ד"ה אכל] הקשו דאיך אמר רבי יוחנן אכל תאכל [בראשית ב, טז] ולא אבר מן החי הא אמר רב יהודה [סנהדרין נ"ד, ב’] דנאסר לאדם בשר וצ"ל דרב יהודה פליג ארבי יוחנן, א"כ תרוויהו לשיטתייהו אזלי ומדחזינן דרב אויא קיבל מרב פפא דס"ל דרב יהודה א"כ ליתא לדר' יוחנן, ודע דאי נימא כמו שכתבתי דבאמת לא נצטוו רק הזכרים א"כ י"ל וליישב קושית העולם בבכורות ו', ב', דחקר מנ"ל דחָלב מותר מאבר מה"ח[4] והקשו דלפשוט מאברהם אבינו שנתן חמאה לערביים [בראשית יח, ח], והרי עבר אלפני עור, [דהרי הם התירו ע' ע"ז ב', ב'] ועפ"ז י"ל דשרה נתנה והרבה יש להאריך ויבואר בס"ד במק"א, והואיל ואתא לידן אכתוב מה שהשבתי בהאי ענינא לאחד שנשאלתי ממנו ביבמות ס"ב, א', בפלוגתא דר"י ור"ל בשהיו לו בנים בגיותו ונתגייר דס"ל לר"ל דלא קיים פריה ורביה, דא"כ איך הביא ראיה לעיל ס"א, ב', לדעת ב"ש דסגי בב' זכרים ממשה[5] הלא קודם מתן תורה היה ועדיין לא קיים פו"ר ולכאורה יש הרבה תשובות בדבר דזה תליא בפלוגתא שמפורש בין המפרשים אם (אבות) ישראל קודם מתן תורה כבני נח או כישראל עוד י"ל דס"ל לר"ל כר' נתן אליבא דב"ש[6], אך נ"ל לתרץ ג"כ לדעת השואל אותי, דהנה ראייתו דכשהיה ב"נ לא קיים פו"ר, שכ"כ תוס' ד"ה בני פו"ר נינהו שהקשו דבפ' ד' מיתות [סנהדרין נ"ט, ב'] משמע דב"נ לא מיפקדי אפו"ר כו' וא"כ שפיר ק' קו' הנ"ל, אך כאשר נבאר בעזה"י יתורץ היטב, דהנה חילא דתוס' שב"נ לא מצווים (אב"נ) הוא מסנהדרין נ"ט, ב', דפריך אהא דאמר ר' יוסי בר' חנינא דכל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה [סנהדרין נ"ט, א'] והרי פו"ר דנאמרה לב"נ ונשנית בסיני ולישראל נאמרה ולא לב"נ, והנה מפורש כד' התוס' דב"נ לא מיפקדי אפו"ר, אך נראה דהנה תוס' [סנהדרין נ"ט, ב’ ד"ה והא פריה ורביה] הקשו מנ"ל דלא נצטוו ואי דלא חשיב בז' מצוות הא אמר שם (נ"ד, ב', נ"ח, א') [נ"ח, ב'], דקום עשה לא קחשיב ותירצו מה שתירצו ולי נראה לתרץ דהנה לעיל נ"ו, (א') [ב'], אמר מנה"מ דנצטוו ב"נ על ז' מצוות ומפיק ר' יוחנן מדכ' [בראשית ב, טז] ויצו ה' אלקים על האדם, ויצו זו דינין כן הוא אומר [בראשית יח, יט] למען אשר יצוה את בניו (וב"ב) [ואת ביתו], ור' יצחק אמר [ויצא זו עבודת כוכבים] אלקים זו דינין כו', ויל"ד מאי בנייהו ונראה דלקמן איתא בניו לדין ביתו לצדקה, יעו"ש, נ"ז, ב', והקשה מהרש"א למה לא חשיב בז' מצוות וכתב דלפ"מ דאמר [סנהדרין נ"ח, ב'] דקום עשה לא חשיב א"ש אבל עתה קשה ע"ע ונלע"ד דהיינו דאיכא בנייהו דר' יוחנן דא' ויצו זו דינין ומפיק ליה מדכ' כאשר יצוה א"כ י"ל דנכלל גם צדקה בכלל דינין ובאמת י"ל דחשיב אף קום עשה משא"כ ר' יצחק דסבר דאלקים זו דינין י"ל דצדקה אינו בכלל דינין וא"כ צ"ל דמה שלא חשיב לצדקה בז' מצוות משום קום עשה לא חשיב, והנה ריש לקיש הוא דס"ל דקום עשה לא חשיב, וא"כ א"ש קו' השואל דר"י ור"ל לשיטתייהו אזלי, דר"ל ס"ל קום עשה לא חשיב, א"כ י"ל באמת דנצטוו ב"נ אפו"ר ומה שלא חשיב בז' מצוות משום דקום עשה לא חשיב, משא"כ ר' יוחנן לשיטתו דס"ל דחשיב קום עשה א"כ שפיר לא סבירא ליה הא דר"ל דק' דבאמת לא נצטוו ב"נ אפו"ר ודוק.
♦
סימן קכ
כשם ששבות מלאכה בו בין ביום ובין בלילה כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה. וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב. כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי. וכן ביציאה שוהה בעינויו מעט מליל אחד עשר סמוך לעשירי שנאמר מערב ועד ערב תשבתו שבתכם.
הרמב"ם פ"א משביתת עשור ה"[ו] פסק דא"צ להוסיף מחול על הקודש רק בעיו"כ, לא במלאכה. וע' במ"מ שכתב ע"ז ונדחק מאוד גם ס"ל דרק ביו"כ הוא שצריך להוסיף ולא בשבת ויו"ט יעו"ש והקשה הגאון ר' צבי הירש חיות בהגהות חולין ק"א, ב'[7], דמאי א"ל רבא לאביי ס"ס בהדדי קאתי דלפ"ז יו"כ בא קודם דעל יו"כ צריך להוסיף ולא על שבת [ובאמת י"ל קו' זו עפ"י שידוע דאף דהוספת מחול עה"ק דאורייתא מ"מ אין עונש ע"ז א"כ א"ש דגם בברייתא איירי לעניין עונש וא"כ שפיר נחשב כאילו בהדדי קאתי ודו"ק] ונראה דהגאון ר"ע אייגר הקשה בגליון ר"ה ט', א' [ד"ה כ"מ שיש בו שבות[8]], מאי פריך ועיניתם למאי אתא הל"ל דאתא לתוס' עינוי דזה לא ידעינן משביעית ונראה דתוס' הקשו ר"ה י"ב, ב', ד"ה [מנהג[9]] דמה צריך קרא (דלשם) [דמקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות (דברים לא, י)] לתוספת שביעית הא כבר נלמד מבחריש ובקציר וע"ש שתירצו בזה ונראה לתרץ בא"א דלר"ע איצטריך האי קרא לתוספת עינוי בעיו"כ, לשביעית דכבר נאמר בחריש ובקציר מהו ענין לתוספת חול עה"ק ליוה"כ ולא לשבת דזה נלמד משביעית גופה לעניין שביתת מלאכה ולא צריך קרא אלא קרא אתא לתוס' עינוי ליוה"כ ומדחזינן דצריך קרא לתוספת עינוי ולא ילפינן משביעית בכלל דצריך להוסיף מחול עה"ק דכל מה שאסור בקודש נשמע מזה דא"צ להוסיף רק ביוה"כ ולא בשבת ויו"ט. וא"כ מזה מוכיח הרמב"ם גם דין הא' דאין צריך להוסיף רק תוס' עינוי ולא תוס' מלאכה. והנה ק' איך נאמר שמשם מוכח לתוס' חול עה"ק הא עדיין לא נשמע רק לתוס' שלאחריו, לתוס' שלפניו מנ"ל וצ"ל עתה דזה אין חילוק דכיוון דידעינן עכ"פ דצריך להוסיף אף דל"כ רק בשלאחריו מ"מ נידוק מינה אף ללפניו ודו"ק. והנה לקמן כ', ב', פליגי ר"י ור"ל דר"י יליף ממערב ועד ערב תש' ור"ל יליף מקרא אחר ופריך מאי בינייהו ומשני אביי משמעות דורשין א"ב ורבא משני חצות לילה א"ב, ויל"ד לאביי דאמר מ"ד א"ב עכ"פ ק' דלמה אפליגו בזה ומאי יוצא בזה לדינא אי מפ' זה או מפ' זה, אך י"ל דכוונת אביי הכי הוא דא"ב אם נדרוש האי קרא דמערב וע"ע לדרש זה, או לדרשא אחרינא, וא"כ ז"ש אביי דר"י יליף מפ' דמערב היינו דמפרש כר"ע דיליף מתוס' עינוי מקרא אחרינא וא"כ אייתר ליה מערב וע"ע וצ"ל מדרשא דהכא, ור"י לשיטתו אזיל בעירובין מ"ו, ב', דהלכה כר"ע מחבירו, משא"כ ר"ל ס"ל כר"י ולכך הוצרך ללמוד מקרא אחרינא, אבל זהו ס"ל לאביי כמש"ל דס"ל לר"ע לדרוש תוס' עינוי מקרא דכ' בשביעית, דתוס' עינוי יליף מדכ' ועינתם ולס"ל כמש"ל דק' לפ"ז מנ"ל דצריך להוסיף לפניו וא"כ יוצרך קרא דמערב וע"ע לר"ע ג"כ לשצריך תוס' עינוי לאחריו וא"כ ק' מנ"ל לדרש זה ועכ"א דא"ב חצות לילה, זהו פלוגתת רבא ואביי. וא"כ א"ש קו' הגאון ר' הירש חיות דלפ"ז אביי ורבא לשיטייהו אזלי דאביי ס"ל כמש"ל דעל יוה"כ לחוד נצטווינו על תוס' חול עה"ק אבל בשבת ויו"ט לא וא"כ לק"מ קו' רבא דבהדדי קאתו כקו' הגאון הנ"ל משא"כ רבא לשיטתו אזיל דאיהו ס"ל דר"ע יליף תוס' עינוי מועיניתם א"כ יליף תוס' מלאכה משביעית א"כ אף שבת ויו"ט בכלל לכן שפיר מק' דבהדדי קאתו עי"ש. עפ"ז א"ש דלק"מ על רבא דצם תרי יומי יו"כ, ע' ר"ה כ"א, א', קו' המג"א [סימן תרכ"ד סק"ז] דהא עיו"כ אסור להתענות, דלפמ"ש רבא לשיטתו דלס"ל ועיניתם קאי לדר' חייא מדפתי' אלא אתי לתוס' עינוי לדעת ר"ע דהלכה כמותו א"כ שפיר צם ודו"ק ועי' בס"ק תולדת יעקב על מסכת ברכות ח', ב', ד"ה תנא[10], הקשה על ברייתא דר"ח מדפתי דדילמא אתי ועינתם לתויה"כ דדאורייתא ובמכת"ה אשתמיטי' סוגיא דר"ה הנזכרת ע"ע, ודע די"ל עוד קושיית הגר"צ חיות, דהנה תוס' הקשו בר"ה [ט’, א’] ד"ה [ורבי עקיבא האי ועניתם מאי עביד ליה] דלמה א' בביצה דתויה"כ אסור על בה"ש הא קודם בה"ש נמי אסיר כדיליף הכא, לכאורה לשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא מדאורייתא א"כ אצטריך קרא באמת לבה"ש לא לקודם בה"ש וא"כ א"ש קו' הגאון הנ"ל ודו"ק היטב.
♦
סימן קכא
בית דין שקדשו את החדש בין שוגגין בין מוטעין בין אנוסים הרי זה מקודש וחייבין הכל לתקן המועדות על היום שקדשו בו. אע"פ שזה יודע שטעו חייב לסמוך עליהם שאין הדבר מסור אלא להם ומי שצוה לשמור המועדות הוא צוה לסמוך עליהם שנאמר אשר תקראו אתם וגו'.
הרמב"ם פ"ב מקידוש החודש ה"י כתב או או אנוסין ובגמ' ר"ה כ"ה, א', נאמר מזידין במקום אנוסים ועוד הק' הגר"צ חיות שם[11] שכ' שהמפרש כ' שע"כ ה"ל נוסחה אחרת ולא מצאתי במפרש דבר זה, ונלע"ד דק"ל להרמב"ם דלמה איצטריך קרא אחד אפי' שוגגין מכיון דכ' אחד אפי' מזידין כ"ש לשוגגים ולכן ס"ל להרמב"ם דמ"ש מזידין לאו מזידין ממש אלא אנוסין היינו כמו שקרה לר' יהושע שהיה אנוס מר"ג והיינו ג"כ מזיד ודו"ק. ע"ע מה שהתעורר בהגהת הנ"ל בסתירה שבין הבבלי לירושלמי לעד"נ דבאמת בבבלי ט"ס דהרי בברייתא אי' בפ' א"ל ר"ע [ראש השנה כ"ה, א'], א"ו מלת רבי ט"ס אלא ר"י א"ל לר"ע עקיבא וא"כ מוסכם הוא עם הירושלמי וזה לע"ד פשוט וא"צ בושש. ע' בטורי אבן [דף כ"ד א’[12]] שהתעורר דכאן ס"ל לר"ע לדרוש המסורת ובסנהדרין ד', א', ס"ל דיש אם למקרא ע"ש שלא תי' כלום ונלע"ד לומר דרך צחות דבמשנה נאמר נ"א ממה שנאמר בברייתא שבגמרא דבמשנה אי' יש לו ללמד שכל מה שעשה ר"ג עשוי דכ' אלה מועדי ד' אשר תקראו אותם בין בזמנן בין שלא בזמנן,ובברייתא נאמר א"ל תרשיני לומר ד"א ממה שלמדתני אתם אתם אתם כו', ולכאורה הוא משונה וקשה למה א"ל גם כאן א' תרשיני כו' ובמשנה ל"א כן אך נראה דבמשנה דריש מדכ' אותם אף שלא בזמנן כמו דדריש ביום אפי' בשבת, שמיני אפי' בשבת, שבת קל"ב, א', וכמו כן כאן אותם אפי' שלא בזמנן, אך בגמ' דריש מדכ' אתם ויש אם למסורת וזהו ס"ל לר"י משא"כ ר"ע בעצמו דס"ל יש אם למקרא ס"ל לדרוש כמ"ש במשנה וא"כ א"ש ואולי ז"ש ר' יהושע לו עקיבא נחמתני נחמתני, כפל הלשון לכאורה תמוה, אך בזאת יאות לן לומר דכוונתו, נחמתני, למ"ד יש אם למסורת, נחמתני, למ"ד יש אם למקרא, וק"ל, ובאותו עניין ראוי להאריך קצת, נ"ל ליישב באפן אחר קו' הטו"א הנזכרת דהנה תוס' כתבו בסנהדרין ד', א', ד"ה כולהו דדווקא היכא שהמקרא והמסורת מכחשי אהדדי הוא דפליגי משא"כ כשלא מכחשו דרשו תרווייהו עכ"ל א"כ א"ש ולק"מ קו' הנ"ל, אך ק"ל קו' עצומה ע"ד תוס' הללו דא"כ למה מקשה הגמרא שם ע"ב מיֵרָאֶה יִרְאֶה הא שם דריש שניהם ובהא ר"ע מודי ונראה לומר דהא דמשני רב אחא בריה דר"א דרך בישול אסרה תורה הוא קודם דידע המקומות דר"ע ס"ל יש אם למקרא וגם יש אם למסורת וכראיית תוס', אבל השתא דידעינן ראיית התוס' וצ"ל כסברת התוס', א"כ מעיקרא לק"מ וי"ל באמת כתירוצא דגמ' דהיכא דכי הדדי לכ"ע יש אם למקרא ודו"ק ועפ"ז יש ליישב מה שהקשה בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' רצ"ה ע"ד הר"ן בקידושין דף [כ"ט, א'] שכ' כס"ד דהגמ' שם דהיכא דכי הדדי יש אם למקרא ותמה דהרי הגמרא דחי זה מיראה יראה ע"ש ולפמ"ש בס"ד א"ש, ומיושב ג"כ קו' התוס' על היש מפרשים שם [סנהדרין ד', ב'] ד"ה דרך בישול, יעו"ש ואין להאריך יותר. וע' תוס' שם סוד"ה לטוטפות, ואע"ג דר"ש לא דריש ויו ר"ל דריש כדאמרינן בהערל [יבמות ע"ב, ב’] גבי והנותר עכ"ל תוס', ביבמות שם לא אמרינן רק בו' וה' ולא ו' לג' ומיהו כוונת התוס' דכעי"ז אמר שם, אבל באמת לפ"ד בעצמם לקמן י"ד, א', ד"ה (ור"י) [ור' שמעון] ל"צ כלל לכ"ד וק"ל. ויש לדחות נמי מה שרצה לפשוט בשו"ת הנזכר סי' דחלב פקועה שרי [בבשר] דאל"כ ק' על הי"מ דלמא קא"ל בחלב פקועה דשרי ומ"מ בבשר אסור יעו"ש אבל לפמ"ש דבאמת א[א]"צ לתי' הגמ' דדרך בישול אסרה תורה א"כ י"ל באמת דאסור ודו"ק.
♦ ♦ ♦
________________
הערות שוליים
- ↑ כתב היד נמסר למערכת באדיבותו הרבה של הרב מנשה לוינגר הי"ו ונעתק ונערך בס"ד ע"י הרב מאיר אופנהיימר, הרב עמוס חדד ועוד מתנדבים החפצים בעילום שמם.
- ↑ . וז"ל: "נ"ב דברי רש"י תמוהים מאד דהרי בש"ס (ברכות יט:) מוקמינן בלאו דלא תסור, ומחחלה רצה הש"ס להביא ראיה מהך דוהתעלמת, וקאמר הש"ס שאני ממון דאתיהיב למחילה. וא"כ איך כ' רש"י דהך דדוחה ל"ת מוקמינן בזקן ואינו לפי כבודו. ועוד דרש"י מסיים וה"נ טלטול דרבנן הוא, הרי והתעלמת הוא דאורייתא. ועי' מהרש"א (מגילה ג:) דהתעורר שמה ע"ד רש"י שהן כעין דברי רש"י כאן, ועי' בהגהותי שמה".
- ↑ . וז"ל: "נ"ב עי' פ"י לקמן סוגיא דסימנים (כז ע"ב) דהאריך איך בעי למילף דאם סימנים דאורייתא מהדרינן גט אשה בסימנים. ואכתי קשה וכי ילפינן איסורא מן ממונא. והנה הטעם דאמרה בכ"מ איסורא מן ממונא לא ילפינן הוא משום דשאני ממון דאתיהיב למחילה ושייך ביה הפקר ב"ד הפקר וא"כ בגיטי נשים ובכל עדות אשה הדבר תלוי ג"כ ביד ב"ד משום דיכולים להפקיע הקידושין. ועי' רש"י פסחים (ז ע"א) דבחמץ דרבנן ושעות דרבנן אינה מקודשת מדאורייתא משום דאפקעינהו רבנן לקידושין ועי' רש"י שבת (קמה ע"ב) דמפ"ז אקילו רבנן בעדות אשה משום אפקעינו רבנן לקידושין. וא"כ מצד זה ממון וענין אשה שוה כי שניהם תלויים ביד ב"ד להפקיר ממון או לבטל הקידושין. ועי' ספר יד מלאכי סימן מב מג מד".
- ↑ זה לשון הגמרא שם: "והאי חלב כי אבר מן החי הוא ושרי... וחלב דבהמה טהורה מנלן דשרי".
- ↑ . דכתיב (דברי הימים א' כ"ג ט"ו) "בני משה גרשום ואליעזר".
- ↑ יבמות סב. "תניא, רבי נתן אומר בית שמאי אומרים שני זכרים ושתי נקבות ובית הלל אומרים זכר ונקבה. אמר רב הונא, מאי טעמא דרבי נתן אליבא דבית שמאי, דכתיב (בראשית ד, ב) "ותוסף ללדת את אחיו את הבל", הבל ואחותו, קין ואחותו, וכתיב (בראשית ד, כה) "כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין". ורבנן, אודויי הוא דקא מודית".
- ↑ . ז"ל: "נ"ב לשיטת הטור והטו"ז או"ח הל יו"כ סי' תר"ח דדוקא תוספת יום כפור בין לענין אכילה בין לענין מלאכה הוא דאורייתא, אבל תוספת שבת אינו רק מדרבנן, וא"כ היכי קאמרינן בפשיטות תרוייהו בהדדי קאתי, הרי יו"כ קדים לבא מן קדושת שבת וצע"ג".
- ↑ . ז"ל: "ק"ל לרע"ק דלא דריש כן ויליף משביעית הא מזה לא מצינן למילף רק דין תוספת איסור מלאכה אבל עינוי ביוה"כ מנ"ל דהא אין ללמוד עינוי ממלאכה במה מצינו דמה למלאכה דנוהג בשבתות וי"ט וצע"ג. וביותר ק' אפילו לענין מלאכה הא בשביעית אינו אסור בתו' מדאוריי' רק חרישה וקצירה אבל לא נטיעה כמ"ש תוס' ד"ה ומותר לקיימן וא"כ ביוה"כ ושבת מנלן תוספת בשארי מלאכות וצ"ע".
- ↑ . וז"ל: "תימה דלעיל (דף ט.) נפקא לן מבחריש ובקציר תשבות קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית ופירש בקונטרס כגון תבואה שהביאה שליש בשביעית אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית וי"ל דהאי דהכא איצטריך ללמד על חריש שהוא לתוספת כדפירש' לעיל ועוד נ"ל דאי מהכא הוה אמינא דהא דנוהג בה מנהג שביעית בשמינית היינו דקדושת שביעית נוהגת בהם דאסירא בסחורה וחייבין בביעור ושאר דיני פירות שביעית אבל לחרוש ולקצור ולעדור אותה תבואה לא הייתי אוסר דדבר התלוי בעבודת הארץ כיון דנפקא שביעית שריא אפילו לצורך פירות שביעית להכי איצטריך ההוא קרא וניחא השתא דדריש מיניה תוספת שביעית דאי לאו הכי מה תוספת שייך בפירות שגדלו בשביעית במאי דאסירי בשמינית".
- ↑ . ז"ל: "וי"ל לכאורה לפי מה דמסיק הגמ’ במס’ ביצה דף ל’ ע"א דתוספת יו"כ דאורייתא יע"ש לפ"ז י"ל דהא דכתיב ועניתם וכו’ בתשעה לחדש בערב בזה בא לרמז דתוספת יוה"כ דאורייתא ושייך שפיר ועעניתם וגו’ בתשעה לחדש בערב ומנ"ל למילף מזה כל האוכל ושותה בתשיעי כו’ ולכאורה י"ל לפי מה דמסיק הגמ’ במס יומא ד’ פ"א ע"ב ותנא דעצם עצם האי בתשע’ לחדש מאי עביד לי’ מיבעי’ לי’ לכדתני חייא בר רב מדיפת’ דתני חייא כו’ ועניתם וגו’ בתשעה וכי בתשעה מתענין כו’ אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי כו’ עכ"ל יע"ש ה"נ י"ל דחייא בר רב כו’ ס"ל כתנא שעצם עצם וידעינן דתוס’ יוה"כ מזאורייתא מעצם עצם ומיותר קרא ועניתם וגו’ לדרשא כל האוכל ושותה בתשיעי כו’".
- ↑ . נ"ב עי' רמב"ם פ"ב מהל' קידוש החודש ה"י הגי' אפילו מוטעים שוגגין אנוסים והשמיט תיבת מזידים ועי' במפרש שם שכתב שע"כ נוסחא אחרת נזדמנה לרבינו ואנכי מצאתי בס' המצות מ"ע קנ"ג שבאמת העתיק רבינו בשם הגמרא גירסא זאת דאנוסים ובהשמטת אפילו מזידין ועי' בירושלמי כאן חילוף גירסאות בטענת ר"ע עם ר"י דבבלי נאמר א"ל ר"ע ראוי שיפול למטה י"ב חודש ובירושלמי אמר ר"י נוח היה לו מוטל על המטה הרי דהמאמר נתיחס לר"י וגם נשמט תיבת יב"ח.
- ↑ . ז"ל: "וק"ל דהא בפ"ב דסנהדרין (ד' ד) אמר לר"ע יש אם למקר' ס"ל מדתניא ר"ע אומר מנין לרביעית דם שיצא מב' מתים שמטמ' באהל שנאמר על נפשות מת לא יבא שתי נפשות ושיעור א' ורבנן נפשת כתיב ויש אם למסורת ואמאי דריש הכא מסורת דכתיב אתם ולא מקרא דקרינן אותם".