וויליאמסבורג יצ"ו
הערות בדברי הפוסקים בדיני רבית הניתנת ע"י אחר[2]
א. ביאור מחלוקת הטו"ז והגר"א בדין מלוה שהתנה שהלוה יקבל מתנה מאחר
איתא בשו"ע (יו"ד קס, טו), יש אומרים שאסור (המלוה) לומר לו (ללוה) 'אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרין ואלוה לך מעות'. כלומר, דאם המלוה אומר ללוה 'אם תבקש מפלוני ויתן לך ד' דינרין, אז אלוה לך מנה', הרי זה אסור משום ריבית. והנה בהשקפה ראשונה צ"ע למה יש בזה משום ריבית, הרי הלוה לא נתן שום דבר להמלוה, אדרבה הלוה קיבל ד' דינרין מאותו פלוני.ובטו"ז (סק"ח) וש"ך (סק"כ) טרחו לבאר טעם האיסור, והטו"ז האריך בזה הרבה, וביאר דעצם הדבר שהלוה מקבל מתנה על פיו של המלוה, יש בזה הנאה למלוה, אלא דאם המלוה עצמו היה נותן לו מתנה, אז לא חשיב דבר זה להנאת המלוה, כי נגד אותה הנאה הרי הוא מפסיד את הממון שהוא נותן, אבל כאן שהמלוה עצמו אינו נותן להלוה, רק אמר להלוה שיבקש ממון מאותו פלוני, נמצא שהמלוה נהנה בקבלת הלוה, ונגד זה אינו מפסיד מכיסו שום ממון, לכן חשיבא קבלת הלוה כהנאה שההנה הלוה להמלוה. עכת"ד.
והגר"א בביאורו (סקל"א) השיג על זה במלים קצרים כדרכו, וכתב דהאיסור נובע מדין תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו, דמקודשת, ובחנם טרח הטו"ז בזה. עכ"ד.
כוונתו; דבקדושין (ז.) מבואר דאם אשה אמרה לראובן 'תן מנה לשמעון ובכך אתקדש אני לשמעון', הרי זו מקודשת, ודבר זה נלמד מדין ערב ועבד כנעני ביחד, דהיינו שמדין עבד כנעני נלמד דאפשר לקדש ע"י שהאשה תקבל מעות מאיש אחר, שלא מהאיש המקדש, ומדין ערב נלמד דאפשר לקדש ע"י שהמקדש יתן מעות לאדם אחר, שלא לאשה המתקדשת. ואח"כ נלמד מדין שניהם יחד, דיכולה להתקדש לראובן ע"י ששמעון נותן מעות ללוי, וה"ה אם הוא נותן מעות לראובן עצמו.
ומזה למד הגר"א לענין ריבית, דאם המלוה אומר להלוה שיקבל מעות מפלוני, קבלת הלוה נחשבת במקום קבלת המלוה, כמו בקדושין דקבלת המקדש מועלת במקום קבלת האשה. וכמו כן נתינת הנותן מועלת במקום נתינת הלוה, כמו בקדושין דמועיל נתינת אחר במקום נתינת הבעל. ע"כ תורף כונתו. והדברים היו ברורים כ"כ אצל הגר"א, עד שתמה על הטו"ז שהוצרך לבאר באופ"א, וכתב כי בחנם טרח בזה.
ולכאורה יש לתמוה טובא על דברי רבנו הגר"א זצ"ל שהשוה דיני ריבית לקדושין; דהרי בעל כרחך יש חילוק גדול בין קדושין לריבית. דהא לגבי קדושין מבואר דנתינת אדם אחר מועיל במקום נתינתו של האיש המקדש, וכמו שהבאנו לעיל שנלמד מדין עבד כנעני, ואילו גבי ריבית מבואר בהדיא (בשו"ע לעיל סעיף יג) דאם איש אחר נותן ריבית להמלוה כדי שיסכים המלוה להלוות להלוה, אין בזה שום איסור. וא"כ איך אפשר ללמוד מקדושין לריבית, לאסור כשהלוה יקבל מעות מאיש אחר, הרי אפילו אם המלוה עצמו מקבל מעות מאחר, אין בזה איסור, וכל שכן כשהלוה יקבל המעות מאחר.
ולכך הוכרחו הטו"ז וש"ך לבאר, דאע"ג דהממון עצמו אינו בא מהלוה להמלוה, מ"מ עצם הדבר שהלוה עושה רצונו של המלוה במה שמקבל מעות מהנותן, בכך עושה הלוה איזו הנאה להמלוה, ואותה הנאה אינה נעשית ע"י זה שנותן המעות, אלא הלוה עצמו עושה אותה הנאה להמלוה, במה שהוא מקבל המעות, ולכך הוא אסור. וצ"ע על הגר"א שהוכיח מקדושין.
ונראה לבאר דעתו של הגר"א זצ"ל, ויבואר כי מחלוקת הטו"ז והגר"א תלוי בביאור הדין של האומרת תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו.
הנה לעיל בארנו דין זה, דהכוונה היא דכיון שא"צ שהמקדש עצמו יתן פרוטה, ויכול אחר ליתן פרוטה במקומו, לכן כשראובן נותן פרוטה לשמעון המקדש, נתינתו של ראובן הוא במקומו של שמעון שהיה צריך ליתן פרוטה [וכך היא שיטת הרשב"א (בקדושין שם) לפי מה שביאר דעתו באבני מלואים (כט, סק"ח), והאבנ"מ עצמו מצדד כשיטה זו].
אכן יש עוד דרך אחרת איך לבאר דין זה [והוא שיטת החלקת מחוקק (סק"ו) ובית שמואל (סק"ט) באה"ע שם]; דהאשה רוצה שהאיש יקבל מעות, והיא נהנית בקבלתו, וכאשר הוא מקבל מעות מראובן, הרי הוא מהנה אותה בכך. נמצא דאין הנתינה ע"י אחר, אלא הוא בעצמו נותן לה שוה פרוטה, במה שעושה לה הנאה זו שמקבל מעות מחברו, והרי זה כמו כל כסף קדושין שהאיש נותן להאשה.
ומעתה י"ל, דהטו"ז למד כהביאור הראשון שכתבנו, ולכך לא היה יכול ללמוד מקדושין לדין ריבית, שכבר בארנו דגבי איסור ריבית בעינן דוקא שהלוה עצמו יתן, ולא שאחר יתן במקומו.
אולם הגר"א למד כהביאור השני, דעצם קבלת המעות הוא הנאה שהמקדש בעצמו מהנה אותה, ולא ע"י אחר. וא"כ ה"ה לגבי ריבית הרי הלוה בעצמו מהנה להמלוה הנאה זו, ושפיר יש ללמוד מקדושין לדיני ריבית, ולכך תמה על הטו"ז שהוצרך לחדש דברים מסברא ולא הוכיח מקדושין.
♦
ב. ביאור מחלוקת הגר"א ושאר פוסקים בטעם האיסור כשהלוה אומר למלוה פלוני יתן בשבילי
אולם עדיין לא יצאנו ידי חובתנו בביאור שיטת הגר"א זצ"ל; דהנה בשו"ע לעיל מזה (סעיף יג) מבואר דאע"פ שאדם אחר רשאי ליתן רבית למלוה, מ"מ אם הלוה אמר למלוה 'פלוני יתן בשבילי', אסור.וכתב הראב"ד (הובא בספר התרומות שער מו, חלק ד, סוסי"ד) דטעם האיסור בזה הוא מפני שהנותן הוא כשלוחו של לוה, משמע שאינו שלוחו ממש רק נראה כשלוחו, ואיסורו הוא רק מדרבנן [וכ"כ בחזו"א יו"ד (סי' ע"א סד"ה לדעת), דמלשון הרא"ש משמע שהאיסור הוא רק מדרבנן]. ואילו הגר"א (סקכ"ה) כתב 'דהוי כהילך מנה והתקדשי לפלוני', כלומר דכמו דשם בקדושין חשבינן נתינת הנותן כאילו המקדש עצמו נתן, כמו"כ כאן גבי רבית חשבינן מה שהאחר נתן למלוה, כאילו הלוה עצמו נתן לו. משמע דסבירא ליה שהאיסור הוא מעיקר הדין, לא רק משום דנראה כשלוחו.
ויש לבאר מהו נקודת המחלוקת בזה בין הגר"א ובין שאר הפוסקים. ובפרט צריך ביאור לדעת הגר"א, דלמה כשלא אמר 'פלוני יתן בשבילי' מודה הגר"א דמותר לכתחלה, כמבואר בב"מ (סט:) בהדיא, והרי גם שם שייך סברא זו לחשוב כאילו הלוה עצמו נתן.
והנראה בזה בעזהש"י; דהנה דין זה לגבי קדושין דמועיל כשאומר הילך מנה והתקדשי לפלוני, למדו חז"ל מדין עבד כנעני, דאם אחד נותן כסף לרבו של העבד, ואומר טול מנה ושחרר עבדך, ונתרצה האדון, נשתחרר העבד, אע"פ שהעבד עצמו לא נתן כלום.
ויש לחקור בזה, איך חל שחרור זה, אם נאמר דבאמת היו צריכין שהעבד עצמו יתן, אלא חשבינן נתינתו של האחר, שהוא במקומו של העבד, וכאילו העבד עצמו נתנו. או יל"פ בהיפוך, דאין חושבין כאילו העבד נתן, אלא חושבין כאילו זה הנותן קיבל את העבד לעצמו, וחשבינן מה שהאדון הקנה את העבד להעבד עצמו, כאילו הקנה אותו להנותן המעות. כללו של דבר, יש לחקור אם חשבינן כאילו העבד נתן המעות, או כאילו זה שנתן המעות קיבל את העבד.
ונפק"מ מחקירה זו, לגבי ריבית. אם נאמר כהביאור הראשון, דחשבינן כאילו העבד נתן המעות, א"כ לגבי ריבית בכהאי גוונא יש לחשוב כאילו הלוה נתן המעות, וזה הרי אסור. ואם נאמר כהביאור השני, דחשבינן כאילו הנותן קיבל את העבד, יש להתיר לגבי ריבית, דאע"פ שנחשוב כאילו הנותן המעות קיבל הלואה, אין בכך כדי לאסור, כי לגבי ריבית הקפידה תורה דהאיסור הוא רק כשהלוה נותן מעות, לא כאשר נותן המעות הוא רק 'כאילו לוה'.
אכן אפילו אם נאמר כהביאור הראשון, ואז יש לאסור לגבי ריבית; מ"מ הדעת נותנת דזה אסור רק אם הלוה הוא זה ששלח את הנותן וביקש ממנו ליתן מעות למלוה, או עכ"פ ידע בו ואמר למלוה 'פלוני יתן בשבילי'; אבל אם לא אמר כלום, אין לנו לומר בעל כרחו של לוה, לחשוב כאילו הוא נתן המעות למלוה [וכיוצא בזה מצינו שם לגבי קדושין, שכתב הרמב"ם דצריך שהמקדש יאמר 'הרי את מקודשת בפרוטה שנתן לך פלוני'].
הדרן לענינינו; דלפי זה יש לומר דהראב"ד ושאר פוסקים ס"ל כהביאור השני בדין עבד כנעני, דחשבינן כאילו זה שנותן המעות קיבל את העבד, ולכן לא היו יכולים לאסור כשאומר 'פלוני יתן בשבילי' מכח ההוא דקדושין, כמו שבארנו דלשיטה זו אין לאסור לגבי ריבית, ולכן אסרוהו רק מדרבנן מפני שנראה כשלוחו.
והגר"א ס"ל כהביאור הראשון, דחשבינן כאילו העבד נתן המעות, וא"כ יש ללמוד גם בריבית לאסור מהאי טעמא דחשיב כאילו הלוה נתן המעות. והאיסור הוא דוקא כשאמר פלוני יתן בשבילי, כמו שבארנו.
♦
ג. ישוב דברי הטו"ז באומרת קבל מתנה מפלוני ואתקדש לך
ובעומדנו בזה, יש לתרץ עוד קושיא אחת שהקשו האחרונים על דברי הטו"ז כאן.הנה בטו"ז כאן האריך לבאר דכאשר הלוה מקבל מעות ע"פ ציוויו של המלוה, הרי זה הנאה שהוא מהנה להמלוה. ובאמצע דבריו כתב הטו"ז, דאם אשה אמרה לאיש 'אמור לפלוני שיתן לך מנה, ואתקדש אני לך', נהי דאינה מקודשת לקולא, מ"מ יש לחוש לחומרא לקדושין. עכ"ד. והקשו האחרונים למה כתב דאינה מקודשת לקולא, הרי זהו ממש הדין של 'תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו', דמבואר בגמ' דמקודשת לגמרי.
ויש לתרץ, דהנה כבר בארנו לעיל (אות א') דהטו"ז כאן אזיל בשיטת הרשב"א שמבאר הסברא בההוא דקדושין באומר תן מנה לפלוני ואקדש אני לו, שהוא משום דנתינת הנותן הוא במקום נתינת המקדש שהיה צריך ליתן להאשה. והנה באבני מלואים (כט סק"ח) כתב דלדעת הרשב"א אם הנותן לא נתן לשם קדושין, רק נתן ע"פ בקשתו של המקדש ולא ידע שבכך תתקדש האשה להמקדש, אינה מקודשת בכך, כיון שכל עיקר לא באנו אלא שנתינת הנותן תהיה במקום נתינת המקדש, וזה שייך רק כשהנותן יודע שנתינתו היא לשם קדושין.
וא"כ אתיין שפיר דברי הטו"ז, שלא דן בזה מכח דברי הגמ' שמקודשת בכך, כי הטו"ז מיירי שהנותן אינו יודע שהוא לשם קדושין. אלא שהטו"ז בא לדון מסברא מטעם אחר, דהמקדש עצמו ההנה להאשה במה שעשה רצונה לקבל מעות מהנותן, והוא מקדשה בהנאה זו שההנה לה. וע"ז כתב הטו"ז שאינה מקודשת לקולא, כיון שלא מצינו הכרח ברור לסברא זו.
♦ ♦ ♦