ראש כולל 'זכרון צבי' תל-אביב
בדין חטא כדי שיזכה חברך
ראובן יהודי מבוגר המחובר למוקד מצוקה נפל בביתו ביום שב"ק, ברוב לחצו לחץ על לחצן המצוקה שנושא על גופו, לאחר רגע הרגיש שלא אירע לו כלום בנפילה. דרך פעולת המוקד שבאותו רגע שנפתחת קריאה, נדלק המיקרופון בבית המנוי ושואלים אותו למצבו: אם הוא משיב שהכל כשורה, לא מוזנק אמבולנס; אם אינו משיב, מוזנק אמבולנס. ומתחבט ראובן מאחר והטכנולוגיה שבה מופעל המיקרופון הוא רק איסור דרבנן, האם יעבור איסור דרבנן וישיב להם ששלומו טוב, ובכך ימנע מהם כמה איסורים של חילול שבת הכרוכים בנסיעה, או דלמא ישתוק ולא יענה.
שמעון חש ברע בעצם יום השבת וביקש מהעובד הזר שבביתו שיזמין אמבולנס, לאחר כמה דקות מרגיש הוא שיפור ניכר במצבו, האם מותר לו לומר לגוי שיודיע להם לא לבוא ולעבור איסור דרבנן של אמירה לגוי, ע"מ להציל את צוות האמבולנס מאיסור דאורייתא, אם לאו.
♦
אימת אמרינן חטא כדי שיזכה חברך
א. איתא בגמ' עירובין (לב:) גבי חבר שנתן פירות לא מעושרים לע"ה, וחיישי' שהע"ה לא יעשרן וע"כ אמרי' דיעשר השתא החבר ואף דעביד איסורא במה דעביד איסורא קלילא של תורם שלא מן המוקף אמרי' דניח"ל לאיניש לעביד איסורא זוטא ולא ליעביד חברו איסורא רבה של אכילת טבלים (אף שאם נתן לחבר אינו רשאי לעשר שהרי החבר יחשוש שמא חברו לא עישר).
והקשו בתוס' (שבת ד. עירובין שם) דהא מצינו בגמ' לעניין רדיית הפת דאם הכניס אחד פת לתנור בשבת אין רשאי חברו לרדותה ולעבור על איסור דרבנן של רדיית הפת להציל חברו מאיסור דאורייתא של אופה בשבת, דלא אמרי' חטא בכדי שיזכה חברך.
ותי' התוס' בשבת כמה תי', והנוגע לענייננו: א. רדייה שאני שפשע במה שהניח הפת סמוך לשבת. ב. בשלא מן המוקף החבר גרם לע"ה את האיסור וע"כ חובתו להצילו.
ולכאורה לפי כל התי' בענייננו מותר להתקשר בשבת להצלת נהג האמבולנס: א. החולה גרם את האיסור ב. נהג האמבולנס לא פשע בזה.
ב. אלא שיש לדון אם דווקא בפשע במעשה עבירה זו כה"ג לא אמרי' חטא כדי שיזכה חברך, אבל במי שבלא"ה מחלל שבת אלא שהשתא אני גורם לו עוד איסור כה"ג אם אמרי' חטא כדי שיזכה חברך. או"ד לא אמרי' כן במי שהוא רשע ובלא"ה מחלל שבת והרי הוא דוגמת פושע. ולפי"ז לתי' דפושע לא יהיה שרי לחלל שבת ולעבור איסורא קלילא להצלת חברו כה"ג. ושמא י"ל דמודה האי תי' דמ"מ היכא שהוא גורם לחברו לעבור איסור אף שחברו מצ"ע חשיב פושע אפשר דכה"ג כו"ע מודו דשרי להציל חברו ולא אמרו דין פושע רק היכא שלא אני הגורם להאי איסורא.
♦
האם גם בספק עבירה חמורה וודאי עבירה קלה אמרינן חטא כדי שיזכה חברך
אלא דמאחר ובמוקד יש גם נהגים גויים ואין לנו ודאות דישראל יחלל שבת, א"כ יל"ד דעד כאן לא שמענו אלא באופן שמציל מאיסור ודאי אבל בגוונא דאינו אלא ספק יל"ד אי אף כה"ג שרי ליה לישראל לעשות איסור קל להציל ישראל מספק איסור דשמא לא יסע ישראל אלא גוי. ואף דאיכא רוב נהגים ישראל, מ"מ כיון דאיכא נמי נכרי הרי חשיב קבוע דלא איירי בפרישה אלא בקבוע ודינו כמחצה על מחצה ואי"ז אלא ספק[1]א).
א. והנה בדינא דחבר שנתן פירות לע"ה מבואר דאם נתן לחבר א"צ לחוש שיאכל החבר בלא מעשר. וע"כ דדין הוא בע"ה והנה ודאי אין ודאות שהע"ה לא יעשר ולכל היותר אינו אלא ספק, ומ"מ אמרי' דיעשר החבר בכדי שלא יעבור הע"ה ספק איסור הרי דמתירים חטא קל שלא יעבור אחר ספק איסור חמור מחמתו. מבואר דאף בספק אמרי' כן.
אלא דיש לשדות בה נרגא דא"כ הלא איכא רוב ע"ה מעשרין ובודאי לא נתיר כנגד הכרעת רוב לעבור איסור קל כדי שלא יעבור הע"ה על צד המיעוט איסור חמור. וע"כ דהכא שאני דיותר יש לחשוש שיסמוך הע"ה על החבר אף אי בעלמא הרי הוא מעשר. וחלוק מחבר דלא יסמוך על חברו בזה דיודע שאסור לתרום שלא מן המוקף. וא"כ שמא י"ל דאינו ספק כלל אלא ודאי שהע"ה סומך על החבר. או שמא אינו רוב גמור שהרי הוא רוב התלוי במעשה ותלי בזה[2]ב).
ב. עוד ראיתי להוכיח בהאי עניינא מהגר"א גניחובסקי זצ"ל דמבואר בגמ' שלהי ר"ה במי שיש לפניו ביום ר"ה עיר שאם ילך אליה ספק אם יהיה מי שיתקע בשופר, ועיר אחרת שיש בה ודאי מניין לתפילה ויוציאהו בתפילה. הי מינייהו עדיף אם ספק דאורייתא או ודאי דרבנן ואמרי' דספק דאורייתא עדיף וא"כ י"ל דאף לעניין איסורים כן ויל"ד בזה אי דמי.
♦
אם באיסור דאורייתא קל נמי אמרינן חטא כדי שחברו לא יעבור איסור חמור דאורייתא
יש לדון אף אי נימא דהדיבור במיקרופון כרוך באיסור דאורייתא, מ"מ אי"ז אלא איסור אחד ואילו נסיעה באמבולנס כרוכה בהרבה איסורים של הבערה וכותב ועוד הרבה איסורים.
א. כתב הר"ן (חולין ד:) בהא דשוחטים לחולה בשבת היכי דינא בגוונא שיש נבילה לפני החולה אם שרי לשחוט לו שחוטה. או"ד יאכילהו נבילה. וכתב דאם יש לפניו איסור של שוחט בשבת או הרבה איסורי נבילה אף דשבת חמור מנבילה ראוי שישחוט בשבת אף שהוא איסור חמור מ"מ אינו אלא איסור אחד מהרבה איסורי נבילה דאף שבמהותם קלים הם מ"מ איסורים מרובין חשוב כחמור טפי מאיסור חמור אחד.
וא"כ יל"ד דאף לעניין חטא כדי שיזכה חברך אי אמרי' להאי כללא אף במקום איסור דאורייתא אחד שלא יכשל חברו בהרבה איסורי דאורייתא.
ב. וראייה לדבר דאף באיסורי דאורייתא אמרי' להאי כללא, חדא שהתוס' (עירובין שם ושבת ד') דימו לדין עליה השלם שדוחים עשה דפסח שיש בו כרת דוחה עשה דהשלמה ודימו התוס' לעניינא דחטא בכדי שיזכה חברך[3]ג).
ועוד ראייה כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' קכז) בדין איסורא דשלא מן המוקף דהנה דעת הרבה ראשונים שאיסורו מדאורייתא, ולהני ראשונים מוכח מסוגיא דעירובין דמתירים לחבר לעבור איסור דאורייתא של שלא מן המוקף בשביל שע"ה לא יעבור איסור חמור טפי של אכילת טבלים[4]ד).
א"כ יש להסתפק כן אף בענייננו שנתיר איסור חילול שבת אחד של שיחת טל' לעומת הרבה חילולי שבת שייגרם ע"י צוות האמבולנס כמבעיר כותב וכו'[5]ה).
♦
היכא דכלפי האיסור חמור יהיה לו היתר פיקו"נ אי שרי לעבור איסור קל להינצל מאיסור חמור שיש בו פיקו"נ
אלא שיש לדון מטעם אחר שאף דמתירים איסור קל מפני איסור חמור, י"ל דהכא שאני דמאחר ועל האיסור החמור יש לנהג האמבולנס היתר של פיקו"נ ועל האיסור הקל אין היתר של פיקו"נ, א"כ אין ראוי להתיר איסור קל מפני איסור שיש עליו דחייה של פיקו"נ.
ונברר במקצת עניין מכניס עצמו לאונס, ומזה נוכל ללמוד לענייננו:
א. איתא בגמ' מסכת שבת (דף יט.) תנו רבנן אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת במה דברים אמורים לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שפיר דמי. ומצינו בזה כמה פי' בראשונים. ופי' הרי"ף שם שהטעם שאסור להפליג בספינה בימים הסמוכים לשבת, משום דלמא איכא חילול שבת בספינה מחמת פיקו"נ, ואסור להכניס עצמו לפיקו"נ. מ"מ לצורך מצווה שרי להפליג אף סמוך לשבת. ולכאורה אם המצווה אינה חמורה כמו שבת אמאי לא נימא שידחה שבת למצווה. ש"מ שכל שיש לו היתר פיקו"נ על אותו החילול אין בזה איסור ואפי' להכניס עצמו לאונס. ולא אסרי הפלגה בספינה לצורך מצווה.
ב. מאידך יש להוכיח מדברי הגמ' עירובין (סז:) ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אמר להו רבה נייתו ליה חמימי מגו ביתאי אמר ליה אביי והא לא ערבינן אמר ליה נסמוך אשיתוף אמר ליה הא לא שתפינן נימרו ליה לנכרי ליתי ליה אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף. ופי' בעה"מ ועוד ראשונים דמיירי דנשפכו חמין בשבת וא"א למול התינוק בלא חמין אין אומרים ימול ואח"כ יהיה היתר של פיקו"נ לחמם מים אלא מבטלים מצוות מילה ובלבד שלא יחממו מים. ואף שבחימום המים יש היתר פיקו"נ וע"כ דדוחים למצווה קלה בכדי שלא לעבור איסור שבת ואף שיש בו היתר פיקו"נ.
ולכאורה סותר לדינא דאין מפליגים בספינה דמבואר דאין דוחים אפי' למצווה קלה בשל חילול שבת באונס. וכבר עמד בזה בקה"י שבת וייסד בזה דלהכניס עצמו לאונס בשבת הוה איסור דאורייתא[6]ו) וע"כ דוחים למילה מפני איסור שבת.והיינו דקודם שבת עדיין לא מוטל לפניו האיסור וע"כ מדאורייתא אינו חייב למנוע עצמו ממצב של איסור בשבת משא"כ בשבת עצמה דאיסור שבת עליו מוטל עליו לדאוג שלא להיכנס מדאורייתא לחילול שבת. ולפי"ז בענייננו הרי דראוי לעבור איסור קל בכדי שלא לעבור איסור חמור של שבת ואף שיש לאיסור חמור היתר פיקו"נ דומיא דמצינו לענין מילה שדוחים למילה מפני שבת. ולכאורה לפי"ז ה"ה בנידו"ד דראוי לעבור איסור קל למנוע איסור חמור אף שיש עליו היתר פיקו"נ.
ג. הח"ח בספר מחנה ישראל דן בכעי"ז לעניין חייל שיכול לעשות מלאכה דרבנן בליל שבת לחסוך מלאכה דאורייתא למחר מי שרי ליה או"ד אמרי' דהשתא הא אין לו פיקו"נ וימתין למחר. והביא בזה ב' ראיות.
א. אמרי' בגמ' כתובות (ג:) תקנו חז"ל שיהיו נושאים נשים ברביעי בשבת, אמנם מעת שגזרו דתיבעל להגמון תחילה התירו להינשא בשאר ימים. ומק' הגמ' ולדרוש להו דאונס שרי. ופי' התוס' דמאחר וההגמון אונס את הנשים נמצא שאין איסור להיבעל, א"כ אמאי התירו להינשא שלא ביום רביעי. וחזי' מהא דכל שיש היתר של פיקו"נ על האיסור א"צ לדחות אפי' איסור קל מפני איסור חמור שיש בו פיקו"נ.
ב. עי' נדרים (יד:) והנודר שלא יישן ג' ימים, ופי' הר"ן ואלא דאמר קונם עיני בשינה - כלומר וקא משמע לן דנהי דאי אפשר בלא שינה אפילו הכי אי ישן שלא מתוך האונס הרי זה בלא יחל. ולכאורה אמאי אסור לו לישן כיון שבלא"ה הרי יחלל את נדרו ומדוע לא נתיר לו לישן מיד, והוכיח מינה דע"כ שאני מעשה שייעשה באונס דל"ח מעשה כלל ואינו עובר בבל יחל, ממעשה שעושה מעצמו דהוא בבל יחל. וע"כ לא נתיר לחייל לעשות היום מעשה חילול שאינו אנוס עליו מלעשות מחר מעשה חילול שיש שם אונס עליו.
ג. אלא דיש לתמוה מ"ש דין הגמ' בכתובות דמבואר דכל עבירה בהיתר פיקו"נ א"צ לבטל שום דין בשביל להימנע ממנה. מהא דמבואר באישתפוך חמימי דמבטלים מילה מפני איסור שבת והא איכא היתר פיקו"נ על איסורא דשבת.
ד. ולענ"ד נראה ליישב, דשאני היכא דהוא אנוס על גוף המעשה וכגון בהגמון דכה"ג מעשה באונס ל"ח כלל כמעשה דידיה. לבין מעשה דאינו אנוס על עשייתו אלא עושה בשביל לרפא אחרים דאמנם יש לו היתר אבל מ"מ המעשה ודאי מתייחס אליו וע"כ כל כה"ג שאנוס על גוף המעשה א"צ לבטל כל איסור בשביל להימנע מעבירה שאנוס על עשייתה דמעשה באונס לא מתייחס אליו כלל. משא"כ בגוונא דמתרפאים דעביד מעשה מדעתו לצורך פיקו"נ בעי לבטל איסור קל ע"מ שלא לעבור איסור חמור וע"כ מבטלים מצוות מילה ובלבד שלא לחמם מים שהרי לא יהיה אנוס על מעשה החימום עצמו אלא יעשהו בשל היתר פיקו"נ וזה לא שרי. וכעי"ז מצינו בנדרים דכל דאנוס על המעשה ל"ח עבירה כלל אבל בגוונא שיודע שיעבור ועדיין אינו אנוס על גוף המעשה אסור.
ה. ואם כנים אנו בחילוק זה נמצא דאף בנידון דאמבולנס אין הנהג חשיב אונס על גוף המעשה ואינו אלא היתר וכה"ג מבטלים מצווה בשביל לא לחלל שבת עם היתר פיקו"נ וכדמצינו במילה.
♦
אם פקוח נפש הותר אצל שבת או דחויה
א. לכאורה נידו"ד תליא אי פיקו"נ דחויה אצל שבת או הותרה אצל שבת דלמ"ד הותרה אצל שבת הרי דל"ח כלל איסור. והנה לעיל הבאנו לנידון הראשונים בחולה שיש בו סכנה ויש לפניו נבילה אי שרי לשחוט לו בשבת, וכ' הראשונים טעם נוסף על המובא לעיל, דז"ל שו"ת הרא"ש כלל כו סימן ה ששאלת: חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו ויש כאן נבלה, אי זה מהם יכשר: לשחוט, או להאכילו הנבלה. דבר זה שאלו לרבינו מאיר והשיב לשואל: לדבריך, שאתה אומר שמוטב להאכילו נבלה, שהיא בלאו, ממה שישחטו לו בשבת, שהוא איסור סקילה, אם כן, למה שוחטין ואוכלין ביום טוב, והוא עשה ולא תעשה, מוטב שיאכלו נבלה, שאינה אלא בלאו! ועוד, יאמר לאינו יהודי לנחור עופות, דליכא אלא איסורא דרבנן, למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אלא ודאי, כיון שהתורה התירה לנו אוכל נפש ביום טוב, הוי כמו בחול שמותר בו כל מלאכה. וכן בחולה נמי; כיון דפקוח נפש ילפינן ביומא (פה) דשרי כל מלאכה לחולה שיש בו סכנה, שריא בשבת כמו בחול; הילכך, כיון שהשחיטה מותרת היא, לא ספינן ליה איסור לחולה. הרי לדבריו ל"ח כלל איסור במה שעושה חילול שבת מחמת פיקו"נ. וכ"ש דלא נתיר לעשות איסור קל למנוע מחילול שבת מחמת פיקו"נ.
ב. אלא שכל ראייתנו באות א' תלויה בפל' הראשונים. והנראה להביא ראייה אף לדעת הראשונים דפיקו"נ דחויה אצל שבת מ"מ אסור לעבור איסור קל להציל לחולה מאיסור חמור כתב הפרשת דרכים לבעל המל"מ דרוש יט דהק' בהא דנחלקו בגמ' אי מאכילין לחולה טבל או תרומה. ומיירי שאם יתקן לטבל לא יהיה שיעור להאכילו רק מהחולין שיש בפירות. והק' נימא שיפריש תרומה ויבטלו בתוך שאר פירות והשתא שרי לאוכלה ואף דאין מבטלין איסור לכתחילה, מ"מ עדיף לעבור איסור דרבנן מאיסור דאורייתא. ותי' וז"ל ויראה דסבירא ליה לרש"י, דכל איסור שנעשה שהוא לצורך החולה וכגון טבל ותרומה, דאכילת הטבל או התרומה הוא צורך החולה, וכן לשחוט לחולה או להאכילו נבילה, דעל כרחך לצורך החולה צריכין אנו להתיר איסור דנטילת נשמה או איסור דאכילת נבילה, בזה הוא שאנו משערים האיסורים איזהו קל ואיזהו חמור ומאכילין אותו הקל הקל תחילה, אבל הכא באיסור זה שאנו מבטלין איסור, אין בו צורך לחולה כלל, דמאי איכפת ליה אם אנו מבטלין האיסור אם לאו, ואף שאנו מצילין אותו מאיסור חמור, מכל מקום כיון שאין בו צורך לחולה, לא ניתן איסור זה לידחות אף שהוא איסור קל, ומוטב שיעבור החולה על איסור חמור, כיון שהוא צורך החולה, ממה שנעבור על איסור קל, כיון שאיסור זה אין בו צורך לחולה. ולפי"ד אין ראוי לעבור איסור קל של דרבנן להציל חברו מאיסור דאורייתא של שבת מאחר ואת האיסור של שבת עביד בהיתר של פיקו"נ.
יעוי' שם בדברי המל"מ דקאי אף למ"ד דל"ח פיקו"נ הותרה אצל שבת דקאי בשי' הר"ן דהתיר לשחוט מטעם דהרבה כזיתים של נבילה חמור מחדא חילול שבת ומ"מ כ"ז בב' איסורים שיש עליהם להך היתרא. אבל בביטול איסור לכתחילה ליכא כלל היתר דפיקו"נ וע"כ אסר. וא"כ ה"ה בענייננו להתקשר לאמבולנס אין בזה כלל היתר דפיקו"נ וכה"ג לא נתיר.
ג. ואין להק' ממילה בשבת, דשאני היכא שכבר נמצא לפניו הפקו"נ המכריחו לעבור העבירה כמו לעניין הא דמאכלין לחולה טבל או תרומה דאיירי ביה המל"מ, משא"כ הכא דהנידון להכניס את עצמו לאונס העבירה כה"ג לא שרי ועדיף לבטל מצווה בשל כך.
♦
היכא דכלפי האיסור החמור הרי הוא אונס אי שרי לעבור איסור קל להינצל מאיסור חמור
אלא דמ"מ בענייננו היתר של הנהג יל"ד אם שייך להיתר דפיקו"נ שהרי גלוי לכל שאין כאן חשש סכנה, אלא שהנהג לא יודע שאין סכנה ובכה"ג דאינו אלא טעות של הנהג שלא מעודכן שיש כאן סכנה ול"ד לכל ספק פיקו"נ שהדבר בכלל ספק באמת ואינו ניכר המצב יל"ד אי חשיב היתרא דפיקו"נ או"ד דכל שאין כאן כלל צד ספק ורק הנהג לא יודע אי"ז אלא אונס ולא בכלל היתרא דפיקו"נ[7]ז). ואם כנים אנו בזה יל"ד אם מתירים לעבור איסור קל למנוע מחברו לעבור איסור חמור באונס. וכל שאינו אנוס על גוף המעשה אלא מטעם מאי הו"ל למיעבד, כל כמה שיכול למנוע עצמו בכל מה שאפשר ראוי למנוע עצמו.
וה' יתברך יראנו מתורתו נפלאות ויאיר עינינו בדברי תורתו.
♦ ♦ ♦
________________
הערות שוליים
- ↑ . ועדיין יל"ד דהלא אי"ז מוכרח שיהיו באותה משמרת נהגים גוים וא"כ הוא ספק קבוע ותלי בפלוגתא דרבוותא בספק קבוע אי אזלי' בתר רוב אם לאו ואכמ"ל.
- ↑ . בתחילה הייתי סבור לפרש דהחבר עביד תנאי דלא יחול מעשרו אלא אי ע"ה לא יעשר, אבל אי יעשר לא יחול מעשהו כלל. ונמצא דלא יעבור איסור קל רק על צד הוודאי שהע"ה לא יעשר. אלא דא"כ אמאי מתירים אף לחבר לאכול את אותם פירות ואמאי לא נימא דיעשר ובכך ימנע מהנותן פירות לעבור על איסור שלא מן המוקף. וע"כ דלא עביד הכי. ותימא אמאי לא עביד הכי אלא אי נימא דמוכרח הוא דע"ה לא יפריש וע"כ אין טעפם בתנאי ונמצא דאי"ז ראייה כלל מצב דשל ספק.
- ↑ . ואמנם יש לדחות דהנה הרמב"ן בשבת תי' בעניין אחר ותו"ד דמאחר וחיוב ההקרבה מטול על הכהנים אינם חשיבי עושים בשביל האחרים אלא דזהו דינם וכעין שלוחים דידו. ולפי"ז אינו ענין כלל לחטא בכדי שיזכה חברך.
- ↑ . עי' במל"מ (פ"ג מתרומות יז) דהוכיח מסוגייא זו דאיסור שלא מן המוקף דרבנן דאי דאורייתא הא אמרי' יבמות (פב.) מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת. אלא שיש להעיר חדא דתוס' גופא דימו לעשה דהשלמה דודאי דינו מדאורייתא ומ"מ דחי. ועוד ראיתי לנו"ב אבהע"ז (ת' לז) שהעיר מדברי הרשב"א בהא דמשומדת.
- ↑ . לכאורה ראייה לדבר דעוברים דאורייתא בשביל להציל מאיסורים מרובים מצינו בהא דמבואר בשו"ע או"ח (סי' שו סעיף יד) מותר לחלל שבת להציל בת מלהשתמד. הרי דעביד חילול שבת אחת בשביל שתשמור שבתות הרבה. ואמנם יעוי' מש"כ רמ"א שכח דמי שאונסים אותו לעבור עבירה גדולה אסור לחלל שבת להצילו מאותו עבירה גדולה. ולכאורה הוא סתירה לדברי השו"ע בסי' שו. ותי' המ"ב (סי' שו) דשאני איסור פ"א מאיסור של השתמדות דהוא איסור קבוע. ובגדר הדברים אפשר להטעים דהוא כעין חלל שבת אחת בשביל שישמור שבתות הרבה. ויעוי' שם במג"א דנקט להאי סברא אלא שהסתפק בה. ולפי"ז לא ברירא מהתם.
- ↑ . ואם לא נימא כדעת הראשונים דפיקו"נ הותרה אצל שבת הרי דגדר האיסור להכניס עצמו לאונס דבאמת ראוי להימנע מעבירה של חילול שבת ואפי' בגוונא דפיקו"נ ורק כל דלא אפשר דחי' וכיון דמבטלים מצוות מילה בכדי שלא לעבור איסור שבת ה"נ נעבור איסור קל בכדי שלא יעבור איסור חמור. ואין גדר האיסור להכניס עצמו כאילו אין כאן אונס כלל.
- ↑ . הגע עצמך מי שרוצה שיתקנו החשמל בביתו בשבת האם מותר לו לאיים על החשמלאי במיתה ובכך יחשוב החשמלאי שיש לו היתר של פיקו"נ ושוב ליכא בזה כלל איסור דהחשמלאי לא עבר איסור שהרי ס"ל שהוא במצב פיקו"נ והמאיים גם לא עובר איסור שהרי גרם היתר ולא איסור לדעת הרא"ש. וע"כ דכל שאינו מצב אמיתי של פיקו"נ ודאי אין את ההיתר אלא דמ"מ אנוס הוא. ובזה לכאורה אסור להכניס עצמו לאנוס וכדיבואר. ויל"ד דע"כ אף לרא"ש מבואר בגמ' בכ"ד דאסור להכניס עצמו לאונס של פיקו"נ וע"כ דאף דהותרה הוא מ"מ קיים איסור להכניס עצמו למצב זה. וגדר הדברים דאמנם בלית ברירה הותרה אבל כל שמכניס עצמו חשיב כאילו אינו מכורח לזה ובזה ודאי עביד איסור. וחשיב כמי שאינו אנוס כלל. אבל כלפי חברו ל"ש כלל דרק לעצמו מה שמכניס חשיב כלא אונס אבל כלפי חברו הרי הנאנס הוא באמת אנוס ומי שהכניסו אינו עובר שום איסור שהרי לא גרם לו לעבור עבירה אלא מעשה המותר.