הערות בעניני חתיכה עצמה נעשית נבילה

הרב משה מאיר שיין
בית וגן ירושלים
הערות בעניני חתיכה עצמה נעשית נבילה
מבואר בגמ' בחולין דף ק"ח לגבי בשר בחלב וכן בדף ק' לגבי איסור נבילה, דאמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה. ונפלו בדבר זה הרבה מחלוקות אימתי נאמר דין חענ"ן ומהו גדרו, והאם דין זה הוא מדאורייתא או מדרבנן, והאם הוא תלוי בהא דאמרינן דאפשר לסוחטו אסור, ומהו פשר איסור זה דאפל"ס, והאם יש חילוק בין בב"ח לשאר איסורים, והראשונים והפוסקים הוסיפו בדין זה הרבה חילוקים והגבלות כמבואר הכל בדבריהם, וכעת נבוא להעיר כמה ענינים בסוגיא חמירתא דא.
♦
גדר איסור חענ"ן אי הוי כאיסור חדש
הרעק"א נוקט בכמה מקומות דאיסור חענ"ן הוא כמו איסור חדש, ואין לו את שמו של האיסור המולידו. ולכן ס"ל דאין איסור בל יראה על חענ"ן של חמץ, וגם אין איסור הנאה ע"י חענ"ן. ומה"ט ס"ל דחשיבי כב' איסורים בהל' צירוף, והיינו דאם האיסור לחוד אינו נרגש בתערובת ע"י טעמו, וההיתר שנעשה חענ"ן לחוד ג"כ אינו נרגש, ושניהם יחד נרגשים, דתליא דין זה בדינא דב' איסורים שונים השווים בטעמם. הרי דלדידיה יש לדון את איסור חענ"ן כאיסור בפנ"ע, ולא עם שמו של האיסור האוסרו.
(עוד מבואר בדבריו, דחענ"ן הרי זה דומה ל"סרוחה מעיקרא" דלכו"ע מותרת בשאינה ראויה לגר, ובזה יישב ד' התוס' שהביאו ראיה דאין חענ"ן מהגעלת כלי מדין, וצידדו לדחות דמגעיל הכלי כשאינו בן יומו, ולכאורה ק' דממ"נ אם נטל"פ מותר למה בעי' הגעלה, ואם אסור אכתי לא תועיל הגעלה כי חענ"ן, וע"ז תי' הרעק"א דד' התוס' אזלי אליבא דר"מ דנבילה שא"ר לגר אסורה ונטל"פ אסור, ומכיון דמודה ר"מ בסרוחה מעיקרא דמותרת, א"כ מהני הגעלה בכלי כשאינו בן יומו, ולא נימא דחענ"ן והכל אסור, כיון דכלפי חלות דין חענ"ן הוי כסרוח מעיקרו, ואף דהמים נאסרים ע"י טעם האיסור הנבלע בהם, מ"מ באיסור זה ל"א חענ"ן. ולכאורה ג"ז מיוסד על שיטתו הנ"ל).
והוכיח הרעק"א עוד דחענ"ן מכח תרומה אין בו חומרא שאינו בטל אלא במאה, וכן חענ"ן של ע"ז אינו אוסר במשהו, וכיו"ב. וראייתו דהרי אליבא דרשב"ם אמרי' (גם בחענ"ן של שאר איסורים) דבעי' ביטול גם כנגד ההיתר שנכנס לאיסור ויצא ממנו, ולמ"ד מב"מ אוסר במשהו ה"ה אוסר את כל מינו. וא"כ יל"ע איך מהני ביטול בששים גבי תרומה, והרי החולין שנכנס לתרומה ויצא ממנו שוב, הא הוי מב"מ של שאר החולין, ושיעורו במאה. וע"כ דחענ"ן דתרומה אין שיעורו במאה אלא בששים כשאר איסורים דעלמא.
אמנם בדברי הראשונים לכאורה מבואר שלא כדבריו, אלא ס"ל דחענ"ן של תרומה שיעורו במאה, דהנה לשיטת התוס' חולין דף ק' בראיית רבינו אפרים "מהא דאמר אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ולא אמרינן שיעשה הכל תרומה", הרי דמדין חענ"ן ה"ה חוזר ומדמע כתרומה. ולהדיא כתב בתמים דעים להראב"ד (סימן ז') דחענ"ן של תרומה צריך ביטול במאה.
ויתכן להציע בזה חילוק, דבאמת עיקר החקירה הנ"ל האם חענ"ן הוי כאיסור עצמי או שיש לו את כל הדינים של האיסור הראשון, לכאורה ראוי לתלות ענין זה בפלוגתת הרשב"ם והר"י, דהרי שיטת הרשב"ם דחענ"ן אוסר במב"מ בין בבב"ח ובין בשאר איסורים, ואילו הר"י ס"ל דאין הנאסר חמור מן האוסר, ואם האוסר הוא מין אחר מהחענ"ן, אין החענ"ן אוסר כדין מב"מ וכו'. וא"כ י"ל דד' הר"י הם גם לחומרא, דאמנם לפי רשב"ם י"ל דהחענ"ן הוא איסור חדש, וכדהוכיח הרעק"א מיניה וביה בשיטת הרשב"ם וכנ"ל, אבל לפי הר"י דהנאסר מוגבל לפי מינו וחריפותו וכו' של האוסר, י"ל דגדר הדין הוא דהחענ"ן רק מגדיל ומנפח את כמות ושיעור האיסור, שלא יתבטל ברוב אא"כ יהיה בהיתר בריבוי הנצרך כנגד הכל, אבל אין כאן איסור חדש.
ונמצא דלשיטת ר"י ודאי יהיה בחענ"ן את כל החומר של האיסור עצמו, כדין ע"ז ותרומה וכו', דד' הר"י אינם הגבלה בעלמא שלא יהיה הנאסר חמור מהאוסר, אלא נתחדש בדבריו דכל הגדר של חענ"ן הוא לנפח את האיסור, והוי ממש כהאיסור עצמו לקולא ולחומרא. ואמנם אין הכרח שיהיה איסור בל יראה או איסור הנאה, כי י"ל דמ"מ לא נאמר חענ"ן לענין זה, אבל ודאי דלפ"ז ל"ש לומר דהחענ"ן והאיסור המוליד הוו כב' איסורים, ודו"ק. אמנם אכתי יש להוכיח מד' הריטב"א דלא ס"ל כד' הרעק"א אף בשיטת רשב"ם, דבדף ק"ח כ' הריטב"א את עיקר חידושו של רשב"ם כלפי מב"מ האוסר במשהו לר"י ולדידן בע"ז, הרי דהחומר של ע"ז שאינו בטל במינו הוא נאמר גם בחענ"ן.
ומ"מ דבר זה ספק גדול הוא, האם כוונת הר"י רק להגביל את דין חענ"ן, או דס"ל דכן הוא האמת דהגדרת המין של החענ"ן היא תלויה רק באיסור הראשון בין לקולא ובין לחומרא. והנה הרמב"ן בתו"ד כתב: "ואם תאמר כיון שאמרו שדין בליעה שבתוך החתיכה של איסור כאותו מין של איסור עצמו היא אם כן הוו להו מים הבלועים בחתיכה במים שבקדרה כמין בשאינו מינו ולא יהבי טעמא וכל מין בשאינו מינו דלא יהיב טעמא שרי וכו' דהכא בדין הוא שיאסור דרואין אותן כמין שנאסר הימנו וכל שאלו היה אותו המין אוסר אף זה אוסרו", ואף בזה ילה"ס האם כוונתו לומר דבאמת החענ"ן מוגדר כפי מינו של האיסור גם לחומרא, או דרק כאן ס"ל הכי כיון דממ"נ, אם נדונו בפנ"ע ה"ה מב"מ דאין להתירו בקפילא, ואם נדונו כהאיסור הראשון הרי הקפילא יכול להרגיש טעמו. וצ"ע.
ובחוו"ד (סי' צח בחיד' סק"כ) כתב: "והוא הדין אם כזית בשר נ"נ מחמת חלב וכן כזית בשר נעשה נבילה מכח דם, ג"כ כל אחד מצטרף לבטל טעם חבירו אבל שני זיתים שאין טעמם שווה שנ"נ מדברים שטעמן שווה אין מבטלין זא"ז ובעי' ס' נגד שניהם", הרי דס"ל דד' ר"י דאין הנאסר חמור מן האוסר הם גם לחומרא, וכפי שביאר דבריו בביאורים (סק"ח) דחשבי' ליה לאיסור החענ"ן כהאיסור המוליד וממילא חשיבי הנך ב' זיתים כשם אחד של איסור, אע"ג דהם חלוקים מצ"ע, מ"מ האיסור המולידם שם אחד הוא.
אמנם בד' הגר"א שם בסק"כ מבואר דל"ח כמין האיסור לחומרא, שכ' "אבל אם כו'. כ"מ שם דקאמר לקדירה אחרת ול"ק לאותה קדירה ב"פ דהא קאי אנתבטלה בס' ואף על גב דבלוע שבו נ"נ והוי כאיסור אחר שנפל דאוסר כמ"ש בסי' צ"ט ס"ו בהג"ה והטעם דהא אותו הבלוע הוי בקדירה מין במינו ובכה"ג אוקמוה אדאורייתא ברובא וכמ"ש הרא"ש בפ' ג"ה דמין במינו בס' גזירה אטו שא"מ משא"כ בכה"ג דליכא למיגזר דא"א באותו קדירה אלא במינו ועש"ך סי' צד סק"ה", ושם בש"ך גם מבואר כן, שכתב: "ולא נודע בנתיים - דאם נודע בנתיים כבר נתבטל הראשון ושוב גם בפעם הב' בטל באותן הס' ואע"ג דמשמע דעת ב"י לקמן ס"ס צט דאם נפל כזית איסור לתוך ס' זיתים היתר ואח"כ חזר ונפל כזית איסור חוזר וניעור אפי' מין במינו אפילו נודע בנתיים וכמ"ש הרב שם מ"מ הכא אין טעם כלל דהא יש ס' נגד כל הכף ולא יהא הכף אלא כולו חלב אלא דמטעם נ"נ צריך ב"פ ס' ואע"ג דמין במינו נמי אינו נ"ט מ"מ כיון דראוי ליתן טעם בכנגדו בשאינו מינו אסו' וכמ"ש הרמב"ן והר"ן בסוף מס' עבודת כוכבים ומביא' ב"י שם וזה לא שייך הכא ודו"ק".
ובדעת הרעק"א בענין זה לכאורה יש למצוא סתירה, דהנה בגי' השו"ע (סי' קו כ'): "ונראה דבטל ברוב דל"ש שמא יבשל ויתן טעם דהא טעם החתיכה עצמה שנאסר הוי עם החתיכות אחרות מב"מ וליכא טעם", ומבואר דלא דייני' ליה כמין בשא"מ מחמת השוואת הנאסר לאוסר לחומרא. אבל בחי' בדף ק' כ' בתו"ד: "אך לפ"ז יקשה דגם לר"ת לא הקשו כלום, דהא אף דהמים נ"נ, מ"מ כשמגעיל פעם ב' המים ההם המה רוב נגד המים האסורים הראשונים, דכיון דטעמם שוה מה"ת ברוב בטל כדמסיק הש"ך סי' צ"ח דלענין זה תליא בטעמא ולגבי הבליעת איסור יהי' ששים", ומדהק' רק אליבא דהש"ך ולא אליבא דהרמ"א דתלי בשמא ולא בטעמא, מבואר דס"ל דהנאסר חשיב כמין האוסר גם לחומרא.
והנה הראשונים והפוסקים דנו האם אמרי' חענ"ן בכלים, ומהם שהעמידו הנידון כלפי הבלוע בכלים, האם איסור הבלוע עושה חענ"ן על תערובתו, ולהיפך האם היתר הבלוע נעשה חענ"ן אם מעורב עם איסור, (ובראב"ן השווה הדברים לדין טומאה בלועה שאינה מטמאת ואינה נטמאת), אמנם יש שדנו להדיא על חענ"ן בחרסי הכלי גופא, דכיון דנבלע איסור בדפנות הכלי, א"כ נעשה כולו כאיסור מדין חענ"ן, וצריך לשער כנגד כל הדפנות מדינא. ולכאורה תימה דאף אמנם דהדפנות נעשו איסור מדין חענ"ן, אבל הרי אין בהם שום טעם ואין מהם שום פליטה, וא"כ למה יהיה דין לשער כנגד כל הדופן, והא ידעי' בבירור שאין להם פליטה מלבד הבלוע בהם. וע"כ צ"ל דדמי להאי דינא דקליפין ועצמות, דהתם נמי הרי אין לקליפין שום טעם של איסור ואינם פולטים טעם בתערובת, ומ"מ בעי' ששים כנגד הכל, כי העצמות והקליפין "מנפחים" את האיסור וצריך לשער כנגד הכל. וא"כ מבואר דד' הר"י בהשוואת הנאסר לאוסר הם גם לחומרא, דלעולם דין חענ"ן הוא "לנפח" את האיסור ע"י ההיתר, ואם יהיה נידון להגדיר את ההיתר שנ"נ כמינו של האיסור, ודאי נימא כן כי עכ"פ ההיתר יהיה כדפנות הכלי וכקליפין ועצמות וכנ"ל.
ומ"מ נראה להוסיף דכל הנידון הנ"ל הוא לגבי חענ"ן בשאר איסורים, אבל חענ"ן האמור גבי איסור בב"ח, הרי כבר כ' הראשונים דהוא מעיקרא דדינא טפי משאר איסורים, כיון דהחלב והבשר כ"א בפנ"ע הוי מגוף האיסור, וא"כ גבי בב"ח ודאי גדר החענ"ן הוא דהכל הוי איסור בב"ח, ושפיר שייך בזה איסור הנאה וכו', ושיעור הביטול דידיה יהיה תלוי כשיעור הדין של בב"ח לכל מילי. ואמנם הרי אין הכוונה דבב"ח צריך לשער כנגד הכל גם בלי דין חענ"ן, דהרי אפי' שהתורה אסרה את כל התערובת, מ"מ היה שייך דאח"כ יחול ביטול על חד מינייהו וממילא יהיה פקע מיניה איסור בב"ח, וע"כ צריך בזה את האיסור המחודש של אפל"ס וחענ"ן. ומ"מ הרי מצינו חילוקים בגדרי החענ"ן בין בב"ח לשאר איסורים, דהרי כל ד' ר"י להגביל את הנאסר לאוסר לא נאמרו לגבי חענ"ן של בב"ח, וכן יש הסוברים דהאי כללא דאין הנאסר אוסר מדין חענ"ן אא"כ האיסור הולך עימו ג"כ לא נאמר גבי חענ"ן דבב"ח אלא רק לגבי חענ"ן דשאר איסורים. וה"ה בענין הנ"ל די"ל דגבי בב"ח החענ"ן ל"ה כאיסור עצמי אלא יש בו את כל הדינים של איסור בב"ח.
♦
בשיטת הראב"ד דחענ"ן רק למ"ד מין במינו אוסר במשהו
הנה הרי"ף השמיט את כל דינא דחענ"ן, הן לגבי שאר איסורים והן לגבי בב"ח, ועמדו בזה הראשונים, והרמב"ן כתב ליישב בזה ע"פ שיטת הראב"ד (בהשג' על הר"מ פ"ט ה"י ממאכ"א) שכתב דכל דינא דחענ"ן הוא רק אליבא דר"י דאמר מב"מ לא בטל, אבל לדידן דמב"מ בטל ג"כ, אין נפק"מ בהא דחענ"ן. וביאר הרמב"ן שיטה זו וכתב: "טפת דם שנפלה לחתיכה ואסרה בנותן טעם ונפלה חתיכה לקדרה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, שכל דבר שנאסר בין שאיסורו מעצמו בין שאיסורו מחמת דבר אחר אין מינו מוציאו מכלל איסור, וכיון שאינו מצטרף להיתר ניעור עמו שלא ליבטל בשאינו מינו, וכענין הזה כתב הראב"ד ז"ל, ולזה הדעת יפה השמיטה רבנו ז"ל מן ההלכות, אלא שאין דבריו בזה מחוורין כל צרכן". ולעיל מינה הציע הרמב"ן לפרש בשיטת הראב"ד דדין חענ"ן בשאר איסורים הוא רק למ"ד מב"מ אוסר במשהו, אבל חענ"ן בבב"ח הוא גם לדידן, עי"ש, אבל כ' ע"ז ד"לזה הטעם אף לדידן דסבירא לן מין במינו בטל, גבי בשר בחלב חתיכה עצמה נעשית נבלה, ואם כן היה לו לרבנו לכותבה בהלכות". ובאמת כדברי הרמב"ן במסקנא הנ"ל מבואר בהשגות הראב"ד על הר"מ הנ"ל, כי הרי השיג דלעולם אין נפק"מ בדין חענ"ן לדידן וגם בבב"ח.
ובביאור שיטת הראב"ד יש להציע כמה אופנים, וכדלהלן. לכאורה י"ל דבאמת אף הראב"ד ס"ל דיסוד דין חענ"ן הוא לאסור את ההיתר, ומ"מ שיעור האיסור של ההיתר מוגבל לפי שיעור האיסור הבלוע בו, (מעין סברת אין הנאסר וכו'), ולכן לדידן אין נפק"מ בדין חענ"ן כיון דכמות האיסור לא גדלה, ורק למ"ד מב"מ לא בטל יש נפק"מ כיון דכלפי הגדרת המין מהני חענ"ן (ול"א אין הנאסר וכו'). אמנם דרך זו צ"ע בסברא היתכן להגביל את ההיתר להיות חענ"ן דוקא לגבי הגדלת הכמות ולא לגבי הגדרת המין. (ולדידן הא שמעי' איפכא, דהחענ"ן מגדיל את הכמות של האיסור, אבל לא אוסר כפי מינו אלא כפי האיסור, דהא אין הנאסר וכו'). עוד יש להעיר בזה דלכאורה בבב"ח הרי באמת הבשר עם החלב הם בכלל החפצא דאיסורא, (ולגבי בב"ח לכו"ע ל"א אין הנאסר וכו'), ומהיכ"ת לשער רק לפי הנבלע ולא לפי החתיכה הבולעת. גם לש' הרמב"ן לא משמע כן כלל, ובפרט דהרמב"ן ס"ל בפשיטות דאמרי' אין הנאסר וכו' ול"ה כמב"מ אם האיסור היה ממין אחר. ואמנם זה ק' בלא"ה איך הרמב"ן שתק לד' הראב"ד לומר דע"י חענ"ן יש כאן איסור מב"מ, אף דהרמב"ן ס"ל בפשיטות סברת אין הנאסר וכו', וכ' על ד' רבינו יצחק הצרפתי בעה"ת לעיל מיניה "זו סברא ברורה".
ובחי' הגר"ח ביאר שיטת הראב"ד דלעולם הוא ג"כ מודה ביסוד דין חענ"ן אלא דאעפ"כ ס"ל דאיסור הבא מחמת חלות הדין של טכ"ע אינו חל ע"י איסור דחענ"ן ואפל"ס, יעוי"ש בדבריו טעם הדין. ואמנם לפ"ז עדיין יש נפק"מ בדין חענ"ן גם לדידן, דהרי מב"מ מדאו' צריך ביטול של חד בתרי, ולולי דין חענ"ן שיעור הביטול יהיה רק כנגד בליעת האיסור, ואחרי דין חענ"ן צריך רוב של היתר יותר מכל החתיכה דחענ"ן, ואכתי תיקשי למה השמיטה הרי"ף. והנה הראשונים הק' על שיטת הראב"ד מד' הירו' גבי גריסין של תרומה שנתבשלו עם העדשים, דרבי אמר עד שירבה על כולו, והשתא ממ"נ, אי ס"ל לרבי דמב"מ אוסר במשהו הרי גם לא יועיל שירבה על כולו, אלא ע"כ דס"ל דמב"מ בטל, ושוב תיקשי הרי לשיטת הראב"ד ל"א חענ"ן למ"ד מב"מ בטל. אבל לד' הגר"ח ל"ק דהתם הא לא איירי בדין טכ"ע אלא בדין מאה דתרומה, ובזה שייך חענ"ן גם לפי הראב"ד לד' הגר"ח. ועכ"פ שוב תיקשי השמטת הרי"ף לדין חענ"ן כיון דנפק"מ לדידן בשיעור מאה דתרומה. (והרמב"ן כ' ע"ד הראב"ד: "ומכל מקום הקושיא שאמרנו ממשנת מסכת תמורה מתפרקת היא מן הדרך הזו בין בטעם שלנו בין בדברי הראב"ד ז"ל", ומבואר דס"ל דלגבי תרומה ג"כ אין נפק"מ בחענ"ן ולא דמי למ"ד מב"מ לא בטל ואוסר אפי' במשהו. ולפ"ז ודאי ד' הירו' לא א"ש).
ואמנם מצינו בד' הראשונים דהביאו בשיטת הראב"ד דאף החתיכה עצמה מותרת, (עי' המאורות המאירי והבתים), ועכ"פ לגבי שאר איסורים. וזה מוציאנו לדרך אחרת, דלעולם עיקר דין חענ"ן לא בא לאסור את החתיכה המותרת, והיא בהיתרה קיימא ודאי, (וצ"ע איך לפרש לפ"ז התלייה של חענ"ן בבב"ח בדין אפל"ס, ויבו' להלן), אבל דין חענ"ן הוא לומר דדהאיסור עצמו מקבל את הגדרת המין של חתיכת ההיתר שהוא בלוע בתוכה, וממילא לא יועיל ריבוי מאותו המין למ"ד מב"מ אוסר במשהו, ולדוגמא אם דם נפל לבשר ואח"כ נתערב שם עוד בשר, דלולי דין חענ"ן הרי בכל הבשר המותר יש כעת יותר מששים מהדם האסור, אבל כיון דמתחילה כבר נפל לחלק מהבשר ונתערב בו ולא נתבטל בו, א"כ הוא קיבל את שמו והדם מוגדר כעת כבשר, ולא יועיל ריבוי הבשר כנגדו כיון דמב"מ אוסר במשהו. (ולדידן דמב"מ בטל אין נפק"מ בחענ"ן כלל וכהשמטת הרי"ף, אא"כ בתרומה. ול"ק כלל מכללא דאין הנאסר וכו' דאדרבה האיסור הוא שנשתנה להיות מב"מ של ההיתר).
ולפ"ז לעולם לא נתחדש בדין חענ"ן לאסור את המותר, אלא רק להגדיר את מין האיסור, וזהו שהוכיח הראב"ד בהשג' ד"מתניתין הכי משמע טיפת חלב שנפלה ע"ג חתיכה ויש בה בנ"ט באותה חתיכה אסור ניער את הקדרה אם יש בנ"ט בכל הקדרה כל הקדרה אסורה למה לי ניער את הקדרה והלא החתיכה קבלה טעם חלב ונעשית נבלה בלא ניעור הרי יוצאת מאותה חתיכה רוטב לשאר חתיכות והוא רוטב נבילה אלא ש"מ דבעינן שיצא מן החלב האסור לחתיכות", והיינו דאין שום חלות איסור בהיתר, והראיה דפליטה מההיתר לבד אינה אוסרת בלי הולכת האיסור עצמה, וע"כ כשיטתו דרק האיסור אוסר אלא שנעשה מב"מ לפי ההיתר הראשון שהתערב בו.
והדברים מפו' לכאורה בד' הראב"ד בתמים דעים סי' ז (תו"פ סי' צב) שכתב: "וכן מה שכתב דחתיכה נעשית נבלה אינה אלא לדעת רבי יהודה ואפילו לדעת רבי יהודה נמי הכא מאי אהני לן למיסר מידי אטו נבלה היא למיסר ברוטבה ובצירה, וכי קאמר רבי יהודה נעשית נבלה לא שנשתנית לנבלה. אלא שאין האיסור שבה נפרד מן הבשר שלה כעין חתיכה של נבלה שהרוטב שלה נידון כבשרה לומר שכל היוצא ממנה נדון כבשר אסור. ואם היא טפת חלב שנפלה על גבי חתיכה ונתנה בו טעם כל מה שיצא ממנה עוד נקרא בשר בחלב ואוסר כל שאר החתיכות במשהו כדין בשר בבשר, וקסבר אפשר לסוחטו אסור, לפיכך אין נפרדין זה מזה ולא נחשב החלב לצד אחד והבשר לצד אחר, שאילו כן היה הבשר מצטרף עם שאר החתיכות ומבטלין את החלב שהוא מין בשאינו מינו. ולדעת רבנן דאמרי מין במינו בטל אע"פ שהוא נקרא בשר האסור בטל בס' ואם אין בהם כדי לבטלו אסורות", הרי דכיון דאין האיסור נפרד מן הבשר הוי האיסור עצמו כמב"מ עם שאר ההיתר.
ועל משה"ק הר"ן על הראב"ד מד' הירו' גבי גריסי תרומה, הנה הראב"ד שם עמד בזה ג"כ, וז"ל: "ואני תמה מאד על דברי רבי שחשב כל העדשים של חולין כאילו הם תרומה מפני טעם תרומה שבהם, בשלמא לרבי יהודה דאמר התיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות משום דסבירא ליה מין במינו במשהו. וכיון שטפת החלב נתנה טעם בחתיכה כל מה שיצא מאותה חתיכה לשאר החתיכות בשר בחלב הוא. אלא משום דשם הבשר האסור אוסר כל הבשר האחר במשהו. אלא לרבי כיון דמין במינו בטל סבירא ליה ואינן נאסרות אלא מפני הטעם של תרומה והוא טעם הגריסין שבהם מה לנו עוד לבטל שיעור העדשים של חולין, ואם קבלו טעם הגריסין מ"מ טעם העדשים להיכן הלך והלא יש בהם גם כן טעם עדשים ויותר מטעם גריסין. והיכן מצינו בנ"ט שיהפוך את המקבל למינו ואם כן ילקה אדם על טעם האיסור בשיעור ממשו ואנן לא סבירא לן הכי", ועי"ש בהמשך דבריו מש"כ על דין נהפך ועל דין גרירה.
ותי' ע"ז שם: "נראה לי דלא אמר רבי אלא בתרומה וכיוצא בה ובלבד בדבר שהוא בעינו והוא נאסר מטעם איסור ובא לבטלו מין במינו שהוא צריך ביטול אחר חוץ מביטול הטעם, כגון עדשים הללו שנאסרו מטעם גריסין של תרומה, וכיון שנאסרו והרי הוא בעין שנחשוב אותן כאילו הן תרומה וצריכות מאה ואחד לבטלן אע"פ שבטל בהם טעם התרומה, וכן לערלה וכלאי הכרם. אבל כל דבר הנימוח ובלול שאינו ניכר בעינו שאינו צריך כי אם בטול הטעם בלבד כיון שנוסף עליו כדי לבטל טעם האיסור שבו הכל מותר ואין ההיתר מסייע את האסור לאסור. ואם העדשים הללו שקבלו טעם התרומה נימוחו ונתערבו במין אחר שאינן ניכרין בו אין צריך שיעור כי אם לבטל טעם הגריסין של תרומה שבהן. וקא נגעה הא מלתא בהא דאמרינן בעלמא רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו ואפילו ביין נסך אומרים כן וכ"ש בשאר איסורין, אלמא אין היתר מצטרף לאסור כנ"ל". והדברים צ"ב.
והנה ילה"ק על הראב"ד מד' הגמ' בד"ק, דאמר רבא אפילו תימא לא קדם וסלקו הוי מין ומינו ודבר אחר וכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאין מינו רבה עליו ומבטלו, וצ"ע דהרי החענ"ן רק קובע דין מב"מ, ואם אמרי' סלק ואינו מינו רבה עליו ומבטלו אז מה הנפק"מ בדין חענ"ן. ועכצ"ל בזה כמו שהוסיף הרמב"ן ד"כיון שאינו מצטרף להיתר ניעור עמו שלא ליבטל בשאינו מינו", וכוונתו למש"כ קודם לכן לפי הדרך הראשונה שנקט בראב"ד, ד"כשנפל איסור למינו ואסרו לדברי הכל לא אמרינן רואין וסלק אותו כמי שאינו, שכבר מצא מין את מינו קודם שמצא את שאינו מינו", ויש כאן דין נוסף על חענ"ן, דמלבד הא דאמרי' דהאיסור נעשה כמינו של ההיתר וכבר אינו בטל, גם הרוטב שיכול לבטלו כי הוא אינו מינו לא נאמר בו סלק וצריך שיעור ביטול כנגד הכל. וא"כ י"ל דגבי גריסי תרומה וכו', כיון דע"י חענ"ן נעשו הגריסין כמין העדשים, ואין תרומה בטילה מב"מ אלא במאה אפי' לדידן דמב"מ בטל, א"כ צריך השתא שיעור כנגד הכל, (ומהני גם עדשים אף דנעשו הגריסים כעדשים, כי לדידן מב"מ בטל ואפי' בתרומה אם יש מאה כנגדו). אמנם בלש' הראב"ד הנ"ל לא נראה שכך תירץ אלא הוסיף בזה עוד חילוקים, וצ"ע.
ועיקר הדבר לדון שאיסור המתערב בהיתר ולא בטל בו, נשתנה הגדרת המין שלו כמין ההיתר, יש לדקדק בד' התורא"ש שהוא מצדד בזה, שהרי כתב בד"ק על ד' הרשב"ם: "ונראה לי דלפי' רבינו אפרים לא נצטרך לזה דכיון שהרוטב מבטל הבשר מבטל נמי טעם הבשר המעורב ברוטב ולא מיקרי מין במינו דכיון דאין צריך ביטול אלא טעם האיסור המעורב בהיתר מידי דהוה אחמרא דהתירא לגו מיא דאיסורא", ומבואר דס"ד דטעם הבשר המעורב מיקרי מין במינו ונשתנה שמו להיות כמין בשר, אלא דהוכיח ל"כ מההיא דחמרא דהיתרא לגו מיא דאיסורא. (ואפשר לדון דהס"ד של התורא"ש הוא במה שהאריך הרשב"א צח, ב לדון האם טעם הבשר ברוטב מוגדר כמים או כבשר). וכעת צריך ליישב שיטת הראב"ד מראיית התורא"ש.
והנה הרי בגמ' מבואר דדין חענ"ן תליא באיסורא דאפל"ס, ויל"ע מה ביאור הדבר לפי הראב"ד, ולמה הגדרת האיסור כמינו של ההיתר תלויה בנידון האם ההיתר נאסר עולמית או דאפל"ס מותר. ונראה לבאר, דבאמת כל הטעם להגדיר את האיסור כמינו של ההיתר שנתערב בו, הוא רק מחמת האיחוד של האיסור בחתיכת ההיתר, ונעשו כדבר אחד, אבל כל כמה דאפל"ס מותר א"כ האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ועכ"פ לא קשיא מהוכחת התורא"ש מסוג' דע"ז, דהרי זה כבר נת' בראש' מד' הראב"ד דגבי לח בלח ל"ש לאסור אפל"ס, כיון דהבלילה היא בהשוויה גמורה, וא"כ היכא דמתירי' באפל"ס ודאי האיסור לא נהפך להיות מוגדר כמין ההיתר. (וצ"ע במה שהביאו הראשונים בשם הראב"ד לחלק דבתערובת לח בלח ל"א חענ"ן ואפל"ס, דהא בחילוק זה לטעמיה אזיל בגדר איסור חענ"ן, ומנ"ל לחלק כן אליבא דידן).
ובאמת בד' הראב"ד בתש' הנ"ל הא מבואר עוד דאיסור אפל"ס הוא גם טעם לומר שחלק ההיתר לא יצטרף להיות מבטל, (ונסתפק בזה שם, ז"ל "עד כמה ירבה פלוגתא דר' ורבי ישמעאל ברבי יוסי על דעתיה דרבי דו אמר עד שירבה על כלהן על דעתיה דרבי ישמעאל ב"ר יוסי דו אמר עד שירבה על כל הנופלים וכו' ורבי ישמעאל ברבי יוסי נמי אפשר לסוחטו אסור סבירא ליה, ומשום הכי ההיתר שלהן אינו מסייע אל הרבוי הנוסף עליהן. אי נמי אפשר לסוחטו מותר מיהו כיון שקבלו העדשים טעם התרומה אינם עוזרים עוד לא לאיסור ולא להיתר"), וע"כ הטעם בזה דאיסור אפל"ס מעמידנו על איחוד האיסור עם ההיתר, אבל בלח בלח דל"ש כל האי דינא כי הרי אפל"ס מותר, וביותר דהרי החלק הראשון ג"כ מצטרף לשיעור ששים כנגד האיסור, א"כ ודאי בזה לא יהיה האיסור נגדר לפי מין ההיתר.
♦
החילוק בין בשר בחלב לשאר איסורים
הנה דין חענ"ן נזכר בגמ' דק"ח לגבי בשר בחלב, ובד"ק נזכר לגבי תערובת של איסור והיתר. והראשונים הביאו את שיטת רבינו אפרים דס"ל דלעולם ל"א חענ"ן בשאר איסורים לאסור את ההיתר, ומפרש את הסוג' בד"ק בדרך אחרת. ואף הראשונים דפליגי על רבינו אפרים, מ"מ יש מהם שחילקו להדיא דחענ"ן בבב"ח הוא מדאו', וחענ"ן בשאר איסורים הוא רק מדרבנן, (גזירה אטו בב"ח או מטעם אחר).
עוד מצינו לחלק בדין אין הנאסר וכו', והיינו דחלב שנאסר בתערובת בשר ושוב נתערב בחלב, ה"ה אוסר במשהו אליבא דר"י כדין מב"מ, ואילו היתר שנתערב באיסור וחענ"ן ונתערב במינו אינו אוסר במשהו אם מין האיסור אינו כמין ההיתר שנתערב בו עתה. ויש שכ"כ גם לענין דין הולכת האיסור, והיינו דהרי נת' בראשונים דאין בלע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, ובכה"ג ל"א חענ"ן כי אין ההיתר אוסר אא"כ מצורף עימו מעט מן האיסור הראשון, ובפשטות הכלל הזה הוא גם לגבי בב"ח, דאם החלב והבשר נפרדו לגמרי כבר ל"א חענ"ן, וכן מבואר להדיא בד' הראשונים, אבל הש"ך כ' (וכן הק' בבד"ה לדעת הרשב"א) דבב"ח חלוק ולא נאמר בו דין של הולכת האוסר. ואמנם מצינו בראשונים ובפוסקים שהשוו את הכלל של אין הנאסר וכו' עם דין הולכת האיסור וכו', ותרווייהו משום שלא יהיה יפה כח הבן מכח האב, (כך הוא לש' הרשב"א, וכן מבואר בד' הגר"א סו"ס קה), אבל אעפ"כ יש חילוק בין הדינים לענין בב"ח וכנ"ל, אם לא כדעת הש"ך. ויש לעמוד על שורש ההבדל בין בב"ח לשאר האיסורים, הן לענין הקולא של רבינו אפרים ועכ"פ מדאו' דשא"ר נמי מודו ליה, והן לענין כללי אין הנאסר וכו', ושאר חילוקים.
והיה מקום לומר דבאמת גבי בב"ח דין חענ"ן הוא פשוט מצד עצמו, דכל בשר שנתבשל עם חלב וכן להיפך, לעולם הוא עומד באיסורו. ואמנם כן פי' הר"ן, ויש מהאחרו' שנקטו כן. (והר"ן הוסיף דחענ"ן בשאר איסורים הוא אטו בב"ח, ומה"ט אינו מודה לדינא דהולכת האיסור ואין הנאסר וכו', כיון דבבב"ח אין אוסר ונאסר אלא הכל אסור מעיקר הדין. אמנם גם הוא מודה דיש חילוק בין חענ"ן של בב"ח לשאר איסורים לענין דין חתיכה הראויה להתכבד, דגבי שאר איסורים אין דין חהר"ל כיון דאין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת הבלוע בו. וצ"ע. ואולי כוונתו כעין שיטת הרא"ה דאף איסורא דחטאת טמאה לא חשיב איסור מחמת עצמו). אבל בד' הראשונים והפוסקים משמע דגם לגבי בב"ח יש כאן הלכה מחודשת של חענ"ן ואיסור אפל"ס, כי לעולם אין לאסור בשר שנתבשל עם חלב אא"כ הוא מעורב עימו עתה, (ולכן אם יצא ממנו כל החלב לגמרי יש להתיר ואין חענ"ן), ולכן כל כמה דהשתא היה ראוי לחלב להתבטל ברוב של בשר, הרי כעת אין כאן תערובת של בב"ח בדרך בישול, ורק משום דאמרי' חענ"ן אסרי' ליה אע"ג דהשתא אינם מעורבים בדרך בישול. ואעפ"כ מבואר דהחענ"ן של בב"ח הוא יותר מחענ"ן של שאר איסורים וכנ"ל.
והטעם לזה כתבו הראשונים כיון דחזי' דהאוכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה על אכילתו, משא"כ שאר איסורים דל"א היתר מצטרף לאיסור, וא"כ לגבי בב"ח ע"כ כל אחד מחלקי התערובת הוא גופא דאיסורא, דהא כל חד לחודיה שרי ובתערובת אסור, ואין כאן איסור והיתר אלא ב' מיני היתר הנאסרים בתערובתם, ולכן אמרי' חענ"ן בבב"ח טפי מאיסור שנתערב בהיתר. אמנם אין הדברים מחוורים כה"צ, דסו"ס הא בגוונא דהחלב נפרד מהבשר לגמרי הרי לא אסרי' להו, וע"כ דבלאו התערובת בדרך בישול אין לאסור מחמת שנתבשל בעבר, וא"כ כעת שהתערובת איננה בדרך בישול, כי נתמעט החלב משיעור נו"ט בבשר או להיפך, א"כ מה זה טעם לומר בו חענ"ן טפי משאר איסורים. ואם כללא הוא דשיעור נתינת טעם וביטול ברוב נקבע בתחילת התערובת ולא משתנה אח"כ א"כ שאר איסורים נמי הוו כבב"ח. גם אינו מבואר מה הביאו הראשונים מהא דהאוכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה, הרי לכאורה כל הצד לומר כן הוא רק משום דגדי אסרה תורה ולא חלב, וזה הרי ודאי לא היה הנידון, א"כ מה זה נוגע לדין חענ"ן של בב"ח למימר דגם אחרי שיש ביטול ברוב וכו' דנתמעט החלב אז יישאר האיסור. ובלש' הראשונים משמע כאילו היה צד לומר שהאיסור בב"ח הוא רק בגדר היתר מצטרף לאיסור, (ואולי ס"ד דהתורה אסרה רק את המיעוט שנתערב ברוב, וכל השאר אסור רק כחתיכה שבלעה איסור), וצ"ע.
עוד ראוי לעיין, במה שהרחיבו הראשונים לבאר למה לגבי בב"ח לא מתאים הכלל של אין הנאסר וכו', דלכאורה הרי הדבר פשוט דלגבי בב"ח אין כאן אוסר ונאסר אלא תרווייהו אסורים בתערובת, ואין כאן לא בן ולא אב, ומהיכ"ת לומר דהחלב לא יאסור חלב אחר כדין מב"מ במשהו מחמת זה שנאסר בתערובתו עם בשר, והבשר לא יאסור בשר אחר במשהו כי לא נאסר אלא מכוח החלב שנתערב עימו, הא בורכא, דהא הבשר והחלב תרווייהו אסירי. אבל הראשונים לא ביארו כן בפשיטות אלא נקטו דיש בזה חיד', ולדוגמא ניחזי לש' הרשב"א שכ' "ועיקר חדושו דרב לומר וכו' שרואין את החתיכה כאלו היא חתיכת בשר נבילה ותאסור את החתיכות ואפילו הן אלף ואין רואין אותה כאלו היא חתיכת חלב שנאסרה ממנה ולא תאסור אלא בפחות מס' בשיעורה כעין חלב שנפל לתוך קדרה של בשר, וזה -חדוש- שלא שמענו ממנו עדיין, והוא בבב"ח בלבד משא"כ בשאר האיסורין שאין רואין אותן אלא כאיסור האוסרן, והטעם בבשר בחלב לפי שהאיסור בא משניהם ואין כאן איסור והיתר מעורבין אלא כל אחד אוסר את חבירו והילכך איסורן מחמת עצמן והרי חתיכה זו לגבי בשר מין במינו ולגבי חלב מין במינו, ומש"ה לא אקשי ליה לרב ומאי קמ"ל רב דמין במינו לא בטיל והא אמרה רב חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה מין במינו במשהו משום דהכא -טובא- קמ"ל דחתיכה עצמה נעשית נבלה ולא שתהא החתיכה כחתיכת האיסור שאסרה אלא כמין בשר אסור ויאסור כל חתיכות הבשר ואפילו הן אלף". (ואפשר לשאול מצד אחר, הרי הרשב"א הגדיר את התנאי של הולכת האיסור עם ההיתר דחענ"ן מצד שלא יהיה יפה כח הבן מכח האב, ומבואר להדיא בדבריו דגם לגבי בב"ח נאמר האי תנאי, ואם החלב לא ילך עם הבשר אז הבשר לא יאסור, וצ"ע מה שייך בזה בן ואב). וכ"ז צ"ע.
אמנם בד' הפוסקים מבואר שהבינו את החילוק המת' בד' הראשונים בין חענ"ן דבב"ח לחענ"ן דשאר איסורים על דרך אחרת. חדא, דהנה הב"י והרמ"א בסו"ס קג ובשו"ע שם נקטו כדבר פשוט דבב"ח שנתערב בהיתר שלישי אמרי' ביה חענ"ן, וזה למרות שהשו"ע פוסק בסי' צב ובסי' קו כשיטת רבינו אפרים דאין חענ"ן בשאר איסורים מלבד בבב"ח. וגם הרמ"א דמחמיר בחענ"ן בשאר איסורים, מ"מ נוקט שם בסי' קג דהמים שנאסרים ע"י בב"ח יש בהם חומר חענ"ן של בב"ח. ובאמת הרעק"א בריהטת דבריו כ' דודאי האי חומרא דחענ"ן של בב"ח בירקות אינו אלא מדרבנן.
(ולכאורה יש להוכיח כן, דהא התוס' הוכיחו מהגעלת כלי מדין כשיטת רבינו אפרים, ותיקשי דלדידיה מי ניחא, והא יש לחוש דנתבשל בכליהם בב"ח, ושוב המים נעשים חענ"ן, אלא ע"כ דהאי חענ"ן אליבא דרבינו אפרים אינו אלא מדרבנן, משא"כ חענ"ן דשאר איסורים למאן דאית ליה הכי דס"ל להתוס' דהוי מדאו', ודו"ק. וכבר עמד בקו' זו במטה יהונתן בסי' צד ס"ג, עי"ש בדבריו וצ"ע. אבל יש מקום לפלפל בזה, דהרי למדיינים לא היה בשר שחוטה אלא נבילות בלבד, וא"כ להסוברים דאיסור בב"ח אינו חל על איסור נבילה, ולהסוב' דבכה"ג אף החלב מותר, א"כ לק"מ. ואפי' אם אחע"א בכה"ג, אכתי י"ל דלפי ד' הפוסקים המובאים להלן יוצא דאם הבשר או החלב כבר היו אסורים באיסור אחר אין בזה את החומרא של בב"ח לענין חענ"ן. אלא דלכאורה עצם ד' הפוסקים הללו מוכיחים שלא כד' הב"י, וכדלהלן. גם יל"ד דהרי ישראל במדבר אכלו בשר נחירה שהותר להם, וצריך להוסיף דמ"מ בעי' נחירה ע"י ישראל, וכמו למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת, ודו"ק. ויל"פ בתי' אלו גם על משה"ק במטה יהונתן איך מותר להגעיל את כלי מדין, ודלמא מבשל שם בב"ח. גם יל"פ דאולי לא חיישינן ליה מצד בב"ח כיון דלענין זה יש חזקת היתר דהבשר לא נאסר וכו').
אבל צ"ע דמנ"ל להב"י להמציא בזה איסור מדרבנן. והנה האחרו' הביאו דהש"ך פליג על הב"י הנ"ל, וכן פי' הרעק"א בגי' סי' צ את טענת הש"ך על הב"י, אמנם בלש' הש"ך גופיה נראה שיש כאן פלוג' אחרת, וכן נקט בגי' מהרש"א (סי' צב על הש"ך סק"י) בביאור ד' הש"ך, וכדלהלן.
דהנה מצינו חידוש גדול בד' הט"ז והש"ך בהאי ענינא דבב"ח שאני משאר איסורים לענין חענ"ן, דהט"ז בסי' פז כ' דבשר טמיאה בחלב אין בו חענ"ן של בב"ח, "דהא עיקר הטעם לרבינו אפרים דמחמיר בבשר בחלב הוא מטעם שכל אחד בפני עצמו מותר רק בתערובות אסורים ונעשים גוף אחד כמו שמביא ב"י בשם התוספות בסי' צ"ב וזה לא שייך כאן במין אחד טמא דהא בלאו הכי יש בו איסור מן התורה וא"כ הוי כשאר איסורים". ואמנם בנקוה"כ שם פליג ע"ז, אבל הש"ך גופיה בסי' צד (סק"ד) כ' כעי"ז לגבי אם הבשר כבר נאסר קודם מחלב וכעת נתערב בחלב אחר, ז"ל: "דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב דטעמא הוא מפני שכל א' היתר בפני עצמו וע"י חבורן נאסרו משא"כ בשאר איסורים וכמ"ש בסי' צב סק"י והלכך כשתחבו פעם ב' תו ליכא למימר דנ"נ דכיון שכבר נאסר הכף לא נ"נ אח"כ אפי' תחבו הרבה פעמים סגי בב' פעמים ס' והסמ"ק דס"ל בכל איסורי' חנ"נ באמת לא כ' בסי' ריג האי לישנא דצרי' ב"פ ע"ש ודו"ק".
ולא זו בלבד, אלא דעל ד' הש"ך בסי' צב סק"י כשביאר את עיקר החילוק בין בב"ח לשאר איסורים, כ' הפמ"ג: "הטעם דבב"ח האי לחודיה שרי משא"כ בשאר איסורים ש"ך. הנה תראה בפי' כל דבלאו הכי אסור לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה אף בבשר בחלב להמחבר וכן יוצא מפורש מפי הכהן הגדול ז"ל בסי' צד אות ד דאפילו בבשר בחלב גופא כל שנאסרה פעם אחת תו הוה כשאר איסורין לענין דלא נעשה נבילה להמחבר", (ועמד שם בסתי"ד מהנקוה"כ הנ"ל), הרי דפשיט"ל דכיון דהחילוק בין בב"ח לשאר איסורים הוא האם הוי היתר והיתר והתערובת אוסרתם או איסור שנתערב בהיתר, לכן אם היה אחד מהם אסור מעיקרא אין בזה את החומר של חענ"ן בשאר איסורים. ועי"ש עוד מה שדן הפמ"ג בגוונא דצד אחד היה אסור מעיקרא אבל לא באיסור מחמת עצמו אלא מחמת בליעת איסור אחר ומדינא דטכ"ע. (ועל עיקר חידוש הט"ז והש"ך הנ"ל וכו', עי' חוו"ד ויד יהודה שתמהו בזה).
וכעת אם נדקדק את לש' הש"ך כשבא להשיג על ד' הב"י דבב"ח בירקות יש לו חענ"ן של בב"ח, יותר נוטה דאזיל בזה לטעמיה דאם צד אחד כבר נאסר אין בזה את החומר של חענ"ן דבב"ח. ז"ל בסי' קג "ומ"מ בעיקר הדין שס"ל להמחבר והרב דקדרה שבלוע מבשר בחלב דאמרינן חנ"נ איני מודה להם דזה דמי לשאר איסורים כיון שכבר נאסר וכמ"ש בסי' צד סקכ"ב ע"ש", וז"ל בסי' צד סקכ"ב "דהא טעמא דהפוסקים דאמרינן בבשר בחלב חנ"נ הוא משום דבשר בחלב כל חד באפי נפשיה שרי וכי איתנהו בהדי הדדי אסור הלכך הבשר עצמו נעשה איסור משא"כ בשאר איסורים כמ"ש הפוסקים והבאתים בסימן צב סק"י א"כ הכא שכבר נאסר הבלוע בקדרה לא שייך חנ"נ וזה ברור בעיני שוב מצאתי להב"ח בסי' צו ס"ג שכוון ג"כ לסברת הב"י ואולי ס"ל דכיון דבא מבשר בחלב דיינינן ליה כמעיקרא". וכנרמז לעיל, דהרעק"א בגי' סי' צ הבין דהש"ך מתווכח עם עיקר ד' הב"י דל"ש בזה החומר של בב"ח, אבל בגי' מהרש"א ציין על ד' הש"ך בסי' צד סק"ד את דבריו בשני המקומות הנ"ל שהוא חולק עם הב"י, והיינו דעיקר השגתו היא דכיון דהבב"ח כבר נאסר מעיקרא תו לא דמי להיתר והיתר שהתערובת אוסרתן, אלא דמי לבב"ח כשצד אחד כבר נאסר מעיקרא.
וצריך לבאר את ד' הש"ך בסו"ד שהציע ליישב את דעת הב"י "דכיון דבא מבשר בחלב דיינינן ליה כמעיקרא", דלהבנת הרעק"א ודאי נרמז בזה מעין איסור דרבנן להחמיר בבב"ח בירקות כעין חענ"ן של בב"ח גמור, אבל להבנת הגרש"א מתבאר כאן לכאורה חילוק אחר, דהנה ילה"ס כלפי ד' הט"ז והש"ך הנ"ל דבנאסר חד מינייהו ל"ה כחענ"ן דבב"ח, האם כשנאסר מחמת איסור צדדי עדיף טפי מאשר נאסר מחמת בב"ח או להיפך. דהנה הרי הנקוה"כ פליג על הט"ז הנ"ל, ומבואר דס"ל דאם נאסר מחמת איסור צדדי אז י"ל דסו"ס לגבי בב"ח חשיב דכל חד באפי נפשיה שרי, (ומדוקדק כן בלש' הנקוה"כ שם), אבל אם נאסר מחמת תערובת בב"ח גופיה גרע ואין בזה חומר של חענ"ן דבב"ח. אבל מאידך בלש' הפמ"ג בפתי' (ומובא בגי' מהרש"א הנ"ל) מבואר דאם נאסר מחמת איסור צדדי טפי י"ל כד' הט"ז משא"כ אם לא נאסר אלא מחמת איסור בב"ח. ובאמת יש בזה צדדים לכאן ולכאן, ועכ"פ הש"ך כאן דן ליישב את הב"י "דכיון דבא מבשר בחלב דיינינן ליה כמעיקרא", והיינו דבאיסור צדדי אולי מודה להט"ז בסי' פז. וכ"ז תמוה דהש"ך הפך שיטתו לגמרי, וצ"ע.
עוד יש להס' בשיטת הב"י הנ"ל, לגבי שאר החילוקים בין בב"ח לשאר איסורים בדין חענ"ן, וכגון ד' הר"י דלגבי שאר איסורים אמרי' אין הנאסר וכו', האם לד' הב"י דבב"ח בירקות יש לו את החומר של חענ"ן דבב"ח אז ה"ה דל"א ביה אין הנאסר וכו', או דלענין הירקות שנתערב בהם שוב שייך למימר דלא יהיו חמירי מהבב"ח גופיה האוסרם.
והנה החזו"א נקט כדבר פשוט דבהא דמחלקי' בין בב"ח לשאר איסורים בנידון אי אמרי' חענ"ן בתערובת לח בלח, (וטעם החילוק מבואר בתוה"ב "דבשר בחלב שאני לפי שזה בפני עצמו מותר וזה בפני עצמו מותר ותערובתן אוסרתן ולפיכך חזרו להיות כגוף אחד של איסור שאיסורו מחמת עצמו עד שאמרו שהאוכל חצי זית מזה וחצי מזה לוקה משא"כ בשאר האיסורין כמו שכתבנו למעלה שאין היתר מצטרף לאיסור אלא בקדשים"), דבב"ח בירקות אין לו את החומר של חענ"ן דבב"ח. דעל ד' הש"ך שכ' בסי' צב סקט"ו "לש' הס' אפי רברבי מיהו בבשר בחלב יש להחמיר אף בלח עכ"ל ולפע"ד אינו משום חומרא אלא דכ"ע מודו בזה כדמוכח בהדיא בש"ס פכ"ה גבי הא דקאמר התם חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא דגבי בשר בחלב אפילו בלח חנ"נ", כ' החזו"א בסי' טז סק"ג "לדעת הרמ"א ס"ס ק"ג נראה דחלב שנאסר מבו"ח ונתערב אח"כ בשאר משקין או בחלב היתר אמרינן בי' חענ"נ אבל הש"ך לשטתו שם דזה מקרי שאר איסורין ולא מש"ל בב"ח לח בלח רק חלב שקבל טעם בשר", ודו"ק.
אמנם בד' הרעק"א בגי' בסי' צ מבואר דסברת אין הנאסר וכו' לא שייכת בבב"ח שנתערב בירקות לד' הב"י, שכ' "והנה לפום רהיטא אמרתי דהב"י הוכיח שיטתו ממה דמבואר במתני' דטיפת חלב דעכ"פ אותה חתיכה אסורה וכדפסקי' ג"כ רס"י צב, ולזה קשה הא חוץ לקדירה הוי רק צלי ואינו אוסר רק כדי נטילה, וכן תמה הש"ך (סי' צב), ולזה הוכיח הב"י שאף חתיכה הנאסר מבב"ח אמרינן בי' חתיכה נ"נ דהוי איסור מחמת עצמו, ומה"ט כל החתיכה אסורה דנטילה חוזר ואוסר כדי נטילה וחוזר ואוסר דבב"ח ל"א כל הנאסר וכו', וכמבואר (סימן קה ס"ז) ע"ש בש"ך, וכ"ז אם גם הנאסר מבב"ח הוי איסור מחמת עצמו אבל אם נימא כסברת הש"ך הנ"ל לא הו"ל לאסור רק ב' נטילות דהנטילה הראשונה הוי איסור מחמת עצמו אבל הנטילה ב' הוא רק נאסר מבב"ח והדרי' לכללי דכל הנאסר וכו' אע"כ כדעת הב"י וק"ל". וכיו"ב מבואר בגי' הרעק"א על החוו"ד סי' צו, ז"ל "דטעם הבלוע אינו יוצא בלא רוטב והא דלא חיישינן דלאחר שנעשה הזית נבילה חזר ונבלע מהזית בסכין וחוזר ואוסר האחרים היינו כיון דהטעם הבלוע אינו יוצא מהזית ממילא אין הנאסר יכול לאסור וכו' ומ"מ יש לדון דאולי נבלע בסכין בשר בחלב ובזה כיון שהזית נעשה נבילה מבב"ח דיינינן ליה כבב"ח עצמו עיין בש"ך סי' צד סקכ"ב ובב"ח לא אמרינן אין הנאסר יכול לאסור עי' בש"ך סי' קה סקט"ז".
ויש להעיר מד' הגמ' בדק"ח דמתרצי' גדי אסרה תורה ולא חלב, ולכאורה כקו' הר"י על רשב"ם יש להק' על שיטת הב"י, דאם בב"ח בירקות ל"א ביה אין הנאסר וכו' אכתי החלב יאסור במשהו כדין מב"מ. (ואין לחלק בין דין הולכת האיסור שדן בו הרעק"א לדינא דאין הנאסר וכו', דהרי החילוק בין בב"ח לשאר איסורים לגבי שני הכללים הוא אותו חילוק). ואולי יל"פ בזה דכל החומר של בב"ח בירקות הוא רק משום דבב"ח הוא איסור של תערובת, ואז אמרי' דהירקות נכללים בתערובת האיסור, אבל אם גדי אסרה תורה ולא חלב אז לא נאמרו כ"ד הב"י. וצ"ע.
ויש לציין בדין זה עוד ידיעה חשובה, דהנה הפליתי הק' בד' הגמ' דאמרי' דליכא למילף טכ"ע מבב"ח כי בב"ח חידוש הוא, ואתי' למילף מגיעולי מדין, וק' דדלמא בעו כלי מדין הגעלה משום חששא דהם בלועים מבב"ח. ויל"ע בקו' זו, אם טכ"ע לאו דאו' ורק בבב"ח אמרי' טכ"ע, האם רק טעם הבשר בחלב וטעם החלב בבשר חשיב, או דהמכוון בזה הוא דגם טעם בב"ח שנתערב בדבר אחר יש בו דין טכ"ע מדאו', אלא דלא ילפי' מיניה לשאר איסורים כי בב"ח חידוש הוא. ועמד בזה הגאון רבי ליבוש רוקח מקאסנטין, ונדפסו דבריו בחוו"ד סוף הל' בב"ח, אלא שהוא מציין על זה את ד' הש"ך בסי' צד. ומבואר דס"ל (לו ולחותנו, כמבואר שם) דיש לדחות את קו' הפליתי בדרך הנ"ל, רק אי סבירא לן כהש"ך, אבל לשיטת הב"י דבב"ח בירקות יש לו חומר של חענ"ן דבב"ח, ה"ה דאם טכ"ע זה רק בבב"ח ולא בשאר איסורים, דבב"ח בירקות יש לו דין טכ"ע כבב"ח ממש. והדברים נשגבים.
ובאמת הרי גם הט"ז הנ"ל בסי' פז הוסיף עוד, דאף לענין החילוק בין בב"ח לשאר איסורים בדין חתיכה הראויה להתכבד, אם צד אחד נאסר דמי לשאר איסורים. והיינו דהרי כ' הראשונים דל"א דחהר"ל אינה בטילה אלא כשהאיסור הוא בגופה, אבל כשאיסור החתיכה הוא מכח בליעת איסור ה"ה בטילה, אמנם חילקו בזה דבב"ח שאני כיון דהכל הוי מכלל האיסור דהא תרווייהו היתר מעיקרא וכו'. ובזה נמי כ' הט"ז שם "דהא דהחמיר שם בבשר בחלב הוא מטעם שהחתיכה עצמה נעשית נבילה כמבואר בב"י שם בשם ת"ה וסמ"ק וסה"ת דכיון דנתבשל בשר בחלב נעשה גוף אחד של איסור משא"כ בשאר איסורין כו' עכ"ל וכאן לא שייך לומר כן דיש באחד מהם איסור דאורייתא בלאו תערובת בשר בחלב מש"ה הוי בשר בחלב שלו עכ"פ לא גריע משאר איסור בלוע ואין בו משום ראוי להתכבד". וצ"ע.
♦
דין חענ"ן בתערובת יבש ביבש
הראשונים דנו בראיית רבינו אפרים דל"א חענ"ן בשאר איסורים, מהא דתנן אין המדומע חוזר ומדמע, וכתבו לדחות דל"א חענ"ן בתערובת יבש ביבש, דיש לחלק בין דבר יבש לדבר הנאסר ע"י בליעה. ובאמת להסוברים דיסוד דין חענ"ן בשאר איסורים הוא מחמת דין "נהפך" האמור בדין טעם כעיקר, א"כ פשוט דבתערובת של יבש ל"א חענ"ן, ואף דלגבי מין במינו אמרי' חענ"ן, זה רק משום גזירה אטו מין בשאינו מינו, אבל בתערובת יבש הרי אין שום נתינת טעם ול"א חענ"ן.
אמנם הרמב"ן בתו"ד מציע לומר דבאמת הדבר תלוי בפלוג', ז"ל: "הא דאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. איכא דקשיא ליה הא דתנן במסכת תמורה אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון ואין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון וכו' וניחא ליה שאני מדמע ומחמץ שהוא ביבש ואין אומרין חתיכה עצמה נעשת נבלה אלא באיסור לח או בבלוע, ומים שאובין קולא דרבנן היא וכו' ושוב מצאתי במסכת מקואות בפ"ג דפליגי רבנן אמתני' דתמורה דאין המים השאובין פוסלין אלא לפי חשבון, דתנן התם וכו' שמעינן מינה דמים פסולין לר' יהושע אינן פוסלין אלא לפי חשבון, ולרבנן כולן נעשין שאובין ופוסלין, ופסק הרמב"ם ז"ל נמי כרבנן וכן פסק חתיכה עצמה נעשית נבלה, וש"מ דכולה מילתא פלוגתא היא בין בלח בין ביבש בין בחתיכה".
והצ"ע בכל זה, דהראשונים לא הביאו ראיה מהמשנה של גיד וכו' דאיירי' בה, דהנה תני במתני': "גיד הנשה שנתבשל עם הגידים בזמן שמכירו בנותן טעם ואם לאו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם וכן חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם", ומקשינן בגמ' על הגיד ועל החתיכה למה לא יבטלו ברובא, ומתרצי' דגיד אינו בטל ברוב כי הוי בריה, וחתיכה היא ראויה להתכבד וכו' ואינה בטילה ברוב. וא"כ יש לפנינו תערובת של גידין או חתיכות וכולן באיסור קיימי משום דאין שם ביטול ברוב, ואי נימא דאמרי' חענ"ן על יבש ביבש, א"כ צריך להיות שיעור ברוטב כנגד כל הגידין והחתיכות, ובודאי מבואר במשנה לא כך. וצ"ע למה הראשונים לא דנו ממשנה זו. (ואמנם הדבר תלוי בפלוג' הפוסקים האם אמרי' חענ"ן לגבי איסור דדרבנן, ואולי גם יש לחלק בין איסור דרבנן להיכא דהאיסור מדאו' ורק מדרבנן אינו בטל ברוב).
ואולי י"ל בזה דבר חדש, דהנה הנידון לומר חענ"ן גם על יבש ביבש ע"כ מורה שאין כאן הגדרה בהל' טעם כעיקר ונהפך וכו', אלא סברא בפנ"ע היא בכל תערובת שאסור לאכול את כולה מחמת האיסור המעורב בה, דגדר האיסור הוא דההיתר נמי נהפך לאיסור. דהנה עיקר היסוד של ביטול ברוב הוא בהיות כל התערובת כיחידה אחת, וצריך לפסוק על כולה איסור או היתר, ובזה אמרי' אחרי רבים להטות להגדיר הכל כפי הרוב, (וכלשון הרשב"א בתוה"ב: "כל שאין אתה יכול לברור דבר מתוך דבר אלו היית אוסר הרוב מפני המיעוט נמצא שאין המיעוט בטל", ושם כד, א כ"כ ביתר ביאור: "שאין דבר מצטרף לבטל את האיסור אלא מה שנכנס בספק מחמת האיסור דכלפי שהאיסור מכניסו בספק מתעורר הוא לבטלו, מה שאינו נכנס בספק איסור מחמת האיסור מה לו להצטרף עם אחר לבטל את האיסור וכו' שאין ראוי להצטרף אלא הנכנס בספק"), אבל בגוונא דליכא רוב ומיעוט וכגון דאיכא מחצה על מחצה, או שאין דין ביטול ברוב מאיזה טעם, א"כ חוזר הכל להיות מוגדר כפי האיסור המעורב בו, ולכן אם אמרי' חענ"ן אז חוזר ומדמע לפי חשבון וכו'.
והנה מצינו ברא"ש (סי' לז) שהאריך להוכיח דעל אף שבביטול ברוב מותר לאכול הכל כי האיסור נהפך להיתר, מ"מ אם נתרבה שיעור האיסור הר"ז חוזר וניעור, והביא ראיה שם עוד "דאפי' לקולא אמרינן מצא מין את מינו וניעור וכו' ואע"פ דמעיקרא נאסרו הואיל וחזרו והותירו בטחינה שמצא הנתותר את מינו הנאסר וניעור מאיסורו מצטרף עמו והותר הכל, כל שכן שהאיסור מצא מין את מינו המותר וניעור מהיתירו ונצטרף עמו ואוסרין ההיתר", וצ"ע מהיכ"ת לומר שיישאר באיסורו, ומה זה נוגע לההיתר שחל ע"י ביטול ברוב למילף מיניה בק"ו. (ובמקור הדברים בתש' מהר"ם הנד' ברשב"א ח"א סי' תשל ובמיוחסות סי' קפב הק' כן על דבריו ותירצם, אבל הרא"ש לכאורה לא נחית לזה). וע"כ דהרא"ש הבין דאע"ג דאליבא דאמת ל"א חענ"ן ביבש ביבש מ"מ ודאי גדר הדין הוא שהכל נאסר, והיה ראוי להיות גם שיישאר באיסורו, ואעפ"כ אמרי' חוזר וניעור, ומינה איכא למילף דבנתרבה האיסור נמי אמרי' חוזר וניעור ופקע ההיתר. וא"כ זהו הצד שדנו בו הראשונים למימר חענ"ן גבי יבש יבש, (ועכ"פ מדרבנן), דכל ההיתר נאסר כי בע"כ לכל התערובת יש דין אחד, ול"א חוזר וניעור אפי' אם נתרבה ההיתר אא"כ נתרבה כנגד כולו.
וא"כ י"ל בזה דבר חדש, דהנה בהא דבריה אינה בטילה וכן חהר"ל ושאר דברים חשובים דלא בטלי, (ובפשטות זה רק מדרבנן), נראה דהגדר בזה הוא דהני דברים חשובים צריכים להיות נידונים בפנ"ע, ומה"ט לא חייל בהו ההיתר של רוב התערובת כי יש להם חשיבות בפנ"ע ולא מוגדרים רק כחלק אחד מיחידת התערובת. וכבר עמדו בזה האחרו' לגבי לש' הר"מ גבי גיד ד"אם אינו מכירו הכל אסור מפני שהוא בריה בפני עצמו הרי הוא חשוב ואוסר בכל שהוא". וא"כ י"ל דכפי השיעור שהגיד והחתיכה עומדים בפנ"ע ולא חל בהו דין הרוב, ה"ה דלא חל על ידם בכל ההיתר דין חענ"ן, כי כמו שהם לא נגדרים כהיתר ע"פ רוב התערובת, כך גם התערובת אינה נגדרת לאיסור מחמתם, כי אדרבה אם נגדיר את כל התערובת כיחידה אחת הכוללת את הגיד והחתיכה הרי אדרבה הכל יהיה מותר, וכל צד האיסור בזה הוא מחמת שהגיד והחתיכה עומדים בפנ"ע. ולכן הראשונים לא הביאו מהאי מתני' מקור ברור להא דל"א חענ"ן גבי יבש ביבש.
♦ ♦ ♦