עיון במצות ניחום אבלים

הרב דוד הירש
עיון במצות ניחום אבלים
"כאשר אבלים ינחם" (איוב כט, כה)
אין המנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל
הגמרא במועד קטן (כח:) אומרת: "אמר רבי יוחנן, אין מנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח אבל, שנאמר (איוב ג, א): 'אחרי כן פתח איוב את פיהו' והדר (שם ד, א): 'ויען אליפז התימני'".
כך נפסק ברמב"ם (הלכות אבל פרק יג, ה"ג): "...ואין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע... ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחלה, שנאמר (איוב ב, יג): 'ואין דובר אליו דבר', וכתיב: 'אחרי כן פתח איוב את פיהו וגו' ויען אליפז'".
וברא"ש (מועד קטן פ"ג סימן צט): "אמר רב יהודה אמר רב, אין המנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל, שנאמר: 'ואין דובר אליו דבר', וכתיב בתריה: 'אחרי כן פתח איוב את פיהו ויקלל את יומו', הדר: 'ויען אליפז התימני ויאמר'".
וכן פוסק הטור (יו"ד סימן שעו): "אין המנחמין רשאין לפתוח עד שיפתח האבל תחלה". ובאותה לשון נפסקו הדברים גם בשו"ע (יו"ד סימן שעו ס"א).
[בענין שתיקת האבל יעוין בגמרא ב"ב (טז:): "מה עדשה זו אין לה פה (כמו שיש לפולין ולשאר מיני קטנית כמין סדק – רש"י. שאין לה שום ביקוע – רבינו גרשום) אף אבל אין לו פה (שהוא יושב ודומם – רש"י)].
♦
שני טעמים שונים לדין זה
בטעמה של הלכה זו ביאר הלבוש (יו"ד סימן שעו): "אין המנחמים רשאין לפתוח עד שיפתח האבל תחלה, וטעמא דמסתבר הוא כלומר שהוא מתחיל להראות צערו שמצטער מאד על מתו ואחר כך מתחילין לנחמו, אבל מקודם אין שייך לנחמו דשמא אינו מצער על מתו".
ה"ערוך השולחן" (יו"ד שעו ס"א) מנמק באופן שונה: "ויראה לי הטעם, דענין ניחום אבלים הוא להצדיק דינו של הקב"ה כמו שאמר איוב: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך", ולנחמו מעצבונו, ולכן מחויב האבל מקודם להצדיק דינו. וראיה לזה ממ"ש הטור בשם הרמב"ן במנהגי הקדמונים שהאבל התחיל לומר דיין האמת (ע' באר הגולה אות א')".
אודה ואבוש שלא זכיתי להבין טעמו ונימוקו של ערוה"ש. אדרבה, אם ענין דיבורם של המנחמים הוא לגרום לאבל להצדיק דינו של הקב"ה – היה מובן יותר שהם יפתחו בדברי ניחום עד שיגרמו לאבל "להגיד כי ישר ה'...", ולא מובן לענ"ד מאי שייאטה הך ד"ענין ניחום אבלים הוא להצדיק דינו של הקב"ה" להך דלכן יהיה "מחויב האבל מקודם להצדיק דינו" [ואמנם הפסוק שהוא מביא, "ה' נתן" וגו', באמת נאמר ע"י איוב (א, כא) קודם שבאו לנחמו, אך היא הנותנת, לא נראה בסוגיית הגמרא שיש קשר בין אמירה זו של איוב לבין הניחום שניחמוהו, ואדרבה: הלא רעיו שתקו "ואין דובר אליו דבר" לאחר שאמר "ה' נתן..." [אלא שכיון שאמר זאת קודם הגיעם, אולי לגביהם אין זה נחשב כפתיחה שלו בדברים (ואולי לא ידעו כלל שאמר זאת)]. זאת ועוד, במה שפתח לאחר מכן בדברים בפני רעיו לא נראה ענין צידוק הדין אלא (ג, א) "אחרי כן פתח איוב את פיהו ויקלל את יומו"].
♦
אנחה - האם נחשבת כפתיחה בדברים?
מסופר על הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון ("נסיך ממלכת התורה" עמ' 361): "חזרו בפניו על חידוש להלכה בשם גדול אחד, שאמר בהא דקיימא לן שאין המנחמים מדברים עד שהאבל יפתח תחילה, שאין המכוון בזה לדיבור כפשוטו, ואף אם האבל משמיע אנחה - גם זה לסוג של דיבור יחשב, לענין זה.
אך הוא הגיב בפליאה לשמע החידוש, ואמר שזה תמוה, דהלא מקור הדין שיש לשתוק עד שהאבל יפתח נלמד בגמרא מהא דכתיב אצל איוב 'ואין דובר אליו דבר', וכתיב 'אחרי כן פתח איוב את פיהו', ואם כדברי אותו אדם גדול זצ"ל שאנחה גם היא סוג של דיבור, אם כן על כרחך יש לומר שבמשך כל שבעת הימים האלו [כמבואר שם (ב, יג): "וישבו איתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר…"] איוב לא רק ששתק ולא הוציא מילה מפיו, אלא גם לא הוציא מקרבו שום אנחה כלשהי, אתמהה".
אכן, בספר "ועלהו לא יבול" (ח"ב, עמ' קמז) מבואר, שכחידוש זה שהובא כאן בשם אדם גדול אחד, כך סברו להלכה הגר"ש סלנט, הגרי"מ חרל"פ והגרש"ז אויערבך, זכר צדיקים לברכה. אשר על כן אמרתי לנסות להפך בזכות פסק הלכה זה של שלושת הרועים, ולהצדיק הצדיקים דמעיקרא, וכדבעינן למימר לקמן.
♦
דינה של אנחה תלוי בשני טעמי ההלכה
לגופו של חידוש, היה נראה לכאורה לתלות זאת בשני הטעמים שהבאנו לעיל לכך שהאבל צריך לפתוח תחילה: לפי הלבוש, שהטעם הוא "שהוא מתחיל להראות צערו שמצטער מאד על מתו ואחר כך מתחילין לנחמו, אבל מקודם אין שייך לנחמו דשמא אינו מצער על מתו" – הרי שגם אנחה שפיר מוכיחה שהוא מצטער, ויכולים המנחמים לדבר אליו. אך לפי טעמו של ערוה"ש, שמחויב האבל מקודם להצדיק דינו – פשיטא שאנחה זו אין לה ולא כלום עם הצדקת הדין, ולא תחשב כפתיחת האבל בדברים [וכיון שבעניותין טעמו של ערוה"ש לא ברירא לן, כפי שכתבנו לעיל, נישאֵר עם טעם הלבוש. אשר לפי זה חידוש הגדולים הנ"ל קם וגם ניצב, שאנחה כדיבור תחשב בנידוננו].
♦
"המנחמין באין אצל האבלים...ואומרים להן" - והרי לא פתח האבל בדברים?
הנה זו לשון הרמב"ם בתחילת פי"ג דאבל (הלכות א-ב): "כיצד מנחמין את האבלים, אחר שקוברין את המת מתקבצין האבלים ועומדין בצד בית הקברות, וכל המלוין את המת עומדין סביב להן שורה לפני שורה... האבלים עומדין לשמאל המנחמין, וכל המנחמין באין אצל האבלים אחד אחד ואומרים להן תנוחמו מן השמים...".
ולכאורה הקושיה מזדעקת: אם ניחומים הם אלו, הלא מיד בהמשך (הלכה ג) פוסק הרמב"ם כפי שהבאנו לעיל: "ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחלה...", וכאן הרי לא דיברו האבלים מאומה, כיצד אפוא יתכן הניחום באופן זה?
♦
תשובת האגרו"מ: אין זה ניחום, וממילא אינו מחייב פתיחת האבל
מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל התייחס לשאלה זו (שו"ת אגרות משה או"ח ח"ה סימן כ', אות כא), והוא טוען שבאמירה כגון זו, "תנוחמו מן השמים", "המקום ינחם אתכם" וכדומה - אין יוצאין ידי חובת עיקר החיוב של ניחום אבלים (שהמצוה היא לדבר דברים שיגרמו לאבל להתנחם ושתשקוט רוחו עליו, "כדמצינו בחברי דאיוב שבאו אליו לנחמו, שהרבו לדבר אליו, וכן אליהוא, והקב"ה בעצמו, עד שנשקט רוחו עליו", ואילו משפטים קצרים אלו הם רק ברכה שהשי"ת יתן לו חיזוק להתנחם) – אשר על כן גם לא שייך לגביהם הדין שאין המנחמין רשאין לפתוח עד שיפתח האבל תחילה, היות וזה אינו הניחום.
וזו לשון הגרמ"פ זצ"ל: "ואיכא במו"ק דף כ"ח ע"ב, א"ר יוחנן אין מנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח אבל, שנאמר אחרי כן פתח איוב את פיהו, והדר ויען אליפז התימני. שלא שייך זה לעניין אמירת המקום ינחם אותך, שברכה זו שייך אף כשאין האבל אומר כלום".
אכן בתוך דבריו הוא מעלה אפשרות נוספת ליישוב השאלה: "...שם אפשר לומר, דעמידת אבלים במקום שעושין השורה לנחם הוא כהתחלה בדיבור". אלא שהוא כותב על כך: "אבל יותר מסתבר לומר דאין זה התחלת דברים מהאבל, אלא דלתנחומים אלו שמברכו שהמקום ינחמהו וא"א לומר יותר, כמו בזמן השורה... אין צורך להתחלה דאבל, משום שאין זה חיוב התנחומין ממש, שהוא להשקיט את רוחו, שאינו יוצא בזה אלא בישיבה לדבר עמו. וכמו דאשכחן בסוף מו"ק דף כ"ח ע"ב, בעובדא שמתו בניו של רבי ישמעאל ונכנסו ד' זקנים לנחמו, רבי טרפון ורבי יוסי הגלילי ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, ששם הוא דינא דרבי יוחנן דאין מנחמין רשאין לומר עד שיפתח אבל".
♦
מלשון הרמב"ם נראה שמדובר בקיום גמור של מצות הניחום
ובאימה אומַר דלענ"ד תרוצו צ"ע. דזו לשון הרמב"ם (הל' אבל פי"ג הלכות א-ב, וכפי שהבאנו לעיל): "כיצד מנחמין את האבלים, אחר שקוברין את המת מתקבצין האבלים ועומדין בצד בית הקברות, וכל המלוין את המת עומדין סביב להן שורה לפני שורה... האבלים עומדין לשמאל המנחמין, וכל המנחמין באין אצל האבלים אחד אחד ואומרים להן תנוחמו מן השמים, ואחר כך הולך האבל לביתו...". הרי ששפתי הר"מ ברור מללו: "כיצד מנחמין את האבלים?", ואיך נבוא ונאמר שזה אינו כלול בעיקר מצות הניחום?. וכן נוקט הרמב"ם פעמיים בביטוי "המנחמין": "האבלים עומדין לשמאל המנחמין, וכל המנחמין באין אצל האבלים אחד אחד ואומרים להן תנוחמו מן השמים", והיה יכול לנקוט בביטוי: המלוין, וכפי שאומר בתחילה "וכל המלוין את המת עומדין סביב להן שורה לפני שורה" כך יכול היה להמשיך: 'האבלים עומדין לשמאל המלוין, וכל המלוין באין אצל האבלים אחד אחד...', ומדלא נקט הכי אלא "המנחמין" (וכן כאמור מה"כותרת" שנתן להלכה זו: "כיצד מנחמין את האבלים") נראה לענ"ד שדעת הרמב"ם שאמירה זו ד"תנוחמו מן השמים" בצד בית הקברות הויא קיום של עצם מצות ניחום אבלים גופא.
[עוד נראה לענ"ד שניתן לדייק זאת גם מדברי הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ה ה"ז. ויעוין להלן): "...ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו מפני שהוא בהול עד שיקברהו", משמע שמיד לאחר הקבורה ניתן לקיים מצות ניחום בשלימות].
♦
בזה מוסברים דברי הרמב"ם שמעמד השורה מתקיים בצד בית הקברות
נראה לי שאולי אפשר להסביר בכך גם את דיוק לשון הרמב"ם הנ"ל: "אחר שקוברין את המת מתקבצין האבלים ועומדין בצד בית הקברות...". אין הרמב"ם נוקט מילים בעלמא, וכל מילה בלשונו הזהב מדויקת, כידוע. מה זה משנה היכן יתקיים מעמד השורה? והרי האבלים והמלוים כבר נמצאים בבית הקברות, ומדוע היה על הרמב"ם להדגיש שההתאספות היא "בצד בית הקברות"?
לדברינו יתכן, שהיות ובמעמד השורה ובאמירת "תנוחמו מן השמים" ע"י המלוים יש קיום גמור של מצות ניחום אבלים, הרי שכשם שפוסק רבינו (הלכות אבל פי"ד הי"ג): "לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפילין בידו וספר תורה בזרועו, ולא יתפלל שם, וברחוק ארבע אמות מותר", והסיבה לאיסור זה היא משום "לועג לרש חרף עושהו" (משלי יז, ה) כדאיתא במסכת ברכות (יח.), כך סובר רבינו שגם כל מצוה אחרת שניתן לקיימה מחוץ לארבע אמות של קברים – אסור לעשותה בסמוך לקבר, משום "לועג לרש", ואף מצות ניחום אבלים כאחת מהן, ומשום הכי הדגיש שמעמד השורה, שהוא ניחום לכל דבר וענין, יהיה בצד בית הקברות ולא בתוך ארבע אמות של הקבר.
♦
עמידת האבלים במקום שעושים השורה - כהתחלה בדיבור
אם כנים דברינו שאמירת "תנוחמו מן השמים" במעמד השורה בצד ביה"ק יש בה קיום גמור של עצם המצוה דניחום האבלים (דלא כהאגרו"מ), חוזרת וניעורה השאלה: כיצד יתכן לנחם, כאשר האבלים טרם אמרו מאומה?
על כרחנו נחזור לתירוץ שהבליע מרן הגרמ"פ בתוך מהלכו, ולא היה מסתבר בעיניו כל כך: "אפשר לומר דעמידת אבלים במקום שעושין השורה לנחם הוא כהתחלה בדיבור" [גם הסבר זה מובן לענ"ד דוקא לטעם הלבוש, דבביאת האבל למקום השורה במטרה לשמוע את ניחומי המלוים הרי הוא מגלה שהוא מצטער ורוצה להתנחם. אך לטעם ערוך השולחן – איזה צידוק הדין נשמע מפי האבל בכך שהוא עומד במקום שעושין השורה?].
ואם כנה יישוב זה של האגרו"מ, זכינו לדין שיש צורה של "יפתח האבל תחילה" שאינה דוקא ע"י דיבור, אלא עשיית מעשה המוכיח על צערו.
מעתה אף אנו נאמר: גם אנחה לא יצאה מכלל זה, ואף היא כ"פתיחה" נחשבת לענין זה, וככל הנ"ל.
♦
האם איוב לא נאנח?
עדיין ניצבת בפנינו תמיהת הגרש"ז ברוידא, שאם כך "על כרחך יש לומר שבמשך כל שבעת הימים האלו איוב לא רק ששתק ולא הוציא מילה מפיו, אלא גם לא הוציא מקרבו שום אנחה כלשהי, אתמהה"?
נראה להסביר בהקדם שאלה: לכאורה קשה מאוד על טעם הלבוש לאיסור הפתיחה בדברים קודם שיפתח האבל ("שהוא מתחיל להראות צערו שמצטער מאד על מתו ואחר כך מתחילין לנחמו, אבל מקודם אין שייך לנחמו דשמא אינו מצער על מתו"), הלא כל איסור זה נלמד מאיוב, ושם נאמר (ב, יג) "וישבו איתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות, ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאוד", הרי מפורש שראו רעיו עד כמה הוא מצטער, וא"כ לטעם הלבוש יכלו הם לפתוח בדברים, ומדוע "אין דובר אליו דבר"?
אלא צריך לומר, שבפסוק כתובים דברים פשוטים וברורים, "ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאוד", דהיינו: דוקא מפני שראו את גודל כאבו – הבינו שאין זה הזמן המתאים לדברי ניחום. כך מסביר ה"מצודת דוד" על אתר: "ואין דובר - אין מי בהם דובר אליו דבר, כי ראו אשר גדל הכאב מאד ולא מצאו עדיין מקום לנחמו". והנה שנינו במסכת אבות (פ"ד מי"ח): "רבי שמעון בן אלעזר אומר: אל תרצה את חבירך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו" [ומסבירים המפרשים: "שמתוך שצרתו עומדת בפניו אינו מקבל תנחומין" - רש"י (והרשב"ץ ב"מגן אבות" אף מביא מאיוב: כי לא יועילו התנחומין באותה שעה, כמו שהיה אומר איוב [כא, לד] "ואיך תנחמוני הבל"). "כי בשעת העצבון - הנחמה מוספת עליו כעס, ובא לומר דברים לא טובים" - רבינו יונה. "דאדרבה כשיראה שאין אדם מצטער בצערו, יצטער יותר" - תפארת ישראל], ונפסקו הדברים ברמב"ם (הלכות דעות פ"ה ה"ז): "תלמיד חכם... אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לאו שותק, כיצד, לא ירצה חבירו בשעת כעסו... ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו מפני שהוא בהול עד שיקברהו, וכן כל כיוצא באלו". ונראה דכך אצל איוב, מגודל הכאב היו עדיין שבעת הימים והלילות הללו כעין מצב של "מתו מוטל לפניו" ולא היה הזמן כשר לתנחומין.
ומה שחז"ל למדו משם שלא יפתחו המנחמים קודם שיפתח האבל, נראה שזו אסמכתא בעלמא מאיוב לדין זה, שהוא דין דרבנן וסיבתו כפי שכתב הלבוש כדי שידעו המנחמים שאכן האבל מצטער (ולכן גם אנחה תועיל לכך כפי שהבאנו והסברנו). מה שאין כן שם באיוב הסיבה שלא דיברו היתה הפוכה וכנ"ל שראו שהכאב גדול מאוד ולא שייך בשלב זה לנחמו, אשר לפי זה אנחה של איוב באותם ימים של שתיקה לא היתה מעלה ולא מורידה, ואולי היתה מראה לרעיו עוד יותר עד כמה גדל כאבו, ולכן במקרה של איוב מה לי אם נאנח או לא נאנח – שתיקת הרֵעים נבעה מסיבה שונה והפוכה מאשר סיבת השתיקה שהורונו חז"ל קודם שיפתח האבל, ורק הביאו להוראתם אסמכתא משם, ככל אסמכתאות שבדברי חז"ל. ומיושבת לענ"ד בסייעתא דשמיא תמיהת הגרש"ז ברוידא זצ"ל.
♦
העולה מן המדובר
א. אין המנחמין רשאין לפתוח עד שיפתח האבל תחילה.
ב. הטעם, ללבוש: מקודם אין שייך לנחמו דשמא אינו מצטער על מתו. לערוה"ש: מחויב האבל מקודם להצדיק דינו של הקב"ה [ותמהנו על טעמו של ערוה"ש].
ג. אנחה נחשבת כפתיחת האבל בדברים [הגר"ש סלנט, הגרי"מ חרל"פ, הגרש"ז אויערבך. והגרש"ז ברוידא תמה על כך].
ד. נראה שללבוש אנחה תועיל כפתיחה בדברים ולערוה"ש לא תועיל.
ה. לגר"מ פיינשטיין אמירת "תנוחמו מן השמים" בשעת מעמד השורה שלאחר הקבורה, אינה מעיקר הניחום ואינה מחייבת פתיחת האבל בדברים. תמהנו עליו מדברי הרמב"ם.
ו. מעמד השורה נעשה בצד בית הקברות (רמב"ם), נראה שהסיבה היא שלא לעבור על "לועג לרש חרף עושהו" בקיום מצות ניחום האבלים סמוך לקברים.
ז. עמידת האבלים במקום שעושים השורה נחשבת כהתחלה בדיבור (סברת הגרמ"פ, וכך נראה לענ"ד).
ח. הלימוד מאיוב ורעיו הוא אסמכתא לדינם של חז"ל, אך שם סיבת שתיקתם היתה אחרת.
יעזור השי"ת ובקרוב נזכה לקיום הייעוד (ישעיהו כה, ח) "בלע המות לנצח, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דיבר".
♦ ♦ ♦