יצחק קושלבסקי
בעניין הדר קבלוה בימי אחשוורוש
וכי נס המגילה גדול מנסי יציאת מצרים?
בגמרא שבת (פח.) איתא: "ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט, כז) קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר".
מבואר בגמרא שבמתן תורה לא קבלו ישראל את התורה מאהבה ומרצון אלא בכפייה [ומכאן מודעא רבא לאורייתא, כלומר אפשרות לטעון שאין להעניש את עם ישראל על שלא שמרו את התורה שהרי היה זה בכפייה], ורק בימי אחשוורוש קבלו את התורה מדעת ומרצון וכן מבואר בדברי רבנו תם בתוספות שם (ד"ה מודעא רבה לאורייתא).
וברש"י ותוספות מבואר שבימי אחשוורוש קבלו את התורה מרצון: "מאהבת הנס שנעשה להם".
והדברים מתמיהים, שהרי בזמן מתן תורה נעשו לעם ישראל ניסים הגדולים לאין ערוך ולאין שיעור באיכות ובכמות על הנס שנעשה בימי אחשוורוש, ואם כן מה התחדש בימי אחשוורוש שקבלו מחמת הנס את התורה מאהבה.
♦
ביאור א'
יציאת מצרים מעבדות לחרות ונס המגילה ממוות לחיים
ולכאורה יש לומר שנסי יציאת מצרים היו רק ליציאה מעבדות לחרות ואילו נס המגילה היה ממוות לחיים, (וכמבואר בגמרא לשון זו לגבי חיוב הלל בפורים) וכן כתב הרמב"ן (בסוגיין). אך גם זה קשה שהרי אף ביציאת מצרים היה ממוות לחיים, שהרי נגזרה גזרת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". ואף במדבר נעשו נסים רבים שהושיעו את עם ישראל כולו ממוות לחיים, כמו נס המים ונס המן. [ואכמ"ל למה הגמרא קוראת ליציאת מצרים רק מעבדות לחרות].
♦
ביאור ב'
נס המגילה היה מעל דרגתם
ושמעתי כי יש אומרים שהחידוש בנס המגילה שאף שלא היו ראויים לנס מכל מקום נושעו מחמת התפילות, ולכן התעוררו לאהבה. אולם גם זה קשה שהרי אף ביציאת מצרים לא היו ראויים לנס מצד דרגתם, כמבואר בחז"ל (שמות רבה כא, ז) שבקריעת ים סוף אמר שרו של ים הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה ומה נשתנו אלו מאלו. וכן מבואר במדרש לגבי עתניאל בן קנז שכתוב עליו (שופטים ג, ו) "ותהי עליו רוח ה' ויקם להושיע את ישראל", שעתניאל בן קנז לא רצה להושיע את ישראל כי עברו על האיסור לכרות ברית עם עמי כנען ולמדו ממעשיהם ולכן נענשו, עד שדרש את הפסוק "ראה ראיתי" שאמר הקב"ה למשה, שראיתי שיעבדו את העגל ואף על פי כן ראיתי את זעקתם, ומבואר גם כן שאף יציאת מצרים לא היתה בגלל דרגתם של ישראל אלא למרות דרגתם.
♦
ביאור ג'
נסי יציאת מצרים הם בגדר עצם הכפייה
עוד שמעתי לבאר עניין זה (מהרה"ג דן מייזלס שליט"א, והרחיב בזה בספרו "עֹז לו בך"), על פי מה שכתב המשך חכמה לבאר מה הפשט שכפה עליהם הר כגיגית, דהיינו שהגילוי היה כל כך בהיר וברור שלא נשאר כל מקום לבחירה, וכמו שכל אדם שפוי לא ישתה רעל, כן היה הגילוי והבירור לעם ישראל במתן תורה. [ולפי"ז אפשר לבאר דברי המהר"ל שסובר שלא היה שייך לקבל את התורה ללא כפיה וזה כוונתו שלא היה לבנ"י אפשרות בחירה, ואכמ"ל].
ולפי זה דווקא הנסים של יציאת מצרים לא שייך בהם מתוך אהבת הנס, שהרי נסים אלו הם חלק מהסיבה שמתן תורה ביציאת מצרים היה מוגדר ככפייה, ורק במגילת אסתר שכבר היתה שכינה בהסתר, ואפילו בבית המקדש כבר לא היתה שכינה בגילוייה, אז הוביל הנס לקבלה מרצון ומדעת, דהיינו שיש אפשרות בחירה לבחור בצד השני ולכפור בנס, ומכל מקום בחרו ישראל להכיר בנס ולקבל את התורה. אמנם עדיין הלשון מאהבת הנס קשה קצת לביאור זה.
♦
ביאור ד'
נס המגילה שינה לעם ישראל את היחס לתורה
ואולי יש לבאר בגמרא באופן אחר לגמרי מה התחדש בימי אחשוורוש. והוא, שממתן תורה ועד עתה אמנם קבלו בני ישראל את התורה, אך היה זה בגדר כפייה, וגדר הכפייה היה שבני ישראל הסתכלו על התורה כרשימת דרישות ומטלות ומצוות, שמי שעושה את מה שמותר לעשות יקבל שכר, ומי שיעבור על מה שאסור לעשות יקבל עונש, ובעל כרחם מקיימים זאת, כי לא רוצים לקבל עונש ומבקשים לקבל שכר. וכל זה מוגדר כמודעא רבה לאורייתא, כי סוף סוף אין כאן דעת ורצון והסכמה שלמה לקבל את התורה מצד עצמה.
אך כשהגיעה גזרת המן ואחשוורוש, השתנתה כל התמונה.
הרי המן אומר לאחשוורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ואת דתי המלך אינם עושים וכו'. ועיין בילקוט מעם לועז שמאריך מאד (על פי המדרש) בדברי המן לאחשוורוש, וכותב שהמן תיאר בדבריו את כל השינויים בין הליכות היהודים לבין הליכות אומות העולם. ומבואר מכל זה שהמן היה הראשון שעמד על כך שעם ישראל שונה לחלוטין מכל יתר אומות העולם. אין זה עוד עם שיש לו דת ככל יתר העמים שלהם יש את הדתות שלהם, אלא עם ישראל עומד לעצמו כעם מיוחד על במת ההיסטוריה שאין כדוגמתו. מהרגע שקמים בבוקר ופותחים את העיניים עד הרגע שסוגרים את העיניים לפני השינה, אין אפילו רגע אחד שאין בו הדרכה איך לנהוג והנחיות מה לעשות. בכל יתר הדתות יש אמנם מצוות של הדת, אך אין הן מגדירות את כל היום ואת כל החיים של בני אותה הדת. רק ביהדות שהיא תורת חיים, היא מקיפה את כל החיים והופכת את החיים לדבר אחר, ומביאה את השומרים אותה לחיות חיים אחרים לגמרי מכל יתר האנושות.
והנה, לפעמים דרוש מישהו מבחוץ כדי להראות למי שנמצא בפנים איפה הוא נמצא. אמנם המן התכוון בכל דבריו לרעה ולגנות, אך גנותם של רשעים טובה היא אצל צדיקים[1]א) - דווקא קטרוגו של המן האיר את העיניים של עם ישראל להבין כמה התורה שינתה אותם מכל העולם כולו, כמה הם מרוממים ונעלים מיתר העמים, כמה הם לא שייכים למשפחת האנושות אלא קובעים יתד לעצמם.
והכרה זו הצטרפה עם אהבת הנס שנעשה להם, והיינו שהנס המחיש לעם ישראל שכשם שכל שיחם ושיגם שונה מכל העמים, כך גם ההנהגה אתם מהשמיים שונה מכל שאר העמים. רק אצל עם ישראל שייך כזה "ונהפוך הוא", ממוות לחיים ברגע אחד. לא רק נסי יציאת מצרים שהם מעל הטבע לגמרי ולא שייכים לסדר העולמי כלל, אלא אפילו מה שנראה לכאורה כהנהגת הטבע ואין בו דבר שיוצא מגדרו של עולם, גם הוא כל כולו פלא פלאים.
רק עכשיו, אחרי כל מה שאירע לעם ישראל, עם ישראל מבין שלא הוא נותן לתורה, אלא התורה נותנת לו. הוא אינו מעניק אלא מקבל!
אז ורק אז, הדר קבלוה בימי אחשוורוש – עם ישראל מקבל את התורה מרצון ומאהבה.
♦
קושיית הרמב"ן אם היתה מודעא למה נענשו ותירוצו
ובעיקר העניין שכתוב בגמרא מכאן מודעא רבא לאורייתא, עיין ברמב"ן בשבת (פח.) שהקשה ממה נפשך, אם היתה מודעא מדוע נענשו בני ישראל וגלו מארצם, ואם נאמר שמאחר והיתה גזרת הבורא עליהם נענשו מכל מקום, אם כן מה המשמעות של המודעא?. עוד קושיה מבוארת בדברי הרמב"ן שהרי בפסוקים מבואר שעם ישראל קבלו את התורה מרצונם ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ואם כן איך ניתן לומר שקבלו בכפייה?
וכתב הרמב"ן לחדש שחוץ מקבלת התורה בסיני, קיבל עם ישראל את התורה בברית, כמבואר בגמרא שלפני שנכנסו לארץ כרת הקב"ה עם בני ישראל ברית על התורה שאם לא ישמרו אותה לא תינתן להם הארץ, ובברית זו אין שייך כפיה כיון שהארץ ניתנה להם ע"ד זו, וגם ישראל מצד עצמם בשעתו לא טענו טענת מודעא כלל ואמרו נעשה ונשמע, ולכן נענשו בני ישראל על כל מה שעברו על התורה עד שגלו מארצם. אולם לאחר שגלו טענו טענת מודעא כמו שמצינו ביחזקאל (כ, לב) "והעולה על רוחכם היוֹ לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגויים וכמשפחות אדמה לשרת עץ ואבן". וכמו שאמרו באגדת סנהדרין (ק"ה א') שאמרו לו ליחזקאל, רבינו יחזקאל, עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו וכו', זאת אומרת שבאמת היתה מסירת מודעא של עם ישראל שכיון שהקב"ה כביכול עזב אותם, גם הם עוזבים את התורה. ולפי זה המודעא לא היתה על עצם קבלת התורה, אלא היתה שכל קבלת התורה נעשתה רק בתנאי שיורשים את הארץ. אמנם בזמן עלית עזרא עם ישראל קיבל את התורה מרצון וביטל את מסירת המודעא מאהבת הנס שנעשה להם בזמן אחשורוש, עיין שם ברמב"ן.
[ויש להעיר על דברי הרמב"ן, שבגמרא מבואר שהמודעא היא משום "כפה עליהם הר כגיגית... מכאן מודעא רבה לאורייתא", ומשמע אם כן שהמודעא היא על עצם קבלת התורה, ועיין בחידושי הר"ן שם שמביא את הרמב"ן ומיישב את הדברים].
♦
ביאור הגר"מ שפירא על פי הרמב"ן איך ביטלו ישראל ליל הסדר
וראיתי בשיעורי מו"ר הגאון רבי משה שפירא זצ"ל (שנת תשע"ו פרשת פרה) שכתב שמדברי הרמב"ן מוכח שעם ישראל מסרו מודעא בפועל על קבלת התורה [ולא רק שיכלו למסור ולא מסרו], וביאר שם שמסירת המודעא היתה אחרי גזירת המן, באופן שבמשך כמעט שנה עם ישראל מסר מודעא על התורה והפקיע את עצמו מקבלת התורה, עד שהדר קיבלוה בעקבות נס ההצלה. ואמר לפי זה לבאר איך באותה שנה בטלו את ליל הסדר ואת מצוות אכילת מצה בליל הסדר (בתענית שלושה ימים שגזרה אסתר), והיינו משום שכל מטרת יציאת מצרים היא "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב), וכיון שמסרו מודעא על התורה, והפקיעו מעצמם קבלת התורה, ממילא לא שייך בהם יציאת מצרים ואכילת מצה. ע"כ מדברי מו"ר הגאון זצ"ל [ועוד האריך בשיעורו בעניין זה וביאר לפי זה את השייכות של פרשת פרה לחודש אדר, עי"ש].
וקצת צ"ב משום שמדברי הרמב"ן משמע שמיד כשיצאו לגלות מסרו מודעא זו, ואולי כוונת מו"ר זצ"ל, שמעצם זה שנגזרה עליהם גזרת המן על כרחך שעדיין לא מסרו את המודעא, דאם לא כן למה נענשו, ועל כרחך שמסירת המודעא היתה רק לאחר הגזרה.
♦
ישוב קושיית הרמב"ן על פי המבואר לעיל
ולעצם שאלת הרמב"ן, אולי יש לומר על פי מה שנתבאר לעיל שבמתן תורה היו שני מהלכים, מהלך של נתינת התורה בעל כרחם של ישראל, כגזרת מלך שנגזרה עליהם, ומהלך של קבלת התורה על ידי ישראל, וכפי שבארנו לעיל באריכות מה התחדש בהדר קבלוה בימי אחשוורוש. ולפי זה אין להקשות מדוע נענשו ישראל לפני שהדר קבלוה, כי מסירת המודעא לא הועילה לבטל את המהלך של גזרת המלך שעליהם. אולם מכל מקום לעניין המהלך של קבלת התורה שתלוי בקבלת בני ישראל את התורה, אהני מסירת המודעא שלא תחול עליהם הקבלה עד שהדר קבלוה בימי אחשוורוש. ובאמת בדברי הרמב"ן מבואר כי הרגיש באפשרות לומר כן, אלא שהקשה על זה, שאם נענשו בגלל גזרת מלך שעליהם, לגבי מה אהני מסירת המודעא.
והנראה בישוב תמיהה זו, על פי מה שכתב במסילת ישרים בביאור מידת החסידות, שלמצוות המוטלות על ישראל יש גבול ומידה עד היכן חובתן מגעת. אולם כשם שהאוהב אינו מסתפק בקיום חובתו אלא מחפש דרכים נוספות לעשות נחת רוח לאהובו, כך החסיד, לומד את גילוי דעתו של הקב"ה מתוך מצוותיו, ועל פי זה משתדל לעשות לו נחת רוח גם בדברים שלא נצטווה עליהם בפירוש.
ולפי זה ניתן לומר שגם בכללות התורה, עד שקבלו ישראל את התורה מאהבה, קיימו רק את החיוב הגלוי והמבואר, ועל זה גם נענשו. אולם משקבלו את התורה מאהבה, הרי שקבלו על עצמם לא רק את המפורש והגלוי אלא גם את החבוי והנסתר. ואולי זהו סוד למה עיקר תורה שבעל פה התנוצצה בימי בית שני ולא בימי בית ראשון, כמבואר בספרים.
♦
דברי המדרש תנחומא שכפה עליהם הר כגיגית מתייחס לתורה שבעל פה
והנה במדרש תנחומא פרשת נח (אות ג’) הקשה גם כן את קושיית התוספות והרמב"ן למה אמרה הגמרא שכפה עליהם הר כגיגית והרי בתורה מפורש שעם ישראל קבלו ברצון את התורה, ומיישב שעם ישראל קיבל ברצון רק תורה שבכתב אך לגבי תורה שבעל פה היה צריך לכפות עליהם הר כגיגית, וזה לשונו: "ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז) ואמר רב דימי בר חמא א"ל הקדוש ברוך הוא לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כולם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו". ועוד האריך שם בדברים חוצבים להבות.
ואם תמצי לומר, הן הן הדברים.
♦ ♦ ♦
________________

הערות שוליים

  1. ↑ . גם "המן" השני בהסטוריה שביקש אף הוא להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים - היטלר יימח שמו וזכרו - גם כן עמד בספרו על כך שעם ישראל הוא העם שהביא את המוסר לעולם, והוא המצפן המוסרי של האומות כולם. כמובן אצל אותו רשע דבר זה היה לחובתם של ישראל, אך כשאנחנו קוראים זאת אנו מתמלאים גאווה יהודית.