על המנהג לעשות מלאכה במוצאי שבת
בירחון האוצר גיליון ט"ו האריך הרב שמואל ישמח בביאור מנהגו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל לעשן מקטרת או סיגריה במוצאי שבת, כדי להראות שבשבת היה הדבר אסור, ולהבדיל בין הקודש לחול.הרב ישמח הביא כמה מקורות למנהג, ובין היתר הביא שכשם שמצאנו מצוה או גזירה על עבודה כל ששת ימי המעשה, ובנוסף לשבות מתוך מלאכה, לפי"ז מסתבר שגם במוצאי השבת יש לצאת מן השביתה אל המלאכה.
אמנם, לכאורה מדברי רבותינו הראשונים והפוסקים מבואר לא כך, וזה החלי בעז"ה, וצור ישראל יצילני משגיאות ויראני מתורתו נפלאות.
♦
בגמ' פסחים (נ, ב) איתא: "גופא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה ובמוצאי שבת ובמוצאי יו"ט ובמוצאי יום הכפורים ובכל מקום שיש שם נידנוד עבירה לאתויי תענית ציבור, אינו רואה סימן ברכה לעולם".
ופי' רש"י (ד"ה במוצאי שבתות): "משום כבוד שבת שמוסיפין מחול על הקדש". ולדברי רש"י לא נתבאר שיעורה של תוספת זו, אך בתוס' (ד"ה העושה) הביאו מהירושלמי שהנשים שלא עושות מלאכה למשך כל מוצ"ש אין זה מנהג נכון, אך לא לעשות מלאכה עד שתושלם התפילה הוא מנהג כשר. וביאר הריטב"א ששיעור זמן זה הוא כדי להוסיף תוספת ניכרת מחול על הקדש, אע"ג שמעיקר הדין סגי בתוספת כל שהוא.
ולכאורה היה נראה שזו גם כוונת דברי רש"י, שמניעת המלאכה במוצ"ש היא עד זמן היציאה מבית הכנסת משום כבוד שבת, שבכך יש תוספת הניכרת. אולם, בעל מלא הרועים (שם) ביאר את דברי רש"י באופ"א, בהקדם הקושיא שתוספת שבת היא דאורייתא, וא"כ אמאי אמרינן הכא שהעושה מלאכה במוצ"ש אינו רואה סימן ברכה, ותו לא, וביאר המלא הרועים וז"ל: "שתוספת שבת מן התורה אין לה שיעור וסגי ברגע אחד, וראוי להוסיף כל מוצ"ש משום כבוד שבת ולכך אינו רואה סימן ברכה, ועי' בתוס'", עכ"ל.
ומבואר מדבריו שהוא הבין שנחלקו רש"י ותוס' בשיעור זמן המניעה ממלאכה במוצ"ש, האם הוא רק עד שיצאו מבית הכנסת, או כל מוצ"ש[2].
♦
א. ב.
מקור דברי התוס' ששיעור הזמן של איסור מלאכה במוצ"ש הוא עד שיצאו מבית הכנסת הוא מדברי הירושלמי (רפ"ד דפסחים), וז"ל: "נשיי דנהיגין דלא למעבד עובדא באפוקי שובתא אינו מנהג, עד יפני סדרא מנהג".אמנם בתוס' ר"פ (ד"ה 'ובכל מקום') הביא את דברי הירושלמי שלא במילואם, וז"ל: "ובירושלמי קאמר 'הני נשיא דנהגי דלא למעבד עבידתא באפוקי שבתא עד דתתפני סדרא', פי' עד שישלימו סדר תפילתן, 'מנהגא הוא' כלומר מנהג טוב הוא, והיינו הא דקאמר הכא, והשתא נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל ליל מוצאי שבת".
ונראה שהר"פ השמיט את דברי הירושלמי כדי לקיים את מנהג הנשים שלא לעשות מלאכה כל ליל מוצאי שבתות.
וכעי"ז באבודרהם (סוף סדר מוצאי שבת ופירושו), שהביא את דברי הירושלמי במילואם והוסיף: "ומיהו נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל מוצאי שבת", ולא העיר על המנהג שאינו טוב.
באורחות חיים (לרבי אהרן הכהן, סדר הבדלה אות לא) הביא את דברי הירושלמי ואח"כ את הגהות רבנו פרץ על התשב"ץ סי' פח, שהוסיף "ומיהו נהגו העולם שלא לעשות שום מלאכה כלל במוצאי שבת", והמשיך באורחות חיים וכתב: "והרא"ה ז"ל כתב: והטעם לפי שצריך אדם להראות את עצמו כאילו מצטער על השבת שהלכה, וכאילו צריך חיזוק ואין בו כח לעשות מלאכה, ולפיכך צריך לסדר שולחנו במוצ"ש ולהראות עצמו כאילו הוא צריך לאכילה ולהתענג כגון פת חמה וכיוצא בזה, שצריך כל אדם לחבב את המצוות ולהראות חיבתן שכולן שעשועים, עד כאן (מדברי הרא"ה). ויש אומרים שעד חצות הלילה דווקא אסור בעשיית מלאכה, וכן נראה מהירושלמי דכתיב ספרא דלא מכתב אפוקי שבתא עד פלגות לילותא משום דיחזי סימנא דברכתא"[3].
מבואר מדברי הראשונים שצידדו בעד מנהג הנשים שלא לעשות מלאכה כל מוצ"ש, או עכ"פ עד חצות, ונתנו בו טעם לשבח, על אף דברי הירושלמי שאין זה מנהג כשר[4].
♦
ונראה שראשונים אלו נקטו שתלמוד דידן פליג על הירושלמי בזה, ומפורשים הדברים בדברי תלמיד הרשב"א בסוגיין וז"ל: "ומ"מ נראה לכאורה שירושלמי זה חולק עם גמרתנו במאי דקאמר דלא הוי מנהג בנפקי שובתא אלא עד שתתפני סדרא, דהא תניא לעיל בעושי מלאכה במוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים וסתמא קתני וכל הלילה משמע, וליכא למימר עד דתתפני סדרא קאמר דאם כן הוה ליה לפרושי בה שעורא בהדיא כדפריש בערבי שבתות וימים טובים ממנחה ולמעלה", עכ"ל.
ובזה יש ליישב את תלונת הערוך השולחן (רצט, כב) שכ': "ויש מי שכתב שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל הלילה של מוצ"ש ואנחנו לא שמענו המנהג הזה שהוא כנגד הירושלמי, ונשי דידן רק עד אחר הבדלה אין עושות ואח"כ עושות כל המלאכות וכן עיקר", עכ"ל.
וכך נראה שכדברי האבודרהם כך היה המנהג בכמה קהילות. המגן אברהם (רצט, טו) הביא את מנהג הנשים שלא לעשות מלאכה במוצ"ש מהאבודרהם, ונראה מדבריו שכן נהגו בפועל בזמנו. האליה רבה (שם סקכ"ג) הביא מקור מנהג זה מהכל בו והתשב"ץ.
בשו"ת יד הלוי (לרבי יצחק דב הלוי במברגר או"ח סי'נ"א) נשאל מבנו: "על דבר מנהג שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה במוצ"ש אם המנהג נתפשט ג"כ על מלאכת מצווה כמו תפירת מפה לס"ת או טלית", ומסקנת היד הלוי שלא נתקבל מנהג זה במקום מצווה.
בס' חיי אברהם (לרבי אברהם כאלפון, מרבני לוב) כתב בפשיטות: "הטעם שאין עושין מלאכה במוצאי שבת מצאתי באורחות חיים" וכו', ונראה להדיא שכן היו נוהגים במקומו.
בס' ברית כהונה (לרבי משה כאלפון, מהאי ג'רבה, או"ח ח"א מערכת מ' אות ח') כ': "יש נשים פה שנהגו שלא לעשות מלאכה בליל מוצאי שבת גם אחר הבדלה ויש גם איזה אנשים שנוהגין כן", וע"ש שדן האם צריך התרה למנהג זה[5].
הרי לן כמה אחרונים שמדבריהם נראה שכך היה המנהג גם בימיהם.
מאידך במקור חיים לחוות יאיר (קיצור הלכות לסי' רצ"ט) אחר שהביא את דברי הראשונים על המנהג שלא לעשותמלאכה כל מוצ"ש, כ' שכבר נשתקע הדבר, וכ"כ בערוה"ש שהבאנו לעיל.
♦
ג. ד.
ויש להוסיף בזה, שמדברי תלמיד הרשב"א מבואר שאי"ז מנהג דווקא השייך לנשים, וכן נראה מדברי הרא"ה, אך רבנו פרץ ור"ד אבודרהם כתבו להדיא שזה היה מנהג הנשים. בהגהות ר"פ על התשב"ץ סי' פ"ח (הובאו בארחות חיים ובכלבו) כתב: "נהגו העולם שלא לעשות מלאכה כל מוצאי שבת", והיינו בין האנשים ובין הנשים, וטעמו לכאורה הוא ע"פ דברי הרא"ה, וצ"ע, שהרי דברי ר"פ בהגהותיו לתשב"ץ סותרים את דבריו בתוספותיוה).♦[6]
תגובת הרב שמואל ישמח
במאמרי הבאתי כמה מקורות למנהגו של מרן הראי"ה קוק לעשן במוצאי השבת, ונביא בקצרה את המקורות המרכזיים: ר' יאשיהו היה עוסק במלאכה סמוך לשבת, "כדי שתעבור עלינו שבת, שנאמר 'שבת וינפש' - שבת מן המלאכה" (אבות דר' נתן, נוסחא ב פרק כא). מסתבר לפיכך שאף במוצ"ש יש ענין לעסוק מיד במלאכה. הגר"א, הצמח צדק, ועוד מגדולי ישראל, נהגו לאכול חמץ מיד במוצאי הפסח, ומנהג זה הובא בדברי הקדמונים. היראים כתב שיש לסתור את הסוכה במוצאי חג הסוכות, וכן הובא גם בסדר היום.על דברינו העיר הרב ספראי, ותורף דבריו הוא שבירושלמי מובא שהמנהג להימנע ממלאכה לאחר התפילה של מוצאי שבת אינו מנהג, אך כמה ראשונים ואחרונים הביאו שכך נהגו בימיהם (לפי חלקם רק הנשים נהגו בכך), ומדברי תלמיד הרשב"א עולה שמנהגם מבוסס על שיטת הבבלי. הרא"ה ביאר שטעם המנהג הוא כדי להראות ששמירת השבת היתה עונג עבורנו, ושקשה לנו להיפרד מהשבת.
א. למיעוט הבנתי המנהג שהביאו הראשונים אינו נוגע לנידון דידן, וזאת משום שמסתבר שהמנהג להימנע מעשיית מלאכה בליל מוצ"ש אינו אלא במלאכה קבועה וכדו', אך אין הכוונה להימנע מכל מלאכה שנאסרה בשבת. ראיה לדבר יש להביא מדברי תלמיד הרשב"א, שכתב שנהגו לא לעשות מלאכה במוצ"ש, ולדעתו גם הגברים נהגו כן, והרי דחוק לומר שלא הדליקו נר להבדלה. כעי"ז מצאנו לגבי מה שהובא בברייתא שהעושה מלאכה במוצ"ש אינו רואה סימן ברכה, וכתב בר"י מלוניל: "במוצאי שבת - משום כבוד שבת, ולא משום דמוסיפים מחול על הקודש, דהא שרי בהדלקת הנר שהיא מאבות מלאכות", ובשיבולי הלקט (סי' נו) כתב שמה שכתבו בברייתא שהעושה מלאכה במוצ"ש אינו רואה סימן ברכה הוא "דוקא במלאכת הדיוט, אבל מלאכת שמים כגון כתיבה מותר" (וראה שו"ע ורמ"א רצט, י). לגבי איסור עשיית מלאכה בערב שבת אחר המנחה מבואר בשו"ע ובאחרונים שאין הוא חל על כל המלאכות שנאסרו בשבת, אלא רק על מלאכות מסויימות (שו"ע ורמ"א סי' רנא). שו"ר שכ"כ בדברי יציב (או"ח סי' קלו).
לפי דברי תלמיד הרשב"א המקור למנהג שהובא בראשונים הוא הסוגיא בבבלי, ומכאן יש ללמוד להבנתי שכמו שהמלאכה שנאסרה בשישי, כמובא בבבלי, אינה כל מלאכה, כך גם המנהג המובא בראשונים לאסור מלאכה במוצ"ש אינו בכל מלאכה (אעיר עוד שקבלת שבת היא בהדלקת נר שבת, לדעת חלק מהראשונים, וגם הוצאת השבת, בהבדלה, יש בה הדלקת נר. הרי שיש כאן עשיית מלאכה מיד לפני קבלת השבת ומיד לאחר יציאתה).
להבנתי דברי הרא"ה אינם סותרים בהכרח את דברי האבות דרבי נתן שהובאו במאמרי. שהרי ניתן לומר שיש ענין להראות שנמנענו ממלאכה מחמת השבת, ולכן לעשות מלאכה במוצ"ש, כגון הדלקת נר ומקטרת, ויחד עם זה גם להימנע ממלאכות חשובות, כדי להראות שהפרידה משבת קשה עלינו.
ב. לכאורה טעמו של הרא"ה נכון גם לגבי אכילת מצה במוצאי הפסח, או ישיבה בסוכה במוצאי חג הסוכות. למרות זאת הבאנו במאמר מקורות לכך שטוב לאכול חמץ מיד במוצאי הפסח וכו' (ומכאן גם ראיה נוספת שהרא"ה לא אסר בכל המלאכות).
ג. גם לפי הבנתו של הרב ספראי מ"מ מנהגו של הראי"ה קוק מתאים לדברי הירושלמי, שדבריו הובאו בכמה וכמה ראשונים (רי"ף, ר"ן, ריטב"א, פסקי רי"ד, אגודה, ומהר"ם חלאווה, על הסוגיא, וכן ברי"צ גיאת הלכות קידוש, עמ' טז, ובאשכול מהד' אלבק, דף נו, ובראבי"ה פסחים, סי' תצה, או"ז ח"ב, הלכות מוצאי שבת סי' צ, אהל מועד שער השבת, דרך א, נתיב ח, טור סי' רצט). המנהג שהביאו ראשונים אחרים, מנהג שסותר את דברי הירושלמי, אינו נוהג כיום.
♦
תגובת הרב מיכאל ספראי
מה שכתב הרב ישמח שאף לפי הבנתי מ"מ מנהגו של הראי"ה קוק זצ"ל מתאים לדברי הירושלמי, אינו נראה בעיני, שהרי לא מצינו שחלקו להדיא על סברותיהם של הרא"ה ותלמיד הרשב"א שהטעם להימנעות ממלאכה היא משום כבוד השבת להראות כמה קשה פרידתה עלינו ושאין בנו כח לעשות מלאכה, אלא רק צמצמו את הזמן מכל מוצאי שבת או עד חצות לזמן קצר יותר עד שתתפני סידרא. הירושלמי לכאורה לא חלק על רעיונו של הרא"ה והר"פ שיש להמנע ממלאכה במוצאי שבת להראות שקשה עלינו פרידתה, אלא שצמצם את הזמן רק עד היציאה מבית הכנסת, ולא יותר שהבטלה מביאה לשעמום וכו', אך אין להעמיס בדבריו מקור על עשיית מלאכה אקטיבית.נראה לפיכך, כפי שהסברתי, שנטיית הראשונים היתה לומר שביציאת השבת יש ענין דווקא למעט במלאכה, ולא לעשות הבדלה בין הקדש לחול ע"י עשיית מלאכה, וכן היה המנהג בכמה קהילות.
מה שכתב הרב ישמח שהמנהג לא היה להימנע מכל המלאכות, יש להשיב שבהגהות ר"פ על התשב"ץ כתב ש"נהגו העולם שלא לעשות שום מלאכה כלל"(!), ועל זה הביא הארחות חיים את הרא"ה ,שביאר את הטעם למנהג, ולכן רחוק בעיניי לומר שיש חילוק בין המלאכות. אמנם טענת הרב ישמח היא טובה שודאי הדליקו נר לצורך הבדלה, אך צריך לומר בכוונת ר"פ שחוץ ממלאכות של סדר מוצאי שבת דהיינו הבדלה נמנעו ממלאכות, או בנוס"א שמלאכות שיש בעשייתן כבוד שבת כמו המלאכות שלצורך הבדלה, או המנהג להרבות בנרות כדי ללוות את השבת אינו בכלל האיסור להימנע ממלאכה (והרי לדברי ר"פ יש ענין לאכול פת חמה, ואם נאמר שנמנעו לגמרי צריך לומר שחיממו באופנים המותרים).
♦
תגובה שניה מאת הרב שמואל ישמח
לדברי הרב ספראי הויכוח בין הבבלי לירושלמי הוא רק עד כמה להאריך את זמן ההימנעות ממלאכה, אולם הירושלמי אומר שמי שנמנע ממלאכה לאחר התפילה "אינו מנהג", ולא משמע שזה רק בגלל חשש שהבטלה תביא לידי שעמום וחטא[7]. לפי הירושלמי המנהג הטוב הוא רק כשנמנעים ממלאכה עד סיום הסדר (כלומר קדושה דסדרא שאחר ערבית, כמובא באו"ז ועוד ראשונים). מסתבר לי שזה מפני שעד אז יש עדיין ענין של קדושת שבת בגלל קדושא דסדרא, ואם כן יש כאן כיוון שונה מהכיוון שהובא ברא"ה.♦ ♦ ♦