הערות על מאמר הרב אלחנן וינברג "תחילתו בפשיעה וסופו באונס" (עמוד רכ"ב)
כמה הערות על המאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס של הרב אלחנן וינברג:א. הרב באות ד רצה להגדיר נזקי ממון "שבעצם כאשר ממונו עושה הרי זה כמין עשייה שלו". סימוכין לכך יש להביא מדברי תוס' ר"פ (ב"ק דף ג ע"ב ד"ה וממונך) שכתבו על מה שהגמ' קראה לבור בשם ממון, "וממונך לא גרסינן ליה דהא בור לאו ממונו הוא ואי נמי גרסינן לי' לאו דוקא אלא ר"ל שבא ההיזק על ידך".
ב. עוד שם, רצה להגדיר שגם אי-שמירה נצרכת לחיוב, שאם שמר הרי ניתק הקשר הטבעי שיש בינו וממונו, שבעבורו מתחייב בהיזקו. להעיר שמפורש קצת אחרת בדברי הנימוק"י (ב"ק דף י ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ומשני): "שלא חייבו רחמנא אשורו אלא היכא שיכול לשמרו וגם אי אפשר לחייבו מטעם תחילתו בפשיעה וסופו באונס...". הרי שלא חייבו התורה במצב של אונס, וע"י השמירה מוודא שאינו מצב של אונס, וגם שאינו של מצב של פשיעה, שהוא חיוב נפרד, שהרי אחר שביאר שאין לחייבו, כתב: "וגם אי אפשר לחייבו משום תחילתו בפשיעה…".
אמנם, כדברי הרב נמצא בנימוק"י במקום אחר (ב"ק דף יא ע"א מדפי הרי"ף ד"ה משלם), שכתב אהא דדרשינן בגמרא שאדם המזיק חייב באונס, "ומיהו באונס דאמרן דחייב בנזק, היינו שאינו אונס גמור ממש, כגון שהיתה לו אבן בחיקו אף על פי שלא הכירה מעולם, משום דאיבעי ליה למיחש שמא הניח איזה דבר בחיקו ושכחו, אבל אונס גמור כגון הא דירושלמי שבא חברו וישן אצלו פטור כדראמרן דרחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר".
נמצא, שיש שני טעמים לפטור בנזיקין, אחד משום הפטור הכללי של אונס רחמנא פטריה (ורגילים לומר שהוא משום התנתקות המעשה מהאדם הנאנס), ושני משום שבכל מקום שלא היה יכול לשמור, פטור. אלא שהטעם השני אינו מועיל בפשיעה, כדמוכח מנימוק"י בדף י, אולם אולי אפשר לומר ששייך הפטור של אונס רחמנא פטריה.
נמצא, שהאדם חייב דוקא מצד הפשיעה, ולא מטעם אחר, ואמנם במקום אחר משתמע מדברי הרב (בסוף ע' רכח ואילך) שהחיוב בא מחמת פשיעתו, ולא רק שהשמירה מנתקת את היחס בינו לממונו. וכתב על זה שע"י פשיעתו נעשה מצב שהוא עומד אחורי ממונו המזיק.
וסימוכין למה שכתב הרב בזה נמצא בתוס' (דף נ"ו ע"ב ד"ה פשיטא): "דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם יש על הגזלן לשומרה דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה". ודייק הגר"ח (ראה רשימות שיעורים מהגרי"ד על התוס' שם) שרק כשהוציא מרשות מי שהיה עליו לשמור, אז נקרא מי שבידו לשמור עכשיו- "הבעלים", אבל שומר אבידה, שלא הוציא מרשות מי שעליו לשמור עבורו, לא אקרי בעלים.
ונראה הטעם ששומר אבידה אינו נקרא בעלים לענין נזיקין, שהרי לא עשה מעשה שהעושהו עומד אחורי מעשה הבהמה, שהרי הוא לא וודאי שההיזק יוכל לבא, שהרי גם קודם היה יכול להזיק שלא היה מישהו חייב בשמירתו [וגם אם פשע אחר ששמר קצת זמן, אפשר לומר שמכל מקום לעולם לא חל עליו שם בעלים, שהרי לא היה מחוייב בשמירתו. ויש לדון בזה].
משה דוד הומינר
♦