כולל פוניבז'
האם הקב"ה מקיים את התורה [חלק ב']
ובקושיית הדעת זקנים היאך נאמר לפני בעל צפון נכחו תחנו
במאמרינו הקודם הרחבנו בס"ד בנידון רב האנפין, האם הקב"ה משמר את מצוות התורה, והובאו ראיות רבות מדברי חז"ל בהאי עניינא, תוך כדי השייכות הנגזרת מכך, כיצד הקב"ה דן כל יושבי תבל ביו"ט של ר"ה, כאשר כל יושבי תבל יעברו לפניו כבני מרון, הגם שישנו איסור לדון בשבת וביו"ט (ביצה לז, ב).ברצוננו כעת לדון בעיקר השאלה ממנה הסיקו הראשונים את מסקנתם, כי הקב"ה יתעלה אינו מקיים את מצוות התורה.
♦
א. הוכחת הדעת זקנים כי הקב"ה אינו מקיים את התורה
רבותינו הראשונים מפרשי התורה, נתקשו בשאלה עצומה. בשעת יציאת מצרים, כאשר עם ישראל יצא על צבאותיו לחירות עולם, ופניו מועדות לכיוון ים סוף, להכנס לארץ המובטחת, נצטוו ישראל מהקב"ה (שמות יד, ב) לחנות לפני בעל צפון: "דבר אל בני ישראל, וישבו ויחנו לפני פי החירת, בין מגדל ובין הים לפני בעל צְפֹן נכחו תחנו על הים". וכנודע בעל צפון היה אחד מאלילי מצרים, כפי שביאר רש"י (שם): "לפני בעל צפון. הוא נשאר מכל אלהי מצרים, כדי להטעותן, שיאמרו קשה יראתן".וצריך תלמוד, דהלא דין ערוך שנינו בגמ' סנהדרין (סג, ב), דאסור להזכיר שמה של ע"ז: "דתניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו, שלא יאמר אדם לחבירו, שמור לי בצד עבודה זרה פלונית", ועיי"ש. ואם כן, היאך הקב"ה אמר לישראל לחנות לפני בעל צפון, שהיה ע"ז, והלא כתיב דשם אלהים אחרים לא ישמע על פיך.
מכח שאלה זו מסיקים הדעת זקנים מבעלי התוס' וראשונים נוספים[2] מסקנה מחודשת, כי הקב"ה יתברך אינו מקיים את מצוות התורה, ולכך הוא הורה לישראל לחנות לפני בעל צפון, הגם שיש איסור להזכיר שם ע"ז. וז"ל: "תמה להרב ר' יהודה, היאך אמר לו שיחנו על הים לפני בעל צפון, והא אמרינן אסור לאדם לומר לחבירו המתן לי בצד ע"ז פלונית (סנהדרין סג, ב), וצ"ע. ולי נראה, דדוקא לאדם אבל להקב"ה לא שהרי מצינו שהקב"ה יושב ודן את כל העולם אפילו בשבת ואפילו בר"ה ויום הכפורים אע"פ שלישראל אסור[3]".
כדברי הדעת זקנים, כתב אף בפירוש רבי חיים פלטיאל (שמות, שם)[4]. מאידך, בהדר זקנים (שמות, שם) הקשה קושיא זו, ונשאר בצ"ע. הרי שדעתו היא שהקב"ה כן מקיים את התורה.
♦
ב. תמיהת האור שמח על עיקר הוכחת הראשונים
הגאון בעל האור שמח (פ"ה מע"ז הי"א) כתב, דקושיית הראשונים מבעל צפון מעיקרא ליתא, ומעמיד את הקושיא כפלא נשגב. וז"ל: "זה פעור ובעל צפון, לכן אמר השם יתברך (שמות יד, ב) לפני בעל צפון נכחו תחנו כו', אף על פי שאסור לאמר שמור לי בצד עו"ג כו', דכתוב בתורה מותר להזכיר, ויעוין תוס' עה"ת, ותמוהים".כוונת קושייתו, דהגם שאסור לאדם לומר לחבירו, שימתין לו בצד ע"ז פלונית, מכל מקום הלא מבואר בגמ' (סנהדרין סג, ב) כי שם עבודה זרה שנתפרש בתורה, מותר להזכירו ואינו בכלל איסור ושם אלהים אחרים לא ישמע על פיך. הגמ' (שם) מספרת, כי עולא קבע את שינתו בעיר ששמה קלנבו (הקרויה על שם ע"ז), למחרת שאלו רבא, 'היכא בת מר', השיב לו עולא – בקלנבו. "אמר ליה והכתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו, אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן כל עבודה זרה הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה, והא היכא כתיבא דכתיב כרע בל קרס נבו"[5]. ומעתה הוא הדין בע"ז דבעל צפון, הואיל ונתפרש שמה בתורה, שוב אין כל איסור להזכירה, ואם כן קושיית רבותינו הראשונים מעיקרא ליתא, ולכאורה קושיתו על דבריהם אכן חזקה כברזל.
♦
ג. יישוב קושיית האור שמח על פי טעם הדבר שמותר להזכיר ע"ז שנתפרשה בתורה
נראה ליישב בס"ד את קושיית רבינו האור שמח. הנה היראים (סי' עה, הובא בשו"ת משנה הלכות ח"ט סימן קסט) כתב ביאור מחודש, בטעם הדבר שע"ז המוזכרת בתורה מותר לאומרה, וז"ל: "וא"ר יוחנן, כל אליל הכתוב בתורה מותר להזכיר שמה, כיון שהתורה הזכירה ודאי נתבטלה, ומאותו טעם שהתורה מזכרת אותה, אנו רשאים להזכירה"[6].ומעתה י"ל, דהגם שכעת מותרים אנו לומר את שמו של בעל צפון, כיון שנתבטל מכבר, מיהו באותה העת שאמר הקב"ה הלא עדיין לא נתבטלה הע"ז דבעל צפון, כפי שכתב רש"י עה"ת (שמות יד, ב), דבעל צפון היה הע"ז היחידה שנשארה למצרים, ונותרה על מנת להטעותם, בבחינת משגיא לגוים ויאבדם. ואם כן קמו וגם ניצבו דברי רבותינו בעלי התוס', דעדיין באותה העת, בשעת יציאת מצרים, היה אסור להזכיר את שם בעל פעור, כיון שעדיין לא נתבטלה. ורק כעת, אחר טביעת פרעה וחילו במצולות ים סוף, נתבטלה ע"ז זו של בעל צפון. ואתי שפיר בס"ד. ובדעת האור שמח ראה הערהו).
♦[7]
ד. יישוב דברי הרמב"ן המופלאים שאסור להזכיר את שם כמוש אלוהי מואב
ממוצא הדברים יאירו שבעתיים דברי הרמב"ן (שמות כג, יג) הנפלאים: "ועוד תשמרו שלא תזכירו שם אלהותם, להזכיר 'כמוש אלהי מואב', 'מלכום אלהי בני עמון' (מ"א, יא, לג), 'אשימא אלהי חמת' (שם, ב, יז, ל), לא ישמע על פיך שמם אפילו בלא זכר אלהות, להזכיר מלכום ואשימא כלל, אבל תכנה אותם לגנאי".והקשה בתכלת מרדכי, דהלא ע"ז שנתפרשה בתורה, מותר להזכיר את שמה, ואם כן מהו שכתב הרמב"ן, דישנו איסור להזכיר את שם "כמוש אלוהי מואב", וצ"ע.
ולמבואר לעיל מדברי היראים אתי שפיר היטב, דהיות וטעם הדבר שהותר להזכיר ע"ז המפורשת בתורה, היינו טעמא לפי שמזכירה אותה התורה ודאי נתבטלה. אם כן שונים הדברים לגבי 'כמוש' אלהי מואב, דהגם שנזכר בתורה (במדבר כב, כט): "אוי לך מואב אבדת עם כמוש", מכל מקום עדיין המשיכו בני מואב לעבוד את כמוש עד ימות ירמיהו (עיין ירמיהו (מח, ז) "ויצא כמוש בגולה כהניו ושריו יחדיו"), וכיון שידעינן שהמשיכו המואבים לעבוד את כמוש כע"ז, אם כן עדיין אסור להזכיר את שמו, הגם שהוזכר בתורה[8].
משלימים בזה דברי הרמב"ן (במדבר כב, כט): "וטעם אוי לך מואב אבדת עם כמוש. כי היה עם מואב עובד לכמוש אלוהיו, בונה במות ובטוח בו יותר מכל עם, ובעת צרתו אמר לו קומה והושיענו, וכן הכתוב מזכיר בהם בכל מקום, כמו שכתוב (ישעיהו טז, יב) והיה כי נראה כי נלאה מואב על הבמה, ובא אל מקדשו להתפלל ולא יוכל. ונאמר, ויצא כמוש בגולה, כהניו ושריו יחדו (ירמיהו מח, ז). והשבתי למואב נאם ה', מעלה במה ומקטיר לאלהיו (שם פסוק לה) וכו'. והיה כמוש נעבד גם לבני עמון כמו שאמר יפתח (שופטים יא, כד) את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש". אם כן חזינן, כי כמוש, הגם שנתפרש שמו בתורה, מכל מקום המשיכו לעבדו, ולכך יש עדיין איסור בהזכרת שמו.
♦
ה. ידון ביישוב קושיית הדעת זקנים למבואר בחוות יאיר כי לצורך מותר להזכיר שם ע"ז
בעיקר קושיית הדעת זקנים מבעלי התוס', היאך הזכיר הקב"ה את שמה של ע"ז באומרו ית': "לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים", והגם שאסור לומר לחבירו שמור לי בצד ע"ז פלונית. יש מקום ליישב ולהאיר בזה, על פי דברי שו"ת חוות יאיר (סי' א) וז"ל: "ועוד נראה, דאין איסור רק במזכירו באיזה ענין שלא לצורך. ומזה באומר שמור לי בצד ע"ז פלונית, דמצי למימר סימן אחר (או) [לא] בע"ז הידועה".ומעתה אתי שפיר, כיון שהיה צורך לומר לישראל לחנות לפני בעל צפון, אם כן שפיר יכול היה הקב"ה לומר זאת, הגם שיש בדבר הזכרת אלוהים אחרים, כיון דהיה זה לצורך, ובמקום דאיכא צורך ליכא איסור זה.
אמנם, יש להציב על תילה את קושיית הדעת זקנים, עפ"י מה שנקטו רבותינו הראשונים וכן נפסק להלכה, דע"ז שאינה כתובה בתורה, אסור להזכירה אפילו לצורך, וז"ל הרבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה, נתיב יז ח"ה): "אסור לומר לחבירו שמור לי בצד ע"ז פלונית, או אשמור לך, דכתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו וגומר, כך פשוט בסנהדרין. וכתבו בתוס', כי בין לצורך כמו שמור לי וכו', ובין שלא לצורך אסור"[9].
♦
ו. יישוב על פי המבואר במפרשים שבעל צפון התבטל באותה שעה
עוד ניתן ליישב קושיית הדעת זקנים, עפ"י מה שכתב הרא"ם (שמות יד, ב), בביאור דברי המכילתא, כי מתחילה היה נקרא בעל צפון 'פיתום', על שם פה סתום (ובעל צפון, מלשון צפון ומשומר), וכעת כשיצאו ישראל לחירות נקרא 'פי החירות'. ובמרכבת המשנה (על המכילתא, פרשת בשלח) כתב לבאר לשון הכתוב, לפני בעל צפון, היינו מה שהיה לפנים נקרא בעל צפון, כעת הוא פי החירות.ואם כן לא היה בזה אמירה של כבוד ע"ז, אלא משמעות שונה לגמרי, דנצטוו ישראל לחנות לפני פי החירות שאינו שם של אליל כלל, ושמו הוסב על שם מה שאינו מגן על מצרים, ואותה ע"ז היה שמה לפנים בעל צפון, שכביכול הגן הוא על מצרים וצפנם.
[בנותן טעם להוסיף, מה שהביא בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (ח"א, יו"ד סימן קפ): "וראיתי בהגהת מיימוני (בדפוס קושטא), הלכות עכו"ם פ"ה (העתיקו ג"כ בד"מ בקיצור), שכתב ע"ש רא"מ, שאין אסור אלא שם שניתן להם לשם אלהות, שמשמע אלהות, אבל שמות הדיוטות, כגון שמות בעלמא כשמות העכו"ם, אעפ"י שעשאוהו אלוה, כיון שבזה השם אין בו אלהות ואדנות, וגם לא ניתן לו לשם כך מותר, וטעמא דכתיב לא תזכירו בשם אלהות הקפיד הכתוב, וכן תנן ואלו הן אידיהן וכו', ובכמה מקומות בש"ס הוזכר אותו האיש ותלמידיו, ואין אלוה ממנו”, עכ"ל. וכן מבואר ביראים (סי' עה)].
מעתה ניתן לומר, דכיון שכעת הוסב שמו של בעל צפון, שהיה מתיימר לשמור ולהגן על מצרים, וכעת שמו פי החירות המורה על שבירת גאון עוזו, אם כן אין בדבר קריית שם המורה על אלוהות הע"ז, אלא אדרבא מראה הדבר על גנותו של בעל צפון, שלא הצליח לשמור על מצרים מיציאתן של ישראל, וכה"ג אין איסור לקרוא בשם ע"ז כאשר שוברה בצידה, שאין בה צד אלוהות.
♦
ז. יישוב קושיית הדעת זקנים שהקב"ה משמר את התורה רק כאשר ציווה את ישראל על כך
באופן נוסף ניתן ליישב את קושיית הדעת זקנים, היאך הקב"ה יתעלה באמירתו לבנ"י לחנות לפני בעל צפון, והלא הדבר אסור מהתורה, כדין ושם אלוהים אחרים לא ישמע על פיך.כאשר נדקדק בדברי חז"ל הקדושים במדרש שמו"ר (משפטים ל, ט)[10]: "מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות, חוקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים, לפי שאין מדותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב"ה אינו כן, אלא מה שהוא עושה, הוא אומר לישראל לעשות ולשמור", ועיי"ש עוד. חזינן, שהקב"ה מקיים את מצות התורה, דרק מה שהוא כביכול עושה, מצווה הוא לישראל.
הרי שהתחדש, כי מה שהקב"ה מקיים את התורה, זהו מפני שאינו מצווה את בניו, מה שאינו עושה, ורק מה שהוא מקיים אומר לישראל לעשות ולשמור.
ומעתה י"ל, דהיות והאמירה של לחנות לפני בעל צפון, היתה קודם מתן תורה, ואם כן באותה שעה עדיין לא נצטוו ישראל באיסור של 'ושם אלוהים אחרים לא ישמע על פיך', אם כן בההיא שעתא לא קיים הקב"ה את התורה, כיון דברוב רחמיו אינו מצווה את בניו מה שהוא אינו מקיים, ומשום שעדיין לא נצטוו ישראל על כך, אם כן הקב"ה אף הוא אינו משמר מצוה זו, ודוק.
♦
ח. ביאור הנצי"ב מדוע לא נתפרש שמם של הערים מוסבות השם
פנינה נפלאה לימדנו הנצי"ב בספרו העמק דבר (במדבר לב, לח), דהנה במקראות מבואר, דכאשר בני שבט ראובן בנו ערים לשבת בהם בעבר הירדן, "את נבו ואת בעל מעון – 'מוסבות שם'", ופרש"י: "ואת נבו ואת בעל מעון מוסבות שם. נבו ובעל מעון שמות עבודה זרה הם, והיו האמוריים קורים עריהם על שם עבודה זרה שלהם, ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים, וזהו מוסבות שם, נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר".והקשה העמק דבר, מדוע לא הוזכר בתורה שמות הערים החדשות שבחרו שבט ראובן. בעוד שבתורה מוזכרים רק השמות המקוריים נבו ובעל מעון, שהיו שמות ע"ז, בלא שנתפרשו השמות החדשים אותם הסבו בני שבט ראובן.
וכתב הנצי"ב: "מוסבת שם. כפירוש רש"י שהסבו לנבו ובעל מעון שם אחר, מחמת שהיה בשם ע"ז, ומכל מקום לא נתפרש השם, באשר באמת הא שאסור להזכיר בשם ע"ז אינו אלא בע"ז שאינה כתובה בתורה, כדאיתא בסנהדרין (סג, ב) דכל ע"ז הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה, לכן עד שלא נחתמה התורה ולא ידעו אם יהיו נזכרים בתורה הסבו שמן, ואחר כך כאשר נחתמה וראו שנזכרו, חזרו לשמן הראשון".
♦ ♦ ♦