מילואים והוספות להערות בתוס' הרא״ש סוכה

הרב יעקב דוד אילן
מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח

מילואים והוספות להערות בתוס' הרא"ש סוכה - הוצאת מוסד הרב קוק - מאת המהדיר[2]

דף ז, א ד"ה ויעמידנו, ובהערה 104. במש"כ רבינו דאי' בעירובין דין אתא אוירא וכו' גם גבי עור העסלא, צ"ע דבעירובין שם ליתא, ועי' בתוס' ותורא"ש בעירובין שם ד"ה ואצבעיים.
דף ט, א ד"ה סוכה ישנה, והערה 135. בהא דס"ל לבית שמאי במתני' דסוכה ישנה פסולה, דבעי' לשמה בעשיית הסוכה, הבאתי את דברי הט"ז בסימן תרלו ס"א דה"ד בסכך, אבל בדפנות כשר גם בסוכה ישנה. ובשפת אמת העיר דלד' הר"מ בהל' סוכה (פ"ו הט"ו), דגם דפנות הסוכה אסורין בהנאה, א"כ נימא דפסול סוכה ישנה פוסל גם בדפנות. והנה בהא דאי' בירושלמי, המובא בדברי רבינו ובתוס', דגם לב"ה דסוכה ישנה כשרה בעי' שיחדש בה דבר, נחלקו הפוסקים אם מהני גם לחדש דבר בדפנות, עי' בפרמ"ג (שם במ"ז סק"א), שכ' ע"ד הט"ז הנ"ל, דדין סוכה ישנה לכ"ע ה"ד בסכך ולא בדפנות, דלפ"ז יהני לחדש בה דבר לב"ה דוקא בסכך ולא בדפנות. ולשון הפרמ"ג שם "ולא בדופן רביעי", ודייק מהאי לישנא בשעה"צ (סק"ז) דמהני חידוש גם בדפנות, ורק בדופן רביעי ל"מ. אכן, להרבה ראשונים דין זה הוי ענין של לכתחילה והיכר גרידא, דהרי לב"ה לא בעי' לשמה בסוכה, ובזה שפיר י"ל דמהני גם בהיכר בדפנות. וגם לשיטות שהבאתי בהערה שם, דבעי' מהתורה שיחדש בה דבר והוי לעיכובא, מ"מ יש לדון דמהני לכ"ע גם בדפנות, ול"ש למח' הר"מ והרא"ש הנ"ל, וגם נראה דל"ש לדברי הט"ז, דהט"ז כ' רק דדין לשמה לב"ש ה"ד בסכך ולא בדפנות, אבל לענין לחדש בה דבר שפיר י"ל דמהני גם בדפנות.
ובישוב הערת השפ"א י"ל דלא דמי איסור ההנאה לדין לשמה. איסור ההנאה דסוכה הוא מחמת קיום המצוה דסוכה, ולהכי הוא גם בדפנות וכדברי הגר"ח מבריסק בספרו (בהל' סוכה שם), משא"כ דין לשמה הוא מהלכות הסוכה ודיניה, וזה שייך רק על הסכך. ותליא דבר זה ביסוד דין לשמה בסוכה, אם הוי דין לשמה בעיקר חלות דין סוכה, או דהוי דין לשמה בגדר כוונה במצות, דעי' ברש"י בסוגין (ד"ה סוכה) שכ' דהיינו "לשם מצות המלך". ובהמשך הסוגיא מקשי' על ב"ה דמ"ש מציצית דבעי לשמה, ומשני דהתם גזה"כ הוא, הרי דלסלקא דעתך בעי בציצית דין לשמה מסברא, וזהו דמקשי' דה"נ ליבעי לשמה בסוכה. ומוכרח דהגמ' סברה דכל חפצא של מצוה בעי לשמה בעשייתה מסברא, וכדכ' הרמב"ן במלחמות כאן, אך בתחילת הסוגיא מקשי' מ"ט דב"ש, הרי דבעי קרא בסוכה דבעי לשמה, והיינו דהלשמה הוי מדיני עשיית סוכה, ולא רק ככל תשמישי מצוה. אך יל"ע דאמאי קתני במתני' לישנא דסוכה ישנה, ולא קתני בהדיא דסוכה בעי לשמה. והאחרונים נחלקו בסוכה שעשאה לשמה ושלא לשמה, ראה בשו"ע הרב סימן תרלו דנקט דפסול, והחזו"א בסוגין כתב דמהני. עוד מבואר בכמה אחרונים דהא דסוכה שעשאה תוך ל' יום דמהני לכ"ע, הוא מדינא דסתמא לשמה [ראה חכמת שלמה בשו"ע סימן תרלו ובמהר"ץ חיות בסוגין], אך בגמרא בריש זבחים ב: לא הביאה הגמ' מתני' דידן כראיה לדין סתמא לשמה בקדשים ובגט, כמו שהעיר החכמת שלמה שם. ומוכרח מזה דגם לב"ש דין לשמה הוא לייחדה למצוה סוכה, דלא ליהוי כבית, ועדיף מדין כוונה במצות, אך לא הוי כדין לשמה בקדשים ודין לשמה בתפילין, דהוי חלות בדבר, משא"כ בלשמה בסוכה, הוי מגזה"כ שיהא לשם מצות סוכה, אבל אין בה חלות בדבר. תדע, דחזינן להלן טו. דגם לב"ש מהני מפקפק דלא יהא פסול תולמ"ה, ולכאורה כיון דבעי' לשמה לב"ש, ליהוי כציצית דבעי לשמה מתחילת העשייה, כדכ' תוס' להלן יא. ד"ה פסיקתן, ואיך יהני מפקפק ומסיר המסמרים גרידא, וע"כ דל"ד לדין לשמה בציצית. ובחלקת יואב מה"ת סימן ד כתב דדין לשמה בסוכה לב"ש הוי כדין הזמנה גרידא עי"ש. ומעתה י"ל דזהו שכ' רש"י דוקא הכא בסוכה דהוי לשם מצות המלך, ואכן נראה דעניינא דסתמא לשמה בסוכה אינו שייך לסוגיא דריש זבחים בדין סתמא לשמה בקדשים, ולהכי קתני במתני' לישנא דסוכה ישנה וכו', ונ"מ י"ל דאם הוי דין לשמה בחלות דין סוכה בעי' זאת רק בסכך, אבל אם הוי לקיים מצות המלך, שייך זה גם בדפנות.
ובמשנה ברורה בסימן תרלו (סק"ז) כ' דבסוכה משנה לשנה כיון שעבר החג בטלה העשיה, וצריך שנית לחדש בה דבר, וסמך דבריו על המג"א (סימן תרלח סק"ב), והחיי אדם (כלל קמו סל"ט). ודברי המ"ב צ"ב, דלא שייכי כלל לדברי המג"א, דהמג"א מיירי שם לענין איסור הנאה דעצי סוכה, דתלוי בקיום המצוה, ותמה כן בעמק ברכה בדיני סוכה או"ט. אך מצאתי מפורש כדברי המ"ב במושב זקנים לתוס' עה"ת ויקרא כג, מב, וכן בפסקים לרבינו אביגדור שם, וז"ל סוכה ישנה אפילו נעשית לשם מצוה אם לא נסתרה ולא חידש בה כלום אינו יוצא בה לשנה הבאה עכלה"ק. ונראה מוכרח בזה דדין דלשמה לב"ש ודין לחדש בה דבר לב"ה הוי בגדר היחוד למצות סוכה, ולהכי כיון דבמשך השנה השתמש בה לצרכי חולין שוב בעי לייחדה למקום מצות סוכה. ולפ"ז, דינא דב"ש ל"ש למח' הראשונים אם איכא מצווה בעשיית הסוכה, דדינא דב"ש הוא דבעי שיהא יחוד לשם מצות סוכה, וד"ז מוכרח בתש' הרדב"ז שהבאתי בהערות, שכ' חידוש דגם לב"ש יהני חידוש בדבר, ואם הוי מעניינא דלשמה איך יהני לחדש בה דבר, הא בעי לשמה בשעת כל העשייה, ובודאי בס"ת ותפילין שכתבם שלא לשמה לא יהני שיכתוב אות אחרונה לשמה, ומהיכי תיתי לומר דבסוכה מהני חידוש דבר לשם חג להכשירה.
ובמתני' להלן טו. אי' תקרה שאין עליה מעזיבה בש"א מפקפק ונוטל אחת מבינתים, ומפורש דאין צריך תיקון אלא בסכך אבל כתלי הבית כשרים לדפנות בלי תיקון, וא"כ מה חידש הט"ז דלא בעינן לשמה בדפנות, ומה הק' השפ"א דליבעי לשמה בדפנות. וכן מוכח להדי' במשנה כח. מעשה שילדה כלתו של שמאי ופיחת את המעזיבה וסיכך ע"ג המטה הרי דהדפנות א"צ שיהיו לשם חג. ולכאורה, כיון דבעי' לשמה לב"ש, ליהוי כציצית דבעי לשמה מתחילת העשייה, ואיך יהני מפקפק ומסיר המסמרים גרידא, ומוכרח דשאני דין לשמה לב"ש בסוכה, מלשמה בקדשים וציצית, וכמש"נ. ולפ"ז, י"ל דאכן אם לב"ש היה זה דין לשמה בחלות דין סוכה, מסתבר דבעי' זאת רק בסכך, וכל עשיית הסכך יהא לשמה, אבל אם הוי לקיים מצות המלך שייך זה גם בדפנות, וכקו' השפ"א, אלא דליכא נ"מ בזה, דכיון דחידש בדבר בסכך לשם חג שוב מהני להחשב כחידוש בדבר גם בדפנות, וממילא אף הדפנות הוכשרו. ובזה ניחא מה שהקשיתי ממתני', דהא כיון דפיחת שמאי את המעזיבה או שמפקפק ונוטל אחת מבינתיים שוב נחשב דגם הדפנות נעשו לשם חג. אך נראה דאם יחדש בדפנות לא יהני למיחשביה לסוכה כשרה, כיון דבעי לחדש בסכך, שהוא הסוכה הישנה, ובדפנות ליכא כלל חסרון דישנה, וכדברי הט"ז הנ"ל. ובזה חלוקים ב"ש וב"ה, דלב"ה אם בעי לחדש בה דבר מהני שפיר לחדש גם בדפנות, וכמש"כ הפרמ"ג שהובא בשע"צ, כיון דהוי להיכר בעלמא, וכמש"כ המ"ב, אבל לב"ש גדר החיוב לחדש הוי חלות לקבוע שהיא עשויה לסוכה, ובזה יש לדון דבעי דוקא שיחדש בסכך. וראה מה שביארתי בזה בגליון מוריה תשרי תשע"ח (עמוד ריח).
שם ד"ה מנין, הערות 141-139. נתבאר בדברינו דהאסו"ה בסוכה הוא דווקא אם ע"י ההנאה סותר לדין הסוכה, אבל בהנאה שאינה סותרת למצות הסוכה הכי נמי מותר. ומפורש כן בט"ז בריש סימן תרלח, שהביא את דברי הרמ"א בשם הגהות אשר"י, דהסוכה אסורה בהנאה רק מזמן שכבר ישב בסוכה, והק' הט"ז בסק"ג דסוכה אסורה בהנאה כמו חגיגה, ויהיה אסור משעה שהסוכה קיימת, כמו בקדשים דהזמנה מילתא, ואם אמר הר"ז לקרבן אסורה משעת ההקדש, ואמאי בעינן שישב בסוכה בכדי שתאסר, ותי' דודאי אין לומר שכל הדינים שיש בחגיגה יהיו בסוכה, אלא דבזה שוה סוכה לחגיגה, דלא תיטול ממנו להנאתך שום דבר לבטל ממנה קדושה שלה. וע"ע במג"א שם, שכ' דבסוכה הזמנה לאו מלתא דהוי תשמישי מצוה, וצ"ב דהא הוי כהקדש, וע"כ כמש"כ בהערות, דאיסור הנאה דסוכה אינו כהקדש אלא כתשמישי מצוה שהוקצו למצוותן. וכן מבואר בתוס' שבת כב. ד"ה אבוהון ובתורא"ש שם שכ' דשאני סוכה דבמסתפק איכא ביטול מצוה. ובזה ניחא הא דאמרי' להלן לז, ב גבי הדס, דילפי' מעצי סוכה דאסורין, דה"ד דאסור להריח ממנו, ומשום דמקצהו ממה שעומד שיהיה למצותו. לפיכך, אתרוג דהוי לאכילה ואינו עומד לריח, במריח בו שרי דאינו מבטל ההקצאה, משא"כ בהדס, דלריחיה קאי. ובריטב"א שם כ' דהדס הנמצא בסכך הסוכה מותר להריח ממנו,מכיוון דלסכך אפשר בעצים בעלמא, וכוונת הריטב"א היא דההקצאה היא מה שצריך לסוכה וכיון דהוי מעשה עץ בעלמא ל"ש לאסור ריחו, דאסורו הוא רק בתורת סכך, כעצים בעלמא, ול"ש לענין ריחו, דלא הוקצה לכך, משא"כ בהדס לד' מינים, דהוקצה לכך, אסור בריחו.
ולפי המבואר, פשוט דאין גדר אסו"ה דעצי סוכה כאסו"ה בעלמא, עד שנבא לדון דאינו ממונו מחמת דהוא אסור בהנאה, אלא איסורו הוא רק כפי מה שהוקצה למצות סוכה. ומה"ט יש להעיר עמש"כ בשו"ת חת"ס (או"ח סימן קפד), בנידון אם מותר ליטול את האתרוג התלוי לנוי סוכה למצות אתרוג, והשיב דמצות לאו ליהנות ניתנו, ועוד דאין כאן בזוי מצוה. עוד כ' דכיון דמותר לצאת בו ממילא מותר נמי לבעל האתרוג ליקח ממון עבור האתרוג וכו'. ובשער המשפט (בסוף הספר נדפס מהמחבר קובץ שו"ת נחלת אבות סימן ג), ושם כ' דאינו יוצא באתרוג התלוי לנוי סוכה דל"ה לכם, עי"ש. ולפ"ד, ל"ש לדון הכא מדין מצות לאו ליהנות ניתנו, דאסו"ה דעצי סוכה אינו לקיחת ההנאה, דבזה אמרי' דלקיחה למצוה לא חשיבא כלקיחת הנאה, אלא דכל שינוי מהקצאת המצוה אסור, א"כ ה"נ אסור לקחתו למצוה אחרת. ואולי י"ל דכיון דמצות לאו להנ"נ לא חשיב שנוי מההקצאה, דשימוש למצוה לא חשיב שינוי אחר. אך מה שדן השעה"מ דל"ה לכם, זה ודאי אינו, כיון דאינו מגדר אסו"ה כלל, ופשיטא דהסוכה הוי ממונו ומיקרי לכם, ומה דאינו יכול לאכול את האתרוג מצד דהוא הוקצה למצות סוכה, פשיטא דאינו מגרע בשם "פרי" הדר, ורק היכא דהוי אסו"ה כערלה וכיוצא ל"ח פרי. ומה"ט יש להעיר על מה שהובא בשם הגאון מטבריג זצ"ל בספר נר אהרן לדון דאינו יכול לסכך בסכך דאסו"ה, כיון דלא יוכל להחיל על האסו"ה דין הקדש דסוכה וכו', דלדברינו דל"ה דין הקדש ממש אלא חלות הקצאה זה שייך גם באסו"ה.
ובעונג יו"ט (סימן מט) הק' בהא דנשים יושבות בסוכה אף דלא נצטוו [ולכמה ראשונים לית להו אף קיום מצוה], וכן הקשה ביושב בסוכה בשעה שירדו בה גשמים, והא נהנה מהסוכה, וכיון דל"ל מצוה הא איכא אסו"ה עי"ש. ונראה לתרץ לפי המבואר ברש"י, דגדר האסו"ה בסוכה הוא מדין הוקצה למצותו, וע"י ההקצאה למצות סוכה נאסרו שאר שימושי העצים, מעתה י"ל דגם האיסור ליהנות מהסוכה הוא דוקא בהנאה שאינה שייכת לסוכה, אבל בנשים היושבות בסוכה, אף אם נימא דל"ל מצוה, או בסוכה שירדו גשמים, או בחולה היושב בסוכה אף דל"ל מצוה, הא כיון דמ"מ משתמש האדם בסוכה שימוש של סוכה והיא תשבו כעין תדורו, שפיר מותר לו לישב בסוכה אף בלי קיום מצוה, דלענין לדור בסוכה ל"ש הקצאה, דהרי הסוכה עשויה לדירה, ורק לענין הנאה חיצונית נאסר משום הקצאה. ועי' בפרמ"ג (שם) שהוכיח מהגמ' סוכה י: דיכול להניח בגד על הסוכה לייבשה, וכ' דהוי כעין תדורו מה שהניח לייבשה, וכוונתו להוכיח כט"ז, דהאיסור הוא רק במבטל מצוותה, אבל שימוש שאינו סותר למצות סוכה לא נאסר, ולדברינו ניחא יותר, דודאי כל שימושי סוכה דהוי כבית שרי, דהרי נהנה מהסוכה עצמה.
ונראה דיסוד זה מפורש בר"מ שם שכ' דהסכך והדפנות אסורין בהנאה "ואין נאותין מהן לדבר אחר", היינו דהדגשת הר"מ היא דדוקא לדבר אחר אין נאותין מהסוכה, אבל הנאת סוכה עצמה שרי אף בגוונא דל"ל קיום מצות סוכה. ובזה ניחא שפיר מש"כ רש"י הנ"ל, דילפי' הדס מסוכה דאסור משום שהוקצה למצותו, היינו דגם בסוכה גדר האיסור הוא משום שהוקצה למצותו ושייך ללמוד מיניה גם להדס. ונראה דלהכי הר"מ, לשיטתו, ס"ל דהאסו"ה הוא גם בדפנות הסוכה, דכיון דגדר האיסור הוא לבטל מצוותה איכא איסור לבטל מצותה גם בדפנות, כיון דקיום המצוה הוא גם ע"י הדפנות, וכדברי הגר"ח הנ"ל, ומדוייק כן בלשון הר"מ שכ' קודם את האיסור לגבי הדפנות ואח"כ לגבי הסכך, והיינו דבתרוייהו חד טעמא הוא, דמבטל קיום מצוותה.
ובזה מבואר מש"כ התוס' בסוגין (ד"ה מנין), דבסוכה שנפלה ליכא אסו"ה, והפנ"י כ' דהוי כקדשים שמתו, ועי' בשפ"א, ולכאורה קשה, דקדשים שמתו עדיין אסורין בהנאה, אלא כוונת התוס' דהאסו"ה בסוכה קיים רק כ"ז שהיא מיוחדת למצות סוכה, וע"י שנהנה מבטל קדושתה, אבל בסוכה שנפלה שוב אינה מיוחדת למצוותה ול"ש הך אסו"ה, שהוא מחמת יחודה ומצוותה של הסוכה. וביותר מובן הדבר להמבואר לעיל דאין הפי' דסוכה הוי מאסו"ה, אלא דאם משתמש בה דבר המבטל מצוותה זה שנוי ביחוד הסוכה, א"כ ל"ש זה בסוכה שנפלה. ועי' ברמב"ן, דחולק על התוס', וס"ל דגם בסוכה שנפלה אסורה, אכן כ' מסברא דחזי להקימה, והיינו דמשו"כ עדיין שייך בה הדין הקצאה. וע"ע מש"נ בספרי משא יד עה"ת (ח"א פ' אמור).
והנה בהערה 139 הבאתי את שיטת ר"ת, דס"ל דהאסו"ה בדפנות הסוכה הוא דווקא כפי ההכרח למצות סוכה, כב' דפנות וג' טפח, או בסוכה בשיעור ז' על ז', והערל"נ הק' דניבעי לדין ברירה לקבוע מהו הדופן הנצרכת וכו'. ונראה ביאור דברי ר"ת דאף דהדפנות אסורות בהנאה, היינו הג' דפנות, אבל על יותר מכך ליכא אסו"ה, דאם נהנה ל"ה סתירה למצות סוכה, כיון דאינו בהכרח שיהיו בסוכה ד' דפנות, וגדר הוקצה למצותו ה"ד עד כמה שנצרך בהכרח הוא לקיום מצות סוכה. והב"י הק' בסתירת הר"ת, דהרי איהו ס"ל דדפנות מותרות בהנאה והאסו"ה דסוכה קאי רק על הסכך, וא"כ איך חילק ר"ת על דופן רביעי וכו', ותי' דהכוונה לענין יותר משיעור סכך דזע"ז, וצ"ע דהרי אף דסוכה כשרה בז', מ"מ בעושה סוכה גדולה הרי בעי לכל הסכך, ואמאי לא יאסר בהנאה, ועמד בזה בשפ"א. ומוכרח בישוב דברי הב"י לפי המבואר, דהאסו"ה הוא עד כמה דיתבטל המצות סוכה, וא"כ כיון דשייך סוכה בשיעור ז"ט, תו ממילא ליכא אסו"ה על סכך יותר מז', ואף דעושה סוכה גדולה, מ"מ גדרי האסו"ה והוקצה למצותו הוא רק עד כמה שנצרך לחפצא של מצות סוכה, ובסוכה גדולה הוי רק יותר היכי תימצי למצוה, וזה לא נאסר בהנאה [ויל"ע, דא"כ גם בהדס היכא דהוי יותר מכשיעור יהיה מותר להריח בו, דאינו סותר להקצאתו למצוה].
דף ט, ב ד"ה והא, והערה 144. יש להרחיב הדברים: במתני' קתני העושה סוכה תחת האילן כעושה בתוך הבית וכו', וברש"י לא הביא את טעם הפסול, ובפשטות פסולו הוא מדין סכך המחובר, וכדכתב רש"י בגמ' בקושיא דמצטרף סכך פסול וכו'. אכן, בגמ' אמר רבא לא שנו אלא באילן שצילתו מרובה מחמתו וכו', ולהלן ת"ר בסכת ולא בסוכה שתחת הסוכה ולא בסוכה שתחת האילן ולא בסוכה שבתוך הבית וכו', ומריהטת הסוגיא משמע דהתנא אשמועי' דינא בהא דקתני "דהוי כעושה בתוך הבית", והגמ' קדריש לה מקראי, אף דבפשוטו אילן הוי פסול מחובר דפסול לסכך בו, ומעורב סכך פסול עם הכשר. וצ"ב, דא"כ אמאי בעינן להך ילפותא דהוי כעושה בתוך הבית, ובדברי רש"י בסוגיא ד"ה מאי למימרא משמע דתרי פסולי נינהו, דהיכא דהאילן חמתו מרובה, בזה פסולו רק משום דבתוך הסכך הכשר, איכא סכך מחובר דפסול, וכלשון הגמ' דמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, אבל בסוכה תחת האילן בצילתו של האילן מרובה, פסולו הוא מדין שני סככות וכסוכה תחת סוכה. וכ"ה להדי' בפי' רבינו חננאל כאן ובעו"ר שכתבו דבסוכה תחת האילן שצילתו מרובה הוי כפסול סוכה תחת סוכה, אך צ"ע דמאי נ"מ בזה במה דאמר התנא דהוי כאילו עשאה בתוך הבית, ואמאי במתני' להלן י, א גבי פירס עליה סדין, וכן להלן יא, א בהדלה עליה את הגפן, לא קתני דהוי כאילו עשאה בתוך הבית, וכן בכל סוכה תחת סוכה דפסול לא אמרי' דהוי כסוכה בתוך הבית. ועי' בפסקי הרי"ד דהק' דמאי קמ"ל מתני' דהדלה את הגפן, והא קתני העושה סוכתו תחת האילן, ותי' דה"א דוקא תחת האילן דקאי סכך פסול באפי נפשיה וכו', אבל הדלה דמצטרף וכו' סד"א דכשר וכו'. ובעיטור בהל' סוכה מבואר דה"נ בסוכה תחת האילן עיקר פסולו הוא מה דמעורב בו סכך דמחובר, וכן נראה בדברי המג"א בריש סימן תרכו. ובפשטות בהא דאמר התנא הכא דהריהו כאילו עשאו בתוך הבית, היינו דהוי פסול בעיקר עשיית הסוכה, דכיון דעל הסכך הכשר איכא אילן המסכך בצילתו מרובה, חשיב סכך נוסף על הסכך הכשר, ותרי סככות נינהו דפסולים מקרא דבסכת, ומהך קרא ילפי' פסול סוכה תחת סוכה, וכמפורש בתור"פ (י, א), דבעי' שהסכך הוא המיצל ולא סכך אחר עי"ש. ובמהרש"א להלן שם הק' דבסת"ס נחלקו בשיעור ההפלגה, ולענין סוכה תחת האילן לא נזכר דין הפלגה, וכבר הקשו כן בפסקי הרי"ד ובעיטור, ובדבריהם משמע דמה"ט ליכא בסוכה תחת האילן פסול דשני סככות, ועיקר פסולו הוא משום דאיכא סכך פסול דמחובר על הסכך הכשר, וכנ"ל. ובמאירי להלן (י.) כ' גבי סדין דהוי ב' סככות, והוסיף דאף דאין בהם הפלגה הפסול חולק שם לעצמו, ונתכוין לזה בערול"נ, ועפנ"י ותורע"א (אות ז), ויעוי' בט"ז (תרכו סק"ג). ובלבושי שרד (על דברי הט"ז שם) ביאר דכיון דהסכך העליון הוא סכך פסול, ל"ב לתנאים של הפסק ד"ט, אך ברש"י להלן (י. ד"ה אבל לנאותה) חולק על סברא זו, שדחה הי"מ שכ' גבי סדין דהוי ב' סככים, ורש"י הק' דליכא הפלגה, הרי דלא ס"ל כהמאירי. ומ"מ מבואר ברש"י הכא דבאילן שצילתו מרובה הוי ב' סככים, אף דליכא הפלגה, וצ"ב דכיון דליכא הפלגה ל"ש פסול דסת"ס, ועו"ק דלחד מ"ד בעי' בסת"ס שעור י', ולכמה פוסקים בעי' שיהא גם דפנות ומשך ז', וא"כ באילן הא ליכא דפנות ומשך זע"ז ואיך יפסל מדין סת"ס. אמנם, ברש"י (י.) מבואר בטעמי' דבעי הפלגה דלא ליהוי סככה אחת, וזה שייך בב' סככות ולא בסוכה ואילן, דבאילן שאני דחולק שם לעצמו, דבעושה סוכה תחת האילן הוי כעושה בתוך הבית, דל"ש בו דיני הפלגה דנאמרו דוקא בשני סוכות ובשני סככים ממין אחד, אבל אילן ל"ה כסככה אחת עם הסכך, ולהכי ל"ב הפלגה. וחזינן ברש"י ותוס' בסוגיא דרק בקו' הגמ' והא קא מצטרף סכך פסול כו' כ' דאיכא פסול מחובר, אבל במתני' גבי אילן לא הזכירו פסול מחובר, וכ"נ בפי' ריב"ן, שכ' דהוי פסול כסוכה בתוך הבית ולא הזכיר מעניינא דמחובר. ועי' במג"א בסי' תרכו סק"א שכ' דפסול בית הוא מצד דהוי ביתו של כל השנה, וכדכ' רש"י להלן יד. [וברש"י יז. כ' דהפסול מדין תולמ"ה], אבל פסול אילן הוי מדין מחובר, והמחה"ש שם כ' דלגבי בית לא סגי בטעם דמחובר, דהא הוי תלוש ולבסוף חיברו, דלתרוה"ד המובא להלן הוי תלוש לענין סוכה, וע"כ דפסול בית הוא כדכ' רש"י דממעטי' ולא ביתו של כל השנה. ומשמע לכאורה במג"א דפסול דתחת אילן הוי ככל פסול מסכך במחובר. וצ"ע דא"כ מה נ"מ בחידושא דמתני' דהוי כעושה סוכה בבית.
ובגמ' י. מקשי' בסת"ס דבעליונה חמתה מרובה פשיטא וכו' והכא באילן שחמתו מרובה לא מקשי' פשיטא וקו' הגמ' היא רק דמאי למימרא בחבטן וכו'. ונ"ל בזה בשיטת רש"י ועו"ר דבעושה סוכה תחת האילן פסול, אף אם לא היה נאמר בתורה פסול סכך מחובר, דמיעוט דסכך מחובר בעי' בגוונא דהדלה את הגפן, שלקח את הגפן ועשאו לסכך, דבזה נתמעט דהוי סכך פסול, אבל בעושה סוכה תחת האילן השמיענו התנא דל"ה עשיית סוכה כלל, והוי כעושה בתוך הבית, ולהכי לא קתני במתני' לשון פסולה, כדקתני במשניות להלן, משום דהכא ל"ה סוכה כלל [ובעושה מתחת לבית הוא הנידון הפשוט ביותר לפסול מחמת דבעי' סוכה ולא ביתו של כל השנה, כדפרש"י הנ"ל]. ובזה אמר רבא דהא דבסוכה תחת האילן איכא פסול עצמי של כעושה תחת הבית, ה"ד באילן שצילתו מרובה, דאז יש לו חשיבות אילן שהוא כבית והוי פסול עצמי ולא רק פסול מחובר, אלא דל"ח כלל עשיית סוכה, כיון דהוי כעשייה בתוך הבית, אבל באילן שחמתו מרובה כ' הריטב"א דלא חשיב אילן, היינו דלא חשיב אילן כזה שסוכה תחתיו תיחשב כסוכה תחת הבית, וא"כ חידושא דמתני' הוא דאילן שצילתו מרובה נחשב קבוע, והוי כעושה סוכה בתוך הבית, ולהכי לא מקשי' בגמ' על אילן שחמתו מרובה פשיטא, כמו דמקשי' לענין סת"ס, דהכא איכא חידוש דבאילן שחמתו מרובה לא חשיב אילן. ובספר בית מאיר שם נגע בזה, במש"כ דבית הוי קבוע ואילן הוי קבוע ובעי' סכך ארעי וכו', וכן בפנ"י נראה דסוכה תחת האילן הוי פסול עצמי, וכמש"כ. ונמצא דמתני' דעושה סוכה תחת האילן, אינו דומה כלל להדלה על הסוכה את הגפן, שלוקח הגפן ומכופפו מעל הסוכה דעושה סיכוך ע"י הגפן, ובזה הוי פסולו מדין מחובר, דהגפן עצמו אינו נחשב לדבר קבוע, וגם בעושה סוכה תחת הגפן, כיון דהדלה הגפן עליו הוי עשייה, ושפיר שייך לכופפו ומיחשיב עשייה, ורק דהוי פסול מחובר. משא"כ באילן, דהוי דבר קבוע כיון דאיכא כבר לאילן מעיקרא, אין כאן עשיית סוכה כלל, דבעשייתו הוי עשייה של סוכה תחת האילן הקיים, וזה הוי כעושה מתחת לבית. ובזה ניחא קו' המהרש"א הנ"ל, בהא דלא קתני הכא דהיה שיעור הרחקה בין הסוכה לאילן, כיון דבזה ה"נ לא בעי הפלגה, דרק בעשיית שתי סוכות בעי הפלגה, אבל בעושה סוכה תחת האילן דהוי כעושה מתחת לבית א"צ לדין הפלגה. והמ"ב בביה"ל (סימן תרכו ס"א ד"ה בכל ענין) ציין למהרש"א דלא בעי' הפלגה, והוסיף דבאילן למעלה מעט אסור, והיינו דאם הוי מעט מתחת לאילן נחשב כסוכה בתוך הבית. ובזה ניחא קו' פסקי הרי"ד הנ"ל בהא דקתני בבא נוספת במתני' דהדלה את הגפן כו' ולא ילפי' ממתני' דעושה סוכה תחת האילן, דה"נ תרי פסולי נינהו, ודוקא בעושה סוכה תחת האילן קתני במתני' דינא דהוי כעושה בתוך הבית, וזה ל"ש בהדלה את הגפן. ומתבאר דאף דהראשונים הזכירו ב' שיטות אם במתני' הוי מחמת פסול מחובר או מדין סת"ס, אכן בד' רש"י י"ל באופן נוסף, דבסוכה תחת אילן פסולו הוא דל"ה עשיית סוכה כלל והוי כעושה בתוך הבית, דבעי' שסכך הסוכה יהיה מיצל. ומהך קרא ממעטי' ג' גווני, והגרוע יותר הוא סוכה בתוך הבית, ואחריו סוכה תחת האילן, ואחריו סת"ס, ובכל הנך המיעוט דבעי' שסכך הסוכה יהיה המיצל, וכמבואר בדברי תור"פ י, א עי"ש.
ונראה דזו היא כוונת הרמ"א בריש סימן תרכו, שהקדים לדברי המחבר "אין לעשות סוכה תחת בית או אילן", וצ"ב דמה הוסיף בזה על דברי השו"ע שכ' ד"ז דהעושה סוכתו תחת האילן וכו', ועמד בדבריו בבכורי יעקב, עי"ש מה שנדחק בזה. ונראה דהרמ"א אתי לומר דאין לעשות סוכה תחת בית או אילן, דחד דינא הוא דתחת האילן הוי כסוכה תחת הבית ול"ה עשיה כלל, וכלשון מתני וכנ"ל, ואתי לאורויי עיקר דינא, דתחת אילן הוי פסול בפ"ע כעושה תחת הבית, וכמש"נ. וע"ע ברמב"ם בהל' סוכה פ"ה הכ"ב העושה סוכה על גבי סוכה התחתונה פסולה כמי שעשה סוכה בתוך הבית ע"כ, ונראה דהר"מ אתי לאשמועי' דיסוד הפסול הוא דל"ח עשיית סוכה כל שיש על גבה סוכה, והכל נלמד מסוכה תחת הבית דל"ח עשיית סוכה, וס"ל להרמב"ם דה"נ בסוכה תחת סוכה הוי כסוכה תחת האילן ותרוייהו כסוכה בתוך הבית וחדא דרשא היא דבעי' שהסכך יהא מיצל ולא סככה אחרת וכדפי'.
וברש"י (י. ד"ה אבל) הדגיש דרק בהניח הסכך הפסול לשם סכך פוסל, עי' שם גבי סדין שכ' אין שם סכך עליה, ושם גבי ע"ג הקינוף דלאו משום מסכך, וכן להלן י, ב גבי הניח הבגד ליבוש דכיון דלאו לשם סכך הניחו אינו פוסל. וצ"ע גבי סוכה תחת האילן, דהאילן לא נעשה לשם סכך [ודוח"ל מש"כ בפרמ"ג דמיירי דנטע האילן לשם צל והוי לשם סוכה], ובשפ"א עמד בזה. ונראה דשאני באילן דפסולו הוא מדין דהוי כעושה בתוך הבית, א"כ ה"נ פוסל אף דאינו כלל לשם סכך. ובזה ניחא קו' הנחל"ד בתשו' סימן מד, בהא דאמרי' בסוגיא דבסכך פסול שחמתו מרובה בעירבן וחבטן בטל ברובא, דנימא דבחבטן יהני גם במתני' באילן שצילתה מרובה, דיתבטל ברוב סכך הכשר. וקושיא זו כבר נמצאת בתוך דברי הר"ן, עי"ש שכ' דכיון דהסכך הכשר אינו מועיל וכו', וכן הקשה להדי' הראבי"ה (הובא בפסקי הרא"ש כאן), ותירץ דבצילתה מרובה הוי דבר חשוב ולא בטל. ולפי המבואר, דפסול סוכה תחת אילן הוי פסול עצמי של כעושה תחת הבית, א"כ מעיקרא לק"מ, דכיון דבאילן שצילתו מרובה הוי פסול עצמי של סוכה בתוך הבית הוא, ול"ש בזה ביטול, דביטול מהני במקרה של הפסול, ולא להפקיע מציאות האילן, דמ"מ הוי תחת האילן, וממילא הוי סוכה תחת הבית. ובזה יש לבאר את שיטת ר"ת, דבסוכה תחת האילן פסול דוקא כשהאילן קדם, והמהרש"א (י.) ביאר כן בשי' התוס' בישוב סתירת דבריהם, והבעה"מ הק' על ר"ת, דס"ל דדוקא שהאילן קדם וכו', מסוכה ע"ג סוכה דהתחתונה קדמה כו'. ונראה דס"ל לר"ת דדוקא בסוכה ע"ג סוכה, דהפסול דהוי ב' סככות, בזה ליכא נ"מ מה קדם, משא"כ בסוכה ואילן ס"ל לר"ת דבכל גוונא הפסול הוא מדין עושה סוכה תחת הבית, ולהכי הוא דווקא אם האילן קדם, דאז הפסול הוא בעיקר עשיית הסוכה.
אמנם, בדעת הטור נראה איפכא, דבסי' תרכו הביא דבסוכה תחת האילן פסול ל"ש קדם אילן ל"ש קדם הסוכה וכו', והק' הב"י בסוף סימן תרכט (סוד"ה וכתב המרדכי) דלגבי סדין הטור הביא את דעת ר"ת, דהראשונים פי' בדבריו דיש חילוק בין קדם הסוכה לסדין וכו', ונמצא רבינו מזכה שטרא לבי תרי. ותירץ הב"י דסובר רבינו שאין סברות אלו תלויות זו בזו, ועי"ש בב"ח שכ' דהטור פי' בר"ת באופ"א. ולדברינו י"ל דהטור ס"ל דבסוכה תחת אילן ל"ח עשיית סוכה כלל, וכמש"כ הטור הטעם, דבעי' סוכה תחת השמים, ולהכי סת"ס וסוכה תחת אילן פסול, ולהכי הוא גם בקדם הסוכה לאילן, משא"כ בסדין. וכ"נ בדברי החזו"א (סימן קנ סקט"ו), שכ' דאף לר"ת בעושה תקרה ע"ג הסוכה יהיה פסול כיון דנעשה כבית קבע ול"ה סוכה כלל, להכי גם בהסיר התקרה אח"כ פסול, ודברי ר"ת קאי בסכך פסול ע"ג הסוכה, עיש"ה.
ולכאורה נראה נ"מ דבקדם אילן לסוכה ל"ה עשיית סוכה כלל וגם אם יקצוץ האילן הוי תולמ"ה ובעי' עשייה חדשה, משא"כ בקדם סוכה לאילן הוי עשייה ובזה יהני ביוריד האילן אח"כ. אמנם, ברמ"א בסימן תרכו (ס"ב) פסק להדיא כר"י הלבן, דבסוכה תחת בית או מחובר ליכא חסרון מדין תולמ"ה, כיון דאין הפסול בסכך עצמו. ולדברינו יש לדון דבסוכה תחת הבית ל"ה עשיית סוכה כלל, וא"כ גם בהוריד הבית והאילן הוי תולמ"ה, וכמו שדן במהר"ץ חיות בסוגין ט:. אכן ברמ"א משמע דמ"מ כיון דאין הפסול בסכך עצמו (וכמש"כ הר"י הלבן המובא בהגא"ש) אלא מחמת הגג ל"ה תומל"ה, ואולי הרמ"א מיירי בגג שעשוי לפתוח וכו' ולהכי לא הזכיר הרמ"א גם תחת האילן. ובתש' נחלת דוד סימן מד שם כ' דבהוריד האילן תליא בפלוגתא של רבינו ברוך והר"י הלבן גבי סוכה תחת הגג. ומצאתי בצל"ח (ט: ד"ה אלא לאו בשחבטן) שכ' דבסוכה תחת האילן וצילתו מרובה ל"מ חבטן לבטל ברוב "דאז גם הסכך של הסוכה פסול משום תעשה ולא מהעשוי שמתחילה לא היה שם סכך עליו וכ"ז באילן קדים" וכו', ולא הזכיר דינא דסוכה תחת הגג, דהרמ"א פסק להכשיר, ומשמע בצל"ח כדברינו, דבסוכה תחת האילן גרע ואיכא חסרון דתולמ"ה, וכדברי המהר"ץ חיות הנ"ל. ונראה דזו כוונת הר"ח שכ' דבצילתה מרובה הוי סוכה ע"ג סוכה, דהביאור דבצילתה מרובה הוי ב' סככים ושוב הוי פסול בגופו. ומעתה נראה דזו מח' ר"י הלבן ורבינו ברוך, דהר"י הלבן כ' דבמסיר הגג ל"ה תולמ"ה, כיון דאין הפסול בגופו, אבל רבינו ברוך ס"ל דתחת הגג ל"ח סככה וא"כ הוי פסולו בגופו, ולהכי איכא חסרון דתולמ"ה, וכמ"כ תחת האילן בצילתו מרובה הוי פסולו בגופו, ולהכי ל"מ חבטן דהוי תולמ"ה, וכדברי הצל"ח הנ"ל, וע"ע להלן בדין תולמ"ה.
ובהערות על התורא"ש כאן הבאתי מש"כ בק"נ (אות ע) בדעת הרא"ש בפסקיו, דס"ל דהיכא דגם הסוכה וגם האילן כ"א צילתו מרובה כשרה (וכ"כ להלן שם באות ח), אך בהגר"א (ריש סי' תרכו) מבואר בדעת תוס' דהיכא דגם הסוכה וגם האילן צילתו מרובה פסולה, וכן הוכיח המהרש"א בדעת תוס'. ואפשר דטעמם הוא דבזה הוי כב' סככות, אך יקשה דליבעי הפלגה. ויש לפרש עוד באופ"א בטעם הפסול, דכה"ג מודי התוס' לראבי"ה, והיינו דהראבי"ה ס"ל דגם בסכ"פ שחמתה מרובה אף דהסכך צילו מרובה מ"מ פוסל, וכדכ' הר"ן והריטב"א הטעם, כיון דבאותו מקום הסכ"פ הוא המיצל. ובזה פליגי התוס' וס"ל דדל מהכא לסכך הפסול, יוכשר ע"י רוב הסכך הכשר, ולא אמרי' דהסכך הפסול פוסל כנגדו, אבל התוס' מודי דאם הסכ"פ צילו מרובה אמרי' דכיון דמיצל הוי כב' סככות. אכן בד' רש"י לפנינו גבי סדין, אף דמפרש דהסכך והסדין תרוייהו צילתן מרובה ופסול, מ"מ הא כ' רש"י דליכא הכא חסרון מדין ב' סככות, כיון דליכא הפלגה, ומוכרח בד' רש"י בגדר הפסול דכה"ג דהסכך הפסול צילו מרובה חשוב דכל הסוכה מוצלת ע"י הסכך הפסול, וממילא הסכך הכשר אין עליו תורת סכך כשר, דהסכך הפסול מבטל שם סכך כשר מעליו, ולהכי בסדין תחת הסכך הסוכה פסולה, וראה בתור"פ שם מש"כ בדעת רש"י. וצ"ע דבתוס' י, א גבי סדין כ' לשיטתם דאם הכשר צילתו מרובה, אין הסדין פוסלו, אף דהסדין צילתו מרובה, וכבר העיר המהרש"א דסותר לתוס' ט, ב, דהרי הכא הוי תרוייהו צילתן מרובה וצריך לפסול. עוד צ"ע בתוס' ט, ב שהביאו ראיה מהגמ' לעיל ד, א גבי הוצין, ותמוה דהתם תרוייהו צילתן מרובה, ובזה גם לתוס' מודי דפסול וכנ"ל, והעיר כן באבני נזר או"ח סימן תס, ור"ל דהתם הוי כמו שעשה בב"א את האילן והסכך הכשר דגם בזה ס"ל לר"ת דכשר וכו'. עוד יש להעיר, כפי שהק' המהרש"א לדעת ראבי"ה, דל"ל לקרא דסוכה תחת האילן פסול תיפ"ל דמצטרף סכך פסול, ובשלמא לתוס' ניחא דהנ"מ היכא דהכשר צילתה מרובה וכו', אכן עדיין יקשה דבגוונא דתרוייהו צילתן מרובה גם תוס' מודי דפסול, וא"כ ל"ל לקרא דסוכה תחת האילן, הא כיון דתרוייהו צילתן מרובה פסול.
ובפנ"י כ' בישוב סתירת התוס' הנז' דדוקא בסדין, דפסולו הוא מחמת דמק"ט, בזה כל היכא דהסוכה צילתה מרובה בלא הסדין אין הסדין פוסלה, דהסדין בטל לסוכה, משא"כ באילן, שהוא דבר קבוע ולא בטיל אגב סוכה והאילן גופיה עומד לצל, כשהאילן צילתו מרובה פוסל את הסוכה שתחתיו אפי' בסוכה שצילתה מרובה בלא אילן, דאכתי סוכה תחת אילן מקרי וכו' ע"כ. ודבריו מתאימים למש"כ, דסוכה תחת אילן גרע פסולו דהוי כבתוך הבית, ולהכי בזה דוקא ס"ל לתוס' דבשניהם צילתה מרובה פוסל, ומודי לראבי"ה כיון דכה"ג נחשב סוכה תחת האילן כסוכה בתוך הבית. וביאור הדברים נראה דכל מה דס"ל לתוס' דהיכא דתרוייהו צילתן מרובה פסול, היינו דוקא לענין סוכה תחת האילן, דבזה פסולו הוא משום דהוי כסוכה תחת הבית דאילן קובע שם לעצמו דהוי כבית, ובזה גם היכא דהסכך הכשר צילתה מרובה מ"מ אם הוי תחת הבית, היינו תחת אילן שצילתו מרובה דהוי כבית, להכי פסול, אבל בשאר פסולים כה"ג, כגון סכך כשר שצילתו מרובה שמעליו סכך שמקבל טומאה שצילו מרובה, בזה ה"נ לא יהיה פסול, כיון דלתוס' ל"א דהפסול מבטל מה שתחתיו, ומדין שני סככים הלא בעי הרחקה ולהכי כה"ג אינו פוסל. ונראה דזו כוונת הגר"א בריש סימן תרכו, דלאחר שהוכיח מתוס' דבתרוייהו צילתן פסול, הוסיף הגר"א דכ"מ מהגמ' שם, דקאמר כאילו עשאה בתוך הבית עכלה"ק. ואתי לומר דדוקא בזה פסול מטעם דהוי כאילו עשאה בתוך הבית, וכדפי'. ומעתה ניחא היטב סתירת התוס', דלענין סדין, דפסולו הוא מחמת דמק"ט, בזה ה"נ ס"ל לתוס' דאם הסכך הכשר צילתו מרובה אין הסדין פוסלה, אף אם הסדין צילתו מרובה, כיון דגם בכה"ג אמרי' דל מהכא לסכך הפסול ויוכשר מצד הסכך הכשר שצילתו מרובה, דלא ס"ל לתוס' סברת הראבי"ה דמבטל לשכנגדו, וכמ"כ ליכא פסול ב' סככין כיון דליכא הרחקה [אך בתור"פ מבואר בדעת רש"י גבי סדין דאם הסכך הכשר צילתו מרובה וגם הסדין צילתו מרובה פסול מדין ב' סככות, כמו באילן שצילתו מרובה, דבעי' שתהא הישיבה נקראת על שם צל הסוכה, דבסוכות משמע סוכה יחידית ולא מחמת צל דבר אחר וכו', ומבואר שיטתו בדעת רש"י דגם בסדין דינו כאילן לענין זה, אולם בדעת התוס' י"ל דשפיר חילקו בזה, וכמש"כ]. ועי' בשפ"א שכ' בישוב סתירת רש"י דבדף ט, ב ס"ל כתוס' דדוקא באין צילתה מרובה אמרי' דמצטרף סכ"פ לפסול, ובדף י, א ס"ל כראבי"ה, דגם בסוכה שצילתה מרובה פוסל אם למעלה סכך פסול, וכ' השפ"א דשאני בסוכה תחת האילן, דהאילן ל"ה לשם סיכוך ולהכי אין בו כח לבטל הסכך וכו'. ויש לבאר הדברים עפ"י הנ"ל, דבסוכה תחת האילן דפסולו דהוי כעושה בתוך הבית וה"ד באילן שצילתו מרובה, אבל בחמתו מרובה אפי' נימא דנחשב אילן [רק לא נחשב כעושה בתוך הבית], הרי לא נעשה לשם סכך ולרש"י בעי' לשם סכך, ולהכי בזה דוקא פליג רש"י על הראבי"ה וס"ל דאינו פוסל את הסכך שתחתיו, משא"כ בשאר סכך פסול מודה רש"י לראבי"ה דפוסל את הסוכה שתחתיו.
דף י, א הערה 153. ובאבני נזר (סימן תס סקי"ב) כתב בדעת ר"ת דפסולו מדין מעמיד, ובשבה"ל שציינתי מפורש כן. ובביאור הלכה שציינתי כ' דל"ה כבר חמתה אלא דמונע שלא יהיה כן ומש"ה לנאותה כשר, ול"ש למש"כ דהפסול מדין מעמיד, דא"כ גם בלנאותה יהיה פסול, ובשבה"ל נראה דבלנאותה ל"ה מעמיד, עי"ש.
והנה בהא דבסדין לנאותה כשר, אף דסדין מקב"ט, מבואר בראשונים דכיון דהניח הסדין לנאותה והוי נוי לסוכה, אמרי' דהסדין בטל לסכך ולכך אינו פוסל, עי' במלחמות ובריטב"א ור"ן וברא"ש. אכן, ברש"י נראה באופ"א דהדגיש דרק בהניח הפסול לשם סכך פוסל, דכ' על הסדין "אין שם סכך עליה וכשרה", ואזיל לשיטתו במתני' כאן גבי ע"ג הקינוף שכ' דלאו משום מסכך במק"ט, אלא משום דהוי אהל דהא לאו לסכוכי שטחם, והיינו דלרש"י סכ"פ פוסל רק אם הניחו לשם סכך, וכן מבואר ברש"י י, ב שכ' גבי הניח הבגד ליבוש דכיון דלאו לשם סכך הניחו אינו פוסל [והא דבאילן פסול משום סוכה על סוכה, הביאור הוא דאילן חשיב נטיעה לשם צל, והפרמ"ג כ' דנטעו לשם צל]. ומתבאר בדברי רש"י דלאו מדין ביטול לסכך אתינן עלה, אלא דכל היכא דלא הניחו לשם סכך אינו פוסל את הסכך הכשר, אבל בהניח את הסכך לנשר ומפני החמה, חשיב כהניחו לסכך, שהרי הניח בשביל להגין עליו מפני החמה והנשר, ולהכי פוסל מדין סכ"פ פוסל הכשר, ורש"י לא ס"ל דיפסול מדין ב' סככים, דלזה בעי הפלגה, כמש"כ רש"י לדחות את הי"מ. ומש"כ רש"י גבי מפני הקינוף דנעשה אהל, הרי הדגיש רש"י דהרחיקו מן הסכך, היינו דמשו"כ שייך לומר דהוי אהל, וברישא מפני הנשר לא כ' רש"י דהוי אהל, כיון דהכא לא הרחיקו מהסכך ותו ל"ה אהל בפ"ע. ובאו"ש פ"ה מסוכה כ' בתו"ד מד"ע דבלנאותה כיון דל"ה לשם סכך אינו פוסל [ובריא"ז משמע דגם במפני הנשר הוי אהל, וכפיה"נ ס"ל דל"ב הפלגה והיכא דהניח הסכך לנאותה והרחיק ד', דלחד מ"ד בגמ' פוסל, לשאר פירושי הראשונים דאתי מדין ביטול, ה"ט דביותר מד' אינו בטל לסכך, ויש שכ' דביותר מד' ל"ה נוי לסוכה, אבל לפרש"י הטעם בזה הוא דבהרחיק ד' נעשה כאהל בפ"ע, וכמש"כ רש"י להדי' הך טעמא דנעשה כאהל. וכן בטור משמע דאם ל"ה נוי תו הוי אהל מפסיק. ובטעמי' דר"נ דאפי' יותר מד' כשר, בזה כ' רש"י דבטל, אבל בכל הסוגיא לא הזכיר רש"י האי טעמא, ואפשר דכוונתו דלר"נ בטל, וממילא ל"ה אהל בפ"ע, וגדר הדברים לרש"י הוא דבלי הפלגת ד' ל"ה אהל אחר, אבל תוך ד' הוי אהל אחד, וכן בקינוף כ' רש"י ומרחיקן מהסכך].
ויש להעיר, דנמצא לפרש"י דהא דבלנאותה דכשר, אין ההיתר כסיבה מיוחדת משום דהוי לנאותה, ועיקר ההכשר הוא משום דלא הניחו לשם סכך, וכל כה"ג דאינו מניחו לשם סכך אינו פוסל. וצ"ע הא דס"ד בגמ' דגם לנאותה פוסל, ומהיכי תיתי לפסול הא לא הניחן לשם סכך, וצריך לדחוק דהס"ד בגמ' הוא בהך גופא, דאף בהניחו שלא לשם סכך פוסל, וזהו הקמ"ל, דאינו פוסל ולהכי בלנאותה וכיוצא אינו פוסל, וכמש"נ. והפנ"י הק' כעי"ז גם לר"ת, בהא דהגמ' ס"ד דגם לנאותה פסולה, והרי לר"ת אם מיירי בצילתה מרובה בלי סדין [דהפי' לנאותה היינו כל היכא דל"צ את הסדין להחזיק את הסכך שצילתו מרובה ולנאותה הוא לו"ד, וכנ"ל ברש"י], וא"כ כה"ג הסדין אינו פוסל לתוס' ט, ב, כיון דהכשר צילתו מרובה. אכן, י"ל דהכא הסדין צילתו מרובה ופסול מדין ב' סככין (ולעיל הא מיירי התוס' דהפסול חמתו מרובה), וע"ז קמ"ל ר"ח דכשרה ול"ה ב' סככין, משום דבעי הפלגה גם בפסול. וכמש"כ בס' הישר לר"ת סי' שסד ובתורע"א דאם יש שיעור בין סכך לסדין ה"נ פסולה. ונראה דרש"י ס"ל דכיון דבסדין דפסול דמק"ט, לא יהני אף אם משום נוי בטל לסכך, דהא מ"מ הוי חלק מהסכך, ונמצא דחלק מהסכך מק"ט, ולכן פירש"י דהטעם דכשר בלנאותה הוא כיון דל"ח סכך ומש"ה אינו פוסל [ויל"ע במש"כ רש"י סוד"ה אבל, דבמופלגין ד' הוי ב' סככין, וקשה דלרש"י שכ' דל"ה סכך ל"ש דהוי שני סככין, ועמד בזה בשפ"א]. ובתוד"ה פירס נראה דס"ל כשאר ראשונים הנ"ל, דבסדין הפסול דמצטרף סכ"פ בהדי כשר [לפי' הגאונים אין צילתה מרובה בלי הסדין], או דס"ל כי"מ דהוי ב' סככין, וס"ל דבלנאותה דבטל לסכך תו אינו פוסל לא מצד מצטרף סכ"פ ולא מצד ב' סככין.
ולד' הגאונים דמיירי דהכשר אין צילתו מרובה וכו', צ"ב בהא דלנאותה כשר, והא מ"מ ליכא צילתו מרובה מהסכך הכשר, ואיך יהני להצטרף לרוב, הא הסדין הוי סכך פסול, וקו' זו נמצאת ברא"ש. אולם, התוס' לא הזכירו קו' זו, ונראה דס"ל דכיון דעיקר הסכך המיצל הוא סכך כשר סגי בהכי [ואולי גם לתוס' בעינן לטעם דהסדין לא הונח לשם סכך, ומש"ה שייך לצרפו לסכך הכשר], וכיו"ב חזינן בשי' ר"ת בתוס' לעיל ט, ב לפי' המהרש"א, דסכך מעל כ' מצטרף לשאר הסכך הכשר, אף דמ"מ הך סכך פסול, וע"כ דלענין צירוף מהני.
והנה התוס' הקשו דלפרש"י קשה דלמה יפסל מפני החמה והנשר מאי שנא מלנאותה, וביאור קו' התוס' הוא דהם אזלי לשיטתם, דפירשו דלנאותה בטל לסכך, ולכן הק' דגם בפרס סדין מפני החמה נימא כן דבטל לסכך. ובריטב"א ותור"פ תי' דדוקא לנאותה, דהוי מצד הידור דאנוהו של הסוכה עצמה, זה בטל לסכך, משא"כ מפני החמה. אכן, נראה דלרש"י לשיטתו לק"מ קו' התוס', דכיון דלרש"י טעם ההכשר בלנאותה הוא משום דלא הניחו לשם סכך מש"ה כשר, א"כ בהניח סדין מפני החמה הא הוי לשם סכך, ומש"ה פסול, ורק התוס' לשיטתם, דחולקים וס"ל דכ"ד הוי סכך גם אם לא הניח לשם סכך, ולדידהו בסדין י"ל בפשוטו דהפסול מצד ב' סככין, ורק בלנאותה הוי סכך אחד דבטל לסכך, מש"ה הק' דגם מפני החמה יבטל לסכך, וא"ש היטב.
והנה בר"ן מבואר דבהניח הבגד על הסכך והוא רטיבה וכו' דה"נ פוסל הסוכה, ועי' בב"ח דמבואר דהר"ן קאי כתוס' ורמב"ן במלחמות, דלנאותה כשר משום דבטל לסכך [ודלא כרש"י דלנאותה ל"ה סכך]. וזו מח' ראשונים, דהרי לייבש הוי לצורך הבגד ולא לצורך הסוכה ושפיר י"ל דלא בטיל לסוכה, וכ"ה להדי' לשון הר"ן, אבל ש"ר דס"ל דכשר ע"כ דגם לצורך הבגד בטל לסכך. אמנם, לרש"י מפורש דאינו פוסל, וי"ל דלרש"י לשיטתו, דלנאותה כשר כיון דלאו לשם סכך שוייה, א"כ ה"נ בהניח לייבש לא שוי סכך, וכ"ה להדי' לשון רש"י דלכן כשר, וניחא רש"י לשיטתו. ולר"ת הפי' דהסדין מפני החמה הוא דאם היו עלין נושרין היה חמתו מרובה וכו', וביארנו דכיון דצריך לסדין תו ממילא בעי לצירוף ואמרי' מצטרף סכ"פ בהדי כשר לפסול, ונראה דניחא לשיטתו, דהרי כיון דצריך לו לסכך ל"ש לומר דבטל לסכך, דהרי בעי לה משום הסיכוך, ואיך יתבטל לסכך וממילא פסול מדין ב' סככין. וכיו"ב ביארתי בס' "ירחי כלה" למסכת סוכה (ח"א עמוד שלא-שלד, הוצאת ישיבת פוניבז' תשס"ב), לענין סוכה תחת האילן, דדעת ראבי"ה ל"ש בסדין כיון דעשאה לסייע לסכך. ובזה תירצנו שם את הסתירה בטור, וכן ברא"ש, דבסימן יד הביא את שיטת התוס' ואת שיטת הראבי"ה ולא הכריע דעתו, והכא גבי סדין הביא את דברי הגאונים דס"ל כתוס', דסכ"פ דסדין פוסל רק בליכא צילתה מרובה אלא בהדי סדין, וע"כ דלענין סדין ל"ש שיטת הראבי"ה וכדפי', עי"ש בארוכה. ולפ"ז, ניחא הסתירה מתוס' לעיל ד. דמוכח דאם מסייע שלא יפלו ההוצין כשר, אף דהוי מעמיד, דהתם ל"ש לומר דליהוי ב' סככין, דהוי מין אחד דהוצין, משא"כ הכא. ועוד נראה דלדין ב' סככין הא הק' רש"י דבעי הפלגה, והמאירי תי' דבסכך פסול פסולו מפליגו, אכן י"ל דכ"ז בסכך פסול בחפצא, אבל בסכך מעל כ' לא חלק שם לעצמו, ובעי הפלגה, וממילא ל"ש חסרון ב' סככים, כיון דלא הפליג.
ובעיקר המח' בגמ' בשיעור ההרחקה בסוכה על סוכה, יל"ע אם לשמואל, דבעי עשרה, הוי מאותו ענין דס"ל לשאר המ"ד דסגי בטפח או בד', דעיקרו להרחקה ולהחשיבו כב' סככין [וזו כוונת העיטור במה שהביא לפסוק כמ"ד בד', מהא דבנוי במרחק ד' פסול, היינו דחשיב כבפ"ע], או דלשמואל הוי גדר אחר, דפסולו הוא מחמת ב' סוכות, ולכך בעי' שתהיה העליונה סוכה כהכשרה י"ט. ובדעת רש"י נראה דלשמואל, דבעי' עשרה, הוי דין סוכה על סוכה ולכך בעי' כהכשרה, וזו סברת הפרמ"ג דבעי' דפנות, וכן הובא שיטה כזו בספר העיטור בהל' סוכה, ובשפ"א כ' דבעי' משך שבעה וכו', וכיוון לפסקי הריא"ז עי"ש. ויש להעיר על כך, דאיך סכך פסול מהני לפסול משום ב' סוכות, והרי הר"ח ועו"ר כתבו במתני' דסוכה תחת אילן דפסולו הוא מדין סת"ס, וכן הרי"ף בריש פ"ב כ' גבי הישן תחת המיטה דהוי סת"ס, וצ"ל דדינים התלויים ברשות בעינן בעליונה לעשותה רשות בפ"ע, ובלי גובה י' ל"ה רשות סוכה, ולכן בעי' זע"ז, משא"כ בסכך פסול. וכן חזינן דאם הסוכה העליונה היא למעלה מעשרים דפסול משום סוכה על סוכה, ואמנם הריטב"א כאן הק' דאיך סוכה מעל כ' הוי סת"ס, ותי' דאדרבא כיון דהוי כקבע הוי יותר סיבה לפסול. והכוונה בזה היא דרק לענין מעל כ' דהוי פסול בדין אהל דסוכה, דמעל כ' הוי קבע, בזה הק' הריטב"א, אבל בשאר פסולי סוכה, ודאי דלא מגרע בדין של סת"ס. ולפ"ז ניחא הא דר' יהודה נקט דאינה ראויה לדירה ולא אמר הטעם דבעי' מחיצה עשרה, דהעיקר הוא אם הוי ראוי לדירה דאז חשיב רשות בפ"ע. ולפ"ז, לאידך מ"ד הוי פסול דב' סככין, ובעי' ההרחקה דל"ה סכך אחד ולכך סגי במרחק טפח או ד'. אמנם, י"ל באופ"א דגם לשמואל הוי פסול דב' סככין, וכדמוכח בגמ' י, ב דס"ד לדמות שיעור עשרה באהל לדינא דשמואל, ואף דהגמ' קא דחי לה, מ"מ חזינן ברי"ץ גיאות שהביא הרא"ש שפסק להלכה כשמואל מכח הך סוגיא, וכמו"כ כ' התוס' בר"פ שני דבעי' מיטה עשרה, דשמואל לשיטתו בסוגין, ומקור הדברים ברי"ף שם וכ"ה בר"מ. והבעה"מ הק' דמ"ש לדין סת"ס, וברמב"ן במלחמות שם כ' בד' הרי"ף דסת"ס הוי פסול דב' סככין, דהעליון מבטל התחתון וכו' וה"נ באהל וכו' עיש"ה, א"כ מבואר בדברי הרמב"ן דפסול דסוכה על סוכה עיקרו מדין דהוי ב' סככין, ולהכי מדמה פסול דיושב באהל בסוכה דאינו יושב בצל הסכך. ולפ"ז נראה דהא דלשמואל בעי' עשרה אינו משום דבעי' סוכה כהכשרה, שהיא בעשרה, אלא דבכדי לאשויי עלה דין ב' סככין בעי' מרחק עשרה, ונמצא דגם לשמואל הוי ביסודו כלאידך מ"ד, דבעי' מרחק בין הסככין כדי להחשיבם כב' סככין, ולהפקיע שם סכך אחד בעי' עשרה (ויבואר יותר עפ"י לשון הריטב"א ור"י מלוניל ריש מסכתין, דבעי' סוכה עשרה דבפחות מכך ל"ח סכך, הרי דשם סכך הוא על גובה עשרה, ומש"ה לענין להחשיבו לב' סככין בעי' מרחק עשרה), ונ"מ דלפ"ז ל"ב דפנות ומשך שבעה, כיון דל"ב סוכה העליונה שתהא כהכשר סוכה. וכמו"כ הא דבעי' לשמואל כרים וכסתות היינו גם לא מתורת הכשר סוכה, אלא כדי לקבוע לו מקום לעצמו ולהחשיבו כב' סככין, והן הם דברי הבעה"מ שכ' דגם למ"ד דהרחקה הוא בד' בעי' כרים וכסתות, והרמב"ן השיגו, ואפשר דזו גם כוונת הראב"ד בהשגתו על הר"מ בדין סת"ס, דאתי להדגיש דדין כרים וכסתות ה"ד לשמואל, וראה מש"נ עוד בזה בספרי משא יד עה"ת ח"ב בפ' אמור.
י, ב הערה 161. המובא מפי' רבינו חננאל על להקביל פני רבו, נמצא בר"ח בר"ה טז, ב.
יא, א ד"ה לגבי כילה. בא"ד אבל נקליטין דקביעי או גביהי, צ"ל אי גביהי.
יא, ב ד"ה פסולין לעולם, ובהערה 181. יש להרחיב בביאור שיטות הראשונים בסוגיא: דבגמ' לעיל ט, ב, דמקשי' וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, אמר רב פפא בשחבטן, ופריך הא נמי תנינא הדלה עליה את הגפן וכו', וברש"י הביא דהמפרש חבטה תלישה או שליפה טועה, דאי מחובר הוא מאי אהני, ואי תלוש הוא הא קתני או קצצן, מכלל דרישא מחוברים, ועוד אי תלוש הוא צלתה מרובה מחמתה אמאי לא וכו', והך מפרש הוא כפירוש הרמב"ם והר"ח על דינא דמתני' דהדלה עליה את הגפן. עי' ברמב"ם בהל' סוכה פ"ה הי"ב הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואחר כך קצצן, אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה, ואם לא היה הסיכוך שהיה כשר מתחלתו הרבה מהן צריך לנענע אותן אחר קציצתן, כדי שתהיה עשויה לשם סוכה ע"כ, ונשנו הדברים בפה"מ, והובאו דבריו בכס"מ שם, דמפרש דאם היה סיכוך הרבה מהן כשרה, בתנאי שיקוץ אותם, ואם לא קצצן יצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ופסולה, עוד אמר או שקצצן כשרה בתנאי שינענע אותם ואז תהיה כשרה, ומתני' דהדלה ה"פ אם היה הסיכוך הרבה מהן כשירה בלא נענוע וכדאוקימנא בשחבטן היינו שקצצן, ומאי דקתני או שקצצן ה"פ שקצצן כמשפט דהיינו קצצן ונענען וכו', וכשהאילן צלתו מרובה מחמתו מסתמא הסכך הפסול רבה על הכשר, הילכך אפי' חבטן דהיינו שקצצן פסולה משום תולמ"ה וכו' עכתו"ד הכס"מ. והא דהרמב"ם לא פי' כרש"י וש"ר, דחבטן היינו מדין בטול ברוב, י"ל דבלא"ה הק' הראשונים דהפסול ניכר ול"ש ביטול, ועוד דאין מבטלין לכתחילה, ועוד דע"י הביטול בעינן לעשותו לסכך כשר, וכמו שהעיר הרע"א בהל' ציצית [בנידון לעשות הציצית שיתבטל ברוב ויחשב לשמה, דנחלקו אם שייך בזה לתקן ע"י הרוב], ומש"ה ס"ל להר"מ דל"ש בזה ביטול, ולהדיא כתב הר"מ שם בהי"ג דבאיכא רוב סכך כשר ומיעוט סכך פסול, הסוכה פסולה, הרי דל"א ביטול, ולכן פי' הר"מ דחבטן היינו קצצן. אכן, בנידון דידן שקצצן הוי תלוש, ומ"מ הא אית ביה פסול דתולמ"ה, דלהפקיע הך פסול בעי' קציצה וניענוע, ולזה כ' הר"מ דמהני סיכוך הרבה מהן. אמנם, צ"ע דאיך יהני ביטול ברוב להפקיע פסול דתולמ"ה שיש על מיעוט הסכך, וכבר העירו במרכבת המשנה ובאו"ש די"ל דלענין תולמ"ה, דל"ה פסול בחפצא, בזה מהני דין בטול ברוב, וכיו"ב כ' הרע"א בשו"ע בסימן תרכח, להסתפק דבסכך פסול בתולמ"ה ל"א מצטרף סכ"פ בהדי כשר, כמו בסכך מעל כ' לר"ת, כיון דל"ה פסול בחפצא, וכן מבואר בב"י בדעת בעל העיטור, וכ"נ בב"ח, ושפיר י"ל דה"נ מה"ט מהני רוב הסכך הכשר. ולדבריהם, גם לשיטת הרמב"ם הא דבסיכוך הרבה מהם כשר, הוא משום ביטול ברוב, ואף דבכל פסולי סכך ל"מ הביטול ברוב סכך הכשר להכשיר, מ"מ בפסול דתולמ"ה מהני. אכן, קשה דברמב"ם לא נזכר כלל דין ביטול ברוב, ואמאי סתם הר"מ דבסיכוך הרבה מהן כשר, ולא נזכר דהוא מדין ביטול ברוב. עוד צ"ע משה"ק רש"י והכס"מ הנז', דלד' הרמב"ם דבסיכוך הרבה מהני, ומשום דרוב הסכך כשר [ולענין סכך הפסול בדינא דתולמ"ה מהני ביטול], דא"כ יהני אף היכא דהאילן צילתו מרובה, דאם הסכך הכשר רבה עליהם, דיהא כשר בקציצה בלי נענוע, והכס"מ נדחק לומר דבאילן שצילתו מרובה אין הסכך הכשר מרובה.
ונראה לתרץ כך, ובהקדם סוגית הגמ' יא. במנענע וכו', וברי"ף בסוגין כ' דמנענע היינו שיהא לשם סוכה, והר"ן הק' דהא קי"ל כב"ה, דלא בעינן סוכה לשמה אלא משום תולמ"ה אתינן לה, וכפרש"י. ובפי' ר"ח כ' כרי"ף, כלומר דצריך מעשה לשם סוכה בסכך עצמו כו', וכ"ה בגנזי ראשונים, בריבב"ן והר"י מלוניל, דבעי' עשייה לשם סוכה. ובר"מ פ"ה ה"ט כ' סוכה וכו' אע"פ שלא נעשית לשם מצוה והוא שתהיה הסוכה עשויה לצל וכו', אבל סוכה שנעשית מאליה פסולה לפי שלא נעשית לצל, ומבואר בר"מ דהא דסוכה שנעשית מאליה פסולה הוא משום דל"ה לשם צל, ובלא"ה כשירה,מכיוון דלא בעי' בסוכה עשייה, אלא בעי' שתהא בסוכה עשייה לשם צל,ולהכי אם נעשית מאליה פסול. וכ"כ הר"מ להלן שם גבי חוטט בגדיש, דפסול כיון דל"ה לשם צל. ומקור הר"מ בגמ' ח: והוא שעשויה לצל [ודלא כפרש"י שם, שכ' דלצל אתי לאפוקי בעשוי לצניעות בעלמא. וע"ע בגמ' יב. גבי הניח הסכך לייבשן, ומיירי שם דנמלך אח"כ לסיכוך, אלא דעל זה הוי תולמ"ה, ולרש"י דעשוי בפסול דל"ה לשם סוכה, ואף דנמלך לסיכוך מ"מ העשייה בפסול, וניחא יותר להר"מ, דכל דין עשיה הוא שיהא לשם צל], ומבואר שי' הרמב"ם דבעינן שתהא הסוכה עשויה לשם צל, והר"ן פי' כן בכוונת הרי"ף במש"כ דמנענע לשם סוכה דהיינו לשם צל. אכן, בכמה ראשונים שנדפסו מכ"י בגנזי הראשונים [ריבב"ן ור"י מלוניל] משמע דכיון דחשב לשם צל כשהסכך מחובר ופסול, להכי במנענען צריך מחשבה חדשה לשם סוכה, עי"ש.
והנה, בגמ' מובא דגם גבי ציצית, דכתי' ועשו, איכא דינא דתולמ"ה, ומדמי' לה לסוכה. אמנם, בשיטת הרמב"ם מבואר בדין תולמ"ה, דציצית וסוכה חלוקים ביסוד דינם. בפ"א מציצית הי"ב והי"ג כ' דבציצית שעשה אותו גוי פסול וכו', ולהלן שם כ' הר"מ דציצית שנעשה מן העשוי מקודם פסול וכו' שהר"ז דומה למי שנעשית מאליה וכו', ומבואר בר"מ דבעי' עשיה בציצית, ולהכי בעשאה גוי פסולה, ובתולמ"ה הוי כנעשה מאליה. לעומת זאת, בהל' סוכה פ"ה ה"ט כ' הר"מ הנז' סוכה שנעשית כהלכתה מ"מ כשרה אע"פ שלא נעשית לשם מצוה, והוא שתהיה עשויה לצל כגון סוכת גויים כו', אבל סוכה שנעשית מאליה פסולה לפי שלא נעשית לצל וכו'. ומבואר מזה דהא דסוכה שנעשית מאליה פסולה, אין זה משום דבעי עשיה בסוכה ובמאליה פסולה, דה"נ בסוכה ל"ב עשייתו. ול"ד לציצית, דבציצית איכא דין עשיה ובעשאה גוי פסול, ובמאליה פסול מה"ט דכתי' ועשו, אבל בסוכה הא דבמאליה פסול הוא משום דאיכא הלכה בסוכה דבעי' שתהא עשויה לצל, ולהכי גבי חוטט בגדיש כ' הר"מ דאינה סוכה שהרי לא עימר גדיש זה לצל וכו', ומפורש בר"מ דבסוכה אין דין עשיה [ויבואר להלן דס"ל דאין מצוה בעשיית הסוכה], ופסול תולמ"ה בסוכה הוא משום דליכא כוונה לשם צל. ומה שהגמ' מדמה ציצית לסוכה, היינו לענין תיקון של קציצה אם חשיב תיקון הדבר [וע"ע בלשון הר"מ בהל' סוכה שם ה"י גבי חבילי קש, דכ' הר"מ והוא מתחלה לא עשה סכך זה לצל "ונמצאת כסוכה שנעשית מאליה" עכ"ל, וכן בהי"ב לענין מחובר שקצצו צריך לנענע אחר קציתתן כדי שתהיה עשויה לשם סוכה, ומבואר בזה דאדרבא יסוד הפסול דנעשית מאליה ובלא עשה לצל הוי כנעשית מאליה, וצ"ל דהפסול הוא דבעי' בעשיה לשם צל, דהוא הקובע שם 'סוכה']. ולד' הר"מ יש לדון דאם הרוח הביאה את הסכך וכיון האדם שיהא לשם צל ה"נ מהני,מכיוון דליכא דין עשייה, וכן מובא בס' הסוכה (עמוד תמח) בשם הגרשז"א זצ"ל. ועי' באב"נ (או"ח סימן תעה* שכ' דמהני שיעשה קטן את הסכך ובעה"ב יחשוב לצל, כיון דליכא דין עשיה אלא דרק דיהיה לצל. ומתאימים הדברים למש"נ בשיטת הרמב"ם. וכשיטת הרמב"ם נראה גם בריטב"א (ח, ב) שכתב כלומר ולא מהעשוי מכבר שלא לשם צל וכו', היינו דעיקר העשייה שנאמרה בסוכה הוא שיהיה לשם צל. לעומת זאת, בשיטת רש"י מפורש בכ"ד דגם בסוכה איכא האי הלכתא דבעי עשייה, ובמאליה פסול, עי' רש"י יא. ד"ה אכשורי כגון החוטט בגדיש שהסיכוך היה מאליו וכו', ונשנו הדברים ברש"י בכ"ד בפירקין, ראה רש"י טז. ד"ה אלא דנעשה שם סכך מאליו. הרי דלרש"י גם בסוכה איכא דין עשייה ובמאליה פסולה. וברש"י להלן יב. מבואר דלשם צל הוי סברא בעלמא שתהיה לשם סוכה, עי"ש.
ונראה דמח' רש"י והרמב"ם תלויה בשאלה אם איכא מצוה בעשיית סוכה, דנראה דהיא מח' רש"י והרמב"ם ואזלי לשיטתייהו. ברש"י מכות ח. מבואר דאיכא מצוה בעשייה, וכמש"כ בטל תורה שם, וזהו כירושלמי דמברכין על עשייתה, ודלא כבבלי במנחות מב, ובתורת רפאל (או"ח סימן קיג) כ' דהירושלמי שהביאו התוס' בסוכה ט. דצריך לחדש בה דבר אזלי לשיטתיה דיש מצוה בעשייה, והרמב"ם השמיט הך ירושלמי לפי"מ דפוסק דאין מצוה בעשייה. ומעתה נראה דלרש"י, לשיטתו דאיכא מצוה בעשייה, שפיר מובן בנעשית מאליה פסולה, אך להרמב"ם דאין דין בעשייה להכי בנעשה מאליו כשר, זולת מטעם דבעי' עשייה לשם צל. ונראה דבזה ניחא משה"ק התוס' בגיטין מה: ד"ה כל שישנו על שיטת ר"ת, דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית כיון דלא מיפקדה, והתוס' הקשו מסוכת גנב"ך דכשרה, אכן נראה פשוט דשאני בציצית ובאגד לולב דאיכא דין עשייה, להכי שייך לפסול נשים, משא"כ בסוכה, יסבור ר"ת דאין דין עשייה כלל, להכי ל"ש לפסול נשים [ועי' ברמ"א בסי' תרמט דלולב שאגדו גוי כשר והמג"א בסק"ח כ' דמשמע דלכתחילה לא יאגדנו גוי כמש"כ בסימן יד גבי ציצית בנשים, וחזינן דלענין סוכה לא כתב הרמ"א להחמיר לכתחילה, וראה עוד מש"נ בהוספות להלן על דף יג]. ומצאתי בתוס' רי"ד (ע"ז כז.) מהדו' תליתאי דמפורש כדברינו בשי' הרמב"ם, דבסוכה ליכא דין עשייה ורק דבעי' לשם צל, עי"ש שהק' אמאי מילה בגוי כשרה ומאי שנא משחיטת הנכרי דהוי נבילה, ותי' דדוקא בשחיטה של כל חתיכת סימנים כשרה לאכילה, שאם נחתכו ע"י דריסה או חלדה או שהייה הויא פסולה, הילכך שחיטת הנכרי נבילה כיון דהוא לא שייך בהני דינים, אבל המילה בכל טצדקי שנחתכה ערלתו הוי כשרה, וכן סוכה נמי בכל טצדקי שהיא עשויה לצל היא כשרה הילכך היא כשרה אפילו בגוי וכו'. ומבואר להדיא בדבריו כמש"נ בשיטת הרמב"ם, ובתוס' רי"ד הנוסח יותר מודגש דהעיקר שהסוכה "עשויה" לצל, כלומר התוצאה היא שהסוכה נחשבת עשויה לצל, וניחא היטב הא דמהני לזה רוב, וכנ"ל בשי' הרמב"ם, כיון דע"י הרוב נחשב דהסוכה עשויה לצל, וכ"נ גם בריטב"א לעיל ח: ולהלן טז עי"ש [ואין להקשות מהא דילפי' עשייה בלולב מסוכה לענין תולמ"ה, ומוכח לכאורה דגם בסוכה יש דין עשייה, דזה אינו מוכרח דמ"מ לאחר דיש דין לשם צל בסוכה שוב נאמר דבעי' עשייה כדי שיהא לשם צל, ושייך למילף מיניה לעיקר דינא ללולב דבעי עשייה]
ובמתני' דהדלה עליה את הגפן וסיכך ע"ג דאם קצצן כשרה ובעי נענוע לשמואל, ולרב סגי בקציצתן, ומבואר דבלא"ה פסולה משום תולמ"ה, ויל"ע לד' הר"מ, דכל פסול דסוכה שנעשה מאליו הוא משום דאינה עשויה לצל, א"כ הכא אמאי יפסל, הרי יכול לעשותה לשם צל? ובשלמא בציצית, דבעי' עשייה ובמאליו פסול, שפיר פסול בכה"ג, דבנעשה בפסלות ל"ה עשיה והוי כנעשית מאליה. וכמו"כ ניחא לשיטת רש"י גבי סוכה, כיון דס"ל דבסוכה שנעשית מאליה פסולה וכנ"ל. אבל להר"מ, הרי בסוכה ליכא דין עשיה ובנעשה מאליו דפסול הוא משום דאינה עשויה לצל, וא"כ הכא הא שפיר י"ל דמדלה הגפן לשם צל ואמאי פסולה? ונראה דדין סוכה לשם צל יכול לחול רק בסוכה בהכשרה, ואם הוי סוכה במחובר, דפסולה, ל"ש לחול עליה דין לשם סוכה וצל, כיון דאין לה הכשר סוכה. וכיו"ב נראה בדברי הר"ן עצמו, שכ' דלרי"ף הכוונה לאודווקא לגדר לשמה, דהא קי"ל כב"ה, ומשמע דלב"ש דברי הרי"ף ניחא, וקשה דיכול לחשוב לשמה לשם מצוה דסוכה, אלא מבואר מזה דבמחובר לא חל עלה דין לשמה לשם מצוה. וה"נ נראה בד' הר"מ דבעי' סוכה לשם צל, דחלות יחוד זה יכול לחול רק על סוכה בהכשרה ולא כשהיא סכך מחובר, ומתאימים הדברים לד' הר"מ דדין לשם צל ילפי' מקרא דתעשה, שפיר י"ל דבעי' לשם צל ויהני רק היכא דהוי עשיה בהכשר. אמנם, לרש"י יב. דלשם צל הוי סברא בעלמא דניהוי שם סוכה עלה, וקרא דתעשה קאי על עשייה ולא מאליה, י"ל דלרש"י ה"נ יהני גם אם הוי לשם צל כשהסוכה נעשית בפסול. ומצאתי מפורש כן בפי' ראמ"ה לעיל ט: שכ' בד' הר"מ דבעשייה בפסול לא חל לשם סוכה, ומסתבר דה"ה דלא חל לשם צל, וכמש"נ.
והנה המשנ"ב בביה"ל (בסי' תרלה) כ' על השו"ע, שהעתיק לשון הר"מ דחוטט בגדיש פסולה משום דלא נעשית החטיטה לצל, דלשון השו"ע דחוק, דהא אפי' אם כיוון בשעת עשיית הגדיש לחטטו אח"כ, ושישאר העליון לצל - פסולה, שהרי נעשית מאליו, וכפרש"י הנ"ל ע"כ. הנה, משמע דהמ"ב נקט גם בד' הר"מ כרש"י, דבנעשית מאליה פסולה, ולהמבואר הרי הר"מ ורש"י פליגי בזה, ולד' הר"מ ליכא פסול בנעשה מאליה, אלא משום דבעי לשם צל. אולם, בעיקר קו' המ"ב נראה דלדברינו בזה גם להר"מ יהיה פסול, דאף דכיון בשעת עשיית הגדיש לשם צל ולחטט אח"כ, לא נתפסתביה המחשבה, כיון דאין שם סכך על העליון, שהרי בשעת עשייתו היה סכך למטה,ולכן תו לא חל עלה דין לשם צל, וגרע מהביא הרוח הסכך וחשב לשם צל, דהתם מיקרי סכך, אבל בחוטט בגדיש לאו סכך איהו ולא חל עליו מחשבה ויחוד דלשם צל, וכדפי'. אמנם, י"ל בדעת הביה"ל דס"ל דאין מחשבה דלשם צל כדין לשמה, ולכן גם בסוכך גנב"ך שייך לשם צל, כיון דלא בעי' לשם צל דמצות סוכה, אלא לשם צל בעלמא, וא"כ שייך זה גם בסוכה בפסלות. אכן, שאני הכא בחוטט בגדיש, דהוי כסוכה הנעשית מאליה ובזה לא נתפסת מחשבה דלשם צל, משא"כ בפסול אחר בסכך, שייך מחשבה לשם צל, וזו כוונת הביה"ל במש"כ דעיקר הטעם דפסול בחוטט בגדיש דהוי כסוכה שנעשית מאליה, ולהכי לא נתפסת בה מחשבה דלשם צל, דליכא הכא עשיית סוכה. ועיקר הערת הביה"ל בקושייתו היא על לשון השו"ע, דליכא חטיטה לשם צל, ובזה הק' דשייך כן. ויש לסייע לסברת ביה"ל מדברי הנתיבות,דהנה בשו"ע בסי' תרכו ס"ב ברמ"א פסק כר"י הלבן המובא בהגהות אשרי, דבהסרת הגג ליכא חסרון מדין תולמ"ה כיון דאין הפסול בגוף הסכך, ובמקור חיים לנתיבות בסופו (בהגהותיו לשו"ע או"ח סימן תרכו בט"ז) כ' ע"ד הרמ"א, וז"ל: "ואף דבציצית אף כשהפסול בבגד הוי תולמ"ה, שאני התם דבעינן עשייה לשמה דדרשינן לך לשם חובך, וכשהבגד היה פטור ל"ה עשייה לשם חוב, משא"כ גבי סוכה דלא בעינן לשם חוב רק לשם צל דהא סוכת גנב"ך כשרה להכי ל"ה חסרון מדין תולמ"ה" עכ"ד. ומבואר בדבריו דרק בציצית דהוי דין לשמה אינו חל בעשייה בפטור, משא"כ בסוכה דהוי רק עשייה לשם צל מהני גם בעשיה בפטור. מיהו י"ל דהמקו"ח מיירי היכא דהוי סוכה תחת התקרה, אבל אם הוי בסכך פסול ה"נ יודה דלא נתפס עליו דין לשם צל, וכמש"נ.
ולפי המבואר, יש ליישב את שיטת הר"מ הנ"ל גבי הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואח"כ קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה, ואם לא היה הסיכוך שהיה מתחלתו כשר הרבה מהן צריך לנענע אותן אחר קציצתן, ומבואר דכיון דאיכא רוב סכך כשר מהני לבטל הך מיעוט סכך שיש בו פסול דתולמ"ה. והיינו דאף דס"ל להר"מ דמיעוט סכך פסול מצטרף לסכך הכשר לפסול, מ"מ אם היה סכך מחובר שקצצן, אף דצריך לנענע ובלא נענוע הסוכה פסולה, מ"מ במיעוט סכך שלא נענען ל"א בזה דהוי מיעוט סכך פסול ומצטרף וכו', אלא דכיון דהפסול במה שלא נענע הוא משום דחסר עשייה בכשרות, כשהיה רוב מהן עשוי בכשרות ל"ה המיעוט סכך פסול שהיה מחובר וקצצן ולא נענע, כיון דרוב הסכך היה בכשרות, מיקרי דהסוכה עשויה בכשרות. אמנם, צ"ב דאמאי בהך סכך פסול דתולמ"ה מהני ע"י רוב הסכך הכשר, ובמרכבת המשנה כ' דלענין פסול דתולמ"ה מתקיים הכשרן במה שברוב הסיכוך הוי עשייה, וצ"ב.
ונראה דהר"מ לשיטתו ורש"י לשיטתו, והיינו דלהר"מ, דליכא דין עשייה בסוכה ורק בעי' שיהא לשם צל ובמאליה פסול משום דליכא עשייה לשם צל וכנ"ל, ובזה י"ל דאם הרוב הוי בהכשר נקבע לפי הרוב וחשיב עשייה של סוכה [ולא מדין ביטול ברוב, דהרי הר"מ לא ס"ל דמהני ביטול סכ"פ ברוב סכך כשר, אלא הוי כהלך אחר הרוב, דאם רוב הסכך כשר נקבע על הסיכוך כולו דהוי לשם צל], ולכן בקצצן הסכך כשר, ומה שחסר עשייה לשם סוכה אם היה הסיכוך רבה מהני, ואין כאן מצטרף סכ"פ דהרי קצצן, ומה שיש רוב מהני להחשיבו דהסוכה לשם צל [ואם הסכך הכשר הוי רוב שצילתה מרובה, וזה הפי' סיכוך הרבה, פשוט לומר כן דחשיב משו"ז לשם צל, ואפי' אם מיירי דהרוב היינו רוב סכך, ואינו מיצל ברוב, ג"כ י"ל דכיון דהסכך הכשר הוא רוב חשיב דעשית הסוכה כולה היא לשם צל]. והיינו דכיון דהרוב הוא סכך כשר מיקרי דסוכה זו נעשית לשם צל. לעומת זאת, לרש"י דבעינן עשייה בסוכה, וסוכה שנעשתה מאליה פסולה, שפיר י"ל דבעינן עשייה על כל הסכך, ולא יהני רוב, ולכן רש"י לשיטתו אינו יכול לפרש כד' הר"מ. [ועי' באב"נ (או"ח סימ תסו אות ז ואות ח) שחידש דאף בהניח את כל הסכך שלא לשם סוכה והיתה הסוכה חמתה מרובה מצילתה והוסיף סכך א' לשם צל הוכשרה הסוכה בהכי ול"ה תולמ"ה, דהא גמר את הסיכוך לשם צל. וכ"כ בנחל אשכול על ס' האשכול (סוף הל' תפילין), ובשפ"א (לעיל ח:) כ' כן והוכיח מרש"י דל"מ, אך הסיק דאף דלא סגי בהכי, מ"מ מהני דרוב הסכך לשם צל ולא בעי דכל הסכך יהיה לשם צל, וכמש"נ].
והנה רש"י הק' על הך פי' דחבטן היינו קצצן, דא"כ מה נ"מ אם האילן צילו מרובה הרי קצצן, וכה"ק הכס"מ הנ"ל עי"ש תירוצו המובא לעיל. ונראה דבסוכה תחת האילן שצילתו מרובה, מבואר בסוגיא דפסולו הוא דהוי כעושה סוכה תחת הבית, ונתבאר בארוכה לעיל דשיטת כמה ראשונים, והר"מ בכללם, דגרע מסיכך בסכך כשר וגם במחובר, דמצטרף סכ"פ וכו', אלא הכא הוי כסיכך בתוך הבית ול"ח עשיית סוכה כלל. והנה נחלקו הראשונים בכל סוכה שעשה תחת תקרת הבית, ואח"כ הוריד את התקרה, אם הוי תולמ"ה, ראה בהגא"ש וברמ"א בסימן תרכו (ס"ב וס"ג) ומג"א והגר"א ומ"ב (שם). והרמ"א פסק כר"י הלבן, דס"ל דכיון דאין הפסול בגופן אלא מחמת הגג, ליכא בזה חסרון מדין תולמ"ה, וכבר ביארתי בהוספות לעיל ט: דרבינו ברוך ס"ל דבסוכה תחת האילן, דהוי כבתוך הבית, ל"ה סוכה כלל וממילא הוי פסול בסוכה עצמה, ולא רק מחמת הגג. ונראה לחדש בשיטת הרמב"ם דאכן יהיה בזה חסרון דתולמ"ה מטעם אחר. הנה דין תולמ"ה הוא דבעינן עשייה בהכשר, ועשייה בפסול הוי כנעשה מאליו דפסול, ושפיר י"ל כסברת הנך ראשונים, דכה"ג ל"ה חסרון דתולמ"ה, כיון דל"ה פסול בגופו אלא מחמת הגג, אבל לשיטת הר"מ דבעי' לשם צל, ונתבאר דעל סוכה פסולה לא חל מחשבה דלשם צל, יש לדון דגם פסול כזה, דהוא לא מחמת עצמו אלא מחמת הגג, כיון דסוף סוף הסוכה אינה בהכשרה, לא חל עלה לשם סוכה וממילא הוי כפסול מחמת הסוכה עצמה, שהרי היא אינה עשויה לשם צל, וא"כ הוי תולמ"ה. ולפ"ז י"ל דבסוכה תחת האילן, דהוי כאילו עשאה בתוך הבית, הוי עשיה בפסול, ול"מ קציצת האילן, כיון דגם הסכך הכשר כאילו הוא בתוך הבית ופסול הוא, וזהו דינא דרבא, דכשהאילן צילתו מרובה חשיבא כל הסוכה עשייה בפסול, דהרי מיירי דהאילן קדם, ומעיקרא עשיית הסוכה הויא בפסול, ולא חל עלה דין סכך לשם צל. אכן, באילן שחמתו מרובה, דהוי רק מצטרף סכ"פ, שפיר מהני הרוב, משא"כ באילן שצילתו מרובה, לא יהני קציצתו, וכל הסכך הוי תולמ"ה, ומשום דסוכה תחת האילן ל"ח עשיית סוכה כלל, ול"ש בה מחשבה לשם צל. ונמצא דבסוכה תחת האילן לד' הר"מ גם בהוריד את האילן יהיה חסרון דתולמ"ה, מכיוון דלא חלה על הסוכה עשייה לשם צל. אמנם, במקו"ח וביה"ל הנ"ל מבואר דשייך גדר לשם צל גם בכה"ג דהוי סוכה תחת הגג, וכן מוכרח מפשטות דברי הרמ"א הנ"ל, אך בד' הר"מ, אם נימא דבעשייה בפסלות לא חל לשם צל וה"נ גם בסוכה תחת האילן, א"כ גם בהוריד את האילן יהיה חסרון דתולמ"ה, ודלא כרמ"א בשם ר"י הלבן. ולכאורה משמע כן בפי' הר"ח ט: שכ' דבצילתו מרובה הוי סת"ס אבל בחמתו ל"ה סת"ס, ומתבארים דבריו לשיטתו, דמפרש חבטן דהיינו קצצן וכשי' הר"מ, להכי הוצרך לפרש דבאילן שצילתו מרובה פסול דהוי סת"ס, ולהכי לא יהני אם הסכך הכשר הוי רוב, וכמו כן להכי לא יהני גם בקצץ את האילן, ומשום דהסיכוך התחתון פסול מדין תולמ"ה. ובזה ניחא משה"ק רש"י על פי' זה דקצצן, דא"כ גם בצילתה מרובה, דאכן בצילתה מרובה דהוי אילן לא יהני קצצן משום תולמ"ה, וכמש"נ. אמנם, ברמ"א הנ"ל פסק להדיא כר"י הלבן דבסוכה תחת בית או מחובר ליכא חסרון מדין תולמ"ה, כיון דאין הפסול בסכך עצמו, ודוח"ל דהרמ"א מיירי דוקא בגג שעשוי לפתוח וכו' וחל על הסכך דין לשם צל, אבל בסוכה תחת האילן, שהוא קבוע, בזה ה"נ ל"ש לשם צל, וממילא איכא חסרון דתולמ"ה.
ובתש' נחלת דוד (סימן מד) שם כ' דהדין בהוריד את האילן תליא בפלוגתא של רבינו ברוך והר"י הלבן גבי סוכה תחת הגג. ומצאתי בצל"ח בסוגין ט: ד"ה אלא לאו בשחבטן שכ' דבסוכה תחת האילן וצילתו מרובה ל"מ חבטן לבטל ברוב "דאז גם הסכך של הסוכה פסול משום תעשה ולא מהעשוי שמתחילה לא היה שם סכך עליו וכ"ז באילן קדים" וכו', ולא הזכיר דינא דסוכה תחת הגג דהרמ"א פסק להכשיר. ומשמע בצל"ח כדברינו, דבסוכה תחת האילן גרע ואיכא חסרון דתולמ"ה, וכן דן בזה המהר"ץ חיות ט:, אך לדברינו הטעם בזה הוא כיון דלא חלה על סוכה בתוך הבית ותחת האילן מחשבה דלשם צל וממילא הוי פסול בסוכה עצמה, ושפיר איכא חסרון דתולמ"ה, וכמש"נ.
והנה בלבוש בסימן תרכו ביאר בהא דמהני כשעושה הסוכה כשהגג סגור, דכיון שנעשה לסוכה ולצל, הסרת הרעפים ופתיחת הגג הוא גמר המעשה המכשיר את הסכך, אע"פ שמתחילה נעשה בפסול. והוסיף דהרי כל סוכה כך היא, שמתחילת עשייתה היא פסולה, שהרי מתחילה בעוד הסכך מעט עליה יש חמתה מרובה מצלתה, ואח"כ כשמתרבה הסכך חוזר ונתכשר הכל ממילא והוה תעשה ולא מן העשוי, ואעפ"כ כשרה, וה"נ הכא. ואע"פ שיש לחלק, דשאני התם שהוא מתעסק בעשיית הצל והרי הוא עושה סוכה ממש במה שעושה את הצל וא"א לעשותה בענין אחר וכו'. וצ"ב בדבריו, דהרי בכל ענף שמניח הוי לשם צל, ומה לי דעדיין חמתה מרובה, וא"צ אח"כ להכשירו ברבוי הסכך, דהרי כך הכשרו לכתחילה, מחמת דהניחו לשם צל? אכן, נראה דהלבוש ס"ל דכוונת לשם צל שייכת רק כשהסוכה כשירה, וכנ"ל, ולא נתפס לשם צל רק אם איכא מיד הכשר סוכה בעשייה זו. וזה שהוכיח הלבוש מכל עשיית סוכה, דסגי במה דגמר עשייתה בכשרות, ומיניה הוכיח דבעושה סוכה תחת הגג דמהני במסיר הגג, דהוא משום דהוי גמר בהכשר, ככל עשיית סוכה.
ובחזו"א (סימן קנ סק"ח) כ' גבי סיכך בחבילה, דאמרי' במתני' יב. דבהתירן כשרות, דבאילן בעי קציצה לשם סוכה, אבל בחבילה שהתירה, אפי' שהתירה לשם כוונה אחרת כשרה, כיון שהניח בתחילה את החבילה לשם סוכה, עכ"ד. ויש לדון דאם בעי' שיתירן לשם צל, ל"מ הכוונה אלא בשעת הכשרן, ומה שהניח בתחילה את החבילה לשם סוכה ל"מ, מיהו בחבילה י"ל דכיון דכל הפסול הוא מגזירה דרבנן, ול"ה סכך פסול בחפצא, שפיר יהני הכוונה, ודנתי בזה בהערות על תורא"ש, להלן שם.
בהערה 181 הבאתי דבשפ"א דן דלשמואל, דצריך לנענע, בעי' נענוע גם על הסכך הכשר, וכ"נ במאירי. ונראה דדבר זה תלי בהנ"ל, דאם החסרון בתולמ"ה הוא דל"ה לשם צל, הרי בסכך הכשר שפיר כבר היה לשם צל, אבל אם החסרון דתולמ"ה הוא דבעי עשייה, בזה יש לדון, דכיון דהרוב היה סכך מחובר לא חשיב עשייה כלל, ולהכי בעי לנענע את כל הסכך, כולל את הסכך הכשר. ולכא' מבואר דכיון דאיכא סכך פסול ומצטרף בהדי כשר, פוסל גם את הסכך הכשר, וי"ל דהטעם בזה הוא דהסכך הכשר הוי לשם צל רק אם ממשיך בסכך כשר עד רוב צל, אבל לא כשנמשך בסכך פסול. וברע"א (דו"ח כ"י יא, ב) בקושייתו נקט דהסכך הכשר בהדי פסול גם הסכך הכשר פסול והוי תעשה ולא מהעשוי, ולהכי הק' בגמ' דנוקים לה דהסיר את המחובר, והסכך הכשר הנשאר הוי תולמ"ה, וראה עוד מש"נ להלן.
שם ד"ה דשלופינהו. בסו"ד רבינו דכיון דלא נקצץ לגמרי ל"א קציצתו זו היא עשייתו, ובהערה 183. בביאור דברי רבינו נקדים מש"כ התרוה"ד (בריש הל' סוכה סימן פט, הביאו הב"י בסי' תרכו בסופו), בנדון סכך שהיה תלוש ולבסוף חיברו, כגון קורות הבתים המחוברים במסמרים לכותלי הבית, אם פסולין. והשיב התרוה"ד יראה דכשר הוא, דלענין סכך תלוש ולבסוף חיברו כשר, דכיון דלענין ע"ז פסקי' דהוי כתלוש, אע"ג דלענין שחיטה הוי כמחובר, כיון דלענין ע"ז הוי כתלוש וכן לענין הכשר, לענין סוכה נמי הוי כתלוש. והביאו המג"א והמ"ב שם להלכה, והב"י הגיה בסו"ד התרוה"ד מש"כ דבסוכה כשר מחובר דהיינו תלוש ולבסוף חיברו עי"ש. ודברי התרוה"ד צ"ע, דאמאי מדמי' סוכה לע"ז ולא לשחיטה, דמבע"ל בחולין טז דבתלוש ולבסוף חיברו הוי כמחובר, וע"ע בדרישה בהל' שחיטה מש"כ על דברי התרוה"ד. ונ"ל לבאר בזה עפ"י יסוד המאיר לעולם (סי' ה), שכ' בישוב קושית הרע"א (בשו"ע יו"ד סימן ו ס"ב) דאמאי פסלי' גבי שחיטה צפורן ושן המחוברין לבהמה, דילמא דוקא במחובר לאדם, דהוקש לקרקעות, פסול, אבל במחובר לבהמה יהיה כשר וכו'. ותו"ד הוא דגבי שחיטה תליא בדין תלוש ומחובר ולא בדין קרקע ומטלטלין. ובתחילת דבריו כ' דהיסוד הוא דלענין ממונות תלוי בדין קרקע ומטלטלין, וכגון לענין שבועה ושומרים וכו' דשם נתמעט קרקע מדין שבועה ואין המיעוט מדין מחובר, ותלוש ולבסוף חברו ל"ח קרקע, אבל מ"מ מקרי מחובר.אולם, לענין איסורין, כמו שחיטה וגט, תליא בדין מחובר ותלוש, ולכן לענין שחיטה מבע"ל דיהא פסול, דנתמעט מקרא דויקח וגו' דבעי' תלוש, וכה"ג ל"ח תלוש עכתו"ד. וכיו"ב מבואר באו"ש בהל' גרושין. אך נראה דאין החילוק דוקא בין ממון לאיסורין, אלא בכל מקום תלוי כפי הדרך שבה נכתב המיעוט בתורה, וכגון לענין ע"ז תליא בדין קרקע ומטלטלין, דנתמעט מקרא דאלהיהם על ההרים דקרקע אין בה תפיסת אדם ולא נעשית ע"ז, ובתלוש ולבסוף חיברו לענין ע"ז ל"ח קרקע ולהכי מקרי שיש בו תפיסת יד אדם, ומש"ה נאסר. וכן לענין הכשר נראה דהמיעוט הוא בדין קרקע, ולהכי תלוש ולבסוף חברו נידון כתלוש ומהני ביה הכשר, דל"ה כקרקע. [וברע"א בהל' ריבית נקט דתלוש ולבסוף חיברו נתמעט מדין ריבית, כקרקע, ואם נימא דלגבי ממונות המיעוט הוא מדין קרקע הרי תלוש ולבסוף חיברו ל"ה כקרקע, וכנ"ל] ולענין מעילה כ' הכ"מ (פ"ה ממעילה ה"ה) דתולב"ח הוי כמחובר ואין מועלין בו, והק' דמ"ש דלענין ע"ז הוי כתלוש, ולכא' י"ל דלענין מעילה תליא בדין מחובר ותלוש, דבמחובר ליכא מעילה, ומש"ה כה"ג אין מועלין, דהוי כמחובר, ואילו בע"ז תליא הגדר בדין קרקע. ובהמאיר לעולם בסו"ד שם העיר דהא מעילה ילפי' מתרומה, ולפ"ז ע"כ דגם בתרומה תליא בדין תלוש ומחובר, ועי' תוס' סנהדרין טו. עוד העיר שם מהא דאין מועלין בעבדים, אף דל"ה מחובר, אלא דדינו כקרקע [ויש לחלק בזה בין מעילה דהנאה, דילפי' מתרומה, למעילה דהוצאה, דילפי' מע"ז, ובמעילה דהוצאה ה"נ יהיה מעילה, דנחשב כתלוש, משא"כ במעילה דהנאה, ועי' מנ"ח מצוה קכז]. ולענין שבועה דאין נשבעין על קרקעות עי' חו"מ סי' צה (ס"א) ב' דעות אם תלוש ולבסוף חיברו הוי כקרקע, והמח' תלויה בשאלה אם המיעוט בשבועה הוא דאין נשבעין על קרקעות או דליכא שבועה על מחובר, ועי"ש בהגר"א. ובזה ניחא קו' התומים, דאמאי הביא הרמ"א ב' דעות בזה, ואילו לענין ע"ז סתם ביו"ד בסימן קמה דהוי כתלוש, דשאני ע"ז דלכ"ע המיעוט הוא דומיא דהר דל"ל תפיסת אדם והוי מיעוט בשם 'קרקע' ולהכי כה"ג הוי כתלוש. ועי' צל"ח חולין טז שהרגיש בכעי"ז, ונתכוין לחי' הר"ן שם דשאני ע"ז דנתמעט מקרא דולא ההרים אלהיהם א"כ בעי' דומיא דהר דיהיה מחובר מעיקרו, משא"כ שחיטה, דממעטי' מויקח את המאכלת, שפיר ממעטי' גם תולב"ח. ולענין גט מבואר בראשונים בגיטין פרק שני דתולב"ח ל"מ, והיינו כיון דהתם המיעוט הוא בדין מחובר וזה עדיין חשיב מחובר.
ולפ"ז נ"ל בכוונת התרוה"ד דלענין סכך עיקר הפסול הוא דא"א לסכך בקרקע, אבל אין פסולו מדין מחובר, וכלשון הר"מ בהל' סוכה פ"ה ה"א אין מסככין אלא בדבר שגידולו מן הארץ שנעקר מן הארץ [ובה"ב או במחובר לארץ פסולה], היינו דבעי' גדולו מהארץ ונעקר מהארץ, דמשמע דהמיעוט הוא בשם 'קרקע', ומש"ה שפיר כ' התרוה"ד דהוי כע"ז, דבתלוש ולבסוף חיברו כיון דל"ה קרקע נידון כתלוש וכשר לסכך בו. ונראה דזו כוונת התרוה"ד בסיום דבריו דבסוכה כשר מחובר, והב"י הגיה בדבריו דהיינו תלוש ולבסוף חיברו, אבל נראה דכוונת התרוה"ד היא דליכא פסול מחובר בסכך אלא הפסול הוא דאין מסככין בקרקע, ולהכי בסכך תלוש ולבסוף חברו הוי כלענין ע"ז, דנחשב כתלוש כיון דל"ה קרקע. ומה"ט י"ל דאף דהתרוה"ד מיירי בקורות שחיברן, מ"מ י"ל דלשיטתו גם בסכך תלוש שאחר שהניחן נעשה לסכך מחובר, אף דבזה גרע, די"ל דכעת דינו כמחובר, מ"מ כיון דהפסול בסכך הוא מדין קרקע, א"כ גם בכה"ג מ"מ לא נחשב כקרקע, כיון דהיה כבר תלוש.
ועפי"ז יבוארו דברי רבינו ותוס', שכ' גבי קצץ כשנפשח ומעורה בקליפתו דאע"ג דחשיב כתלוש מ"מ כיון דלא נקצץ לגמרי ל"א זו היא עשייה, ומבואר דאף דסכך כזה שמעורה בקליפתו נחשב כתלוש והוא כשר לסכך בו, מ"מ לענין דין קציצתן זוהיא עשייתן בעי' שיהא קצוץ לגמרי, ול"מ כה"ג, ובתור"פ מפורש דהוי מהתורה. וצ"ב, דממנ"פ אם הוי כתלוש יחשב ג"כ לקציצתן? ובחלק"י (או"ח סימן י) הק' דאמאי כשר לסכך, והרי לענין שבת כה"ג חייב משום תולש. ונראה לתרץ עפי"ד התרוה"ד דלענין סכך הפסול הוא סכך של קרקע, והכא דהוי כעומד ליתלש ל"ח קרקע, ולכך כשר לסכך בו. והמאיר לעולם כ' שם בסוף הסימן דבעומד ליתלש לא חשיב קרקע ולא חשיב מחובר, אמנם מסתבר דאם הוא מחובר גמור לא יהני לסכך בו אף בעומד ליתלש, דמ"מ כעת הוא מחובר, ולא חשיב עשייה של סכך סוכה, ובפרט לריטב"א דפסול מחובר הוא מדין תולמ"ה, הרי בעי' עשיה. אבל בנידון רבינו והתוס', דכבר הוי תלוש והוא רק מעורה בקליפתו, בזה שפיר י"ל דכשר לסכך בו, דזה ודאי לא מקרי קרקע, אך לענין דין קציצתן זוהיא עשייתן בעינן קציצה לגמרי, דבפסול בגוף הסכך בעי' עשייה גמורה בסכך, שלא יהיה שייך עוד לקרקע, ולכן בכה"ג דמעורה בקליפתו לא חשיב קציצה.
ומצאתי סיוע לדברינו ממש"כ באגלי טל במלאכת קוצר (סעיף כא אות ו) דכיון דהמיעוט בסכך מחובר הוא מקרא דבאספך מגרנך ומיקבך וכו', ילפי' דאם מחובר הי' כשר א"כ משכח"ל גורן שאינו מק"ט במחובר, וע"כ מחובר פסל לסכך כיון דחשוב כמו הקרקע, ועפר פסול לסכך דאין גידולו מהארץ. ולפ"ז, כ' באגלי טל שם דלהכי כ' התוס' דבנפשח כיון דהא מטמא טו"א להכי ע"כ דל"ה כקרקע ומסככין בו, עכתו"ד. ומבואר בדבריו כמש"כ, דלענין סכך הפסול הוא מחמת דא"א לסכך בקרקע. ויש להוסיף דבירושלמי כלאים פ"ז ה"ו אי' דדלעת כתלוש לסכך בה, ובפי' הפ"מ ורידב"ז כ' דהיינו בעציץ נקוב, דאף דלכלאים ושבת הוי מחובר, לענין סכך חשיב כתלוש. וצ"ב, דבעציץ נקוב ממנ"פ יהיה פסול, דהא חשיב כקרקע וגם הוי כמחובר, ואכן בחזו"א בכלאים פי' בעציץ שא"נ, ומפורש כדבריו ברבינו מנוח בהל' סוכה, דהירוש' קאי בעציץ שא"נ. אמנם, עי"ש שכ' דהטעם דכשר בכה"ג הוא מפני דגם לענין שבת ל"ח מחובר, אבל לפ"ד הרי גם היכא דלענין שבת הוי מחובר וחייב משום תולש, עדיין אינו מוכרח דפסול לסכך, כיון דל"ה כקרקע, וכמש"נ.
והנה, בריטב"א יא: מבואר דסכך מחובר דפסול הוא משום דהוי תעשה ולא מהעשוי, ובפשטות מחובר התמעט מקרא דאספך, וכפרש"י, אך הריטב"א כ' דבעי' סכך תלוש שנעשה בו מעשה אדם לשם דירה, וכן לעיל יא. כ' הריטב"א דמחובר לא חשיב עשיית סוכה. והערול"נ הק' על הריטב"א, דבהדלה את הגפן הוי מעשה גמור של סיכוך, ובשלמא אם האילן קדם ל"ה עשיה, אבל כשהדלה הגפן או האילן על הסוכה הרי איכא עשייה. ובפשטות צ"ל דהריטב"א לשיטתו ח:, דס"ל דל"ב עשייה בסוכה כלל ועיקרו לשם צל [וכן נתבאר לעיל בשי' הרמב"ם והתוס' רי"ד בע"ז כז, ור"ת בתוס' גיטין מה:], להכי שפיר כ' דבמחובר, דל"ח עשיית אדם, לא נתפס יחודו לשם צל, דכל שהוא מחובר לאילן שם הוא מקומו וגם לאחר ההנחה בסוכה נחשב אילן שסוכה מתחתיו, והוי הפקעה משם סוכה, וכמו דאינו חל שם סוכה על בית ה"נ על מחובר.
ובס' הערות לגריש"א זצ"ל כתב להעיר, דלדעת הריטב"א היכא דהוי תלוש גמור בשעה שהניח הסכך ורק אח"כ חיברו, דיהיה כשר כיון דכבר היה עשייה של סוכה. אמנם, בערל"נ בבכורי יעקב (סימן תרכו סק"ו) כ' דבגווני דסיכך בעץ תלוש לשם צל ואח"כ השריש בקרקע דפסול, כיון דכעת הוי מחובר, ושוב קצצו והגביהו בסתמא, יש לדון דמהני, וכוונתו הראשונה במקומה עומדת וליכא חסרון דתולמ"ה כיון דתחילתו בהכשר, או דלמא דצריך לכוין שוב לשם צל. ומבואר בדבריו דודאי פסול מדין מחובר, כיון דכעת הסכך מחובר, ול"ש גדר זה רק לשעת הנחת הסכך, אלאשספיקו הוא אם כשחוזר וקוצץ בעי מחשבה חדשה לשם צל, והיינו דכיון דחזר והשריש בטלה הכוונה דלשם צל. וצ"ב, דאמאי בטל מחשבתו דלשם צל, ומוכח כיסוד דברינו לעיל, דבמחובר וסכך פסול לא חל עלה מחשבה דלשם צל, דהרי ל"ה סכך, וכ"מ בראמ"ה לעיל ט: ובעוד ראשונים. וכ"נ ממש"כ תוס' להלן יג: גבי סיכך באוכלין דאף דלאחר שהניח הסכך פקע מיניה תורת אוכל ואינו מק"ט, מ"מ הוי תולמ"ה, דבעי דבשעת הנחת הסכך יהיה כשר, והיינו דבשעת הנחת הסכך מייחדו לשם צל, ובעי שיהא אז סכך כשר, וכ"נ ברמב"ן ב"ב (יט:). ומתבאר מכל זה דהילפו' דסכך ושם סוכה הוא רק מפסולת גורן ויקב, וכל שעשוי ממילי אחריני לא חשיבה סוכה, ולהכי גם בהניח בתלוש ואח"כ השריש יש לדון דפקע מיניה מחשבה דלשם צל, ועי' בתוספת בכורים שם הערת הרע"א בזה דנימא דהוי נראה ונדחה וכו' [ומצינו כיו"ב בגנזי ראשונים, שכ' דהחידוש לרב דמהני קציצה הוא דל"א דכבר נדחה], עכ"פ מבואר גם ברע"א דבחזר והשריש הוי פסול מחובר [ועי' ברי"ף דדין נענוע הוא שיהא לשם סוכה, וכ' הר"ן דלו"ד הוא, דהא לא בעינן סוכה לשמה, אלא הוא משום תולמ"ה וכו'. אכן, בגנזי הראשונים כ' ריבב"ן דבעי' לשם סוכה, וכן מפורש בר"י מלוניל שם דבעי לנענע לשם מצות סוכה, וכ"נ בראמ"ה לעיל ט, ב. וברמב"ם מדוייק היטב, דבפ"ה ה"ט כ' עניינא דלשם צל, ורק לגבי מחובר שקצצן ונענע כ' בהי"ב דבעי' לשם סוכה, וע"כ הטעם דכיון דהיה עשייה בפסלות גרע, ובעי לייחדו מחדש לשם סכך].
וצ"ל עוד דגם לריטב"א מחובר הוי פסול בחפצא דהסכך, וכוונת הריטב"א רק לומר דמחמת דינא דתולמ"ה מסתבר לדרוש פסול מחובר מקרא דאספך, עיש"ה. ולכן אם גם אחר הנחת הסכך בתלוש הסכך אח"כ הושרש והוי מחובר יהיה פסול מדין מחובר.
ונראה עוד בזה דמצינו בפוסקים דהיכא דבשעת עשייה היה כשר ואח"כ הניח הגג, אמרי דל"ה תולמ"ה דכיון דנעשה בהכשר ליכא חסרון דתולמ"ה, כמו שהביא הרמ"א בסימן תרכו ס"ג. והביאור בזה הוא דדינא דתולמ"ה נא' בגמר עשייה, ומבואר כן בכ"ד. הנה לרי"ף ס"ל גבי ציצית דבתלאן ולא קשרן ופסק מהני לכ"ע, כיון דגמר עשיה בכשרות, ורק אחר הקשירה ל"מ, וראה בק"נ באות ר ע"ד הרא"ש בסימן כב. ועי' אב"נ בסימן תסו שדן בזה בטעמא דרב דקציצתן מהני, דתליא בגמר העשיה וכפרש"י, ומה"ט כ' שם דבסיכך פחות מז"ט במחובר וקצץ ואח"כ גמר עשייתו בהכשר מהני לכ"ע [וגם לשמואל ל"ב נענוע], והיינו דתולמ"ה נא' בגמר העשייה. וכמו"כ מוכח מדין השו"ע בסי' יא סי"ג, דכיון דקשר אחד כשר בציצית מה"ת תו כבר נפסל מדין תולמ"ה. והב"י העיר מרש"י, שכ' כל הגדילים וקשריהם, דמשמע לכא' דבקשר אחד אחר הפסיקה מהני להכשיר, וכ' הב"י, הו"ד בהגר"א, דרש"י נקט כן לרבותא, דלרב דאפי' כה"ג מהני, ועי' שפ"א וערל"נ. עכ"פ, בד' השו"ע מבואר כנ"ל, דתליא בגמר העשיה וכיון דכשר מה"ת מקרי גמר העשייה. ועי' בלבוש סימן תרכו במש"כ דבכל עשית סכך אף דמתחילה הוי מקצת סכך והוי חמתה מרובה ונימא דאח"כ הוי תולמ"ה, וכ' שם דכיון דמתעסק בעשיית הצל ל"ש תולמ"ה, ועוד משום דאין הפסול בסכך עצמו.ובזה נראה לבאר בסוגיא בסוכה יא, א בסברת רב דקציצתן זהו עשייתן ולא קתני קציצתן מכשרתן, ועי' ריטב"א, ומוכח דהפי' הוא דהקציצה הוי גמר העשיה, וכ"ה לשון רש"י בסוגיא, דגמר בהכשר והוי גמר העשיה. והיינו, דס"ל לרב דהקציצה חשיב גמר העשיה וכיון דדינא דתולמ"ה תליא בגמר העשיה שפיר מהני, ושמואל, דפליג וס"ל דבעי נענוע, י"ל דגם הוא מודי דלדינא דתולמ"ה סגי בעשייה בגמר, אלא דס"ל דהכא אין צירוף בין הקציצה לתחילת העלאת הסכך, ולכן בעי נענוע דהוי עשיה חדשה. ובהגר"א בסי' יא סי"ג מפורש דבמעשה גמור מודה שמואל דמהני הקציצה, וציין להגמ' טו. גבי תקרה, דמהני לכ"ע מפקפק וכו', וע"כ דבזה חשיב עשייה לכ"ע. ולפ"ז, גם לרב יהני רק היכא דהדלה הגפן במחובר וכבר היה תחילת עשייה והקציצה הוי גמר עשייה, אבל בעושה סוכה תחת האילן, דלא היה עשייה כלל, לא יהני קציצה לרב.
ובמשנה ברורה (סימן תרכו סקי"ג) מפורש דלשמואל בעי גם קציצה ונענוע לשם צל, וז"ל: "אם קצץ וכו' ר"ל אף שמתחלה הדלה האילן על הסוכה לסכך בו והוי סכך פסול דמחובר הוא לא מקרי זה תעשה ולא מן העשוי כיון שלבסוף קצצו לשם סכוך הוי עשייה מחדש וכשר אפילו אין שם שום סכך אחר ומ"מ בקציצה לבד לא מקרי עשייה גמורה כיון שלא קצצן קודם שהדלה וע"כ צריך לנענע ג"כ אחר הקציצה שנמצא כאילו אותה שעה מניחם במקומותיהם" עכלה"ק. והיינו דאין הפירוש דלשמואל הקציצה היא רק כהיכי תימצי למהוי תלוש, ועיקר התיקון לתולמ"ה הוא בנענוע, דא"כ אמאי כ' המשנה ברורה דבעי' קציצה לשם סכך [ומקור דברי המ"ב הוא בלשון הטור דקוצץ כדי להכשירו, וכ"נ לשון השו"ע], אלא מבואר במ"ב דמחמת הקציצה סגי בנענוע, ואי לאו הקציצה אולי היה צריך להוריד את כל הסכך ולסככו מחדש,דהיינו סתירה גמורה ולא רק קרוב לסתירה, כדפרש"י, ולהכי גם לשמואל בעי קציצה, ואח"כ בעי נענוע. ושפיר י"ל לפ"ז כנ"ל דבין לרב ובין לשמואל דוקא בהניח הסכך במחובר מהני קציצה או נענוע שאח"כ, וכדקתני הדלה את הגפן, אבל אם נפל סכך מחובר מאליו וסיכך על הסוכה לא יהני קציצה ונענוע שאח"כ, כיון דבעי שיהא המשך לתחילת עשייתו. ובזה ניחא הירושלמי, דלרב מהני רק אם דעתו לכך, והיינו דבכה"ג חשיב דהקציצה היא גמר העשיה [ואין להק' על המ"ב מדינא דמעזיבה דמפקפק וכן מחוטט בגדיש וכו', כמו שהקשו בזה, כיון דהתם החסרון הוא רק מדין תולמ"ה, אבל המ"ב מיירי היכא דאיכא חסרון גם מצד מחובר, ובזה ל"ה עשייה כלל ולהכי בעי קציצה ונענוע].
ובהכי ניחא מה שהעירו בתש' ר"א בן הר"מ בברכת אברהם ובכס"מ, דלהר"מ דחבטן דלעיל ט: היינו קצצן דל"מ ביטול ברוב על הפסול דמחובר, ולהכי בעי' קציצה, ורק לענין תולמ"ה סגי בדין הלך אחר הרוב, דמיחשיב עשיה בכולו, א"כ מ"ש רישא וסיפא, דהא בתרוייהו מיירי שקצץ ואף בהיו סיכוך מרובה בעי' לקציצה. בשלמא לשמואל הנ"מ היא לענין נענוע, אכן לרב יקשה. והשעה"מ תי' דמיירי בקציצה דשלפינהו ועדיין מעורה דליכא פסול מחובר והוי תולמ"ה ובעי' רוב להכשיר, משא"כ בסיפא דהוי קציצה גמורה. ויש להוסיף עוד דבסוכה תחת האילן גרע, דהוי כעושה בתוך הבית וכלישנא דמתני' ט:, ובזה ל"ה עשיית סוכה כלל ולהכי לא מהני בזה בטול ברוב, וכמש"נ בהוספות לעיל. אמנם, עפ"י הירוש' ניחא דבעי' דעתו לכך, וברישא מיירי דלא היה דעתו לכך ומש"ה ל"מ הקציצה, וכ"כ ביפה עינים. וי"ל יותר מזה, דברישא דהוי סוכה תחת האילן ולא היה תחילת עשייה כלל, בזה ל"מ קצצן, וכיון דבעי' קציצה ונענוע וברוב סגי בקציצה, אבל זה הוא דווקא כשהקציצה הוי המשך להדלה את הגפן לתחילת עשייה, ולא בעושה סוכה תחת האילן, שלא הייתה כלל עשייה במחובר.
אמנם, י"ל דלדברי המ"ב דלשמואל בעי גם קציצה לשם סכך, מ"מ חלוק דין זה מדין קציצה לרב, דלרב הקציצה הויא גמר עשיה ובעי' תחילת עשייה, משא"כ לשמואל סגי בקציצה אף אם ל"ה המשך לעשיה, ומהני תיקון הפסול דתולמ"ה מחמת הנענוע, אלא דהנענוע הוי קרוב לסתירה, כפרש"י, וע"י הקציצה בהדי נענוע הוי מעשה גמור, כלשון המ"ב. וניחא היטב הא דהשו"ע, דפסק כשמואל, הביאו גם לענין סוכה תחת האילן, דמהני קציצה ונענוע, כיון דלשמואל אין הגדר בקציצה מחמת דהויא גמר עשיה, כמו לרב, ויתכן שפיר דלרב מהני קציצה רק כשהייתה תחילת עשייה, בהדלה את המחובר, ולא בסוכה תחת האילן, דלא הייתה תחילת עשייה כלל, משא"כ לשמואל, דהקציצה היא כתחילת הנענוע, בזה שפיר מהני גם בסוכה תחת האילן. עכ"פ, מבואר בשו"ע בס"ב דינא דקצצן ונענוע לענין עושה סוכה תחת האילן, ולא הזכיר המתני' דהדלה, ורק בסימן תרכח הביא דמחובר פסול כמו עושה תחת האילן, ומפורש בשו"ע דגם בסוכה תחת האילן מהני קציצה ונענוע, אף דלא הייתה שם תחילת עשייה. וכך מפורש בי"מ שהביא רש"י ט: דחבטן היינו קצצן, ולהדי' דגם בסוכה תחת האילן מהני קצצן, אכן המ"ב הנזכר פי' את דברי השו"ע בהדלה האילן, וכפיה"נ נקט דגם בסוכה תחת האילן מיירי בגווני דהדלה את האילן והויא תחילת מעשה, דגם לשמואל, דבעי קציצה ונענוע, בעי שהקציצה תהא גמר עשייה, כמו לרב.
והנה בד' הגר"א והמהרי"ל בשו"ע שם, ע"ד הרמ"א בס"ב גבי סוכה תחת הגג, מבואר דצירפו טעם ההכשר בהסיר הגג חדא דאין הפסול בגוף הסכך וגם דכבר נעשה בהכשר, ונראה דס"ל להגר"א ומהרי"ל דאף לסברה דנעשה בהכשר, סברא זו מהני רק היכא דל"ה פסולו בגופו, אבל בפסול בגופו לא יהני מה שנעשה בהכשר, דהא מ"מ כעת נפסל, והוי כעת כלא נעשה בהכשר. ומוכרח כן בדברי המג"א בסימן כג גבי ציצית בביה"ק, דאם קושרן נתבטל מצות ציצית והוי פסול בגופו, ל"מ סברת נעשית בהכשר, ועי"ש ברע"א ולבושי שרד דמבואר כן. ובלשון הלבושי שרד שם נראה דאם הוי פסול בגופו נתבטל והוי כאילו מעולם לא נעשה בהכשר. וע"ע בלבוש בהל' ציצית סימן י דכשחסר בעיקר העשיה ל"מ תחילתו בהכשר, וכ"כ הלבוש בסימן תרכו ס"ג, דכיון דנעשה בהכשר ולא מיפסיל כ"כ בסגירת הגג שלא תחזור להתירה הראשון ע"י הפתיחה, כיון שלא נעשה מעשה בגוף הסכך שנעשה בהכשר כו'. ולפ"ז ניחא היטב דברי הגר"א, דרק הוכיח לרמ"א בס"ב מהך גמ' דאם אין פסול בגופו ל"ה חסרון בתולמ"ה, ואף דהכא שאני, דנעשה בהכשר, מ"מ נעשה בהכשר מהני רק היכא דל"ה פסול בגופו, וכמש"נ [ומ"מ לענין דנעשה בהכשר בעי' שיהא בהכשר גמור, ואם בעשייתו הוי חסרון מחמת הגג, אף דאינו פסול בגוף הסכך, מ"מ ליכא למעליותא דנעשה בהכשר].
ולפ"ז שפיר ניחא הערת הגריש"א וספק הבכורי יעקב הנ"ל, שכ' דבהניח סכך תלוש ואח"כ השרישו ושוב חתכו אם לא יהיה חסרון תולמ"ה כיון דתחילתו בהכשר, דבזה יש לדון דכיון דאח"כ השרישו ונעשה מחובר שוב הוי פסול בגוף הסכך, ובזה לא יהני סברת דנעשה בהכשר, וגם מה שחשב לשם צל בעשייה הראשונה פקע אח"כ כשנעשה מחובר, ושוב הוי תולמ"ה, וכמש"נ.
ונראה דכן מבואר גם בדברי החזו"א (בסימן קנ סקט"ו) שכ' דאף לר"ת דבקדם הסוכה לסדין כשר, מ"מ בעשה תקרה על הסוכה פסול, דל"ה סוכה אלא בית קבע וכו'. ולכא' הרי בלא"ה יהיה כשר, דתחילת עשייתו בכשרות, אלא דבכה"ג דעשה תקרה קבועה הוי פסול בגוף הסוכה ובטלה עשייה קמייתא ושפיר גם במוריד הגג יהיה חסרון דתולמ"ה, וכמש"נ.
ובב"י הביא בסי' תרכו בשם הא"ח דהטעם דמהני הסרת הגג הוא משום שמסיר הגג הוי מעשה, וצ"ב דהא לא הוי מעשה בגופו, ועוד דל"ל הסרת הגג, הא אף אם הגג יפול מעצמו יוכשר. אכן, י"ל דכיון דאין הפסול בגוף הסכך, ופסולו הוא רק משום דהוי כמאן דליתא, כיון דהגג שמעליו הוא המיצל, בזה י"ל דמהני הסרת הגג להחשיבו לכמאן דאיתיה, והוי שפיר תיקון בגופו, וסברה זו מצאתי בלבוש בסימן י עי"ש. וכן משמע בלשון הרמ"א דבעי שיסיר הגג, ולא סגי שיפול מאליו, שכ' דסוגר ופותח, וכן מפורש בדרכי משה בריש סי' תרכו בשם ההשלמה, וכ"נ במאירי לעיל ג: תחילת ד. עי"ש [מיהו להמבואר לעיל בשיטת הר"מ, דל"ב עשייה בסוכה אלא בעי לשם צל, א"כ י"ל דהכא כיון דנעשה לשם צל, שוב גם אם נפתח הגג מאליו יהיה כשר, ול"ב עשייה חדשה].
והנה התוס' יב: כ' גבי חבילה דהתרתן הוי כנענוע, וס"ל לתוס' דגם בהניחן ליבש, דפסולין מהתורה, אמרי' דהתרתן הוי כנענוע. אולם, בטוש"ע נפסק דרק היכא דפסול הוא מגזירה מהני התרתן אבל בפסול מהתורה בעי נענוע, ועי' בדברי הגר"א שציין לגמ' יא. ונראה הביאור בזה דהיכא דהניח סכך שפסול בעצמותו והפסול הוא בסכך, בזה קי"ל דבעי' עשייה חדשה לתקן פסול דתולמ"ה, והיא ע"י נענוע, אבל היכא דאין הפסול בסכך עצמו, כמו בסוכה תחת הבית, בזה פסק הרמ"א כהגא"ש דל"ה תולמ"ה. אלא שמשמע בלשון הרמ"א דבעי שיסיר הגג, ולא סגי שיפול מאליו, וכנ"ל, וסגי בתיקון זה, דכיון דל"ה פסול בגוף הסכך מהני מה שמסיר את הגג. וכ"ה במאירי ד. גבי סכך למעלה מעשרים, ובסו"ד כ' דל"ה תולמ"ה ובעי תיקון דכיון דאין הפסול בגוף הסכך מהני תיקון שאינו בגופו, וכ"כ בהשלמה שהביא הדרכי משה שם. והביאור בזה הוא דגם להגא"ש הוי חסרון בעשייה כה"ג, אך לזה סגי בתיקון הדבר שמונע את ההכשר בסוכה, דכיון דאין הפסול בסכך עצמו סגי בתיקון במה שמונע ההכשר ולא בעי תיקון בסכך עצמו. ומעתה, נראה בד' הטוש"ע דבחבילות היכא דפסולין מגזירה דרבנן דל"ה פסול בחפצא של הסכך אלא מגזירה בעלמא, הוי פסול צדדי ולא בגוף הסכך, והתולמ"ה כאן אינו מחמת פסול בגוף הסכך, בזה מהני תיקון במה שמונע, היינו דלכ"ע אמרי' דהתרתן זוהי נענוע. לעומת זאת, בהניח את החבילה לייבש, דבזה הוי פסול בסכך עצמו והוי תולמ"ה, בעי תיקון בגוף הסכך, ולהכי ס"ל לטוש"ע דל"מ התרה גרידא אלא בעי נענוע, כדי שיהא עשייה מחדש. וזו כוונת הגר"א במה שציין לגמ' יא. דלא קי"ל כרב אלא כשמואל, דבעי נענוע, והתוס' ס"ל דאף בהניח לייבש מהני התרתן, דהוי כנענוע, דכיון דהתירן הוי כעשייה מחדש לשם סוכה, ועוד דבמעשה התרה מסתמא היה גם נענוע, ולהכי מהני גם לשמואל, דעדיף מקציצה של מחובר.
והנה בקו' הגמ' יא: דתיפ"ל מדין מחובר, עי' ברע"א (דו"ח מכ"י) שהק' בקו' הגמ' דאם לא קצצן תיפ"ל מדין מחובר, דנ"מ בהסיר המחובר ונשאר הסכך הכשר, דמ"מ פסול דהוי תולמ"ה, דמתחילה נעשה בפסול וכו'. ומבואר דס"ל לרע"א דהסכך הכשר נפסל ע"י הפסול מחובר, ושוב הוי תולמ"ה ולא חשיב עשייה. והרע"א ציין למהרש"א ט: ולכא' כוונתו למהרש"א י. לראבי"ה דהסכך הפסול פוסל את הסכך הכשר, או דמיירי דעירב את ב' הסככים ובזה לכ"ע נפסל הסכך הכשר. אך י"ל דכיון דהרוב היה סכך מחובר לא נתפס מחשבה דלשם צל על הסכך הכשר ולהכי כל הסכך פסול. ויותר נראה דכוונת הרע"א היכא דמסכך סכך כשר על המחובר ואח"כ מסיר למחובר דל"ח מעשה והסכך פסול משום תולמ"ה, כיון דכשהניח הסכך הכשר על המחובר ל"ה סכך, אלא דזה תלוי במג"א בסוכה תחת הגג בסימן תרכו סק"ז שכ' דבהניח סכך על התקרה ואח"כ הסיר התקרה פסול, כיון דל"ח סכך כלל. ויל"ע בדברי הרע"א דהרי לרב דסגי בקציצה הרי קוצץ המחובר, ול"א דהסכך הכשר בעי תיקון דהרי הסכך שסיכך עליהם אכתי הוא בפסול תולמ"ה, וא"כ הסוכה פסולה משום סכך העליון, והרע"א בשו"ע סימן תרכח כ' דסכך שנפסל משום תולמ"ה פוסל לסכך שתחתיו, וע"כ דהקציצה אהני. וא"כ הרע"א דמיירי לרב אמאי לא יהני הקציצה גם לסכך הכשר, ונראה דהרע"א דייק בדבריו דאם הסיר את המחובר ונשאר הסכך הכשר הוי תולמ"ה, ומשמע לכא' דבקצץ המחובר אולי יהני לרב להפקיע פסול תולמ"ה מהסכך הכשר דהוי מעשה, והכל סכך אחד, וגם סכך העליון חוזר לכשרותו, וכיון שעשה מעשה בסכך הזה מצטרף להכשיר הכל, וכמו דנטילת הענבים מההדס מהני להחשיב האגוד עבור כל המינים, וכמש"כ השפ"א. ונתבאר להלן, וסברא זו נראה בשפ"א יא, א עי"ש.
יג, א הערה 225. במש"כ בדין אגד, יש להוסיף דצ"ב דמה מהני שמוריד הענבים מההדס, והרי ליכא תיקון בגוף האגד ואיך יהני לתקן חסרון דתולמ"ה, והרגיש בזה בשפ"א. ומוכרח דכיון דהוי דין אגד של כל המינים, ובכללם ההדס, ורק ע"י ליקוט ענביו מקרי הדס, שפיר נחשב תיקון בגוף האגד. ועי' בפי' הר"ח בסוגיא, וחזינן בדבריו חידוש, דגם לרבנן דאגד ל"ה לעיכובא איכא חסרון דתולמ"ה, וצ"ב דהא לרבנן דין אגד אינו אלא לכתחילה מדין הידור וליכא לדין עשייה, וא"כ מהיכי תיתי שיהא בזה חסרון דתולמ"ה, ובכל הראשונים מבואר פי' הסוגיא כפשטות, דה"נ לרבנן ליכא חסרון דתולמ"ה בעשיית האגד. ונ"ל בביאור דברי הר"ח כדיתבאר כעת. ובהקדם לשון הרמב"ם בהל' לולב פ"ז ה"ו מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה וכו', ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא. וצ"ב, דפשיטא דיצא, ומוכח כמש"כ בהערה כאן, דגם לרבנן ל"ה הידור בלבד אלא הוי מגוף המצוה שיהיו מאוגדין, היינו דגם לרבנן נא' דין אגד כמו לר"י, אלא דאינו מעכב. וראה לשון היראים מצוה תכב שכ' "דכי היכי דמצריך ר"י אגד שלא לפסול מצרכי רבנן למצוה" הרי דהאגד לרבנן דומה לאגד דר"י,אלא דאינו מעכב. וד"ז מוכרח בגמ' להלן מו. דאמרי' דבשעת האגד יברך שהחיינו, הרי דגם לרבנן שייכי ברכת שהחיינו בשעת האגד. וכמו"כ חזי' דשעור לולב הוא ד"ט שיהא ראוי לנענע, ועי' ברבינו מנוח לולב פ"ז ה"ח, ומוכרח דמ"מ גם לרבנן יש חובת אגד לכתחילה. וכ"נ בטור סי' תקנא שכ' דלכתחילה חובה לאגדו, ועמד הב"י בלשון זה, וע"כ כוונתו כנ"ל, דלרבנן הוי חלות דין אגד ולא רק הידור בעלמא, אלא דלרבנן ל"ה לעיכובא. וכ"נ ברש"י לג, ב ד"ה ופליג, במש"כ דבעי' קשר גמור, ואם הוי לרבנן רק הידור בעלמא ל"ל דין קשר גמור. ונראה דזה הוא הביאור בראב"ד בהשגות, שתי' את קו' תוס' יג. ד"ה מצות, דכיון דילפי' אגד מאזוב הא התם ל"ה לעיכובא, ותי' הראב"ד דשאני באגד בלולב, דגם בלי ההיקש דאגד אינו מעכב, כיון דבלא"ה בעי' למצוה שיהא אגד, וע"כ דהילפו' היא לעיכובא. וצ"ב, דדילמא הלכתחי' הוי הידור בעלמא והילפו' באה לחובת אגד לכתחי'? ומוכרח כמש"כ, דלרבנן הוי ג"כ דין אגד, וזה הוא שכתב הראב"ד דע"כ הילפו' היא לעיכובא. ובזה ניחא דברי הר"ח, דלהכי שייך דין עשיה גם באגד לרבנן. ויסוד לכל מש"כ הוא משי' ר"ת, הובא בתוס' גיטין מה, ב (ד"ה כל שישנו), דאשה פסולה לאגד, וע"כ דאיכא חלות דין אגד גם לרבנן, ול"ה דין הידור בעלמא. ועי' מג"א סי' תרמט סק"ח, שהקשה על ר"ת דהא קי"ל כרבנן דאגד ל"ה לעיכובא, ומ"ש לפסול נשים, ותי' דכיון דבעי אגד הוי מגוף המצוה. ועי' שם במ"ב סקי"ד ומחה"ש סק"ח, שהעירו מסוגין דליכא דין תולמ"ה לרבנן [ואכן לר"ח מבואר פי' חדש דקאי גם לרבנן], ותי' שם בסו"ד, עפ"י הטור, דחובה לאגדו. ומבואר דגם לרבנן הוי חלות חובת אגד לכתחילה, ולהכי שייך לומר דאשה לא תעשה את האגד כיון דהיא אינה מצווה בלולב. וכ"נ הביאור בריטב"א יא, ב שכ' דלכ"ע בעי' ראוי לאגד, ועוד הביא הריטב"א שם דאגד יד בעי' לכ"ע, וע"כ דגם לרבנן איכא דין אגד. מיהו בדברי הריטב"א נראה יותר כד' הגרי"ז במנחות כז, דלרבנן הוי דין אגד מדין לקיחתן כאחת, וזה הוא שכתב דסגי באגד ביד [ואין להק' מהגמ' להלן ל, ב דמבואר דלמ"ד דלא בעינן אגד ל"ה שינוי לגבי גזילה, והק' הרש"ש ומהר"ץ חיות, דהא גם לרבנן בעי' לאגד לכתחי', ונימא דמיירי דאגדו והוי שינוי, דכבר כ' הפרמ"ג בסי' תרמט א"א סק"ז דהגמ' מיירי בלא אגדו. אכן, י"ל דאפי' נימא דלרבנן הוי דין אגד כמו לר"י, מ"מ יש חילוק ביניהם, דלר"י הוי דין אגד לעשותן כאחד, ומש"ה חשיב שינוי, משא"כ לרבנן, הוי דין לאגוד את ד' המינים לקיום מצות לקיחה כאחת, והוי מצוה בגברא אבל לא נעשה לחפצא אחד, כמו לר"י. ולהכי דוקא לר"י חשיב שנוי, כיון דנעשה כאחת, משא"כ לרבנן. ועי' בגמ' לא, א גבי בל תוסיף דאמרי' דלר"י, דבעי אגד, האי לחודיה קאי, משא"כ לרבנן. וצ"ל דמ"מ לרבנן, כיון דל"ה חפצא אחת, ל"ש לומר האי לחודיה קאי. וע"ע בשו"ת הרשב"א ח"א סימן תקלה, ומדבריו סיוע למש"כ].
יג, ב ד"ה אם, ובהערה 243. במש"כ שם מדברי הרמב"ן ב"ב יט, ב שכ' ליישב קו' רבינו ותוס' דגם היכא דכעת אינו מקבל טומאה פסול לסכך, דל"ה דומיא דגורן ויקב, והיינו דאין המיעוט בהך סכך דפסול משום דמק"ט, אלא דסכך דמק"ט ל"ה מין הראוי לסכך. והנה בגמ' אמרי' דגם בשברי כלים אין מסככין, ולרש"י להלן טו, ב ד"ה בבלאי כלים משמע דהוי גזירה, וכ"נ בלשון הר"מ פ"ה ה"ב, דהוי גזירה שמא יסכך בכלי שמק"ט, והפרמ"ג בסימן תרכט סק"ה, הו"ד במ"ב, כ' דמה"ט בדבר שמק"ט מדרבנן דאין מסככין בו (כמבואר בתוס' שם ד"ה בחיצים, ובתוס' בפ"ק דף ה ע"א סוד"ה מסגרתו, וע"ע במרדכי בס"ס תשל"ח בשם היראים, ובאב"נ בסימן תע סק"ז ובמ"ב סמן תרכט סק"י) אין בו דינא דשברי כלים אין מסככין בו, דהוי גזירה לגזירה [ודלא כמג"א בסימן תרכט סקי"ט, דגם בנשברו אסור לסכך בו]. וצ"ב, דהא בדבר שמק"ט מדרבנן אינו ראוי לסכך, ופסול מעיקר דינא ולא מגזירה, אכן י"ל דס"ל דעל מק"ט מדרבנן ל"ש לומר דהוי מין שא"ר לסכך [וכמו שהעיר בשפ"א ע"ד התוס' בסוגיא], וע"כ דהוי גזירה, ומש"ה בשבריו מסככין, דהוי גזירה לגזירה. ונראה דנ"מ בזה דבדבר שמק"ט מדרבנן דפסול לסכך, אמנם היכא דכעת אינו מקב"ט ה"נ אפשר לסכך בו, דרק במק"ט מה"ת ל"ה מין הראוי לסכך, ומש"ה גם בנפקע הטומאה פסול, אבל במק"ט מדרבנן, דא"ר לסכך מגזירה, א"כ בליכא כעת לקב"ט ה"נ דיהא ראוי לסכך בו. ומה"ט במק"ט מדרבנן היכא דלא הוכשר יהא כשר לסכך, כיון דבפועל אינו מק"ט, ולא דמי במק"ט מהתורה דגם בלא הוכשר פסול לסכך, כמובא בהערות [ובר"מ בהל' סוכה שם מבואר כשי' הרי"ף, דהיכא דמטמא טומאת מדרס איכא בהו דינא דשברי כלים, וצ"ל דבזה כיון דעיקר הטומאה דאוריי' פסול מדינא, ומש"ה גם בשבריו אין מסככין]. ולרמב"ן יש לדון דבשברי כלים פסול לסכך מה"ת, דכיון דס"ל דגם בדבר שכעת אינו מק"ט אין מסככין בו, דל"ה מין הראוי לסכך, א"כ גם בשברי כלים אף דכעת אינו מק"ט מ"מ ל"ה מין הראוי לסכך. ואכן, החלקת יואב (תניינא סימן ג) כ' דלהרמב"ן פסול מה"ת, ואפשר דבשברי כלים הוי כפנים חדשות ובטל שם כלי מעליה, ולהכי בזה גם הרמב"ן מודה [ודעת הראב"ד בסוגיא דאניצי פשתן דראוי לכרים וכסתות, ובתו"ד מדמה ליה לשברי כלים, וי"ל דס"ל דמשו"ה ל"ח מין הראוי לסכך. ובלבוש סי' תרכט כ' דאף היכא דכעת אינו מק"ט מחמת שברי כלים, פסול לסכך דכבר אדחו ואינן חוזרים להכשרן, ועי' גליוני הש"ס להלן שם, וי"ל דכוונתו דל"ה מין הראוי לסכך].
ועפי"ד הרמב"ן יש ליישב את קו' המשנ"ל (בהלכות טומאת צרעת פי"ט ה"ד), דאיך מסכך בעצים הא מק"ט מדין הבא אל הבית וכו', וכן האב"נ (באו"ח סימן רסט) הק' דאיכא בהו טומאת גולל וכו', וכיו"ב הק' בהגהות רא"מ הורביץ, דלר"י דסוכה הוי דירת קבע, נטמא העצים מדין בית, וע"ע באבני נזר סימן רסט, ובקושית החלקת יואב בקבא דקשייתא קושיא ד, ובכתבי הגר"ח סימן סה. ונראה דכל הני ל"ה טומאתם מצד עצמם, לומר דממילא לא הוי מין הראוי לסכך, אלא טומאתם באה מצד דבא לבית או מצד אהל [עי' פנ"י להלן יט], או מצד דהוי גולל, וא"כ ל"ש לומר דמשו"ז ל"ה מין הראוי לסכך. ורק בטומאת נגעים, דהוי טומאה מצד הבגד, בזה כ' התוס' (יב, ב ד"ה באניצי) דא"ר לסכך, וגם בזה ס"ל לשיטה אחת בתוס' דמשום טומאת נגעים גרידא אינו נפסל לסכך, וי"ל הטעם כנ"ל, דמשו"ז ל"ח מין שאינו ראוי לסכך. והמשנ"א בנגעים פי"ב מ"ה כ' על קו' המשנ"ל הנ"ל דהוי כמש"כ התוס' דמשום טומאת נגעים גרידא אינו פסול לסכך, וע"ע בתפא"י נגעים שם אות מ, ולהמבואר יש לחלק בזה, ואפשר דכוונתו דמשום טומאת נגעים או הבא אל הבית ל"ח מין שאינו ראוי לסכך, וכמבואר [ובציץ הקודש דן במסכך בעצי הקדש אם כשר, כיון דמקב"ט מחמת חיבת הקודש, ונראה פשוט דכיון דטומאה דחיבה"ק ל"ה טומאה בעצם ע"י מגע, והוי רק פסול טומאה בקדשים כמו שביאר הגרי"ז בזבחים מג, ב, להכי ל"ח דבר המקב"ט לפוסלם לסכך, דמה שמק"ט מצד מעלת ההקדש ל"ח בר קבלת טומאה בעצמותם, כדי לקבוע דלא הוי מין הראוי לסכך].
ובהערות על תורא"ש כאן הבאתי את התוס' רי"ד, דס"ל דגם באוכל שלא הוכשר פסול לסכך, וכן נקט הרע"א, ובתור"פ בסוגין מפורש דכשר לסכך. ולכא' י"ל דפליגי בגדר הכשר, אם הכשר הוי לעשותו אוכל או מדיני קב"ט, דאם ל"ה אוכל ה"נ כשר לסכך, אכן לפ"ד הרמב"ן י"ל עוד כפי שמשמע מלשון התוס' רי"ד דכיון דבר טומאה הוא ע"י הכשר, א"כ ל"ה מין הראוי לסכך, ואף דלענין דבר המק"ט אינו חוצץ אמרי' דבלא הוכשר חוצץ, שאני התם דהטעם דבמק"ט הוי טמא ולהכי אינו חוצץ וכמש"כ הר"מ בפה"מ באהלות, אבל לענין סכך אם הוי מין המק"ט ע"י הכשר, שוב פסול לסכך אף קודם הכשר. ובזה יבואר ספק השפ"א בסוף הסוגיא אם באוכל פחות מכביצה, דאין מק"ט, פסול לסכך, והיינו דהספק הוא דכיון דבר קבלת טומאה הוא א"כ ל"ה מין הראוי לסכך. ובחלק"י שם הק' גבי ידות דבבססן דמסככין בהם, דליהוי כשברי כלים. אמנם, נראה לפי"מ שביארנו בהערותי על הרשב"א חולין (ר"פ העור והרוטב הוצאת מוה"ק) דבידות ל"ה מקב"ט ממש ורק מכניס ומוציא כ"ז שהוא יד, ולא דמי לשומר, דהוי בכלל האוכל ומצטרף לשיעור וכו', שפיר י"ל דכל מה שמקבל טומאה הוא כ"ז שהוא יד לאוכל, ולהכי בבססן, דל"ה יד, ל"ח מין המקבל טומאה, ומש"ה כשר לסכך, דהוי מין הראוי לסכך, ול"ד כלל לשברי כלים דהוי טומאה מחמת עצמם דהיה כלי, ועי' כעי"ז באב"נ בסימן תעא, ומשה"ק שם על המג"א גבי חיצי זכרים, דבחיברם פסול ובהוציאם הוי כבלאי כלים.
יד, ב ד"ה ומודה ר"מ הערה 250. וכוונת רבינו צ"ב, דאפי' נימא דמיירי בנסר ג' מ"מ ל"ב לדין צירוף לעשותם אחד בשביל לפסול, אלא דבמציאות הוי כעת נסר ד', ומהו שכ' רבינו דהוי כחד. ובמש"כ רבינו והא דקאמר נעשו כשפודין של מתכת היינו כשסיכך בהן רוחב ד' אליבא דר"מ, כ"ה במאירי, דבעי צירוף לרוחב ד'. והנה ברמב"ם בהל' סוכה פ"ה ה"ז מבואר חידוש בדינא דנסרים, שכ' דהסוכה כשרה ואין ישנים וכו', וצ"ב במה שלא כ' דהוי פסול, ובסיפא של ההלכה כ' לגבי הפכן דפסולה, ואמאי ברישא לא כ' כן. עוד צ"ע דבגמ' י, ב מוקמי' סיפא דמתני' דמיירי מהצד דאם הוי באמצע הא פוסל בד"ט, ומסתימת לשון הר"מ משמע דאף באיכא נסר באמצע הסוכה אינו פוסל ד"ט בנסרים את הסוכה, אלא רק אין ישנים תחתיו, ועי"ש מ"מ וכס"מ. ובמכתם ור"י מלוניל מבואר בד' הר"מ הטעם דאין בזה פסול בסכך מחמת עצמו אלא מגזירה וכו', והיינו דכיון דאין נסרים נעשה סכך פסול אלא הוי גזירה, מש"ה שונה מכל סכך פסול, וכ"נ בראבי"ה. ועי' מאירי טו. דבזה"ז, דדרך תקרה גם בנסרים פחותין מד"ט, פסול גם בזה מדרבנן, ומשמע דהוי פסול רק מגזירה, ובגמ' מבואר דבשעת הדחק ל"ג, ועי' ריטב"א דמוכח דהוי גזירה בעלמא. ועי' ביה"ל ריש תרכט דבסכך פסול מדרבנן אינו מברך, אבל בנסרים כ' המ"ב סק"נ דמברך, וע"כ דל"ה פסול בעצם אלא מגזירה, וכ"נ בפרמ"ג ר"ס תרכט. וכן מוכח בסוגיא טו. בבטול תקרה, לפרש"י דהיכא דל"ש הגזירה אינו פסול. והיינו דעיקר הסוכה היא כשרה אלא שהאדם אינו יכול לקיים מצות סוכה במקום הנסר, אבל אין הנסר יכול לפסול את כל הסוכה, וכ"נ בצל"ח בסוגין. וכפיה"נ זהו ביאור ד' המהר"ם בסוגין [ודלא כמהרש"א] דללישנא אחרינא לשמואל אליבא דר"י אינו מצטרף לד"א מהצד, עי"ש. והיינו כיון דל"ה פסול עצמי בהך סכך להכי אינו מצטרף לד"א. וסיוע לזה יש להביא מדברי הב"ח בסי' תרלא, שכ' על הגמ' טו. בנוטל וכו' דאף דסכך פסול בד' והנסרים פסולים ותולמ"ה, ותי' בתירוצו השני דכיון דמין סכך כשר הוא ורק דתולמ"ה ל"ה ס"פ וכו'. והיינו, דבנסרים, דהוי גזירת תקרה, ל"ח שאינו ממין סכך ולהכי גם בנסר ד' לא גרע מתקרה ד', דאינו פוסל בד"ט באמצע, ומש"ה הסוכה כשירה, ול"ד לחבילות, דחשיב סכך פסול. ובזה י"ל בהא דפליגי הראשונים בסוגין אם שייך הכא הכלל דהלכה כר"מ בגזרותיו וכו', והיינו דפליגי אם חשיב הכא גזירה, או דהוי סכך פסול, והוי דין לפסול הסכך. ועי' באבני נזר (סימן תעג סק"ו) שכ' דבנסרים שנשברו אינם פוסלים כסכ"פ שנשבר, כיון דל"ה פסול בחפצא. ונראה עוד נ"מ דאף להנך ראשונים דס"ל דלר' יאשיה כל פסולי סכך פוסלים גם בדפנות, מ"מ פסול נסרים, דהוא מגזירת תקרה, ודאי ל"ש בדפנות.
והנה מדברי השפ"א נראה דגם המהר"ם מודה דלמ"ד דבהפכן פסול, דמצטרף לד"א, והיינו דלהך מ"ד נסרים הוי כס"פ, ולהכי גם בהפכן פסול אף דליכא ד', וכ"כ באבי עזרי בהל' סוכה שם. אמנם, יש לדחות עפ"י המאירי והעיטור שכ' דגם בהפכן ה"ד בדאיכא צירוף כמה נסרים לשעור ד"ט, והחידוש הוא דאף דכשמניח ל"ה בשיעור זה מ"מ ל"ח כקנים ומצטרף לד"ט, וכ"נ במחה"ש ובבכור"י. וכ"נ בשפ"א בתחילת הסוגיא במשה"ק דנימא דהצירוף הוא לד"ט בהפכן. וכ"ז הוא דלא כפנים מאירות בסי' סא, שנקט דבהפכן פסול אף בלי צירוף, ודבריו מחודשים, וראייתו מקו' הגמ' להלן בפסל. אולם, המאירי כ' דאינו מוכרח מקו' הגמ', דהתם מיירי בסוכה קטנה, ואכן הפמ"א בהשמטות חזר בו עי"ש. אלא דלפ"ז יקשה, דהרי הר"מ פסק דבהפכן פסול, ומשמע דבנסרים חשיב סכך פסול, וסותר לשיטתו. וכמו"כ יקשה מהסוגיא דלהלן, דהר"מ מפרש כרי"ף, וס"ל דבתקרה ד' ל"מ מה דהוי ביטול תקרה, אף דליכא לגזירה, ומוכח דהוי פסול בעצם, וכבר הרגיש בזה הב"ח בעצמו שם, שכ' דלהר"מ בנסרים חשיב סכך פסול. וצ"ל ע"ד שכ' בתש' ר"א בן הרמב"ם בברכת אברהם בסי' כה, דאיכא חילוק דדוקא בנסר אחד דבזה ל"ה פסול בעצם, משא"כ בכמה נסרים, ומשמע בדבריו דבנסר אחד ליכא כלל גזירת נסרים, וכיוונו לדבריו בפנ"י בסוגיא ובאבן האזל בהל' סוכה שם. אמנם, צ"ב לומר דבנסר אחד ליכא כלל גזירה, דהא כ' הר"מ דאין ישנים תחתיו [אם כי מצינו דאף כשאין הסכך פסול אין ישנים תחתיו, וכדכ' הראב"ד על הרי"ף, דאף דסכ"פ פוסל בד"ט, מ"מ גם בג"ט אין ישנים תחתיו, וכיו"ב כ' התוס' טו ע"א ד"ה ר"מ דלדעת רב, דבעי' ד"א, מ"מ אין ישנים תחת הנסר, והעיר הערול"נ דמוכח דאף דאינו פסול אלא בד"א, מ"מ גם בד"ט אין ישנים תחתיו]. אכן, נראה בכוונת הר"א בן הר"מ דהחילוק בזה הוא דבנסר אחד הוי גזירה בעלמא שלא לישון תחתיו, אבל ל"ה פסול בחפצא לומר דחשיב סכך פסול. אכן, היכא דאיכא כמה נסרים הוי פסול בגופו, דהוי כתקרה, ודלא כב"ח הנ"ל, ולהכי הר"מ ס"ל בסוגיא דלהלן כשי' הרי"ף, דרק בנסרים ג' מהני, אבל בשל ד' ל"מ נוטל, ומה"ט כ' הר"מ דגם בהפכן הוי פסול, דהא נתבאר דבעי' לצירוף של כמה נסרים, משא"כ ברישא, דהוי נסר אחד, הוי גזירה בעלמא דאין ישנים תחתיו, אבל ל"ה חלות סכך פסול הפוסל את הסוכה. ולכן בסיפא, בהפכן, כיון דאיכא הרבה נסרים [וכמאירי והעיטור, ודלא כפנים מאירות הנ"ל] להכי כ' הר"מ לשון פסול.
ובעיקר דברי המהר"ם הנז', דלל"א בנסרים אינו מצטרף לד"א, צ"ב בסברתו, דהא אפי' נימא דנסרים הוי גזירה בעלמא, מ"מ כיון דבמציאות הוי רחוק ד"א, ליכא לדינא דדופן עקומה. וכבר הק' בבית מאיר בסי' תרלב בעיקר הסוגיא, דל"ל לדין צירוף לד"א, הא כיון דבמציאות רחוק ד"א מהדופן ל"ש דו"ע. ונ"ל דהנה בכל דו"ע יקשה, דנימא דעד ד' הוי דופן, וא"כ נמצא דליכא ד"ט בנסר, ולא מוזכר דמיירי דאיכא ד"א נסרים ועוד נסר של ד"ט, ובשפ"א להלן עמד בזה. ובפרמ"ג בסימן תרלב בא"א ס"א כ' וז"ל ול"א ד"ע עד פחות מד"א ונשאר סכך פסול פחות מד"ט, דכל שיש ד"א סכ"פ תו ל"א כלל דו"ע. וצ"ל הביאור דדו"ע נא' על כל הסכך ולא על חלק מהסכך, והיינו דד"א הוי שיעור בסכך דחוצץ מהסכך הכשר לדופן, וכמו דבאיכא סכך פסול ד"א הפי' הוא דבכה"ג לא נאמר כלל דו"ע והכל הוא סכ"פ, וא"א לחלקו, ה"נ בנסר, אף דלכא' אי נימא דו"ע תו ל"ה נסר ד'. וע"כ דכיון דאיכא לדין צירוף של הנסרים לד"א לא נאמרה כלל ההלכה דדו"ע. ולפ"ז, ניחא דבעי' לצירוף לעשות כסכך אחד של ד"א, וממילא ל"ש לחלק הדו"ע על תוך הד"א ולהפקיע שעור ד"ט. ובזה ניחא הא דלמהר"ם ל"א צירוף לד"א, ולענין ד"ט להמאירי מצטרף בהפכן, דשאני הכא דהוי מציאות של ד"ט, משא"כ לדין ד"א בעי' לדין צירוף. וע"ע בערול"נ ובפנ"י, במש"כ דמיירי במונח חלקו בתוך הד"א, ואם הי' דו"ע תו ל"ה ד"ט באמצע, ושייך למש"כ. ולדברינו ניחא קו' הב"מ, דרק אם הנסרים מצטרפים הוי ד"א אחד ול"ש דופ"ע [מיהו הרע"א בשו"ע שם נקט ע"ד המג"א סק"ג דאמרי' דו"ע לחצאין עי"ש דבסוכה קטנה ויש ג"ט סכ"פ אמרי' דו"ע על קצת מהפסול וכו'].
כה, א הערה 112. וראה ביחוסי תנאים ואמוראים (ח"א עמוד תח ערך חנניה), שהסתפק בעושה להשתכר אם חשיב עוסק במצוה.
לא, א ד"ה ר"א לטעמיה, ובהערה 76 והערה 79. נתבאר שם בהא דפוסל גזול גם בדפנות הסוכה, אף דכל פסולי סוכה, כסכך המק"ט וכו', נאמרו רק לענין הסכך, ומאי שנא דפסול גזול פוסל גם בדפנות. וביארו הכפו"ת והבכורי יעקב דשאני גזול דפסולו מצד מהב"ע, להכי שייך דין זה גם בדפנות, דהא אית בהו קיום מצוה. ולכאורה, לדבריהם נ"מ דגזול בדפנות יפסול רק לגבי הגזלן שעבר העבירה, ולא לגבי אחרים, משא"כ לגבי הסכך דאיכא לגזה"כ דפסול גזולה, והוי פסול מדיני פסולי סוכה, וא"כ פוסל גם לגבי אחרים. אלא דבעיקר דברי הבכורי יעקב צ"ע, לפי דברי הריטב"א שכ' בישוב קו' התוס' סוכה ט ע"א ד"ה ההוא דל"ל קרא למעט סוכה גזולה, תיפ"ל מדין מהב"ע, דבסוכה דל"ה מצוה של רצוי, ל"ש דין מהב"ע. ונמצא לריטב"א דבסוכה ל"ש כלל פסול דמהב"ע. אכן, בסו"ד הריטב"א לעיל ט, א משמע דלאחר דממעטי' סוכה גזולה מקרא, גלי לן קרא דאף דאינו מצוה של רצוי נפסל מדין מהב"ע. ובשם הגר"ח מובא (בכתבי הגר"ח החדשים) בנו"א לבאר הא דגזולה פוסל גם בדפנות, דהחילוק הוא דפסולי סוכה נאמרו רק לגבי הסכך, אבל גזולה, דהוי פסול בקיום המצוה דהסוכה, זה פוסל בכל מה דשייך לקיום המצוה, ולכך פוסל הוא גם בדפנות, וגם בקרקע הסוכה פוסל גזולה, כדמוכח בסוגין. ולפ"ז, י"ל דפוסל בגזה"כ דסוכה גזולה גם לגבי אחרים אפי' לענין הדפנות, כיון דהגזה"כ הוא לפסול גזולה מקיום מצות סוכה.
ובתוס' ב"ק (סז ע"א ד"ה אמר עולא) וגיטין (נה ע"א ד"ה מאי) כ' דסוכה גזולה פסול מצד דבא בעבירה, והרע"א הק' דהא בסוגין ילפי' לה מקראי, וכה"ק השעה"מ בהל' לולב, ובגליון הרע"א (שם) תי' עפ"י הריטב"א לפנינו, דמשמע דגזה"כ לפסול מדין מהב"ע, והיינו דגזה"כ למעט סוכה גזולה אתי לאשמועי' דאף במצות שאינן מחמת רצוי שייך פסול דמהב"ע. וי"ל עוד בנו"א, לפי"מ שכבר ביארו (ראה משנת יעבץ או"ח סימן נא) דאף לריטב"א דמהב"ע הוא דווקא במצות דרצוי, היינו לדין מהב"ע, לפסול החפצא דהמצוה דל"ח מעשה מצוה, אבל לומר דגרע בקיום המצוה של הגברא מקרא דאלה המצות וכו', ה"נ פוסל בכל המצות, וזה הוא דילפי' מקרא דסוכה גזולה, דהוי מהב"ע. ונראה דהתוס' ס"ל דגם לאחר המיעוט דגזולה, אין המיעוט דגזולה פסול בחפצא דסוכה, כשאר סוכה פסולה, אלא הפסול הוא רק לקיום המצוה כגדר מהב"ע. והטעם בזה הוא דכיון דלגבי הנגזל מהני ל"ש לומר דהוי פסול בחפצא רק לגבי הגזלן, ועוד דהרי להלכה, דקי"ל דסוכה שאולה כשרה, ולהרבה אחרונים לא בעינן אף קניני שאלה, ומהני לצאת ידי המצוה גם בסוכה של הפקר, חזינן דלא בעינן דין בעלים לסוכה. וא"כ, מה דגזולה פסולה ל"ה פסול בחפצא אלא פסול לקיום המצוה, ומגדר מהב"ע. ומבואר מש"כ התוס' ב"ק וגיטין הנ"ל, דפסול גזולה הוא מצד מהב"ע, דכוונתם דל"ה פסול בחפצא אלא חסרון בקיום המצוה. ויש להכניס את הדברים בדברי הריטב"א, שכ' דכיון דשאולה כשר בסוכה סד"א דה"נ גזולה, והא קמ"ל דהוי מהב"ע וכו', עיש"ה. והריטב"א ארכבי' אתרי ריכשי, שכ' בתחילת דבריו א"נ דכיון דשאולה כשרה, ס"ד דגזולה כשר ול"א מהב"ע דל"ה לרצוי, קמ"ל דאף דאינו מרצה אמרי' מהב"ע. ומריש דברי הריטב"א נראה דכוונתו לומר דכיון דיוצא בסוכה שאולה ל"ש על גזולה דין מהב"ע, וצ"ב טעם הדבר.
ונראה לומר בביאור הדברים עפ"י יסוד הפנ"י, שפי' את דינא דשמואל דביום טוב שני, מתוך שיוצא בד' מינים בשאול יוצא בגזול, והק' תוס' דהא מ"מ הוי מהב"ע. וכ' הפנ"י לחדש דל"א מהב"ע כיון דיוצא בשאול, דכיון דאינו צריך לקנין עבור המצוה שפיר ל"ח מהב"ע, דנחשב דאין המצוה מוכרחת מכח העבירה, והביאור הוא דאף דהגברא עובר עבירה, מ"מ ל"ה מהב"ע בחפצא, ודמי לקורע על מתו בשבת דלא נחשב מהב"ע, וכמבואר בירושלמי שבת בפרק האורג דאין בזה משום מהב"ע [ונתבאר בספר עמודי אור עי"ש]. ועד"ז כ' גם בתורת חסד (או"ח סימן ל אות ג), אלא דהריטב"א סיים דל"ה לרצוי, וכ"ה בריטב"א פסחים לה, שכ' רק תרוצא דל"א מהב"ע אלא בבא לרצוי וכו', ובסו"ד תי' באופ"א, דל"א מהב"ע אלא בשהמצוה מסייעת בקנינא וכו', וע"ע ברא"ה לפנינו. וברמב"ן בפסחים לה. בסוגיא דמצה של טבל כ' וז"ל וכן סוגיא דסוכה גזולה קשיא [דתיפ"ל דמהב"ע], ויש לי לתרץ שאין בטבל דין מהב"ע מפני שבידו לתקן וכו', וסוכה מתוך שריבה הכתוב כל האזרח בישראל להכשיר שאולה שלא ללמוד מלולב, הוצרך למעוטי גזולה שלא נכשיר אותה מכל האזרח ישבו וכו'. ולכאורה דברי הרמב"ן והריטב"א צע"ג, דמה לי דסוכה שאולה כשירה, דלהכי סד"א דגם סוכה גזולה כשירה, הא בגזולה מ"מ יש לפסול מדין מהב"ע. ונראה דכוונת הרמב"ן לומר שני יסודות, האחד דליכא בסוכה כלל דין לכם, וגם סוכה של הפקר יהני, ונחלקו בזה האחרונים, כמש"כ כאן בהערות, ולכן סד"א דכמו דסוכה שאולה כשרה ה"נ סוכה גזולה. והא דליכא חסרון דמהב"ע, היינו דכיון דשאולה כשירה סד"א דל"ש כלל בגזולה פסול מהב"ע, דכיון דיוצא בשאולה הוי כדין מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול, ולהכי בעי' מיעוט לפסול סוכה גזולה, דהוי פסול בחפצא זולת דין מהב"ע. [ונראה להוסיף, דאף לר' יוחנן, דפליג על שמואל ולא ס"ל להך סברא דבלולב מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול, מ"מ י"ל דלענין סוכה מודה, ולהכי הרמב"ן והריטב"א לא הזכירו הך גמ' דמתוך וכו', דשאני לולב, דביום שני מדרבנן בעי' שאולה בקניני שאלה, כמו שנקטו האחרונים. ואף דמהני ליקח מקטן, צ"ל דסגי בזה גם בקטן להחזיר בקניני שאלה, ובזה י"ל דל"ש סברת מתוך כו'. משא"כ בסוכה, דכשר גם בסוכת הפקר, וליכא כלל דין 'שלו', להכי אמרי' מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול ול"ח מהב"ע]. ואין להקשות דאמאי דין סוכה גזולה פוסל גם בדפנות וקרקע, אף דכל פסולי סוכה ה"ד בסכך, והבאתי לעיל בשם הכפו"ת דהטעם בזה הוא כיון דפסול גזולה הוא משום מהב"ע, ובזה פוסל בכל הסוכה שיש בה קיום מצוה, אך לכאורה לענין סוכה גזולה ל"ש כלל פסול דמהב"ע, כיון דלהלכה יוצא בסוכה שאולה. אכן, צ"ל דהכוונה בטעם דדין סוכה גזולה פוסל גם בדפנות וקרקע, דהוא כיון דהוי פסול בקיום המצוה, וכמו שביאר הגר"ח הנ"ל, וקיום המצוה הוא בכל הסוכה, אבל מ"מ זהו מגזה"כ דממעט סוכה גזולה, ולא מדין מהב"ע, ושפיר ניחא דשייך למעט גזולה גם על דפנות הסוכה, וכמש"נ.
ובגמ' אמרי' בדברי ר' אליעזר דאינו יוצא מטעם גזולה ומטעם שאולה וכו'. וצ"ב, דהרי בין בגזולה ובין בשאולה לכאורה תרוייהו חד טעמא הוא, דבעי' בסוכה שיהא שלו, ול"ה שני טעמים נפרדים. והנה, לדעת רבנן, דיוצא בסוכה שאולה וממעטי' סוכה גזולה, על כרחך דאין המיעוט משום דהוי אינו שלו, דלא בעינן בסוכה שיהא שלו. אמנם, בערוך לנר לעיל כז נקט דבסוכת הפקר אין יוצא בה, וגרע מסוכה שאולה, וכן בלבוש בסימן תרלז ס"ב כ' דשאולה ג"כ נקרא שלך, והיינו דממעטי' משלך גזולה דווקא. א"כ, לכ"ע יש דין שלך בסוכה, ורק דלרבנן שאולה הוי שלך מחמת קניני השאלה, וכ"נ בדברי החזו"א, שפי' את הגמ' גבי קרקע אינה נגזלת, דמיירי דהייתה לו רשות לישב בתורת שאלה, ורק דתקפה והוציאו וכו'. אולם, עי' במהר"ץ חיות (ל, ב) כ' דיוצא גם בסוכה של הפקר, וכן ביד אליהו להגר"א רגולר בכתבים (אות מ דף נו) נקט דסוכת הפקר דמי לסוכה שאולה, דלא בעי' קניני שאלה לצאת בסוכה שאולה, וע"כ דבגזולה הוי פסול מדין גזולה. וכן מפורש בתוס' רי"ד ב"ק סו, ב וז"ל: "ורבנן סברי אדם יוצא י"ח בסוכתו של חבירו כו', ואלא לך למאי אתא למעוטי גזולה, אלמא אע"פ שבסוכת חברו יוצא בין מדעתו בין שלא מדעתו בגזולה אינו יוצא וכו'" ע"כ. הרי להדי' דיוצא בסוכת חברו גם שלא מדעתו ולא בעי' קניני שאלה, וה"נ יהני בסוכת הפקר, ורק גזה"כ היא לפסול סוכה גזולה, דהוי ככל סוכות הפסולות. ובזה מבוארים היטב דברי הרמב"ן והריטב"א הנ"ל, שכ' דהא דבעי' לקרא למעט סוכה גזולה ול"א דפסול מדין מהב"ע, דסד"א דכיון דשאולה כשירה ה"נ גזולה, דכוונתם היא דליכא דין לכם בסוכה, וגם בשל הפקר כשר. וא"כ לאחר המיעוט ע"כ הוי גזה"כ למעט גזולה, וכדברי התוס' רי"ד. ולפ"ז נראה דגם לר"א, דסוכה שאולה פסולה, שאולה וגזולה תרי פסולי נינהו, דשאולה פסולה משום דבעי' סוכה שלו. ובספרי סו"פ ראה ילפי' כן מילפותא ללולב, וכ"נ ברמב"ן פסחים הנ"ל, במש"כ דשאולה כשרה לרבנן ולא ילפי' מלולב, הרי דסוכה גזולה נתמעטה מקרא דלך וסוכה שאולה מילפו' ללולב [אלא דבספרי לפנינו הגי' בדברי ר"א היא דה"ד ביו"ט ראשון דילפי' מלולב, ועי"ש במלבי"ם, דלגי' זו ל"ה כסוגית הגמ' בסוכה, ועמד בזה גם בחלקת יואב]. אכן, סוכה גזולה פסולה מקרא מתורת גזולה, ומדבעי' קרא להכי ע"כ דאין פסולו רק משום דל"ה שלו, אלא דגזולה הוי פסלות בסוכה, ואפשר דה"ד בגזולה עם קניני גזילה, ועי' ברע"א בלקוטים בסוכה שם.
והנ"מ בזה נראה דהנה כל פסולי סוכה נאמרו ביחס לסכך, ולא על הדפנות וקרקע הסוכה, אבל בסוגין מבואר דסוכה גזולה במסכך ברה"ר פוסל אף בקרקע הסוכה, והעיר בזה בכפו"ת. והבאנו לעיל מדברי הבכורי יעקב, דכיון דגזולה פסולה מדין מהב"ע, בזה פוסל גם בדפנות וכן פוסל גזולה גם בקרקע הסוכה, כמבואר בסוגיא זו, ובשם הגר"ח הבאנו לעיל בנו"א דכיון דגזולה הוי פסול בקיום המצוה, שפיר פוסל גם בדפנות ובקרקע, דקיום המצוה הוא בכל הסוכה [ולפלא שבס' לקח טוב להגר"י ענגיל (כלל יב) נקט דגם גזול מדין מהב"ע פוסל רק בסכך ולא בדפנות, ודבריו צ"ב]. וביאור הדבר הוא דבפסול גזולה איכא ב' טעמים לפסול, חדא מקרא דממעט גזולה, ועוד דפוסל מדין מהב"ע, וכנ"ל. ולפ"ז, י"ל דכיון דקיום מצות סוכה היא גם ע"י הדפנות וקרקע הסוכה, ומה"ט לשיטת הרמב"ם גם הדפנות אסורות בהנאה, וכמו שביאר הגר"ח בספרו, וה"נ גם קרקע הסוכה תהא אסורה בהנאה מה"ט, וכן נקט האבני נזר בתשובה, ולהכי גזולה פוסל גם בקרקע הסוכה מטעמא דמהב"ע דכל דשייכא למצוה פוסל בה. אכן, מ"מ י"ל דגזולה בקרקע יפסול רק לגבי הגזלן ולא לגבי אחרים, דכיון דפסולו הוא רק משום מהב"ע, פוסל רק לגבי בעל העבירה, משא"כ בגזולה בסכך, יפסול גם לגבי אחרים וכדברי הגר"א בשו"ע. ונמצא חידוש לדינא, דהא דסוכה גזולה פסול גם לגבי אחרים ה"ד בסכך הגזול, דבזה הוי פסול בחפצא ופוסל רק בסכך ככל פסולי סוכה, ומה דפוסל גזול גם בדפנות ובקרקע הוא רק מדין מהב"ע, אך בזה יפסול רק לגבי הגזלן, שעבר עבירה, ולא לגבי אחרים. ומעתה י"ל דבסוכה שאולה לר"א דפוסל, אין פסולו אלא בסכך, ככל פסולי סוכה, אבל אם הוי שאולה בדפנות או בקרקע הסוכה אינו פוסל. וניחא יותר לפי המבואר, דלר"א סוכה שאולה וגזולה תרי פסולי נינהו. ומצאתי ביד אליהו שם שכ' בתו"ד דפסול סוכה שאולה לר"א ה"ד בסכך ולא בדפנות, ומדמה לי' לדין סוכה הראויה לשבעה, דפוסל רק בסכך עי' בדבריו. וכן מוכרח מהא דאי' בעירובין מד. דעושה אדם את חברו דופן לסוכה ומוקי לה התם מטעמא אחריני כר' אליעזר, ויקשה דהרי חבירו ל"ה דידי', ולכל היותר הוי כשאולה [ודוח"ל דמיירי בעושה עבדו הכנעני לדופן דאיהו בעלים עליו], ואם נימא דאיכא פסול שאולה בדפנות ובעי לכם, איך יהני לר"א דחברו יהיה דופן לסוכה, וע"כ דעל הדפנות גם לר"א ליכא דין לכם. ובני הרה"ג רבי יצחק שליט"א מרבני ישיבת עטרת שלמה העירני, דבשו"ת בית יצחק (או"ח הל' שבת סימן נח סוד"ה והנה), העיר בעיקר הקו' דאיך מהני לר"א לעשות חברו דופן הרי לר"א סוכה שאולה פסולה, ותי' שם דגם לר"א יוצא בסוכת השותפות וזה הוי כשותפות, עיש"ה, ודבריו דחוקים, והתי' המחוור הוא כמש"נ.
אלא דצ"ע דבסוגין במסכך ברה"ר, מפורש דפוסל מדין שאולה גם בקרקע הסוכה, אך נראה דשאני הכא, דמיירי בשאולה דאיכא ביה עבירת גזילה, דהא הוי שלא מדעת, ויש מהאחרונים שהקשו מדין שואל שלא מדעת גזלן וכו'. ובריטב"א ותורא"ש אכן הקשו על הא דאמרי' בגמ' קרקע אינה נגזלת כו', דמ"מ יפסל מדין מהב"ע, ותי' דכיון דאינה נגזלת ליכא פסול מדין מהב"ע, ונתבאר בהערות דכוונתם דבאינה נגזלת ליכא הפסול מהב"ע בחפצא, דהא אינה נגזלת, אבל לענין הגברא, כיון דמ"מ עבר עבירה דאסור לגזול גם בקרקעות, הוי חסרון דמהב"ע. ומ"מ י"ל דכ"ז לרבנן, אבל לר"א בשאולה דמסכך ברה"ר איכא עבירת גזילה, והוי פסול מהב"ע, ולהכי שפיר פוסל גם בקרקע הסוכה, ככל סוכה גזולה, אבל בשאולה גרידא בלי עבירה, הא דפסול לר"א הוא דווקא בשאולה בסכך, ולא בשאולה בדפנות וקרקע הסוכה, דזה הוי ככל פסולי סוכה, דנאמרו דוקא על הסכך. והא דגזולה פוסל גם בדפנות וקרקע הסוכה, הוא מחמת העבירה שבדבר, דזה הוי פסול בקיום מצות סוכה. ולר"א ניחא שפיר דבעי' קרא לפסול סוכה גזולה לענין הך גופא, דפוסל גם בדפנות וקרקע הסוכה, וגרע מסוכה שאולה, וכמש"נ [ויש להעיר דנמצא דבסוגיא לא נזכר עיקר פסול שאולה לר"א היכא דליכא עבירת גזולה, וצ"ל דזהו הספרי הנ"ל דילפי' פסול שאולה לר"א מלולב וכנ"ל].
ובהערה 79 הבאתי את קו' אאמו"ר הגאון רבי מרדכי אילן זצ"ל בספרו תורת הקודש (ח"ב במילואים עמוד רעא) בהא דבקראי בנחמיה פ"ז כתיבי דעשו סוכות בירושלים. וקשה לר"א אם ס"ל דירושלים לא נתחלקה לשבטים, הא הוי סוכה שאולה, כיון דהמקום שייך לכל ישראל, ואיך יוכשר לסוכה, ועמד בזה בהגהות הגרא"מ בסוכה לא, וכן המלבי"ם בנחמיה שם עי"ש. ולכאורה את עיקר הקו' יש ליישב עפי"ד הערל"נ בסוכה שם, שהביא את ספק הכפו"ת אם לר"א יהני בסוכת שותפין ור"ל דמהני [ונחלקו בזה בראשונים], והוסיף דבזה ניחא הא דעשו סוכות ברה"ר בירושלים, אף למ"ד דלא נתחלקה לשבטים, אך יש לדון דגרע כיון דהוי של צבור, לא עדיף משאולה [ובחזו"א ביומא יב כ' גדר חדש בדין לא נתחלקה לשבטים דמעיקרא היה חלוקה ורק אח"כ הותר השימוש לכולם, ולפ"ד ניחא הקושיא]. ומוכרח בישוב הקושיא דדין סוכה שאולה פוסל רק בסכך ולא בקרקע הסוכה, ודין שאולה בירושלים הוי רק ביחס לקרקע, וכדברי אאמו"ר זצ"ל בתוה"ק שם, עי"ש.
מיהו יש לעי' דכמו דבגזולה כיון דהוי פסול בקיום המצוה פוסל גם בדפנות וקרקע הסוכה, ה"נ נימא גבי פסול שאולה לר"א, דהוי פסול בקיום המצוה ויפסול גם בדפנות וקרקע הסוכה, ולכאורה מוכרח כן, דהרי אי נימא דפסול שאולה לר"א פוסל רק בסכך ולא בדפנות וקרקע הסוכה, א"כ גם בסוכה גזולה בדפנות ובקרקע הסוכה, ל"ש חסרון דמהב"ע, דהא לגבי הקרקע והדפנות יכול לצאת בשאולה, ושוב נימא מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול, על דרך הרמב"ן הנ"ל, דלהכי סד"א דאין פסול גזולה בסוכה. לפיכך, ע"כ דשאולה הוי פסול בקיום המצוה, ושייך לומר דיש בזה פסול גם בדפנות ובקרקע הסוכה. ומדוייק כן ברמב"ן בפסחים הנ"ל, שהזכיר להדי' בדבריו דהיינו דלרבנן דשאולה כשירה, דלהכי סד"א דגם גזולה כשירה, ול"א מהב"ע. ולדברינו יש להעיר דהרמב"ן היה יכול לתרץ כן גם בדעת ר"א, דכיון דשאולה כשירה בדפנות וקרקע, סד"א דבגזולה בדפנות וקרקע ל"ש פסול מהב"ע, ובעי' לקרא דגזולה יפסול גם בדפנות וקרקע וכנ"ל [ובפשטות, לר"א הרי ליכא תרי קראי לפסול גזולה ולפסול שאולה וחד קרא נינהו, א"כ ל"ש עיקר קו' התוס' דל"ל קרא למעט גזולה תיפ"ל מדין מהב"ע, דהפסוק צריך בכדי למעט סוכה שאולה]. ולהמבואר, דבשאולה שיש בה עבירת גזילה פוסל גם בדפנות וקרקע, שוב ל"ש לומר דבגזולה בדפנות וקרקע לא יהא פסול מהב"ע, דכשר בשאול, דבשאול כה"ג ה"נ דפסול גם בדפנות וקרקע וכמש"נ.
לג, א הערה 116. ומבואר בדברי רבינו דהגמ' בזבחים פריך אכולהו, וכפי' השטמ"ק (שם אות כח), ולא כפי' תוס' (שם ד"ה ולהוי) עי"ש.
לח, ב ד"ה אמר רבא. בא"ד אמר רבא אסוקי, וכ"ג רבינו בתורא"ש ביבמות קו, ב, ולפנינו שם אפסוקי.
לט, א הערה 265. בתחילת ההערה צריך להוסיף דבלא"ה רבינו פסק בר"ה כח דמצות צ"כ, וכ"כ בטור סימן ס בשם הרא"ש עי"ש.
מו, א הערה 72. ולענין ערל שמתו אחיו מחמת מילה אם יניח תפילין בשבת, ראה בתרוה"ד (פסחים סימן קיח), ומש"נ במשא יד עה"ת (ח"א פ' בא).
מח, ב ד"ה מנא ה"מ. וכ"ה בתוס', ריטב"א ומאירי, וכ"כ בשטמ"ק ב"ב עט בשם תורא"ש ואזיל לשיטתו, וע"ע בש"מ שם בשם גליון ובתו"י, רבינו יונה רשב"ם ור"ן שם, ובערל"נ כאן, וברש"ש סוטה טו, ב, ובעינים למשפט ב"ב שם הוכיח בד' הרמב"ם דא"צ מים חיים עי"ש.
♦ ♦ ♦