מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בדין עביד איניש דינא לנפשיה
נשאלתי באדם שמכוניתו חונה בחנייה בחצר ביתו, וכנגדה יש סימון שאין אפשרות לחנות ולחסום את יציאתה, ובכמה פעמים אנשים מחנים את מכוניתם כנגדה שלא כחוק, ועי"ז נמנע מבעל המכונית לצאת לעבודתו ונגרם לו נזק בכך. האם יכול הוא לצאת מהחנייה באופן שעלול להגרם נזק לחונה כנגדו שלא ברשות, מדינא דעביד איניש דינא לנפשיה.♦
כתב הרמב"ם (פ"ב מסנהדרין הי"ב) שיש לו לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה אינו חייב לטרוח ולבא לב"ד אע"פ שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לב"ד וכו'.
ובפשטות נאמר בדין דעביד איניש דינא לנפשיה דהוי בגדר היתר הצלה בעלמא, דכיון דחברו גוזל את ממונו או מזיקו הותר לו לתפוס ממנו בכפיה כדי להציל את ממונו. וכן נראה במאירי (ב"ק כז:), דס"ל שיכול הוא למונעו מליטול משלו אבל לאחר שכבר גזלו הולך לב"ד, עי"ש שכ' דכל דכבר גזלו או שכבר לקח הלואתו ואינו רוצה לפורעו אינו בדין זה אלא חייב הוא ללכת לב"ד.
אולם, הרמ"א בשו"ע (חו"מ סימן ד ס"א) כתב: "דגם בגזלו כבר או רוצה לגזול אמרי' עביד כו'", ובבהגר"א כ' דמקורו מהגמ' ב"ק שם גבי בן בג בג, דגם אחרי שגזלו יכול להוציא ממנו, וברמ"א הוסיף או ברוצה לגזלו, ועל זה כ' הגר"א המקור מגרגותא. עכ"פ מהך מקור דבן בג בג הוציא הגר"א דגם בגזלו יכול להוציא ממנו, ודלא כמאירי, וע"כ הטעם בזה הוא דהוי כדיין לעצמו, וגם אית ליה כח כפיה כמו דיין [וכבר עמדתי על כך בספרי משא יד (ח"ג בפרשת שופטים עמוד קצו), אך בבמה זו לובנו העניינים בשנית, בשנויים רבים ובהרחבה יתירה ובתוספת מרובה].
ועי' ברמ"א (שם) ב' דעות אם יכול לתפוס ממון אחר תמורת ממונו, או דאינו יכול לתפוס ממון אחר, ולכאורה תליא בזה דאם יש לו כח לפסוק כדיין להכי יכול ליטול ממון אחר, אך להסוברים דהוי בגדר הצלת ממונו אך אין כוחו כדיין, להכי ס"ל דאינו יכול לפסוק ולחת ממון אחר, אלא יכול דוקא להוציא את אותו ממון שלו [ועי' בהגהות מימוני נזיקין (סימן יד), ובשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן קמא)].
ומלשון הרמב"ם בהל' סנהדרין הנ"ל, שכ' יש לו לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה אינו חייב לטרוח ולבא לב"ד אע"פ שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לב"ד וכו', ובהי"א הביא את דיני יחיד מומחה. מבואר דעביד דינא הוי מדין ב"ד, וכדברי הגמ' להלן כח. דנעשה כשליח ב"ד, ולהכי הביא הר"מ דין זה בהל' סנהדרין (ולא בדיני נזקי ממון), לאחר שהביא דין ב"ד ודין יחיד מומחה, הביא דינא דעביד איניש דנעשה דיין לעצמו. וכן עולה גם מהלשון בטור בסימן ד: "אע"פ שיחיד אינו יכול לדון עושה דין לעצמו" וכו', והיינו דדין לעצמו הוי "לדון" [ופשוט דל"ש בזה דינא דאין דנין בלילה, וכמו"כ כל הנך דפסולים להיות דיינים, יכולים לקיים דינא דעביד איניש, כדאמרי' בסוגיא דגם באשתו אמרי' דעביד דינא לנפשה], אמנם הר"מ השמיט דיכול להכותו או להזיקו ולהפסיד ממונו, והלח"מ שם כ' דדין זה נרמז בדברי הר"מ, שכתב: "אם יש בידו כח".
♦
האם עביד אניש הוא רק בת"ח או גם בעמי הארץ
והנה בגמ' במו"ק (יז.) איתא: "אמר רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה", ובריטב"א (שם) כתב:"פי' אפי' צורבא מדרבנן דבעי לאזדהורי טפי אבל ה"ה איניש דעלמא וכ"ש הוא, וכדאסיקנא בב"ק דעביד איניש דינא לנפשיה אפי' במקום דליכא פסידא כלל" עכ"ל. ומבואר דהיינו לענין לפסוק את הדין בממונות, ודלא כרא"ש שם (פ"ג סימן י) שהסיק דקאי רק על נדוי, ועי' בלבוש (יו"ד סימן שלד), עכ"פ בגמ' לא נזכר ענין הכאה.וברבינו אפרים תלמיד הרי"ף (הובא בשטמ"ק בסוגין) כ' דצורבא מדרבנן עביד דינא לנפשיה מפני כבודו, ומשמע דאף דלא חשיב פסידא מ"מ מפני כבודו הוי כשליח ב"ד ואינו חייב למסור את משפטו לב"ד, וגם רבי יהודה מודה בזה. ועי' בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סימן רנא), דלר"נ דקי"ל כוותיה דעביד איניש דינא לנפשיה, היינו אפי' עם הארץ עביד איניש, וכ"כ הרדב"ז בהלכות סנהדרין שם. ומדברי הגר"א בסימן ד משמע דהגמ' באה לומר דבת"ח מהני גם באינו יכול להביא את הראיה בב"ד, משא"כ באיניש דעלמא הוא דווקא כשיכול לברר ששלו הוא נוטל, וכדברי הרא"ש שנביא להלן, וכ"כ בשואל ומשיב תליתאה (ח"א סימן שעא). ובמהר"ש הלוי (יו"ד סימן ט)כ' דכוונת הגמ' במו"ק דת"ח יכול ליטול חפץ אחר תמורת החפץ שלו, ובזה התירו רק לת"ח.
♦
עביד איניש האם נעשה כדיין לעצמו
הרא"ש בב"ק (סופ"ק) כתב דגם בקנס אמרי' דינא דעביד לנפשי', וכ"נ בנתיבות (סי'כח), והרי כל חיוב קנס חל ע"י ב"ד, וכמו שהעיר בתרומת הכרי (סימן א), וע"כ דבדין זה נא' דיש לאדם כח של דיין בין לגבי עצם הפסק ובין לגבי כח כפיה.והש"ך (בתקפו כהן סימן פז) כ' דגם בטועה בשקה"ד בעביד לנפשי' דינו כדיין, ומשמע דס"ל דלכח הפסק בעביד איניש וכו' נא' דלנפשיה הוי כדיין, ומה"ט כ' הש"ך שם דהיכא דהוי ספיקא בשתי שיטות להלכה, דאמרי' דעביד כמר עביד וכמר עביד, דה"נ מדין עביד כו' יכול להכריע כחדא שיטה, והיינו דלנפשיה הוי כדיין.
ובנתיבות (סימן ד סק"א) הק' דאמאי מותר להכותו,הלא אפשר להצילו בענין אחר,בכך שילך התובע לב"ד ומאי גרע מהא דאמרי' להלן, דהיה לו לשומטו ולא לדחפו. אכן, אם נימא דמדין עביד איניש הוי כדיין ניחא, דלא חשיב יכול להצילו, כמו דלא אמרינן לב"ד שיוכל להציל ע"י ב"ד הגדול מהם וא"ש היטב [מיהו הנתיבות שם הק' בתו"ד דגם ב"ד לפני שמכה עושה נדוי, ואמאי בעביד איניש יכול מיד להכותו, ומה עדיף הוא עצמו מכח של ב"ד].
וברא"ש ב"ק (שם בסימן ג) כ' דהיכא דאינו יכול לברר שבדין היה יכול להוציא ממנו לאו כל כמיניה לומר שלי הוא ולהציל ממוני עשיתי, וכ"כ בנמק"י דדוקא נמי היכא דאית ליה ראיה למציל דממונא דידיה הוא א"נ דמודה ליה בע"ד בהכי אבל היכא דליתיה ראיה ולא מודה ליה אי עביד דינא לנפשיה ע"י הכאה וכיוצא בה מיחייב לשלומי לניזק דמי חבלה וכו'. אמנם, בדבריהם משמע דהיינו בדלית ליה פסידא, אך במרדכי בסוגין (סימן ל) כתב ד"פסק רבינו מאיר דה"מ בחפץ המבורר שהוא שלו אבל בשאר מילי שאין ידוע אם זה שלו אם לא לית ליה רשות אפי' הו"ל פסידא לפי דברו דאל"כ לא שבקת חיי וכו'", והו"ד ברמ"א שם.
ומוכח דעביד איניש היינו רק דאין צריך לטרוח למיזל לב"ד אבל גם איהו אית ליה תורת דיין, וסד"א דאם יודע את האמת אף דאינו יכול להוכיח כן, מ"מ כיון דהוי כדיין נימא בו לא תהא שמיעה גדולה מראיה [אמנם, הראשונים נחלקו אם ביחיד מומחה אמרי' לא תהא שמיעה וכו', ראה ברשב"א ב"ק פח ואכ"מ], וזהו דכ' הרא"ש והנמק"י דהא דהוי כדיין לעצמו היינו דהיכא דיש לו ראיות דיועילו לו בב"ד אז הוי כדיין לעצמו, וכמו שהדגיש הנמק"י דרק היכא דהב"ד היו עושים הכאה מותר לו ג"כ להכות.
והפרישה (סי' ד סק"א) כתב: "ובכלל עבד דינא הוא ג"כ ההכאה שהוא כדרך דין שכופין אותו במקל ורצועה עד שיקיים מה שנפסק עליו, והיינו דהוי כדיין לענין כח ההכאה דלדיין אית ליה סמכות וכח להכות וה"נ בעביד איניש" וכו'. ומשמע דס"ל דכמו דבדיינים אית להו כח פסק וכח כפיה וגם לרדות במקל וכו', ה"נ בדין עביד איניש אית ליה כח כפיה, וברא"ש בסוגיא מבואר דזהו עיקר החידוש דעביד איניש-דיכול להלקותו.
והנה בסוגית הגמ' (ב"ק כז:) אמרי' דבמקום פסידא כ"ע לא פליגי דעביד איניש כו' כי פליגי היכא דליכא פסידא, ולהלן מתיב רב כהנא בן בג בג אומר אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות שמא תראה עליו כגנב אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל. ורש"י פירש: "וקשיא לרב יהודה", ובתוס' (ד"ה אלא שבור) כתבו: "דליכא פסידא איירי מדאסר ליכנס שלא ברשות", ומבואר בתוס' דבאיכא פסידא נכנס שלא ברשות ול"א דהוי כגנב, משא"כ בליכא פסידא אינו נכנס בלא ברשות-דהוי כגנב, אלא עביד לנפשי' ואמרי' שבור את שיניו, ועי"ש ביש"ש ובתו"ח. ובמנ"ח (רכד אות ב) הביא מהסמ"ג דהוי בלאו דלא תגנוב, וכן בשו"ת הרי"ף (סימן קלג) מבואר דהוי איסור מהתורה. והיינו דלאו דגניבה הוא על מעשה הגניבה ולא מה שנוטל ממון מחברו, ולהכי שייך לאו זה רק לגבי מה שלוקח מחברו. ויש מהאחרונים שכ' דהוי רק לא תגנוב ממראית עין, ראה לאא"ז ז"ל במנחת בכורים על התוספתא (פ"י הט"ז) הטעם דמרגיל עצמו לגנוב. עכ"פ צ"ב דאם הוי איסור גמור אמאי אם איכא פסידא שרי ליכנס בתוך ביתו של חברו, וצ"ל דאז לא חשיב דרך גניבה כיון דמציל את ממונו מהפסד, וכמו דלריהטת הסוגיא שרי להכותו וליכא איסור הכאה. והיינו משום דעביד איניש הוי כמו דיין לעצמו וככח ב"ד דמי וכנ"ל, א"כ מה"ט שרי ליה להכנס לבית חברו, אבל אם הוי הצלת ממונו גרידא נימא דנראה כגנב.
אך יל"ע, דבסוגיא מבואר דהא דבעביד איניש שרי להכותו הוא רק היכא דא"א להצילו בענין אחר, וא"כ יקשה דהרי הכא יכול ליכנס לביתו בדרך גניבה מבלי לשבור את שיניו, ומוכח דלא חשיב אפשר להצילו בענין אחר כיון דעובר על גניבה.אמנם,אם הוי רק איסור מראית עין דגניבה יקשה דאמאי שרי להכותו, וע"כ צ"ל דלהכנס לביתו ולהראות כגנב לא חשיב אפשר להצילו, כיון דמבזה עצמו כגנב, ועדיף לשבור את שיניו של חברו מלהכנס לביתו ללא רשות, והיינו דלשבור את שיניו הוי כוחו כדיין דהוא גם שוטר להכות, אבל גם ב"ד אינו נכנס לביתו, ונתקיים בזה צנעת הפרט. ואמנם הדברים מחודשים, ולא הודגשו בפוסקים, אך כן נראה ברור מריהטת הסוגיא כמו שנתבאר, ולפלא שהמפרשים לא עמדו על כך.
וברמב"ם והפוסקים לא הביאו הך גמ' דשרי לשבור את שיניו, ואפשר דהר"מ לשיטתו, כפי שיבואר להלן דבעביד איניש דינא בליכא פסידא אין היתר להכותו, ובאיכא פסידא אכן יכול להכנס לביתו.
♦
האם לתפוס ממונו חזרה מהגונב הוא רק מכח דינא דעביד איניש
בשו"ת מהרי"ק סימן קסא (הו"ד ברמ"א שם) מבואר דלתפוס את ממונו יכול לכ"ע, ולא מקרי עביד איניש אלא היכא שעושה מעשה כעין דיין לגבות ממון בשביל ממון אחר. אולם ביש"ש בפרקין (סימן ה) פליג, וס"ל דגם לתפוס ממונו בעי לכח ב"ד, דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה, והיינו דבעי לכח ב"ד גם לתפוס את שלו, והרי בעיקר הסוגיא אמר ר' יהודה דבמקום פסידא ל"א עביד איניש דליזיל לבית דינא, והיינו דחייב למסור דינו לב"ד. ונראה דהנידון במח' ר"י ור"נ הוא כיון דיש מצוה של הבאת משפט לפני ב"ד, וד"ז מבואר בשאילתות שאילתא ב', שכ' דבכלל מצוות דינים שנאמרה לבני נח היינו שלא יעשה דינא לנפשיה, וכ"ש דנאמר לישראל דדינים נמסרו לב"ד. והביאור הוא דגוי נצטווה על דינים שכליים ובזה אמרי' דחובתו ללכת לדיין, אבל בישראל התחדש למ"ד דעביד דיכול לפסוק לעצמו. ובזה מבוארת הגמ' במו"ק הנ"ל דצורבא מרבנן עביד לנפשיה, היינו דיכול לפסוק לעצמו וא"צ לטרוח לב"ד.ומצאתי בחזו"א אב"ע סימן כז סק"ח (בסימן שנכתב באלול תר"פ) עי"ש בתו"ד בטעמי' דר' יהודה "דלא עביד איניש במקום דליכא פסידא דהא דאינו רשאי איסור זה הוא ממקרא דהמשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות וה"ה בעצמו" ע"כ. ולפ"ז צ"ל דטעמי' דרב נחמן, והכי קי"ל, דעביד איניש הוא משום דס"ל דהוי דיין לעצמו ואינו מבטל בזה מצוות משפטים, ושפיר י"ל דגם לתפוס ממונו מהגנב בעי לדינא דעביד איניש דהוי כדיין, וכדפי'.
וריהטת הגמ' דבן בג בג משמע דלתפיסה לא בעי לדין עביד איניש, דאם על תפיסה בעלמא לא עביד איניש אמאי אמרי'דלא יכנס לבית חבירו ליטול את שלו מפני שנראה כגנב, תיפוק ליה דאינו יכול להכנס דלא עביד איניש וכו', אלא מוכח דעל נטילה לחוד בלי הכאה ל"ה בכלל הך דינא ושרי לכ"ע, אף היכא דליכא פסידא, וכדברי המהרי"ק הנ"ל.
והנה ברי"ף ב"ק (ר"פ המניח) כ' דקי"ל כר"נ בדיני דעביד איניש וכו', וברבינו אפרים (הובא בשטמ"ק כח.) השיג דהא מילתא לאו דינא דהא לית בה פטור וחיוב וכו', אלא במותר ואסור קמיפלגי וכו', וצ"ב בכוונת השגתו, ואמאי חשיב מילתא דאיסורא. ולכאורה נראה דרבינו אפרים ס"ל דבליכא הפסד הוי הצלה בעלמא, ולהכי כ' דפליגי באיסורא, ופליגי לענין היתר הכאה ולכן הוי נידון של איסורין, וגם משמע בדבריו דמהדרינן וכו' כיון דלא חשיב פסק ב"ד, אבל הרי"ף ס"ל דלר"נ הוי דין ב"ד, ולהכי שייך זה לכלל דהלכתא כר"נ בדיני. ולדברינו נראה בדעת רבינו אפרים דס"ל דהוי מילתא דאיסורא כיון דהנידון הוא אם שרי לבטל את מצות המשפטים שנמסרו לב"ד.
והנה הר"מ שם מסיים: "לפיכך אם קיבל עליו בעל דינו והביאו לב"ד ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו אין סותרין את דינו", ומשמע דלעצמו הוי דיין וכנ"ל, אך צ"ב דכיון דב"ד דרשו ומצאו שעשה כהלכה ודן דין אמת א"כ אמאי למ"ד לא עביד סותרין דינו, ולמ"ד דעביד מהיכי תיתי דיסתרו את דינו. ועמדו בזה נו"כ הטוש"ע (שם) בקושייתם על לשון הטור שכ'ג"כ כלשון הר"מ הנזכר, ועי' ש"ך (סי' ד סק"ב) דס"ד דאם הבע"ד אומר שאסלקנו בדברים אחרים וכו', ובט"ז (שם) דהחידוש הוא דגם בגוונא דעביד כהלכה ואין מורין כן, א"כ מוכח דבדין עביד איניש הוי כדיין, ולא רק כשליח ב"ד, דהרי ב"ד אין פוסקין כן שיוכל לתפוס, מ"מ בעביד איניש אין סותרין את דינו, וע"כ דהוא כדיין ממש-דמה שעשה עשוי. וזהו דקמ"ל הר"מ דאין סותרין את דינו,דאית ליה כח פסק ב"ד.
ונ"ל בכוונת רש"י (ב"ק שם ד"ה לא עביד)שכתב: "במ"ד דלא עביד וכו' ואפי' דין אמת לא יעשה הוא לעצמו אלא ילך אצל הדיין". ולכא' מאי קמ"ל בזה, אטו למ"ד דעביד הוא אפי' באינו דין אמת? ובפשטות כוונת רש"י היא דאפי' דאית ליה ראיות ברורות, וכדעת הרא"ש והאו"ז. אכן, לב"ח וט"ז הנ"ל י"ל דכוונת רש"י היא דהפלוגתא בגמ' היא אפי' היכא דהוי אמת, אלא דהוי הלכה ואין מורין כן או דפלוגתא היא וכו', דבזה ס"ל לחד מ"ד דעביד, והמ"ד דפליג ס"ל דאפי' דהוי דין אמת ל"ע לנפשיה.
♦
חילוקים בעביד איניש דינא בין איכא פסידא לליכא פסידא
ויש לדון, דגם לר"נ דקי"ל כותי' דעביד איניש אמרי' גם בליכא פסידא, מ"מ חלוקים הדברים ביסודם. דבליכא פסידא אמרי' רק דא"צ למיטרח אבל ל"ל כח דיין, אבל באיכא פסידא אית ליה כח דיין, והנ"מ דיכול להלקותו ולהפסיד ממונו וכדיבואר, והגמ' דנעשה כשליח ב"ד גבי להכותו מיירי על איכא פסידא, כדפרש"י [ופשוט דמה דיכול להרויח את הזמן שהיה הולך לב"ד לא חשיב איכא פסידא, דפסידא הוא רק ממה שלקח הנתבע]. ודבר זה מוכרח במהרש"ך (המובא במשנ"ל בהל' עבדים פ"ג) דס"ל דבאיכא פסידא יכול להכותו, משא"כ בל"ל פסידא. ובזה תי' הא דהר"מ הביא לגבי עבד את הטעם דבחבל בו פטור שהרי נאסר בשפחה,היינו לאפרושי מאיסורא, דמדין דעביד איניש וכו' כיון דליכא פסידא אינו רשאי להלקותו. הרי דתרי דיני הם וכמש"כ, אלא די"ל דגם למהרש"ך בד' הר"מ, מ"מ גם בליכא פסידא הוי ליה דין דיין לעצמו, אלא דהוי דיין לענין עצם הפסק, ול"ה דיין לענין כח הכפיה, וכעין יחיד מומחה הוא, ומש"ה אינו יכול להכותו. ונראה דזה הוא ביאור התוס' גבי בן בג בג, דדוקא באית ליה פסידא ל"ש לא תגנוב בנכנס לביתו, דזהו כח ב"ד, וה"נ בעביד איניש בדאית ליה פסידא, דהוי כח ב"ד, משא"כ בליכא פסידא, דאין לו כח כפי' של ב"ד, בזה אינו יכול ליכנס לביתו דנראה כגנב.ועי' בנחלת דוד (ב"ק שם) שהק' על דברי המהרש"ך ממש"כ הר"מ (חובל ומזיק פ"ו ה"ו) גבי שור דגם במועד דאינו מפסיד יכול להזיקו. ולכאורה יש לחלק בין לחבול בגופו, דבעי' לכח גדול של ב"ד בכדי שלא לעבור על לאו דלא יוסיף,לבין להזיק ממון חבירו משום הצלת ממונו, ובזה יכול להזיק לחברו מחמת חיוב שמירה של בעל השור העליון, דהיה חייב מדין מזיק, ולכן שייך לומר עביד איניש. והיכא דעל בעל העליון ליכא חיוב שמירה, וכגון אם הוי שור הקדש וכיוצא, ה"נ ל"ש עביד איניש. ואכן בחי' רבי שלמה היימן ז"ל (שו"ת סימן טו) כ' דאם המזיק שמר כראוי אינו יכול הניזק להציל את שלו ולהפסיד למזיק, והיינו דבזה אין לו יותר כח מב"ד.
והנה הרשב"א (שם כח.) כ' דאפי' במועד "אם אין שם עדים" או שאין לבעל השור להשתלם ממנו-פטור, דמקום פסידא הוא. וצ"ע אם הרשב"א חולק על הרא"ש והנמק"י הנ"ל, דעביד איניש הוא דווקא באית ליה ראיה, דלפ"ז הו"ל להרשב"א לכתוב דבל"ל ראיה בלא"ה ליכא דינא דעביד איניש, ושוב חשיב דאית ליה פסידא. ונראה מוכרח דאף להראשונים דבעי לראיה בפועל, היינו בלית ליה פסידא, אבל באית ליה פסידא דנין אם ב"ד היו רואין בשעת מעשה דהיו פוסקים להוציא ממנו, ה"נ איהו עביד דינא לנפשיה. והיינו דלהוציא בשעת מעשה מהגנב בזה א"צ לראיות למנוע ממנו את הגניבה, והרי בכל גוונא דבא גנב לגנוב ממנו ואין רואה הרי בודאי יכול להכותו ולמנוע ממנו, אף דלא יוכל לברר את זה בעדים, דאינם רואים כעת הגניבה. וע"כ דמה שרוצה לגנוב הוי מבורר אילו היו אז ב"ד רואין אותו דהיו מכין אותו, להכי גם בעל הממון עביד איניש. וכן הכא אילו היו ב"ד באותה שעה רואים שור שעולה להרוג שור אחר והבעלים היו מחוייבים בשמירתו, וכנ"ל, בודאי דהב"ד היו שומטין את שורו, וזה מש"כ הראשונים הנ"ל דאמרי' דינא דעביד איניש דינא לנפשיה רק ביכול להביא ראיה שהוא שלו.
[ולקושטא דמילתא נראה בדעת הרמב"ם דבליכא פסידא אין עליו שם ב"ד ולהכי אינו יכול להלקותו, וה"נ אינו יכול להפסיד ממונו, ומה שכ' הר"מ גבי שור מפורש בבהגר"א סימן שפג סק"ג דהר"מ הלא מיירי רק ברשות של בעל התחתון, דאז גם במזיק בידים שלא בכוונה פטור, ובשור המזיק הביא דמיירי ברשות המזיק שהוא בעל התחתון כו' [ובשנו"ס ברמב"ם שם (מהדורת ר"ש פרנקל) הביאו גירסא ברשות הניזק, אך הכוונה ברשות של בעל התחתון]. ועכ"פ הר"מ לשיטתו, דברשות המזיק פטור גם בהיזקו בידים כל שלא היה לו כוונה להזיק, כמש"כ בה"ג שם, ולכן בהיה יכול לשמוט הוי כנתכוין להזיק וחייב. וגם בחבית ברה"ר הגביל הר"מ את דינו, דבשברה במתכוין חייב, שכ' שם בה"ה הרי שמילא חצר חבירו כו' ה"ז נכנס ויוצא כדרכו וכל "שישתבר" מן הכדים בכניסתו וביציאתו פטור עליהם ואם שברם בכונה הרי"ז חייב לשלם, הרי דלשבור לכתחילה בכוונה אסור. והגר"א בסימן שעט (סק"ה) דייק ממש"ש הרי זה משבר ונכנס כו' משמע דוקא כה"ג כו' אבל חלקו עליו וכאן משום דעביד, והיינו דהחולקים ס"ל דמשום דעביד יכול לשבר אף בכוונה. וכבר העיר בחי' רבי מאיר שמחה בסוגין בדעת הרמב"ם, עפי"ד הגר"א הנז', דלדידיה ל"ש דין זה לדינא דעביד איניש, אלא דברשות הניזק יכול להפסידו כל שאינו מתכוין. והעיר דא"כ מה הגמ' מוכיחה מברייתא דשור דעביד איניש, וצ"ל לד' הר"מ דהגמ' דמביאה ראיה מהך ברייתא דשור דעביד כו', היינו מדקתני סתמא דמיירי גם ברשות הניזק, אבל הר"מ להלכה הדגיש דמיירי ברשות התחתון דווקא, ולהכי בהזיקו שלא בכוונה פטור. ובר"מ הנז גבי שור כ' את דינו בין בתם בין במועד, היינו דחד דינא הוא גם בתם, דאם ברשות בעל התחתון יכול להזיקו ולהפסידו, אך אין זה מדין דעביד איניש וכדפי'].
ומתבאר דגם לר"נ הוי תרי דיני, וחלוק דינא דעביד איניש וכו' בין היכא דליכא פסידא להיכא איכא פסידא, דרק באיכא פסידא הוי דין ב"ד עליו, משא"כ בליכא פסידא נתחדש דיכול להציל ממונו אף דל"ה פסק ב"ד. אמנם, הר"מ בהל' סנהדרין הביא בחדא מחתא דגם בליכא פסידא עביד איניש, ומשמע מלשון הר"מ דחד דינא הוא, דהוי דיין לעצמו. אולם, י"ל דאה"נ דגם בליכא פסידא הוי ליה דין דיין לעצמו לענין כח פסק ב"ד, אבל לענין דין כפייה דב"ד, וכן לענין להפסיד ממון למזיק, בזה הוא דוקא באית ליה פסידא, אבל בלית ליה פסידא לית ליה כח כפייה, וכמש"נ. וכך מוכרח במהרש"ך הנז' בד' הר"מ להלכה, ליישב הא דהר"מ בהל' עבדים הוסיף את הטעם דלאפרושי מאיסורא, דכיון דהתם לית ליה פסידא א"כ לית ליה כח ב"ד ואינו יכול להכותו, ומש"ה בעי' לדין לאפרושי מאיסורא דיוכל להכותו, וכדברי המהרש"ך [ועוד דמדין לאפרושי הוי דין על כל אחד ואחד מישראל, משא"כ בדינא דעביד איניש דינא לנפשיה, ה"ד כשהוא לנפשיה ולא שייך ליהודי אחר].
והלח"מ בסנהדרין (פ"ב הי"ב) כ' דמוכח בגמ' דקאמר מחייה במרא היינו גם ע"י הכאה. אולם, בגמ' הלא מיירי בדאיכא פסידא, ואילו הר"מ מיירי בהלכה זו גם בדליכא פסידא, ושפיר להכי לא הזכיר דיכול להכותו. וכנראה דס"ל ללח"מ דגם בליכא פסידא יכול להכותו, ודלא כמהרש"ך. והמשנ"ל (שם) הק' סתירה בשו"ע בזה, דבסי' תכא ס"ו לגבי עבד הביא מי"א דיש לו רשות לחבול בו כדי להוציאו, ואילו בסימן ד כ' להדי' דיכול להכותו גם בליכא פסידא. ולכאורה כן מוכרח ברא"ש, שכ' דהנידון בסוגיא הוא רק לענין הכאה אבל ליטול את שלו לכ"ע שרי, א"כ מוכח דלר"נ שרי בהכאה גם בדליכא פסידא, וע"כ דאית ליה דין דיין גם בדליכא פסידא ולכן לא אמרינן זיל קמי דיינא, דהרי איהו גופיה הוי דיין. וגם בגמ' דשבור את שיניו הרי מיירי בדליכא פסידא, ומשמע לכאורה דיכול להכותו, ובכתובות לב אמרי' דהכאה הוי הותר מכללו בב"ד, והרי הותר מכללו גם כשדן לעצמו, אלא על כרחך דזה נכלל בהותר מכללו בב"ד. ויותר נראה בדעת הר"מ דס"ל דחד דינא הוא בין בדאיכא פסידא בין בדליכא פסידא דעושה דין לעצמו, אבל לית ליה כח ב"ד לכפות ולהכותו ולהפסידו ממון, דדינים אלו הם רק בכח ב"ד,שנאמר עליהם דין הפקר ב"ד, עי' בר"מ סנהדרין פכ"ד ה"ו בדין הפקר ב"ד. ובזה י"ל דבעביד איניש וכו' ל"ל כח להפסיד ממון חבירו אף היכא דאית ליה פסידא, כיון דלית ליה כח ב"ד.
והנה במהרש"ל (ב"מ צג:) הק' דאף גבי שור מועד נימא דיחשב אית ליה פסידא משום כושרא דחיותא, כדאי'בב"מ שם גבי שומרין (ועכ"פ הרי ודאי ניחא ליה לבעין), וצ"ל דשאני בשומרין, אבל בדין מזיק לענין עביד איניש,דבעי'שיחול בו כח ב"ד, בזה בעינן דווקא דאית ליה פסידא ממש. וכעי"ז כ' החזו"א בסוגין, דל"ח פסידא לדינא דעביד לנפשיה. ולפי המבואר נראה במש"כ הר"מ הנ"ל בסו"ד דאין סותרין דינו, היינו דקמ"ל הר"מ דגם בדליכא פסידא הוי ליה דין דיין ולא הצלה בעלמא, ולהכי אין סותרין את דינו, וזש"כ הר"מ לפיכך כו' לאחר שכ' דגם בליכא פסידא אמרי' דעביד איניש דינא לנפשיה. ואפי' נימא דל"ה כדיין לענין להכותו ולהפסיד ממונו, בדליכא פסידא או אפי' בדאיכא פסידא וכנ"ל, מ"מ אם בא לב"ד ואמרו שדן דין אמת הוי דיין למפרע, לענין שפטור על שהפסיד לחברו עבור הצלתו, ונ"מ דאין סותרין דינו, היינו דמקיימין למפרע את דינו כאילו עשה בכח הב"ד, ולפיכך גם אם הזיק יהי' פטור על מה שהפסיד לחבירו, וכדפי'. וכמו כן י"ל דנ"מ בקנס, דכיון דהא דב"ד אין סותרין את דינו היינו דניתן לו למפרע כח ב"ד לפיכך מהני תפיסתו.
ובגליוני הש"ס וקוב"ש (ב"ק שם) הק' דנימא דהא עביד דינא הוא מחמת להפרישו מאיסור גזילה. והגרש"ר בחי' רבי שמואל (ב"ב ח:) תי' דכיון דהוי לנפשיה ל"א להפרישו מאיסוריה, דהאי דינא אינו אלא בדלא הוי לנפשיה [וכדכ' הסמ"ע בסימן תכח (סקכ"ח) דלהפרישו מאיסורא הוא דווקא אם כוונתו היא רק לשם כך ולא לשנאה וכיו"ב, ולכן הרא"ש כ' על רואה שמכין את אביו דיכול להכותו רק משום דעביד איניש דינא, ולא כ' משום להפרישו מאיסור]. והגרי"ז מבריסק ז"ל אמר לתלמידיו בפשיטות דלגבי זה לקבוע מי הבעלים על החפץ, בעי ב"ד, ולהכי בעי לדינא דעביד איניש.
♦
לאור כל הנ"ל, נראה להציע בשאלה הנ"ל כי באופן שאינו יכול להודיע לבעל המכונית החונה שלא ברשות לפנות את מקומו, יכול הבעלים (שהמכונית הנ"ל חוסמת את דרכו) לצאת לדרכו, אף אם עלול הוא לגרום עי"ז הפסד למכונית החונה הסותמת לו את דרכו מכיוון שהיא חונה כנגדו שלא ברשות. וזהו מדינא דעביד איניש דינא לנפשיה, דאמרי' כן לכ"ע במקום פסידא, ולהלכה עביד איניש גם בליכא פסידא, ואינו חייב לטרוח להרים את מכונית חברו, או להפסיד מזמנו ולקרוא לשומרי החוק, או לחכות עד שבעל המכונית יפנה את מקומו.
♦ ♦ ♦