לימוד בזמן חזרת הש״ץ

הערות שוליים

1. ↑ *). תשובה זו ערכתיה בשנת תשס"ה ונדפסה בקונטרס אגם מים, ועתה ליל ט חשון תשע"ד, על פי בקשת מו"ר הגאון הגדול רבי גדעון בן משה שליט"א, אמרתי אשוב ואשנה פרק זה בתוספת נופך בעזהי"ת.
2. ↑ א). ובספר ילקוט יוסף (סימן קכד עמ' קעט) הביא מכתב מאביו מרן הגר"ע יוסף זצ"ל (מיום ח טבת תשי"ז), שאע"פ שכתב הרא"ש כן- בודאי שראוי להחמיר בזה, וכמו שכתב הרא"ש עצמו בתשובה והובאה בטור ובשו"ע (סימן קכד סעיף ד) שקרוב להיות ברכותיו לבטלה אם לא יכוונו. לכן אין לזוז מדברי האחרונים להחמיר בזה, והמיקלים בזה שלא ברצון חכמים עושים, ואם אפשר להוכיחם בלשון רכה תע"ב.
3. ↑ ב). ועלה במחשבה לפני לדייק בדבריו דאיירי אפילו בלימוד שמוציא התיבות מפיו, דהא דן גם בכלל זה באמירת תחנונים שמוציאם בפה. ועוד דבריש דבריו כתב: "לפי שעוסקים בלימוד או קריאת סדר הקרבנות הוו עסוקים במצוה וידוע דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ובכלל מצווה ועושה נינהו דהא מצוה הוא בכך אלא דדבר אחר גורם לו להיפטר לפי שעה, והמה מ"מ חוטפים המצוה בידם כאביו של ר"י בן החוטף האפרתי שנזכר במשנה בכלאיים (ספ"ג) הנקרא כן על שם שהיה חוטף מצוות, ומזכירין אותו לשבח, ואנו מחזיקים עצמנו להתחייב בתפילה שלא יהיה ש"ץ מוציא אותנו, וראוי שמספק נחזיק עצמנו כבלתי בקיאין שאם לא כוונו כל הצורך" וכו'. עכ"ד. והנה יש מן הפוסקים שכתבו שאין הלומד מקיים מצות תלמוד תורה אם הוא לא מוציא מפיו, וכ"כ בשו"ע הגר"ז (הל' ת"ת פ"ב הי"ב) דכל מי שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא אינו יוצא יד"ח. ע"כ. ולכך מותר להרהר בד"ת קודם ברכות השחר, וכמ"ש מרן בשו"ע (או"ח סימן מז סעיף ד), ואם אינו מוציא התיבות מפיו, תו לא הוה עוסק במצוה שיהיה פטור מן המצוה. ודוחק לומר דהרמ"ע ס"ל כהגר"א (שם), שאף הרהור אסור קודם ברכות התורה, ושהלומד מקיים מצות ת"ת בהרהור. וא"כ איירי הרמ"ע בלומדים בפיהם, שרק בכך מקיימים מצות תלמוד תורה, וכמשנ"ת.
4. ↑ ג). ואמנם הרב חיד"א בקשר גודל (סימן יח אות ט) כתב, וז"ל: "אין ללמוד בעת חזרת הש"ץ ועיין לקמן דין כא", ע"כ. ובדין כא הזהיר שלא לדבר שיחת חולין, ואפשר לפרש דבריו דכל מה שכתב דאין ללמוד בעת חזרת הש"ץ היינו דומיא למ"ש באות כא, דאיירי בדיבור ובהוצאת התיבות מפיו, הלא"ה שרי. דאל"כ מפני מה שולח הוא לעיין באות כא, שכתב שלא ידבר שיחת חולין, בעוד שכאן אסר אפילו ללמוד תורה, ולפי"ד ניחא, דקמ"ל דהאיסור ללמוד הוא משום איסור דיבור, ואכתי צ"ע.
5. ↑ ד). הנה בהאי חששא דשמא ילמדו ממנו עמי הארץ, כתבו הפמ"ג והמחצה"ש שם, שלמד כן ממ"ש הרמ"א לעיל (סימן צ סעיף יח), דאפילו מי שתורתו אומנותו, שמדינא יש לו להתפלל בבית המדרש שקבע ללמוד בו אפילו בלא עשרה, אפילו הכי לא ירגיל עצמו לעשות כן שלא ילמדו עמי הארץ ממנו ויתבטלו מבית הכנסת. וגם מסיק וכ"ש שלא יעסוק בתורה בבהכ"נ בזמן שהציבור אומרים סליחות ותחנונים. ויליף משם גם ללימוד בזמן חזרת הש"ץ שאף שהוא עושה כדין, מ"מ לא יעשה כן, ומוחים בו כדי שלא ילמדו אחרים ממנו והם לא יכוונו גם לסוף הברכה. עכ"ד. וכ"נ מדברי המשנ"ב שכתב (סימן קכד ס"ק יז): "לא יפה הם עושים הלומדים בחזרה, שאם הלומדים יפנו ללימודם עמי הארץ ילמדו מהן שלא להאזין לש"ץ ויעסקו בשיחה בטילה ח"ו, נמצאו מחטיאין את הרבים". עכ"ד. וכ"כ הגאון ר' זלמן (שם סעיף ו). אמנם יש להעיר דמקור דברי הרמ"א (שם) הם דברי הרא"ש בתשובה (כלל ד אות יא), והרא"ש גופיה בארחות חיים הו"ד לעיל הבט ימין וראה, כתב דבזמן חזרת הש"ץ מותר ללמוד תורה, נמצא שלא חשש כלל לחשש שמא ילמדו ממנו ע"ה וידברו.עוד אבא אעיר'ה, דלכאורה אם מדובר שהאדם יושב ולומד לבדו, וכ"ש כשהוא רק מעיין בספר, היאך ילמדו ממנו עמי הארץ לדבר, הלא הוא יושב בשקט, וע"כ איירי כשהוא מדבר בקול בלימוד, וכ"נ מדברי הכף החיים (או"ח סימן קנא אות ח), שהביא ג"כ אזהרה זו בשם פתח עינים שכתב וז"ל: "ובכלל זה לומדי תורה המפלפלים בשעת התפילה ומבלבלים את הקהל בצעקתם, דלא יאות עבדי, אע"פ שת"ת כנגד כולם, אמרו חכמים ז"ל, זמן תורה לחוד וכו', ועוד שיקחו עמי הארץ ק"ו מהם ולא יחרשו ג"כ לשמוע התפילה מן הש"ץ". ע"כ. אתה הראת לדעת דאהאי חששא שמדברים זה עם זה דברי תורה, חיישינן שילמדו ממנו עמי הארץ לדבר דברים בטלים, דדברי תורה בדברי חולין מיחלף להו, אך אם לומד לבדו וישב בדד וידום, ומעיין בספר, אזהרה בזה לא שמענו. עוד יש להעיר אהאי חששא שמא ילמדו ממנו עמי הארץ וכו', דלכאורה אין לנו לגזור גזירות מדעתינו, צא ולמד ממה שכתב הרמ"א בהג"ה: "דהגם שמותר ללמוד בהרהור או מתוך ספר בזמן אמירת הפיוטים, מ"מ איכא למיחש שמא מתוך כך יבואו לדבר ויבואו לידי הפסק". עכ"ל. וכתב הפר"ח (שם אות א) להשיג ע"ד, דמאחר דמעיקר הדין שרי, אין לחדש לגזירות מדעתינו. עכ"ד. ודון מיניה ואוקי באתרין. ואמנם שם סיים וכתב, דבזמן אמירת הקדיש אסור לעיין בספר משום שצריך לכוון בו. עי"ש. וע"ע בספר נזר התורה (לזכרו של הגאון מהרי"ץ דושינסקי זצ"ל שנה שלישית גליון ג עמ' רעח). ואכמ"ל.
6. ↑ ה). והנה מלשון מרן בשו"ע (או"ח סימן קכד סעיף ח) משמע, שרק היכא שמחויב בברכה צריך הוא לשמוע את כולה, ואל"ה הוה אמן יתומה. אך אם כבר יצא יד"ח בברכה זו לית לן בה. וכ"כ הט"ז (שם ס"ק ד), והשתא שאנו בקיאין וכבר יצאנו יד"ח בתפילת הלחש ליכא למיחש להאי מילתא, וכ"כ באשל אברהם בוטשאטש (שם ד"ה עמג"א). ולדינא עיין במ"ש מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בהליכות עולם (ח"א עמ' קצה - קצו).
7. ↑ ו). אמנם גבי לימוד בין לחש לחזרה, קיל טפי, ובשו"ת בשובך לציון (סימן א שאלה ו), הביא משם הגאון הנאמ"ן שליט"א, דמן הדין מותר ללמוד אפילו בפה בין לחש לחזרה, וכן נהג אביו הגאון ר' מצליח מאזוז זצ"ל והי"ד (ועיין בשו"ת שואל ונשאל ח"ה סימן יד), וסיים דהמחמיר תע"ב. ושם בשאלה ז כתב, שאף קודם שפסע ג' פסיעות, וכגון שיש אדם מאחוריו שעדיין מתפלל, יכול ללמוד, והיינו ללא הוצאה מפיו. ופשוט.