הרב עמיחי כנרתי

כבוד התורה או כבוד תורתו של החכם

תורה דיליה

בפרק זה בין פסח לעצרת, בו עם ישראל התכונן מ"ט יום למתן תורה, ישנה תביעה מיוחדת להתחזק גם בכבוד התורה ובכבוד תלמידי חכמים (כמבואר בגמ' יבמות ובמנחות שהיתה תביעה מיוחדת על כך בימים אלו), ובס"ד נדון כאן מעט בשאלה מה הוא גדר הכבוד לתלמידי חכמים.
שנינו בקידושין דף לב, א, את דברי רב יוסף, שלא רק האב אלא גם הרב אם מחל על כבודו כבודו מחול[2], ומבאר שם רבא את הטעם לדבר, מפני ש"תורה דיליה היא[3], דכתיב ובתורתו[4] יהגה יומם ולילה". ופירש רש"י, "ובתורתו יהגה - כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה, בתחילה היא נקראת תורת השם, ומשלמדה וגרסה[5] היא נקראת תורתו".
והנראה בביאור הגמרא[6], שבשאלה שם: "תורה דיליה היא?", פירש רש"י: "בתמיה, הכבוד תלוי בתורה ואינו יכול למחול על כבוד התורה שהיא של הקדוש ברוך הוא". וא"כ למסקנה ש"תורה דיליה היא" מתבאר שהמבזה ת"ח אינו מבזה את עצם התורה, אלא את התלמיד חכם ותורתו שלמד, תורה שלו, ולכן ניתן למחול[7]. והיינו שהתחדשו במסקנה שני דברים, סברת "תורה דיליה", וכן הבנת הבזיון של תלמיד חכם, שהוא רק כלפי התורה דיליה בלבד, וכבודו אינו מייצג את כבוד התורה.
וברור שכבוד ת"ח נקרא עדיין "כבוד תורה", כמבואר גם במגילה ג, ב לגבי הלוויה של חכם שהוא "כבוד תורה"[8], הגדול מתלמוד תורה, וכן בשבועות ל, ב "עשה דכבוד תורה עדיף", אלא שבנידון של מחילה על הכבוד באנו לדייק יותר את המושג "כבוד תורה" לכבוד ה"תורה דיליה". ודוק.
♦

דברי הרמב"ם על מחילת בזיון ברבים

הנה, הרמב"ם פסק את הגמרא בקידושין לגבי מחילה על כבוד: "הרב המובהק שרצה למחול על כבודו[9], בכל הדברים האלו או באחד מהן, לכל תלמידיו או לאחד מהן, הרשות בידו, ואף על פי שמחל חייב התלמיד להדרו ואפילו בשעה שמחל" (הל' ת"ת פ"ה הי"א).
ולגבי מחילה על בזיון כתב בהלכה אחרונה בהל' ת"ת: "אף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכמים להנהיג עצמו בדבר זה, אלא מעלים אזניו מדברי עם הארץ ולא ישית לבו להן, כענין שאמר שלמה בחכמתו גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך. וכן היה דרך חסידים הראשונים שומעים חרפתם ואינן משיבין, ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו, וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן, וזו היא דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה. במה דברים אמורים, כשבזהו או חרפהו בסתר, אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל נענש, שזה בזיון תורה, אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו".
ויל"ע על שני דברים כאן:
א. דעת הרמב"ם היא שמחילה על בזיון גם מותרת, ודלא כראב"ד[10] שמחילה מועילה רק על כבוד ולא על בזיון[11]. וא"כ מאי שנא ביזהו בפרהסיא או בצינעה?
ב. הרמב"ם נימק: מפני "שזה בזיון התורה". ולכאורה צ"ע להבין את הסברא בזה, שהרי למדנו בגמ' קידושין הנ"ל ש"תורה דיליה"[12], ואין כאן בזיון כבוד התורה אלא כבוד הת"ח ולכן מחילה מועילה בכבודיב)!
והנראה בס"ד לומר בדעת הרמב"ם,[13]שאכן מחילה מועילה גם לבזיון, ומטעם "תורה דיליה", אבל אם הביזוי היה בפרהסיא א"כ כאן צריכים להתחשב גם במה שהאנשים ששמעו זאת תופשים ומבינים[14], והציבור אינו חושב באופן של "תורה דיליה", אלא נדמה לו באופן פשוט שיש כאן ביזוי של כבוד התורה, ולכן הת"ח אינו יכול למחול על זה. וכוונת הרמב"ם "שזה בזיון התורה" היא לא אליבא דאמת, אלא אליבא דאינשי, ודוק[15].
♦

דברי הטורי אבן על מחילת כבוד ברבים

כתב הטו"א (מגילה כח, א) לגבי מחילה על הכבוד, שמועילה אפילו על דברים שנעשים ברבים: "...רב שמחל על כבודו כבודו מחול ...וליכא למימר דדוקא בצנעה כבודו מחול אבל בפרהסיא לא, דהתם מוכח דאפילו בפרהסיא נמי, גבי רבן גמליאל ורבא דהוו משקי בהילולי ומחלי על כבודם, והא הילולי בפרהסיא הוא ואפילו הכי מחלי על כבודם".
וכוונתו לדברי הגמ' בקידושין שם: "רבא משקי בי הלולא דבריה, ודל ליה כסא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע, לרב מרי ולרב פנחס בריה דרב חסדא". "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסובין בבית המשתה בנו של רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם".
ולכאורה יל"ע ממש"כ הרמב"ם שמחילה על בזיון ברבים לא מועיל, ומאי שנא, לפי דברינו ש"ברבים" נתפש כבוד ת"ח ככבוד התורה?
ונראה שאפ"ל בשני דרכים: א. הרמב"ם סובר כטורי אבן, שמחילה על כבוד מועילהגם בפרהסיא. וצ"ל שהואיל ועקרונית קיי"ל תורה דיליה ומחילה מועילה, ורקחשו בפרהסיא לגבי בזיון ל"כבוד תורה" בעיני האנשים, ולגבי מיעוט כבוד לאחשו[16]. ודוק.
ב. הרמב"ם חולק על הטורי אבן, וסובר שמחילה אינה מועילה בפרהסיא גם לגבי כבוד, מפני "כבוד תורה". ומעשה דרבן גמליאל ורבא שהיה בפרהסיא, נראה שאם תלמיד חכם בשמחתו וסעודתו משקה לחבריו התלמידי חכמים אין זה נדמה לאנשים כמיעוט "כבוד תורה". ודוק.
נסיים בדברי קדשו של מרן הראי"ה זצ"ל בשו"ת אורח משפט סי' קיב: "ודאי כך היא חובתנו לכבד כל מי שהוא מבניה של תורה. ובדורנו זה, שכבוד התורה הושפל עד עפר בעוה"ר, יש יותר לעשות חומרות וגזירות בזהירות בכבוד התורה מכל החומרות שבעולם[17]"!
♦ ♦ ♦