הפרשת ראשית הגז וזרוע לחיים וקיבה בחו"ל[2]
פרק ראשון - חז"ל
א. דברי רבותינו התנאים
הלכות ודיני זרוע לחיים וקיבה (להלן: זלו"ק) וראשית הגז נדונים בפרקים העשירי והאחד עשר של מסכת חולין, בהתאמה. המשניות הפותחות את הפרקים גורסות: "הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית" "ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית".במסכת חולין קלו ע"א, במסגרת סוגיה ארוכה הדנה בשיטתו של רבי אלעאי, הפוטרת את בהמת השותפים מראשית הגז[3] מובאת ברייתא, כדלקמן: "ר' אילע' אומ' מתנות אינן נוהגות אלא בארץ וכן היה ר' אילע' אומ' ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ"[4].
♦
ב. דברי רבותינו האמוראים
אין בתלמודים כל מעשה המעיד על נתינה בפועל של ראשית הגז בבבלג), בניגוד לזלו"ק,כמפורט להלן, ואף בניגוד לתרומות ומעשרות, שלגביהן קיימות עדויות במשנה ובתלמודים על הפרשתם בפועל בבבל, על אף שמדין המשנה אין הן נוהגים בחוץ לארץ.[5]
השיטה הפוטרת בראשית הגז נזכרת במפורש בתלמוד הבבלי (חולין, קלח ע"ב), במחלוקתם של רבי אבין ורבי מיישא, שני אמוראים ארץ ישראליים בני הדור השלישי-רביעי[6]: "...ר' אבין ורבי מיישא חד אמ' כל היכא דתנן בארץ ובחוצה לארץ שלא לצורך לבר מראשית הגז לאפוקי מדר' אלעאי דאמ' אין ראשית הגז נוהג אלא בארץ". לכאורה, ניתן ללמוד ממקור זה כי השיטה הפוטרת היתה מוכרת רק לגבי ראשית הגז ולא לגבי זלו"ק, שכן אחרת היה לומר "לבר מראשית הגז ומן המתנות"!
נקודה זו אכן עולה בפירושי רבותינו הראשונים על אתר. רש"י בד"ה "לבד מראשית הגז לאפוקי מרבי אלעאי" הסביר: "וה"ה נמי במתנות נשנית לצורך דהא רבי אלעאי יליף מתנות מראשית הגז והא דנקט ראשית הגז משום דעלה א"ר אלעאי הדיא כדאמר לעיל רבי אלעאי אומר ראשית הגז אינה נוהגת אלא בארץ". וכן כתבו התוספות, שם, בד"ה "לבד מראשית הגז".
לעומת זאת, המהר"ם מרוטנבורג והרמב"ן ובית מדרשו הסיקו מכאן כי ההלכה או המנהג הוא כרבי אלעאי בראשית הגז בלבד ולא בזלו"ק, ולכן היה צורך לשלול את שיטתו, בעוד שבזלו"ק לא נהגו כמותו ולכן אין אפילו צורך לשלול את שיטתו[7]. וכלשון המהר"ם: "מחשיב ליה תלמודא נמי שלא לצורך, דפשיטא דלית הלכתא כוותיה וליכא מאן דסבר כוותיה דלא מיסתבר טעמיה. אבל בראשית הגז לצורך הוא. ואע"ג דמסתבר טעמיה וקיימא לן כוותיה, בהא תנא דמתני' לא סבר כוותיה".
יצויין, כי הגאון רבי שי"ח קנייבסקי העיר: "וקשה. דעכ"פ ר"א אמר למילתי' גם גבי מתנות ולמה לא אמר לאפוקי מר' אלעאי"[8], ותירץ שאכן אמוראי סוגייא זו סברו שרבי אלעאי פטר רק מהפרשת ראשית הגז בחו"ל ולא מהפרשת זלו"ק.
♦
ג. האידנא נהוג עלמא כר' אלעאי
ידוע הדבר כי אין בידינו תלמוד ירושלמי לסדר קדשים, ובכלל זה למסכת חולין. בשל כך, ראשית הגז וזלו"ק לא זכו לסוגיות בתלמוד הירושלמי, ואף אין בידינו התייחסות הלכתית כלשהי לחיוב החל בחוץ לארץ בהפרשת הזרוע הלחיים והקיבה. שונה המצב לגבי ראשית הגז. בתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ג ה"ד), במסגרת הסוגיות על טבילת בעל קרי, מובאת מימרת האמורא רבי יעקב בר אחא: "ונהגין תמן כר' אלעי בראשית הגז וכר' יאשיה בכלאי הכרם וכרבי יהודה בן בתירא בבעלי קריין". בדומה לכך, נאמר בתלמוד הבבלי (ברכות כב ע"א וחולין קלו ע"ב): "אמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כהני תלת סבי כרבי אלעאי בראשית הגז כרבי יאשיה בכלאים כרבי יהודה בן בתירא בד"ת".מה זמנו של המנהג עליו מעיד רב נחמן בר יצחק? ייתכן וניתן לקשר את התשובה לשאלה זו עם חילוף גירסה בתחילת המימרא: חלק מעדי הנוסח גורסים "האידנא נהוג עלמא"[9] וחלק אינם גורסים את המלה "האידנא"[10]. ניתן היה להבין כי חילוף זה עניינו: האם רק "האידנא", כעת, מדובר במנהג העולם, ובעבר היה המנהג אחר, או שמדובר במנהג קדום. אולם, ניתן להבין כי אין חילוף גירסא זה מייצג הבדל במשמעות. כוונת הביטוי "האידנא נהוג עלמא"[11] היא כי בזמן הזה, בדורותינו אנו, כך הוא המנהג, אך לא שבדור הזה נתחדש המנהג.
לעצם השאלה דבר קדמות המנהג, יש לציין כי המנהג בענין ראשית הגז הוזכר בכפיפה אחת עם שני נושאים אחרים - טבילת בעלי קריין וכלאי הכרם. בשני הנושאים האחרים קיימות ראיות כי אכן מדובר במנהגים חדשים יחסית, שקדמו אמנם לרב נחמן בר יצחק[12], אך התחדשו, כנראה, רק בימי האמוראים[13]. וניתן אולי ללמוד מכך כי הוא הדין לענין ראשית הגז. מאידך גיסא, אין בתלמוד הבבלי כל מעשה, מתקופה כלשהי, המתאר הפרשת ונתינת ראשית הגז בבבל, כאמור[14]. זאת, בניגוד לטבילת בעלי קריין וכלאי הכרם. ייתכן שעובדה זו מלמדת כי ראשית הגז לא נהגה בבבל מדורות קדומים.
האם היה מנהג זה מקובל על החכמים או שמא הסכימו החכמים למנהג בשתיקה מחוסר יכולת לבטלו? מלבד העובדה, שנזכרה לעיל, שלא מצאנו כי חכמים עצמם הפרישו ראשית הגז בבבל, הרי שבדיקה במקורות האחרים בהם מופיע הביטוי "האידנא נהוג עלמא" או "נהוג עלמא"[15] מראה כי מדובר בהם על מנהגים המקובלים על החכמים[16], ולפיכך, נראה כי כן הוא גם בסוגייתינו. יתר על כן, בנושא כלאיים, הנזכר יחד עם ראשית הגז במימרת רב נחמן, קיימות עדויות ברורות בתלמוד כי חכמים פסקו כרבי יאשיה[17], ויש בכריכת המנהג בראשית הגז יחד עם המנהג בכלאיים משום חיזוק להנחה כי חכמים קבלו גם את המנהג בראשית הגז.
♦
ד. זרוע לחיים וקיבה
לעומת זאת, מהתלמוד הבבלי עולה ברורות כי החיוב בהפרשת זלו"ק חל בבבל במלוא תוקפו בתקופת האמוראים, כפי שמעידים המעשים המובאים בבבלי לגבי אמוראים שהפרישו ונתנו זלו"ק[18]. יתר על כן, מסופר על אמוראים רבים שנידו או הורו לנדות שוחט שלא הפריש זלו"ק, אפילו הוא כהן[19]. אמנם, קיימות שתי עדויות בתלמוד עצמו כי לא הכל הקפידו על הפרשת זלו"ק: רבה בר רב שילא העיד כי הכהנים שבין שוחטי העיר הוצל נמצאים בנידוי זה עשרים ושתיים שנה מפני שלא הפרישו זלו"ק[20]. ניתן להסיק מהלשון הגורפת כי אי הפרשת זלו"ק לא היתה מצומצמת לשוחט כהן אחד או שניים אלא כללה את כל שוחטיה הכהנים של עיר חשובה זו, או, למצער, את רובם[21]. השערה מסתברת היא כי מצב זה לא יכול היה להתמיד אילולי הסכימו לכך רבים מבני העיר הוצל, לפחות בשתיקה.מכל מקום, מרובם של המקורות בתלמוד הבבלי, שהובאו לעיל, נראה כי המנהג בפועל בנושא זלו"ק תאם ברוב המקומות את ההלכה המחייבת, מסקנה המתחזקת מהעובדה שבתלמוד הבבלי נקראות זלו"ק תמיד "המתנות", שימוש לשוני שיש בו להעיד על שכיחותן.
♦
פרק שני - הגאונים וחכמי צפון אפריקה וספרד
א. ראשית הגז
על-פי המקורות ההלכתיים הנמצאים בידינו מתקופת הגאונים, לא הפרישו ראשית הגז בבבל במשך תקופה זו. זאת, לא רק בניגוד לזלו"ק אלא אף בניגוד לתרומות ומעשרות[22]. ראשית הגז אינה נזכרת בשאילתות, בהלכות פסוקות ובהלכות גדולות[23]. באשר להלכות גדולות, ניתן לשער כי לאור אופיו המקיף של ספר זה כספר פסיקה הלכה למעשה השמטה זו מעידה על אי חלותה של ראשית הגז[24]. יתר על כן, המימרא "נהוג עלמא..." הובאה, כלשונה ובמלואה, בספר הלכות גדולות, במסגרת הדיון בענין טבילת בעל קרי[25].כמו כן, בתשובה בענין טבילת בעל קרי כתב רב נטרונאי גאון: "בעל קרי אין צריך טבילה לא לתפילות ולא לברכות ולא לדברי תורה, אלא רוחצין יפה יפה ועוסקין בדברי תורה, דקים לן כרב נחמן בר יצחק דאמר נהוג עלמא כתלת סבי, כרבי אלעא בראשית הגז, דאמר אינו נוהג אלא בארץ ישראל, וכר' יאשיה בכלאים וכר' יהודה בן בתירא..."[26] לשונה ההחלטית של התשובה והשימוש במונח "קים לן" מלמדים על כך שמימרת רב נחמן בר יצחק נקבעה כפסק הלכה ולא כתיאור מנהג בלבד. מסקנה זו עולה גם מתורף תשובתו של רב נטרונאי בעניין כלאים: "והילכתא כר 'יאשיה דאמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג..."[27]. באשר למנהג בפועל, ניתן לשער כי עצם השתיקה בנושא ראשית הגז מלמדת כי מתנה זו גם לא נהגה בפועל.
♦
ב. זרוע לחיים וקיבה
לנושא זלו"ק מוקדשת שאילתא קצרה אחת בספר השאילתות, העוסקת בעיקרה בהיתר נתינת זלו"ק לבת כהן[28]. הלכה נוספת בנושא זלו"קכז) מוזכרת במסגרת שאילתא העוסקת בנושא חיובו של השוחט לבדוק את סכינו לפני השחיטה ומעמדו ההלכתי של שוחט שסרחכח).רצף[29]הלכות[30]בנושא[31]זלו"ק מופיע בספר הלכות פסוקות, במסגרת הלכות בכורות[32], ובהלכות גדולות בפרק "הלכות כיסוי הדם"[33]. בהלכות פסוקות וגדולות מובאות הלכות בנושא זה מן התלמוד כלשונן.
בנוסף, בהלכות פסוקות מובאות שתי הלכות נוספות, כדלקמן: "והיכא דקא שחיט במאתא דלא אית בה כהן שקיל דמי מתנות ומשדר להו להיכא דאיכא כהן, ואם איכא איתא כהנתא אכלא מתנות דכי אתא עולא והיכא דהוה נקיט מתנות אי דמי... דתניא... מתנות ואיתווד מיניה לא מיחייב לשלומי לכהן, דאמ' רב חיסדא...".
הלכות אלו אינן מופיעות כלשונן בתלמוד, אם כי הן עולות במישרין מתוך המקורות הצמודים להן. לשונן הארמית של ההלכות, ופתיחתן במונח "והיכא ד..." ודרך הצמדתה לברייתא, מלמדים על היותן הלכות מקובלות שהיו ידועות בניסוחן זה בתקופת הגאונים, ונראה כי בעל הלכות פסוקות שילב אותן, כמו גם הלכות מקובלות ומנוסחות אחרות, בספרו. מהלכות אלו, כמו גם מלשון הקישור בין ההלכה הראשונה להלכה בדבר בת כהן, ניתן לשער כי השאלה הראשונה, מה לעשות במקום בו אין כהנים, התעוררה, הלכה למעשה, ביישובים קטנים בהם לא התגוררו כהנים. השאלה השניה, אובדן זלו"ק או דמיהם, אף היא היתה מעשית במקרה בו העבירן השוחט ממקומו למקום בו היו כהנים.
לאור מטרתם של ספרי הלכות פסוקות וגדולות לפסוק הלכה למעשה, נראה בעליל כי הבאתן של הלכות זלו"ק נובעת מעמדה הלכתית כי אכן חל חיוב להפריש זלו"ק. וכפי שכתב רבינו יהודה ברבי קלונימוס: "ובדקתי בשאלת' דרב אחאי ובה"ג ולא מצא 'שפטרו בחוצ' לארץ מן המתנות אלא מחייב'"[34].
בתשובת גאון[35], המיוחסת לרב נטרונאי גאון או לרב פלטוי גאון[36], נדון מקרה בו השוחטים בעיר מסוימת לא הפרישו זלו"ק[37]. הגאון פסק במפורש כי קיים חיוב להפריש זלו"ק בחוץ לארץ[38], והציע כי הכהנים יזכו את הזלו"ק לעניי העיר, שיוכלו לתבוע את השוחטים לדין[39]. הגאון הוסיף, כי אם השוחטים ימשיכו גם אז במריים, יש לנדותם, כדין התלמוד. פסיקה דומה מופיעה גם בתשובה המיוחסת לרב מתתיה או לרב האי גאון: "כל טבח שאינו נותן מתנה לכהן עובר על מה שכתוב בתורה וחייבוהו נדוי..."[40].
לעומת מקורות ברורים אלו, קיימים שני מקורות מהם ניתן, לכאורה, לדייק, עמדה הלכתית שונה: בפירושו של רב חנינאי הכהן גאון, תלמידו של רב יהודאי גאון[41], לברייתא של רשימת כ"ד מתנות הכהונה[42], [43]נוקט הוא את עיקר תיאור החיוב בהפרשת זלו"ק בלשון עבר, אם כי יש בו גם שמוש בלשון הווה. ממצא לשוני מעורב זה הוא ייחודי בפירוש רב חנינאי לרשימה[44]. ניתן, אולי, לראות זאת כרמז לשיטה שפטרה זלו"ק בחוץ לארץ, בניגוד ליתר המקורות שצוינו לעיל.
לבעיה זו הציע י' ברודי שני פתרונות:
א. ייתכן ומדובר בניסוח המושפע מההקשר, דהיינו מרשימת המתנות, שרובן הגדול אינו נוהג אחרי חורבן בית המקדש וחלק גדול ממתנות הגבולין אינו נוהג אלא בארץ[45]. אולם, הסבר זה קשה, מפני שהחיוב בנושא פדיון הבן ופדיון פטר חמור מנוסח בלשון הווה.
ב. מדובר בשנוי שהטילו המעתיקים, בהתאם לתפיסתם ההלכתית בנושא[46].
בתשובת רב צמח[47], העוסקת בנושא של היחס לכהן שנשא אשה האסורה לכהונה[48], נאמר: "ומתבעי לאפרושינון ואכרוזי עליהם דליפרשו כהנים מנהון... ומתבעי לשמותיה עד דפריש מינה ואלקוייה… ובני ארץ ישראל קנסין לי' להאי מן מתנות..." בתליית ענין "המתנות" בא"י דווקא, ניתן היה לראות רמז לכך שזלו"ק לא נהגו בבבל. אולם, מההקשר כולו, העוסק בתיאור דרכי הכפיה וההרחקה לכהן שחלל את קדושתו, נראה כי מדובר בדיווח עובדתי על כך שרק בא"י קנסו כהן כזה באמצעות שלילת זלו"ק, ואילו בבבל לא נהגה שלילה עונשית מעין זו. זאת, על אף שעצם הפרשת זלו"ק נהגה, כנראה.
לאור כל האמור, נראה כי לא חל שינוי בעמדה ההלכתית ולפיה חל החיוב בזלו"ק גם בחו"למו).
♦
ג.[49]המנהג בפועל
כמעט שאין בידינו מקורות בדבר המנהג בפועל בנושא זלו"ק בתקופת הגאונים. תשובת הגאון, רב נטרונאי או רב פלטוי, מלמדת על כך שהיתה עיר בה לא הופרשו זלו"ק. ייתכן שניתן לדייק מלשון השאלה, הנוקטת "מקום ו-"עיר", כי מצב כזה לא היה כה נפוץ, והמנהג הרגיל תאם את ההלכה, שחייבה בזלו"ק. אולם, לא ניתן לדעת מה היא העיר המוזכרת בשאלה.בסוף תקופת הגאונים, עולה מדברי רב האי גאון כי אכן הופרשו זלו"ק בפועל וניתנו לכהנים, לפחות ככל שהדבר נוגע לצפון אפריקה, האזור אליו מוענו דברי רה"ג[50]. אכן, רה"ג הזהיר את הכהנים מריצה אחר ה"מתנות", אזהרה שהיה לה מקום רק במקום בו הופרשו זלו"ק[51].
לעומת זאת, מתשובה אחרת המיוחסת לרב האי גאון[52], המתירה לישראל שאינו כהן לקנות בשר משוחט שלא הפריש זלו"ק ולאכלו, עולה כי מצב כזה של אי הפרשה היה קיים. אולם, אין זה מתואר כמציאות הרווחת אלא כמקרה חריג. ניתן ללמוד גם מעצם הצורך שהתעורר לפסוק בהלכות זלו"ק, גם בשאלות שלא נדונה במישרין בתלמוד, כמפורט לעיל. נראה כי עובדה זו מלמדת על התמודדות עם נושא הלכתי קיים ופעיל, הלכה למעשה.
♦
ד. ראשית הגז אצל חכמי צפון אפריקה וספרד
רבינו חננאל הביא את מימרת רב נחמן בר יצחק וברייתת רבי אלעאי בתחילת פירושו לפרק ראשית הגז[53]. לאור מגמתו של רבינו חננאל לפסוק הלכה במסגרת פירושו לתלמוד, נראה בעליל כי זו גם דעתו להלכה. יצויין, כי בדיונו בנושא טבילת בעל קרי כותב רבינו חננאל: "והאידנא קיימא לן כר' יהודה בן בתירא..."[54] מימרת רב נחמן בר יצחק מובאת כאן כפסק הלכה, המכריע כדעת התנאים המנויים במימרא זו, ולא רק כתיאור מנהג.לעומת זאת, הרי"ף, המתחיל את הלכותיו לפרק ראשית הגז במימרת רנב"י וברייתת רבי אלעאי, מביא, מיד לאחר מכן, הלכות בענין ראשית הגז[55]. דבר זה מתמיה, לאור דרכו של הרי"ף, בשונה מרבינו חננאל, להשמיט הלכות שאינן נוהגות למעשה. ייתכן שהרי"ף רומז כי מימרת רנב"י אינה פסק הלכה חד משמעי כרבי אלעאי, אלא תיאור מנהג בלבד, אם כי מנהג מקובל מבחינה הלכתית. זאת, שלא כרבינו חננאל.
אצל הרמב"ם מובא הפטור מראשית הגז בחו"ל לא כמנהג אלא כהלכה: "ואינה נוהגת אלא בארץ ישראל..."[56]. עובדה זו בולטת במיוחד לאור שיטת הרמב"ם כי "כלל גדול יהיה בידך שכל המצות נוהגות בכל מקום ובכל זמן חוץ ממצות שנתפרש בהן שאינן נוהגות אלא בארץ"[57]. נראה כי פסיקה זו של הרמב"ם מבוססת על שיטתו הכללית, כאמור בהקדמה למשנה תורה, ולפיה מנהגים שאומצו בידי חכמי התלמוד מחייבים את עם ישראל כולו[58].
אמנם, הרי"ף והרמב"ם לא ציינו אם המנהג במקומותיהם אכן היה שלא להפריש ראשית הגז, אך ניתן לשער, עם כל הזהירות הראויה, כי אם אכן היה מנהג להפריש היה הדבר מוצא בטוי כלשהו, בדומה למצב בטבילת בעל קרי[59].
♦
ה. זרוע לחיים וקיבה בצפון אפריקה וספרד
הר"ח, בפירושו על פרק הזרוע הלחיים והקיבה, והרי"ף, בהלכותיו לפרק זה, מביאים כצורתן את הסוגיות, ללא רמז על פטור בחוץ לארץ[60]. לאור דרכו של הרי"ף להשמיט הלכות שאינן נוהגות למעשה, נראה כי הרי"ף פסק כי זלו"ק נוהגות בחוץ לארץ. אצל הרמב"ם מופיע החיוב בחוץ לארץ בצורה מפורשת: "מצוות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה... ובכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ"[61].באשר למנהג בפועל, הרי שאיגרת רב האי גאון לכהני אפריקי, מעידה על כך שהפרשת זלו"ק נהגה למעשה בצפון אפריקה בדורו של רבינו חננאל. על הנוהג בפועל בדורות הבאים אין בידינו עדויות. אולם, ייתכן, ויש רמז בדברי הרמב"ם לעניין זה. זאת, מכיוון שהרמב"ם נדרש לפסוק בשאלה שאינה מופיעה במפורש בתלמוד - האם לפי ההלכה שנפסקה, שאי הפרשת זלו"ק אינה אוסרת את הבהמה באכילה לישראל כטבל[62], מותר לקנות משוחט שידוע כי לא הפריש זלו"ק[63]? על כך ענה הרמב"ם, בפירוש המשנה "אבל לקנות את הבהמה בעין כשיודע שהן טבל ודאי איני רואה דרך להתיר דבר זה לכתחילה והקונה אותם אף על פי שאינו רשאי הרי זה מותר לאכלן מפני שמתנות אינן נגזלות"[64]. כן הוא גם במשנה תורה (בכורים ט:יב): "והמתנות עצמן אסור לישראל לאכלן אלא ברשות כהן". זאת, בניגוד לשיטת רב האי גאון, שצויינה לעיל, שהתיר את הדבר. ניתן לשער כי הצורך לדון בשאלה זו נבע מהיותה שאלה מעשית, שהתעוררה עקב התרופפות בקיום מצוות הפרשת זלו"ק ע"י השוחטים.
♦
פרק שלישי - אשכנז לפני תתנ"ו
א. ראשית הגז
אין בידינו מקורות אשכנזיים בני התקופה העוסקים במישרין בנושא הפרשת ראשית הגז בחוץ לארץ. אולם, מימרת רב נחמן בר יצחק הובאה במסגרת דיון בהלכות כלאים. במקור שפורסם ע"י א' קופפר מופיע ציטוט מתוך ספר ההלכה הקדום והאבוד בשר על גבי גחלים: "דקיימ' לן כר' יאשיה והילכתא כוותי' דנהוג עלמא כתלתא סבי..."[65].הקטע המובא מספר זה הוא, למעשה, ציטוט של תשובת רב נטרונאי גאון[66], עובדה המתאימה לאופיו של ספר בשר על גבי גחלים, שכלל תשובות גאונים רבות. במחקר הובעו דעות [67]שונות לגבי מקום וזמן חיבורו של ספר זה, אך כל הדעות הוא היה ידוע באשכנז לפני תתנ"ו[68]. ממקור זה, לפחות, ברור כי מימרת רב נחמן בר יצחק נתפסה כפסק הלכה ולא רק כתיאור מנהג. עם זאת, נושא ראשית הגז לא נדון כאן, אולי מפני שיהודי אשכנז לא עסקו בגידול צאן, כך שלא היה מדובר בשאלה מעשית.
♦
ב. זרוע לחיים וקיבה
לעומת זאת, זכינו למספר מקורות בעניין זלו"ק. המקורות הם: שאלה ששאל רבינו נתן ברבי מכיר את רש"י ותשובת רש"י[69], דבריו של רבינו יהודה רבי קלונימוס משפיירא בספרו יחוסי תנאים ואמוראים, ופיסקה בכ"י חשוב של הגהות מרדכי גדול. המקורות ידונו על-פי סדר מחבריהם, ולפיכך, המקור בהגהות מרדכי גדול ידון אחרון, על אף שהוא מתייחס גם לרבינו יהודה הכהן, שקדם לחכמים האחרים.♦
ג. שאלת רבי נתן ברבי מכיר ותשובתו של רש"י
המקור הקדום ביותר לבירור המנהג הוא שאלתו של רבי נתן ברבי מכיר מרש"י ותשובתו של רש"י. השאלה בנושא זלו"ק נכללה בקובץ של 11 שאלות ששאל רבי נתן מרש"י[70]. כפי שהראה א' גרוסמן, זמנו של קובץ זה הוא לפני תתנ"ו, ולפיכך מדובר בעדות בת התקופה ממש[71]. יתר על כן, השואל, רבי נתן, עסק שנים רבות, יחד עם אחיו, בבירור ההלכות והמנהגים השונים במגנצא ובורמייזא ובקהילות נוספות. לאור עובדות אלו, נודעת חשיבות מיוחדת לדברי רבי נתן בעניין המנהג בנושא הפרשת ונתינת זלו"ק.קובץ שאלותיו של רבי נתן ותשובות רש"י עליהן, פורסם בשלמותו ע"י ב' גולדברג[72]. חלק מהקובץ, ובתוכו גם השאלה והתשובה בענין זלו"ק, נמצא, בשיבושים ובהשמטות, בספר הפרדס[73]. נוסח השאלה בשני מקורות אלו זהה כמעט לחלוטין. שאלת רבי נתן בעניין זלו"ק ותשובת רש"י מובאות, לבדן וללא ציון שם השואל, ע"י רבינו אבי"ה[74], ומשם באו"ז (צויין לעיל) ובמרדכי (חולין סימן תשל"ו).
להלן שני נוסחי השאלה[75]:
מה עולה מעיון בשאלת רבי נתן ברבי מכיר ומתשובת רש"י?
א. כפי שמופיע הן בשאלה ("למה לא נוהגין בהן") והן בתשובה ("בימי רב נחמן לא נהוג השתא הא קחזי מר דנהוג"), המנהג בעת השאלה והתשובה היה שלא ליתן זלו"ק כלל.
ב. מנהג אי הנתינה קדם לרבי נתן ולרש"י, שכן רבי נתן מעיד שרבו, רבי יצחק ברבי יהודה, לא מיחה בידו לתת זלו"ק. עדות זו מלמדת שאי-המחאה לא היתה מובנת מאליה. זאת, מפני שנתינת זלו"ק על-ידי רבי נתן הייתה שונה מהמנהג, וככל הנראה היה בה חשש יוהרא, וממילא היה צורך באי מחאתו של רבי יצחק על-מנת להכשירה.
ג. רבינו יצחק ברבי יהודה, ראש ישיבת מגנצא, ורבו של רבי נתן, שנפטר שנים מספר לפני תתנ"ו[79], לא נתן זלו"ק. זאת, מכיוון שרבי נתן מעיד רק שרבי יצחק לא מחה ביד רבי נתן מליתן זלו"ק. אם רבי יצחק היה נוהג כך בעצמו, היה מעיד רבי נתן על כך.
ד. כנראה שאף חכם אחר מחכמי מגנצא הידועים לנו לא נתן זלו"ק. כאמור לעיל, כאמור, רבי נתן עסק באיסוף ובירור מנהגיהם והליכותיהם בקודש של חכמי מגנצא. אין זה סביר כי חכם ממגנצא היה נוהג ליתן זלו"ק, בניגוד למנהג הרווח, ורבי נתן לא היה מעיר על כך, בייחוד כשהדבר תואם את דעתו של רבי נתן עצמו.
ה. רבינו יעקב ברבי יקר ככל הנראה גם הוא לא נתן זלו"ק. רש"י עצמו למד אצל רבי יעקב ברבי יקר במגנצא ואף שימשו[80]. ניתן לשער, כי אם היה רבי יעקב נותן זלו"ק היה רש"י מציין עובדה זו.
ו. אין מדובר רק על מנהג מגנצא, עירו של רבי נתן, אלא גם על מנהג וורמייזא. רבי נתן הכיר היטב גם את מנהגי וורמייזא וחכמיה, שכן אחיו של רבי נתן, עמם היה בקשר הדוק, למדו ושימשו בפני גדולי חכמי וורמייזא[81]. אם מנהגם של מי מחכמי וורמייזא היה ליתן זלו"ק, היו רבי נתן או רש"י מזכירים זאת. יתר על כן, רש"י למד אצל רבינו יצחק הלוי, ראש ישיבת וורמייזא, מספר שנים, ובין השאר למד שם את מסכת חולין[82]. אם המנהג בוורמייזא אכן היה ליתן זלו"ק, אין זה סביר שרש"י לא היה מציין זאת. זאת, בייחוד לאור העובדה שרש"י ביסס את דבריו על העובדה ש"-השתא הא קחזי מר דנהוג" אם היה מדובר רק במנהג מקומי של מגנצא, קשה מאוד לומר שרש"י היה משווה אותו למנהג המתואר בתלמוד כמנהג "עלמא".
לאור סדרת ההיסקים דלעיל, נראה לומר כי המנהג הכללי בערי הריינוס, זמן רב לפני תתנ"ו, היה שלא ליתן זלו"ק.
♦
ד. ההערה שבספר יחוסי תנאים ואמוראים
רבינו יהודה ברבי קלונימוס משפיירא כותב בספרו יחוסי תנאים ואמוראים: "ושמעתי כי לפני הרג רב שהיה בשנת תנות נהגו במגנצא ליתן, ויש שהיו להן מכירי כהונה, והיו נותנין להם דבר קצוב כדי לפוטרן מן המתנות לכל השנה"[83]. על פניה, מדובר בעדות מפורשת על מנהג כללי במגנצא לפני תתנ"ו, ליתן זלו"ק. אולם, עיון בדבריו של ריב"ק בהקשרם, מלמד כי הם נכללים בדיון למדני-הלכתי של ריב"ק בענין נתינת זלו"ק. דעתו של ריב"ק עצמו היא כי יש ליתנם בחו"ל, על אף שהוא מודע לכך שהמנהג הוא שלא ליתנם. במסגרת הדיון בשאלה ההלכתית, תוך הבאת הראיות התלמודיות, מביא ריב"ק גם "שמעתי...".אמנם, אין צל של ספק שריב"ק כתב "שמעתי" על מה שאכן שמע, אבל בבחינת הדברים כמשקפים בפועל את המנהג לפני תתנ"ו, יש לזכור שריב"ק הוא דייקן מאוד בציון מקורותיו, כאשר הוא מקפיד לציין מה מצא, היכן ראה, מה שמע, ממי שמע ובשם מי נאמרו לו הדברים[84]. ריב"ק אף מציין ספק בשם מי נאמר דבר מה[85]. בנידוננו, כותב ריב"ק, שנפטר כמאה שנים אחרי תתנ"ו רק "שמעתי", ללא ציון מקור לדברים, ויש בכך בכדי לרמוז כי הוא לא קבלם בשרשרת מסירה מוסמכת[86]. כידוע, היו בידי חסידי אשכנז (שריב"ק היה מגדולי חכמיהם) מסורות מלפני תתנ"ו, אולם רובן של המסורות עוסקות דווקא בענייני יחוסי משפחות ושרשרות מסירה של התורה מרב לתלמיד ומאב לבן. עדות "רגילה" על נוהג או על מעשה לפני תתנ"ו נדירה הרבה יותר, והיא מלווה בשרשרת מסירה מדויקת[87].
מכל מקום, לא ניתן להלום את דברי ריב"ק, כפשוטם, עם המסקנות העולות מניתוח שאלת רבי נתן ברבי מכיר ותשובת רש"י. ניתן להציע כי דבריו של רבי יהודה ברבי קלונימוס אינם מתארים את המנהג הכללי במגנצא לפני תתנ"ו, או אף מנהגם של רבים, אלא מנהגם של יחידים, כגון רבי נתן ברבי מכיר. פירוש מוצע זה מיישב את דבריו של ריב"ק עם המציאות העולה מהמקור בן התקופה, כמפורט לעיל. בנוסף, ניתן לחזק הסבר זה באמצעות מקור נוסף, הגהות מרדכי גדול.
♦
ה. ההערה שבשולי הגהות מרדכי גדול
בשוליו של ספר הגהות מרדכי גדול, המשמש כאחד מהמקורות החשובים ביותר להכרת תורתם של חכמי אשכנז שלפני תתנ"ו[88], מובאת הערה ארוכה בנושא נתינת זלו"ק, כדלקמן: "חסידי' הראשוני' היו נוהגי' במלכו' לותיר לתת מתנות כהונה, הזרוע ולחיים וקיבה. ואיפשר לכל הבא ליטהר לקיים הדבר ולנהגו, אפי' במקום שאין כהן, יחשוב דמיהם ויצרפם כפי מה שיעלה לשנה או חצי' וישלחם אצל כהן. ושמעתי על הגאון רבי' יהוד' כהן ובנו שמואל כהן שקשה היה בעיניהם שלא היו העם נוהגי' לשלוח למו".הערה זו מתחלקת לשלושה חלקים: מנהג "חסידים הראשונים במלכות לותיר", עצה לקיום מצוות זלו"ק גם במקום שאין בו כהן, ועמדת רבי יהודה הכהן ובנו רבי שמואל כהן כלפי מנהג העם. כפי שהעיר א' גרוסמן, החלק השני "ואיפשר לכל הבא..." אינו חלק מרצף הדברים[89]. לפיכך, יתמקד הדיון בחלק הראשון ובחלק השלישי של ההערה, הנוגעים ישירות לאשכנז שלפני תתנ"ו, וביחס ביניהם.
על-פניו, קיימות שתי אפשרויות להבנת הדברים:
א. "חסידים הראשונים במלכות לותיר" הוא כנוי לראשוני היישוב היהודי באשכנז, קודם לדורו של רבי יהודה הכהן. באותה עת נהגו הכל ליתן זלו"ק לכהן. לעומת זאת, בדורו של רבי יהודה הכהן ובוודאי שבדורו של רבי שמואל הכהן בנו, לא היו נותנים זלו"ק ודבר זה היה "רע בעיניהם".
ב. מעולם לא נהגו ליתן זלו"ק לכהן באשכנז, מלבד יחידי סגולה, והם "חסידים הראשונים במלכות לותיר." רבי יהודה הכהן ובנו רבי שמואל "קשה היה בעיניהם" המנהג הכללי של "העם" שלא ליתן זלו"ק.
לכאורה, ניתן להביא סיוע לאפשרות הפרשנית השניה מהשימוש במונח "חסידים הראשונים" שימוש לשוני זה מרמז על כך שמדובר ביחידים המחמירים מעבר למחויב על-פי ההלכה. אולם, יש להדגיש כי ייתכן שסופר כתב היד, המאוחר לרבי יהודה הכהן בשלוש מאות שנה[90], נטל את הציטוט ממקור שתיאר את הדברים לפי השיטה שנתינת זלו"ק לכהן בחו"ל היא מנהג חסידות בלבד. אכן, המונח "חסידים הראשונים "נדיר מאוד בספרות שלפני תתנ"ו[91], והוא מופיע באשכנז במקורות מאוחרים יותר[92]. אנו עוסקים במקור מאוחר מאוד, שעבורו גם על חסידים מבני דורו של רבי יהודה הכהן ניתן לומר "חסידים הראשונים במלכות לותיר". לאור האמור לעיל, לא ניתן להכריע בין שתי האפשרויות הפרשניות מלשונו של המקור.
יהא הדבר אשר יהא, ממקור זה עולה בבירור כי כבר בזמנו של רבי יהודה הכהן, תלמיד רגמ"ה, שנפטר כיובל שנים לפני תתנ"ו, לא היה המנהג להפריש זלו"ק וליתנם לכהנים, מלבד, אולי, אצל בודדים. מנהג זה לא השתנה עד תתנ"ו, שהרי רבי שמואל הכהן, שגם הוא התרעם על אי נתינת זלו"ק לכהנים, נהרג בגזרות תתנ"ו. מסקנה זו תואמת ומחזקת את העולה משאלתו של רבי נתן ברבי מכיר לרש"י ומתשובתו של רש"י.
♦
ו. המנהג בפועל לפני תתנ"ו - מסקנות
העולה מן המקובץ הוא כי בידינו שלושה מקורות העוסקים בנתינת זלו"ק לכהנים באשכנז, בעיקר במגנצא, לפני תתנ"ו. מקור אחד נתחבר בתקופה זו עצמה, וממנו עולה בצורה ברורה כי בפועל לא ניתנו זלו"ק לכהנים, מלבד על-ידי רבי נתן ברבי מכיר עצמו. מקור שני נתחבר שני דורות לאחר מכן, ונמצאת בו "שמועה" כי בפועל ניתנו זלו"ק לכהנים. מקור שלישי נתחבר בתקופה שאינה ידועה לנו, וממנו עולה כי זמן רב לפני תתנ"ו לא ניתנו זלו"ק לכהנים, מלבד, אולי על ידי יחידי סגולה. נראה בעליל כי יש להעדיף את עדותם של רבי נתן ברבי מכיר ורש"י לגבי הנהוג בזמנם ומקומם, שיש לה אף סיוע נוסף מהאמור בהגהות מרדכי גדול. לפיכך, מסקנת הדברים היא כי, ככלל, לא ניתנו זלו"ק לכהנים לפני תתנ"ו.באשר לדברי הריב"ק משפיירא, המאוחר לרש"י ולרבי נתן בעשרות רבות של שנים, הרי שריב"ק עצמו מביא את הדברים כ"שמעתי", ללא ציון מקור מדויק. ניתן, אפוא, לשער כי הדברים השתלשלו כדלקמן: רבי נתן ברבי מכיר הפריש זלו"ק, וייתכן שמתי מספר נוספים נהגו כן, אולי, בעקבותיו. שמועה על כך שהיו שהפרישו זלו"ק לפני תתנ"ו נמסרה לריב"ק משפיירא, והוא שילב אותה בדיונו ההלכתי בנושא.
♦
ז. מדוע לא הופרשו זלו"ק?
מן האמור עד כה, עולה תמונה מתמיהה. בקהילות אשכנז שלפני תתנ"ו, התבטלה לחלוטין מצוות עשה מן התורה, הפרשת זלו"ק ונתינתם לכהנים. מה גרם למצב דברים זה? בשאלה זו דנו כבר חכמי התקופה עצמם. תשובתו של רבי נתן ברבי מכיר לתמיהה זו היתה "שברוב מקומות כהנים אינם מצויין ועוד דמתנות לא טבלי החלו להנהיג קל" ורש"י הסכים לדבריו אלו. על-פי נימוק זה, התרופפה מצוות הפרשת ונתינת זלו"ק לכהנים, עד כדי היעלמות, מסיבה דמוגרפית, דהיינו מספרם המועט של הכהנים בקהילות יהודיות רבות באשכנז. לכך הצטרפה הקביעה ההלכתית שאי הפרשת זלו"ק אינה גורמת להחלת איסור כלשהו על הבשר. אמנם, החיוב להפריש זלו"ק חל גם בהיעדר כהן בעיר וקיימת דרך הלכתית לקיום המצווה גם כך. אולם, בפועל, התרופף קיום המצווה בהיעדר כהן נוכח, כנראה בשל הטרחה הכרוכה בחישוב שווי זלו"ק של כל בהמה שנשחטה ובהבאת הכסף לכהן בעיר אחרת. יצויין, כי הסבר זה להיעלמות מצוות הפרשת ונתינת זלו"ק מיוחד היה לתנאים הדמוגרפיים ששררו בקהילות אשכנז וצרפת, ומובן מדוע לא מצאנו מצב דברים דומה במרכזים שהיו קרובים במסורתם ליהדות אשכנז, כאיטליה וביזנטיוןפט), שהרי מרכזים אלו היו מרובים באוכלוסייתם מראשיתם.♦[93]
ח. עמדתם ההלכתית של חכמי אשכנז לפני תתנ"ו
לצורך בחינת העמדות ההלכתיות של חכמי אשכנז שלפני תתנ"ו לגבי החיוב ליתן זלו"ק לכהנים בחו"ל, יש לסקור את העולה מהמקורות, לפי סדר הזמנים של החכמים שעמדתם מיוצגת בהם. על-פי העולה מן המקורות שבידינו, נראה כי רובם המכריע של חכמי אשכנז לא נתנו זלו"ק לכהנים ובוודאי שלא הורו לציבור ליתנם. קשה להסביר התעלמות זו ממצוות עשה מן התורה, אלא אם נניח כי בבסיסו עמדה שיטה הלכתית ולפיה אין חיוב הלכתי ליתן זלו"ק בחו"ל. אמנם, בפנינו לא נמצאים מקורות הלכתיים מפורשים המשקפים גישה מעין זו[94], אולם, זו היתה, כנראה, העמדה המקובלת בין חכמי אשכנז.יתר על כן, מהמקור בהגהות מרדכי גדול, ניתן היה להבין כי גם אותם "חסידים הראשונים" שהפרישו עשו כן כמנהג חסידות, דהיינו כהחמרה שלפנים משורת הדין. אם כן, גם חסידים אלו סברו שאין חיוב הלכתי ליתן זלו"ק בחו"ל. אולם, קשה מאוד להתבסס על השימוש במונח זה, שכן ייתכן שהוא משקף את עמדתו ההלכתית של מחבר המקור, שזמנו אינו ידוע, אך ברור שהוא כתב את דבריו אחרי תתנ"ו. ממילא, ייתכן שמי שהפריש זלו"ק לפני תתנ"ו, לא ראה זאת כמעשה חסידות אלא כחיוב הלכתי על-פי שורת הדין. מכל מקום, המקורות המפורשים מייצגים דרגות שונות של הסתייגות מאי-נתינת זלו"ק לכהנים.
♦
ט. עמדתו של רבי יהודה הכהן
מהמקור שבהגהות מרדכי גדול עולה כי רבי יהודה הכהן, ובעקבותיו רבי שמואל בנו, התנגד לאי-נתינת זלו"ק לכהנים. התנגדות זו מקורה, כנראה, בפסיקה ולפיה מצוות נתינת זלו"ק לכהנים נוהגת גם בחוץ לארץ. בפסיקה זו, כשלעצמה, אין כל תמיהה או חידוש, שהרי החיוב בחוץ לארץ מפורש במשנה ועולה במישרין מן התלמוד[95]. מובן, אפוא, מדוע "הגאון רבי יהודה הכהן ושמואל כהן בנו קשה היה בעיניהם שלא היו העם נוהגים לשלוח למו". עם זאת, נראה כי ההתנגדות לאי-נתינת זלו"ק לא נשאה אופי פעיל. לא נזכר שרבי יהודה הכהן הורה לנדות שוחטים שלא הפרישו זלו"ק, ואפילו לא שהורה למעשה ליתן זלו"ק. רבי יהודה הכהן ובנו הסתפקו, אפוא, באי הסכמה שקטה. הסיבה לכך היא כנראה היותו של רבינו יהודה - כהן. אם יורה לעם להפריש זלו"ק, יעורר הדבר חשד כי את טובת עצמו הוא דורש[96], בייחוד כאשר הדבר נוגד את המנהג הרווח ואת נוהגם של חכמי הדור האחרים. רבי יהודה הכהן לא יכול היה, אם כן, להורות בפועל על הפרשת זלו"ק ונתינתם לכהנים.♦
י. ספר בשר על גבי גחלים
במסגרת קובץ פרובנציאלי קדום וחשוב[97], נמצא גם רצף של תשובות גאונים, תחת הכותרת "אילו התשובות מצאתי בשם הגאונים ז"ל בספר בשר על גבי גחלים"[98]. כאמור לעיל, בין תשובות אלה נכללת, כנראה, גם תשובת רב נטרונאי גאון בענין הפרשת זלו"ק[99]. ספר בשר על גבי גחלים היה מוכר באשכנז לפני תתנ"ו, וממילא אם אכן תשובה זו נכללה בספר באותה עת, והיא איננה הוספה מאוחרת יותר, הרי שחכמי אשכנז בדור שלפני תתנ"ו הכירו את עמדתו ההלכתית של רב נטרונאי, ולפיה זלו"ק נוהג בחו"ל.♦
יא. עמדתו של רבי נתן ברבי מכיר
החכם היחיד באשכנז, הידוע לנו, שנתן זלו"ק בפועל, היה רבי נתן ברבי מכיר. מה היתה עמדתו ההלכתית של רבי נתן? רבי נתן תומך את הנחת היסוד שלו כי יש ליתן זלו"ק, על המשנה, בה מופיע מפורשות חיוב נתינת זלו"ק בחו"ל, ועל כך שאמוראים מאוחרים נתנו זלו"ק בפועל[100].רבי נתן מוסיף הסבר להיווצרות המציאות בה אין זלו"ק ניתנים לכהנים. הסבר זה הובא ע"י רש"י בתשובתו מתוך הסכמה. משפט ההסבר מופיע בשני נוסחים, כדלקמן:
לכאורה, השנוי המשמעותי בין שני נוסחי המשפט, הוא החילוף "להנהיג/העם לנהוג גרסת "החלו להנהיג קל" רומזת להחלטה מודעת, ואילו גרסת "החלו העם לנהוג בהם קל", משמעה כי מדובר בהתנהגות מוטעית של "העם". מכיוון שההקשר הוא של תיאור חיצוני-היסטורי של התנאים שגרמו להיעלמות המצווה, קשה לשער כי תיתכן אפשרות של החלטה מודעת שלא לקיים מצוות עשה מן התורה רק בשל הנסיבות שתוארו מיד לפני כן. לאור זאת, קיימת עדיפות ברורה לגרסה השניה. אולם, כפי שהעיר לי הרב יוסף וולף, נראה כי מבחינה תוכנית, כוונת הדברים בכל מקרה זהה, ומהקשר הדברים עולה ברורות כי המלה "להנהיג" אינה משמשת במשמעות שונה מהמלה "לנהוג".
לגופו של עניין, עולה שרבי נתן אכן הציג הסבר חיצוני בלבד למנהג אי נתינת זלו"ק. יש להדגיש, כי אין בהסברו של רבי נתן כל הצדקה למנהג זה. אדרבה, ברור כי מדובר בהתנהגות מוטעית. התמונה העולה מניתוח דבריו של רבי נתן היא כי הוא סבור שיש ליתן זלו"ק בחו"ל, בהתבסס על המקורות ההלכתיים, ובניגוד למנהג הרווח.
לאור האמור לעיל, ומתוך עיון בדבריו של רבי נתן ברבי מכיר וממעשיו בפועל, ניתן להציע את ההסבר הבא. נוהגם של בני אשכנז שלא ליתן זלו"ק הוא המנהג האשכנזי היחיד לפני תתנ"ו המבטל לחלוטין מצוות עשה מן התורה. כנראה, שדווקא בשל הערכתו הרבה למנהג הקדמונים, לא תלה רבי נתן את אי נתינת זלו"ק ב"רבותינו”. אי מחאתו של רבי יצחק ברבי יהודה נתפרשה לרבי נתן כאישור לשיטתו שלו. אם אי נתינת זלו"ק "מנהג רבותינו" היתה, בוודאי היה מוחה רבי יצחק בתלמידו על סטייתו ממנו. שתיקתו של רבי יצחק ברבי יהודה, אישרה, אפוא, בעיני רבי נתן את מסקנתו שלו מתוך עיונו במקורות, כי יש ליתן זלו"ק.
♦ ♦ ♦
חופש מטמונים
ראבי"ה
וששאל על הזרוע והלחיים והקיבה למה לא נוהגין בהן,
והרי משנה שלמה שנינו נוהגין בפני הבית ושלא בפני הבית
ונהגו בהם אמוראין אחרונים
והעיד באיגרתו על רבנו הקדוש זצ"ל [רבי יצחק ברבי יהודה -ר.ז.]עב) שלא מיחה בידו מליתנםעג)
ששאלתם על הזרוע והלחיים והקיבה למה לא נהגו ליתנם לכהןעד)
והרי משנה שלימה שנוהגין בפני הבית ושלא בפני הבית
ונהגו בהם אמוראי בתראי
חפש מטמונים
ספר הפרדס
לפי שברוב מקומות כהנים אינם מצויים
ועוד דמתנות לא טבלי
החלו להנהיג קל
לפי שברוב מקומות כהנים מצוייםצז)
ועוד דמתנות לא טבילן
החלו העם לנהוג בהם קל