הרב רועי הכהן זק

הפרשת ראשית הגז וזרוע לחיים וקיבה בחו"ל - שיטותיהם של רש"י ושל בעלי התוספות[2]

פרק ראשון - רש"י

א. תשובת רש"י לרבי נתן ברבי מכיר

כאמור במאמר הקודם, הנוהג האשכנזי הרווח שלא להפריש כלל זלו"ק, קדם לרש"י ולרבי נתן ברבי מכיר. רבי נתן פנה לרש"י על מנת שיסביר לו נוהג זה, המנוגד למשנה ולתלמוד. כיצד השיב רש"י[3]?
"נאמנים עלי דבריו ומה[4] זה ימחה בידו[5] הנותנים עליהם תבא ברכה טוב[6] אבל נהגו[7] כר' אלעי, שאמר עליהן ועל ראשית הגז שאין נוהגין אלא בארץ, ודתניא ר' אלעי אומר אין מתנות נוהגות אלא בארץ וכן היה ר' אילעי אומר אין ראשית הגז נוהג אלא בארץ. ודקשיא[8] ליה למר? רב נחמן בראשית הגז הוא דקאמר נהוג עלמא[9] כר' אילעי, במתנות לא קאמר בימי רב נחמן לא נהוג[10] השתא הא קחזי מר דנהיג. וכי היכי דכי דנהוג בראשית הגז לא מיחו בידם חכמים מלסמוך על ר' אלעי - השתא נמי כי הדור ונהוג במתנות סמכינן עליה ולא מחינן[11], דתרווייהו חד טעמא הוא דגמר נתינה נתינה מתרומה והנותנם יתן[12] שכר שלם דכל היכי דאמרינן נהגו לא מיבעי אי דריש בפרקא דלא דרשינן אלא אפילו אוריא נמי לא מורינן ודאמר בשלשה פרקים מאן דאמר הלכה דרשינן ליה בפרקא מאן דאמר מנהגא מדרש לא דרשינן אוריי מורינן ומאן דאמר נהגו אוריי נמי לא מורינן ואי עבוד לא מהדרינן בהו[13]. יפה כיוון חביבי לומר לפי שברוב מקומות כהנים אינם מצויין ועוד דמתנות לא טבלי החלו להנהיג קל".
עמדתו של רש"י בנויה ממספר נדבכים:
א. שיטת רבי אלעאי בעניין הפטור בחו"ל מראשית הגז ומזלו"ק נובעת מטעם אחד וממילא קיימת זיקה הלכתית בין המצוות - אם הלכה כמותו בעניין ראשית הגז, כך הדין גם בזלו"ק.
ב. מימרת רב נחמן בר יצחק "האידנא נהוג עלמא כרבי אלעאי", זהה למונח "נהגו העם כרבי מאיר" (תענית כו ע"ב). משמעו של מונח זה, הנוגע לשיטה הלכתית המקילה יותר מזו החולקת עליה, היא כי אין דורשים כן ברבים ואף לא מורים כן ליחידים הבאים לשאול, אך גם אין למחות בידם אם אכן הם נוהגים כן. זאת, מפני ששיטה זו לא נדחתה לחלוטין מחד גיסא, אך מאידך גיסא גם לא נתקבלה. במקרה כזה, לא ניתן למחות אם העם נוהג בפועל על-פי שיטה זו, שהרי אין מדובר בשיטה דחויה.
ג. בתקופת התלמוד היה המנהג כרבי אלעאי בראשית הגז אך לא בזלו"ק, ואילו מצוות זלו"ק נהגה בחו"ל בתקופה זו.
ד. בזמנם של רש"י ורבי נתן המנהג הוא שגם מצוות זלו"ק אינה נוהגת, כרבי אלעאי.
ה. מנהג אי הנתינה מקורו בסיבה דמוגרפית-הסטורית, כפי שציין רבי נתן, השואל, והיא מיעוט הכהנים בקהילות אשכנז.
ו. כשם שחכמי התלמוד לא מחו בעם, שנהג בזמנם כרבי אלעאי בראשית הגז, כך אין למחות כעת בעם, הנוהג כרבי אלעאי גם בזלו"ק.
ז. מכיוון שההכרה במנהג העם כרבי אלעאי בזלו"ק אינו מעיקר גדרי ההלכה, אלא של אי מחאה בלבד, כל מי שמקיים את המצווה נוהג כראוי, ובוודאי שאין למחות בידו. אדרבה, יש לשבחו והוא ראוי לברכה. אולם, לא ניתן לחייב את העם לנהוג כן.
בין שבעת נדבכי התשובה כלולים גם שלושה טיעונים המהווים חידוש של ממש בהשוואה לדיון בנושא במקורות שקדמו לרש"י[14].
הטיעון הראשון נוגע לזיקה ההלכתית בין ראשית הגז לזלו"ק, השני מתייחס לפרשנות המונח "נהוג עלמא" שבמימרתו של רב נחמן בר יצחק, והשלישי עוסק במעמדו ההלכתי של המנהג האשכנזי-צרפתי שלא להפריש זלו"ק. באשר לזיקה ההלכתית בין ראשית הגז לזלו"ק, קובע רש"י כי נימוקו של רבא לשיטת רבי אלעאי הפוטר מראשית הגז ומזלו"ק בחו"ל, תקף הן לראשית הגז והן לזלו"ק. בשל כך, מסיק רש"י כי לא ניתן להבחין, מבחינה הלכתית, בין שתי המצוות בעניין זה, ופסיקת הלכה לגבי ראשית הגז, תקפה באותה מדה גם לזלו"ק. זיקה ישירה זו בין שתי המצוות, אכן עולה מהסוגיא עליה התבסס רש"י, אולם במימרת רב נחמן בר יצחק עצמה, כמו גם בכל הפרק העוסק בהלכות זלו"ק בתלמוד לא נעשה כל שימוש בזיקה זו, וכן הוא גם בכתבי הגאונים. זאת ועוד, מדברי רש"י עצמו, עולה שגם רבי נתן ברבי מכיר, השואל, היה ער לזיקה זו, ודחה את האפשרות להשתמש בה[15]. ממילא, השימוש שעושה רש"י בזיקה זו הוא חידוש.
החידוש הגדול שבדברי רש"י בולט עוד יותר בפרשנותו למימרת רב נחמן בר יצחק "האידנא נהוג עלמא". רש"י מדגיש אין מדובר בפסיקת הלכה כרבי אלעאי בנושא החיוב בראשית הגז בחו"ל, אלא רק באי-מחאה, בדיעבד, כלפי המנהג הרווח. זאת, בשל הזהות אותה יוצר רש"י בין המונח "נהוג עלמא" למונח "נהגו העם". פרשנות זו מסתייעת, בוודאי, בדמיון המלולי הגדול בין שני מונחים אלו[16], אולם, עדיין מדובר בחידוש של ממש. ראשית, המונח "נהוג עלמא" מופיע 8 פעמים בתלמוד, ובחלק מהמקרים עולה מפשוטן של סוגיות כי אין משמעותו אישור בדיעבד למנהג רווח[17]. גם במקום היחידי בו פירש רש"י בפירושו לתלמוד את המונח, הוא הסביר אותו כדלקמן: "ברייתא שלימה היא... אלא שבעלי הגמרא הפסיקוה... לפרש בכל מועד יום ביום מה תיקנו האחרונים שנהגו לעשות ב' ימים לקרות ביום שני"[18]. מדובר, אם כן, בתקנת חכמים מכוונת! ביתר היקרויותיו של ביטוי זה בתלמוד, לא פירש רש"י דבר[19]. זאת, בניגוד למונח "נהגו העם", אותו מפרש רש"י[20]: "אורויי נמי לא מורינן אבל אי עבדי לא מחינן בהו"[21], בצורה התואמת את סוגיית התלמוד במסכת תענית (כ"ו ע"ב) אותה ציטט בתשובתו.
שנית, גם בהקשרו המקומי של המונח, בפיו של רב נחמן בר יצחק, עומדת פרשנותו של רש"י בניגוד מוחלט לשיטת רב נטרונאי גאון, בתשובתו בעניין כלאי הכרם. רב נטרונאי ראה במימרת רנב"י פסק הלכה מעיקר הדין. יודגש, כי תשובתו של רב נטרונאי נכללה, כנראה, בספר ההלכה בשר על גבי גחלים וסביר להניח שהיתה מוכרת לרש"י[22].
ראויה לעיון מיוחד גם הנחה נוספת של רש"י. רש"י קובע שלמנהג יהודי אשכנז וצרפת בדורו, יש משמעות הלכתית זהה לזו של מנהג יהודי בבל בתקופת התלמוד. אין הוא חולק כלל ועיקר על העובדה שבתקופת התלמוד אכן הפרישו זלו"ק בחו"ל, והמנהג שלא להפרישן מאוחר הוא לימי התלמוד. אולם, לשיטתו, אין להבדיל בין ראשית הגז לזלו"ק, מכיוון שטעמו ההלכתי של רבי אלעאי לאי-חלותן של שתי מצוות אלו בחו"ל, זהה. לאור זאת, רואה רש"י בעובדת אי מחאת חכמי התלמוד במנהג שלא להפריש ראשית הגז, תקדים מחייב גם ביחס לאי הפרשת זלו"ק. זאת, על אף העובדה שהמנהג שלא להפריש זלו"ק נעוץ, לדעתו, בסיבה חיצונית (מיעוט מספר הכהנים בקהילות רבות באשכנז).
בעניין תוקף מנהג זה, מנוגדת עמדתו של רש"י זו של רב נטרונאי גאון בתשובתו בעניין זלו"ק, שייתכן שנכללה בספר בשר על גבי גחלים[23]. רב נטרונאי פסק כי יש לנדות שוחטים שאינם מפרישים זלו"ק, כדין התלמוד, גם כאשר מדובר ב"מקום" שלם בו אין מקיימים את המצווה. רש"י, לעומתו, נתן תוקף למנהג אשכנז וצרפת שלא להפריש זלו"ק. זאת, למרות שמתשובת רב נטרונאי עצמה ברור כי בבבל עצמה נהגה מצווה זו גם לאחר ימי התלמוד. אם אכן הכיר רש"י את תשובת רב נטרונאי, הרי שהיה ער להיותו של המנהג האשכנזי-צרפתי חדש ומקומי, ואף על פי כן קבע כי תוקפו זהה למנהג יהודי בבל בזמן התלמוד, שאושר, בדיעבד, ע"י רב נחמן בר יצחק.
♦

ב. פירוש רש"י למסכת חולין - ויחסו לתשובת רש"י

רש"י שילב את עמדתו ההלכתית אף בפירושו למסכת חולין. על דברי רב נחמן בר יצחק ""האידנא נהוג עלמא... כרבי אלעאי בראשית הגז", כותב רש"י "והוא הדין למתנות..."[24].
דבריו אלו של רש"י, שלעצמם, ניתנים להתפרש במספר אופנים:
א. מימרת רב נחמן בר יצחק עצמה עוסקת במנהג העם לגבי ראשית הגז ולגבי זלו"ק, גם יחד, ומשמעה שהלכה כר' אלעאי בשני נושאים אלו.
ב. מימרת רב נחמן בר יצחק עסקה רק במנהג העם לגבי ראשית הגז, ורש"י מעיר כי זהו המנהג, בזמנו שלו, גם לגבי זלו"ק.
ג. משמעותה של מימרת רב נחמן בר יצחק היא כי ההלכה לגבי חיוב ראשית הגז בחו"ל היא כחכמים, אך אם העם נוהג כרבי אלעאי, אין למחות בידו. רש"י מעיר כי קביעה הלכתית זו חלה הן לגבי ראשית הגז והן לגבי זלו"ק. ההבדל בין זמנו של רב נחמן בר יצחק לזמנו של רש"י הוא במנהג העם.
יודגש, כי אין הבדל הלכתי בין שלושת הפירושים, שהרי מכולם עולה כי אין למחות על אי הפרשת זלו"ק. השוני בין הפירושים הוא בפרשנות מימרת רב נחמן בר יצחק: האם הוא עצמו עסק רק בראשית הגז או שמא גם בזלו"ק? והאם מימרתו עניינה פסק הלכה או רק אי מחאה בדיעבד? מכיוון שהפירוש השלישי הוא התואם במלואו את שיטת רש"י בתשובתו לרבי נתן, סביר להניח כי הוא המשקף את כוונת רש"י. פירוש זה תואם גם את המסקנה הברורה העולה מהסוגיות ולפיהן הפרשת זלו"ק נהגה בפועל בבבל[25]. יתר על כן, רש"י עצמו, בפירושו לכל סוגיות אלו העוסקות בזלו"ק, פירשן כפשוטן.
מאידך גיסא, מנקודת מבט לשונית-מקומית, קיימת עדיפות-מה דווקא לפירוש הראשון. אם כוונתו של רש"י היתה להנגיד את המנהג בזמנו של רב נחמן בר יצחק למנהג בזמנו שלו היה מתבקש הניסוח "והוא הדין לדידן למתנות"[26]. בדומה לכך, אם כוונת רש"י היתה לפרש את המונח "האידנא נהוג עלמא" כזהה למונח "נהגו העם" היה עליו לומר זאת[27]. מה היא אם כן כוונת רש"י?
נושא זה נדון ע"י רבותינו הראשונים[28]. נינו של רש"י, רבי יצחק ברבי שמואל, הר"י מדנפייר[29] נקט, בתשובתו בעניין כלאי הכרם, כפירוש הראשון[30]. זו גם העמדה המופיעה בתוספות הנדפסות על מסכת חולין[31], בספר עץ חיים[32], בחידושי הרמב"ןלא) ובפסקי הרא"ש(על[33]אתר)[34]. כך הבינו את רש"י (לא בעקבות ר"י) גם רבינו זרחיה הלוי[35] והרי"ד[36]. אצל כל החכמים שהבינו כך את פירוש רש"י, אין תשובת רש"י נזכרת[37], וקרוב לוודאי שהם לא ראו אותה. ממילא, שאלת היחס בין תשובת רש"י לבין דבריו בפירושו למסכת חולין, לא הועלתה כלל על-ידם.
מאידך גיסא, הראבי"ה, ובעקבותיו רבי יצחק אור זרוע, המביאים את תשובת רש"י, כמצויין לעיל, ואף רבי משה מקוצי[38], רבי פרץ מקורביל[39] ורבינו ירוחם[40], שאינם מכירים [כנראה] את התשובה אלא רק את התמצית שבפירוש רש"י למסכת שבת, אינם מזכירים כלל את דברי רש"י בפירוש למסכת חולין[41]. ככל הנראה, הם פירשו את דברי רש"י שם על-פי ההסבר המפורט בתשובה, ודלא כדעת הר"י הזקן.
לעומתם, נראה כי רבי מרדכי ברבי הלל התמודד עם הבעיה ופתר אותה ע"י הגהה. אמנם, בדיון שבמרדכי אין מוזכר פירוש רש"י למסכת חולין, אבל בתשובת רש"י, שהובא על-ידו, הושמטו דברי רש"י כי מימרת רב נחמן עסקה רק במנהג בעניין ראשית הגז וכי המנהג בזמן התלמוד אכן היה ליתן זלו"ק, ורק המנהג הנוכחי הוא שלא ליתן גם זלו"ק. השמטה זו, מקורה, כנראה, ברצון להתאים את הדברים, ולו באופן חלקי, לפירוש רש"י למסכת חולין, כפי שהבין אותו הר"י[42].
אכן, המהרש"א[43], שהכיר את שיטת רש"י מפירושו למסכת שבת, העיר במפורש על הסתירה, אך לא הציע פתרון לקושי זה.
אם כן, בכל מקרה שאלת הסתירה בין פשט לשונו של רש"י בפירושו, שנוטה לגמרי לדברי הר"י, לבין האמור במפורש בתשובת רש"י, בעינה עומדת.
אפשרות הסבר אחת היא שרש"י, בכוונה תחילה, ניסח את דבריו בפירושו לתלמוד בצורה רב משמעית. זאת, מפני שמפירוש רש"י לתלמוד עולה הגנה חזקה הרבה יותר על המנהג מאשר הדיון בתשובה - אין מדובר במנהג בעייתי וחדש המקבל אישור בדיעבד, אלא בפסק הלכה ובמנהג מימי התלמוד עצמו. כך שפרשנותו של רש"י עיגנה את המנהג האשכנזי-צרפתי בהלכה הנובעת מן התלמוד. זאת, כאשר אין כל מכשול בניסוח זה, גם על-פי שיטת רש"י בתשובתו.
אפשרות הסבר שניה לשוני בין התשובה לפירוש היא כי מדובר בחזרה של רש"י[44]. בעת כתיבת פירושו לתלמוד סבר רש"י כי מימרת רב נחמן בר יצחק עצמה עוסקת גם בעניין זלו"ק. ייתכן, שפרשנות זו מקורה מדברי רבו, רבי יצחק הלוי, בפניו למד את מסכת חולין[45] ושזו היתה הבנה נפוצה באשכנז. לאור זאת, ניתן להבין כיצד תירצו חכמי אשכנז שלפני רש"י את המנהג שלא להפריש זלו"ק, ואת העובדה שרבי נתן ברבי מכיר הכיר כנראה את הזהות בין ראשית הגז לזלו"ק, אם כי הוא עצמה דחה אותה. מאוחר יותר, בתשובתו לרבי נתן, חזר בו רש"י, חלקית, משיטת פרשנות זו, מכח סוגיות התלמוד מהן עולה שזלו"ק נהגה בבבל, גם בזמן רב נחמן בר יצחק, ונקט בשיטה שונה, המבוארת בתשובתו.
♦

ג. דברי רש"י בתחילת פרק שילוח הקן

רבי זרחיה הלוי, רבי יצחק אור זרוע והרמב"ן[46] מביאים גם את דברי רש"י בפירושו לתחילת פרק שילוח הקן: "ולאפוקי מדר' אלעאי[47] דמקיש ליה לתרומה וה"ה נמי דבמתנות נשנית לצורך דהא ר' אלעאי יליף מתנות מראשית הגז והאי דנקט ראשית משום דעלה אמרה ר' אלעאי בהדיא כדאמרן לעיל ר' אלעאי אומ' ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ"מו).
גם כאן,[48]כבפירושו למימרת רב נחמן בר יצחק, מזהה רש"י בין דין ראשית הגז לדין זלו"ק.
מדברי רש"י "משום דעלה אמרה ר' אלעאי בהדיא", עולה כי לא גרס בברייתת רבי אלעאי את הבבא העוסקת בזלו"ק, והוא מסיק את שיטת רבי אלעאי לגבי זלו"ק מדברי הסוגיא. אולם, לא רק שגרסא זו נוגדת את כל עדי הנוסח הישירים והעקיפים של הסוגיא[49], היא גם נוגדת את גרסת הברייתא אותה מביא רש"י עצמו בתשובתו לרבי נתן ברבי מכיר!
יצויין, כי בתלמוד נאמר כי המשנה באה לשלול את דעת רבי אלעאי לעניין ראשית הגז בלבד. השאלה ברורה מאליה היא - הרי המחלוקת קיימת גם בעניין זלו"ק, וגם שם מנוגדת המשנה לשיטת רבי אלעאי? דברי רש"י בפירושו על אתר "והוא הדין נמי במתנות", הכרחיים גם אלולי קיומה של מימרת רב נחמן בר יצחק, שכן אחרת, נמצאת סוגיא זו סותרת את הסוגיא בפרק ראשית הגז. רש"י אף אינו מזכיר את מימרת רב נחמן בר יצחק בפירוש זה, שכן היא אינה עניין לשאלה עליה הוא משיב[50].
♦

ד. דברי רש"י בפירושו למסכת שבת

בניגוד למבוכה בהבנת דברי רש"י בפירושו למסכת חולין, שנדונו לעיל, וקביעת יחסם לתשובת רש"י, הרי שבפירוש רש"י למסכת שבת קיימת התייחסות ברורה לשאלת החיוב בהפרשת זלו"ק בחוץ לארץ. אולם, בדיקת הדברים מעלה קושי רב בקביעת מקוריותם בפירוש רש"י.
בסוגיא מתואר מקרה בו רב חסדא הציע למסור זלו"ק שקיבל לכל מי שיאמר לו שמועה חדשה בשם רב[51]. בפירוש רש"י על אתר, נאמר כך:
"זוג של זרוע לחיים וקיבה שנתנה לו ורשאי להאכילן מישראל. לא ילפינן מהכא דמתנות נוהגות בזמן הזה דהאידנא נהוג עלמא כתלתא סבי כרבי יאשיה בכלאים וכרבי יהודה בטבילת בעלי קריין לת"ת וכרבי אלעאי בראשית הגז שהיה אומר אינו נוהג אלא בארץ וכן מתנות בימי רב חסדא אכתי לא נהוג כר' אלעאי ובימי ר"נ בר יצחק נהוג כוותיה בראשית הגז לא במתנות והשתא קא חזינא דנהוג אף במתנות וכי היכי דאחזו במנהג בראשית הגז בימי ר"נ ולא מחינא בהו ונהגנא כולא כוותיה השתא דנהוג אף במתנות לא משנינן מנהגא"[52].
אם כן, תחילה, מסביר רש"י כי רב חסדא רשאי היה ליתן זלו"ק לישראל, ולאחר מכן מתחיל דיון בשאלת החיוב החל בחו"ל להפריש זלו"ק. דיון זה הוא תמצית של תשובת רש"י לרבי נתן ברבי מכיר[53]. הופעת ענין זה כאן מעוררת קושי - מדוע להביא את תמצית הפסק המנומק בעניין מתנות כהונה בחו"ל, דווקא בהיקרות משנית ואגבית במסכת שבת, ולא בסוגיא העיקרית, הנמצאת במסכת חולין?
עיון בכתבי היד של פירוש רש"י לתלמוד[54] מלמד כי ד"ה "הוה נקיט" כולל רק את החלק הראשון, העוסק בהיותו של רב חסדא כהן. כל הדיון בנושא החיוב בחו"ל אינו מופיע בהם כלל ועיקר. עד הנוסח הישיר הקדום ביותר המכיל חלק זה, הוא דפוס ונציה של התלמוד הבבלי. יתר על כן, הר"י, הזקן, נינו של רש"י, וסיעתו (כמפורט לעיל) מביאים אך ורק את פירוש רש"י למסכת חולין, ואינם מציינים כלל את דברי רש"י במסכת שבת. לאור דרכם של בעלי התוספות לקבץ את כל דברי רש"י העוסקים בענין מסוים, להשוותם ולדון בכולם יחדיו, הדבר מעורר תמיהה. יודגש, כי בניגוד לתשובת רש"י, אין ספק שפירושו לתלמוד עמד בפניהם. עדות עקיפה, אך ברורה, עולה אפוא שאכן חלקו השני של ד"ה "הוה נקיט", המוקדש לענין החיוב בחו"ל, לא נכלל בפירוש רש"י שבפניהם. עם זאת, לא ניתן לומר כלל ועיקר כי מדובר בתוספת מאוחרת שנכנסה לפירוש רש"י בראשית ימי הדפוס[55]. זאת, מפני שהדיון כולו מצויין הן על-ידי הראבי"ה באשכנז[56] והן על-ידי רבינו משה מקוצי, בעל הסמ"ג, ורבי פרץ מקורביל, שניהם מצרפת, וכן אצל רבינו ירוחם[57], ואצל כולם עם מראה מקום לפירוש רש"י למסכת שבתנו).
לאור האמור, ניתן להציע מספר תשובות אפשריות לשאלה בדבר מקוריות הדיון בעניין החיוב בזלו"ק בחו"ל כחלק מפירוש רש"י לסוגיא זו:[58]
א. הדברים לא נכללו מתחילה בפירוש רש"י, אך רש"י עצמו הוסיף את תמצית תשובתו לרבי נתן לפירושו, ותוספת זו, כדרכן של הגהות, לא נקלטה בחלק מכתבי היד[59].
ב. תלמידי רש"י הם שהוסיפו את תמצית התשובה[60].
ג. חלק ממוסרי נוסח פירוש רש"י הכירו את תשובת רש"י לרבי נתן, והם שהוסיפו את תמציתה לפירושו.
בכל מקרה, יהא הפתרון לעניין זה אשר יהא[61], מדובר בשימוש הקדום ביותר של תשובת רש"י לרבי נתן[62]. בעיניו של מי ששילב את התשובה בפירוש רש"י, נעוצה חשיבות התשובה במהלך הפרשני המוביל להצדקת המנהג בפועל, תוך הבהרה כי מדובר בהכרה ברמה של אי-מחאה, בלבד[63].
♦

ה. סיכום קצר של דברי רש"י

הן לפני רש"י והן אחריו היה המנהג באשכנז ובצרפת שלא להפריש זלו"ק. הגורם המזמן לדיונו של רש"י היתה שאלתו של רבי נתן ברבי מכיר, בעניין זה בדיוק - כיצד ניתן ליישב את המנהג האשכנזי-צרפתי שלא להפריש זלו"ק, עם המקורות הברורים, המחייבים בהפרשת זלו"ק בחו"ל?
בנוגע למנהג אי הנתינה עצמו, מדגיש רש"י בתשובתו כי היחס ההלכתי הנכון כלפיו הוא אי מחאה, כך שאין הוא דורש לבטלו אך גם אינו מציע לראות בו הנהגה רצויה. מאידך גיסא, גם בפירושו לתלמוד, לא נאמר דבר שיש בו בכדי לשנות את מסקנתו ההלכתית. בפועל, רש"י מעגן מנהג זה מבחינה הלכתית ומגן עליו מפני ביטול[64].
♦

פרק שני - חכמי צרפת אחרי רש"י

א. הרשב"ם

הרשב"ם דן בקצרה בשאלת החיוב בזלו"ק בחו"ל, בהערותיו להלכות הרי"ף למסכת חולין. הרי"ף הביא את מימרת רב נחמן בר יצחק בתחילת הלכותיו לפרק ראשית הגז, ועל כך העיר הרשב"ם: "ואני שמואל מוסיף דכי היכי דנהגי כר' אילעאי בראשית הגז, הכי נמי נהוג במתנות זרוע לחיים וקיבה ליפטר בחצה לארץ כר' אילעאי, דמחד טעמא פטר לתרויהו בחוצה לארץ"[65]. הרשב"ם בא לחלוק על דעת הרי"ף, המחייב את הפרשתם בחו"ל, ולהסביר את מנהג צרפת ואשכנז שלא ליתנם[66]. הרשב"ם אינו מזכיר את רש"י, כדרכו בהערותיו לרי"ף[67], אך הערתו הקצרה בנויה מהנדבכים הבאים:
א. קיימת זיקה הלכתית בין ראשית הגז לזלו"ק בעניין החיוב בחו"ל, לפי שיטת רבי אילעאי.
ב. המנהג בזמן התלמוד היה שלא להפריש ראשית הגז, מתוך הסתמכות על דעת רבי אילעאי.
ג. המנהג הנוכחי הוא שלא להפריש זלו"ק, מתוך הסתמכות זהה על שיטת רבי אלעאי.
הרשב"ם, כרש"י, מפר שהמנהג שלא להפריש זלו"ק הוא מנהג חדש, ורב נחמן בר יצחק עצמו תיאר רק את המנהג בעניין ראשית הגז. הרשב"ם הקפיד בלשונו וכתב על ראשית הגז לשון עבר, "דכי היכי דנהגי כר' אילעאי", ואילו בעניין זלו"ק כתב "הכי נמי נהוג", לשון הווה. לעומת זאת, אין הרשב"ם מתייחס בצורה מפורשת למעמדו ההלכתי של מנהג אי הנתינה. אולם, ניכר כי סממני הלשון של סוגיית "נהגו העם" במסכת תענית, ובעיקר "מחויי לא מחינן", אינם נרמזים כלל בדבריו. אם כוונת הרשב"ם היתה זהה לשיטת רש"י, היה עליו לפרש ולא לסתום. משמעותו הרגילה של המונח "מנהג", בו הוא משתמש, אינה נושאת משמעות של אי-מחאה בלבד, ובוודאי שלא בצרפת ובאשכנז. סביר להניח, אפוא, כי הרשב"ם לא ראה בעייתיות הלכתית מיוחדת במנהג שלא ליתן ראשית הגז וזלו"ק.
מכל מקום, דברי הרשב"ם בעניין זלו"ק, לא נזכרו כלל על-ידי החכמים הבאים אחריו. זו היתה מנת חלקן של כמעט כל הערותיו של הרשב"ם לרי"ף[68].
♦

ב. רבינו תם

רבינו תם, אחיו של הרשב"ם, הזכיר בקצרה את נושא החיוב בזלו"ק בחו"ל במסגרת דיון מפורט ומורכב בהלכות כלאי הכרם[69]. על-מנת לעמוד על עמדתו של ר"ת, יש להבינה בתוך ההקשר בו היא מצויה, פירוש שיטות חכמים ורבי יאשיה בכלאי חטה, שעורה וגפנים. ר"ת התקשה בהבנת היחס בין מימרת רב נחמן בר יצחק "האידנא נהוג עלמא" עם סוגיות בתלמוד, מהן עולה כי היו אמוראים שלא פסקו כר' יאשיה בעניין כלאי הכרם. על כך השיב ר"ת: "...וכמה אמוראי בתלמוד שאין סוברין כר' יאשיה... וכיוצא בדבר אתה מוצא בהזרוע והלחיים דלא הוו נהיגי כר' אילעי רב חסדא הוה שקיל מתנתא דתורא ובן בתירא אפילו רב נחמן עצמו אתקין חצבא בת ט' קבין ומחמירין היו ומאן דקיימא לן כר' יאשיה אפילו בארץ ישראל, ור' יאשיה לא איירי אלא בחיוב ומדאורייתא אבל נהגו העם כר' יאשיה, ולא להחמיר ולא להוסיף ולא למעט".
לענ"ד, העמדה ההלכתית העולה מתוך דברי ר"ת היא[70]:
א. היתה מחלוקת בין האמוראים אם לפסוק כרבי יאשיה, וכן היו שהחמירו בעניין טבילת בעל קרי ובענין הפרשת זלו"ק, דלא כרבי יהודה בן בתירא ורבי אלעאי, בהתאמה[71].
ב. רב נחמן בר יצחק מעיד כי העם נוהג על-פי השיטה הפוסקת כשלושת החכמים[72].
ג. לעניין שיטת רבי אלעאי, נוגעת העדות הן לראשית הגז והן לזלו"ק[73].
ד. מנהג העם הוא ראוי וההלכה נפסקה, בפועל, כמותו[74].
יש להדגיש, כי הזהות בין זלו"ק לראשית הגז[75], שהיא הנחת יסוד של שיטת ר"ת, נתפסה כמובנת מאליה, ולא הוזכרה במפורש כלל. יתר על כן, ר"ת מניח כדבר פשוט כי זהות זו תקפה גם לעניין תיאור המנהג בפועל. בשל כך, אין הוא מבדיל בין ראשית הגז, שלגביה אין כל עדות שנהגה בפועל בימי אמוראי בבל, לבין זלו"ק, שמקרים רבים בתלמוד מעידים על נתינתם בפועל. זאת, לעומת שיטת רש"י, בתשובתו, המבוססת רק על הזיקה ההלכתית בין זלו"ק לראשית הגז, תוך הדגשה שבזמן התלמוד לא היתה זהות במנהג שבפועל.
עם זאת, אין ר"ת חולק על כך שסוגיות רבות מתארות נתינת זלו"ק בבבל, אך הוא רואה בהן[76], וכך, כנראה, הבין את שיטתו הר"י הזקן, תלמידו המובהק, תיאור של מנהגים אישיים מחמירים בלבד. מאידך, ניתן להבין מדברי ר"ת כי מדובר בייצוג של פסיקה הלכתית אחרת, הדוחה את שיטת רבי אלעאי. יהא הדבר אשר יהא, לדעת ר"ת, מהווה מימרת רב נחמן בר יצחק הכרעה הלכתית או תיאור ההלכה המוסכמת, וממילא, אין כל טעם לפגם במנהג העם כרבי אלעאי בראשית הגז ובזלו"ק. עמדתו ההלכתית של רבינו תם לא צוטטה בשמו על-ידי הבאים אחריו, אבל היא שעמדה בבסיס דבריהם של רבי אליעזר ממיץ, תלמידו של ר"ת, ושל רבי יצחק ברבי שמואל, ממשיך דרכו של רבינו תם, והיתה לשיטת "חכמי הצרפתים"[77].
♦

ג. ניתוח עמדת ר"ת לאור יחסו לסתירה בין המנהג למקורות

רש"י היה החכם הראשון הידוע לנו שנתן תוקף למנהג שלא ליתן זלו"ק, בצורה מפורשת, אך ר"ת הוא זה שהעמיד והציב מנהג זה כעיקרו של דין. ר"ת ייחס את המנהג ישירות למימרת רב נחמן בר יצחק, ואת המימרה עצמה ביאר כפסק הלכה. יש להדגיש, כי מניתוח דברי ר"ת, נראה בעליל כי שיטתו בעניין זלו"ק, אין מקורה העיקרי בהתמודדות עם מנהג הסותר את התלמוד, אלא דווקא בשאלה הפרשנית הקיים בנושא זה כבר בתלמוד עצמו. הזיקה בין זלו"ק וראשית הגז בשיטת ר' אלעאי, כפי שהיא משתקפת מהסוגייה, אינה עולה בקנה אחד, מבחינת התפיסה ההלכתית, עם העובדה שמצוות ראשית הגז לא נהגה בפועל בימי התלמוד ואילו מצוות זלו"ק התקיימה בפועל, במלוא תוקפה. מסורת הגאונים וחכמי אנדלוסיה וצפון אפריקה העדיפה, כדרכה, לפסוק על-פי פשוטן של סוגיות התלמוד, המחייבות בזלו"ק ופוטרות בראשית הגז. לעומתם, קבל רש"י את הזיקה בין המצוות כעקרון הלכתי, אך לא סבר שגם במנהג בפועל שררה עקביות דומה.
אולם, לפי דרכו של ר"ת, יש למצות את משמעותה של הזיקה עד למלוא היקפה ההגיוני. אם אכן שיטת ר' אלעאי היא כי שתי המצוות אינן חלות בחו"ל, אזי כל התייחסות לשיטתו, בין מבחינה הלכתית ובין מבחינת תיאור הנעשה בפועל, חלה בשווה על שתי המצוות. כל המקורות בתלמוד שאינם תואמים את שיטת רבי אלעאי, הן בזלו"ק והן בראשית הגז, משקפים, בהכרח, שיטה הלכתית חולקת או מנהג החמרה אישי. זאת ועוד, מכיוון שההלכה נפסקה כמימרת רב נחמן בר יצחק, נדחות ממילא כל הסוגיות שאינן תואמות את שיטת רבי אלעאי, על אף שאין מקור מפורש המעיד על אמורא כלשהו שסבר כרבי אלעאי בעניין זלו"ק. התוצאה הסופית של שיטה זו אכן מובילה לחיזוק המנהג, אולם אין זה טעמה המקורי.
♦

ד. רבי אליעזר ממיץ

רבי אליעזר בן רבי שמואל ממיץ דן בקצרה בחיוב בראשית הגז ובזלו"ק בחו"ל, כדלקמן[78]:
"ואע"ג דתנן ראשית הגז נוהג בין בארץ בין בחוצה לא קיימ' לן הכי דאמ' רב נחמן בר יצחק נהוג עלמ' כתלתא סבי כר' אלעאי בראשית הגז דאמ' אינו נוהג אלא בארץ מההוא טעמא אמרי' ממנה[79] בהזרוע והלחיים והקיבה... דלא נהגי דמחד טעמ' נפק ליה לר' אלעאי דתרויהו יליף נתינה נתינה מתרומה[80]".
רא"מ פוסק כדעת ר"ת בשתי הנקודות המהותיות:
א. מימרת רב נחמן בר יצחק היא פסק הלכה.
ב. ההלכה חלה גם על זלו"ק לאור הזיקה ההלכתית ביניהן, לפי שיטת רבי אלעאי.
עם זאת, מדבריו של רא"מ נראה, שלא כדעת רבינו תם, כי רב נחמן בר יצחק עצמו דן רק בראשית הגז, ורק אנחנו מיישמים זאת לזלו"ק, ולכן כתב "מההוא טעמא אמרי'[81] ממנה בהזרוע..."[82].
יצויין עוד, כי רא"מ, כמו ר"ת, אינו מזכיר בדבריו את רש"י.
♦

ה. שיטת הר"י והשפעתה

התייחסותו של רבינו יצחק ברבי שמואל, הר"י הזקן, לעניין חיוב זלו"ק בחו"ל נמצאת, בעיקר, בתשובתו בעניין כלאי הכרם. לתשובה יש מקבילה חלקית בתוספות רבי יהודה שירליאון[83], שנכתבו מפי רבו, הר"י הזקן, ומשקפות את תורתו[84], ומקבילה שלמה יותר בתוספות הנדפסות למסכת חולין[85], המבוססות על תוספותיו של ר"י שירליאון. תשובה ארוכה זו של הר"י צוטטה במלואה על-ידי רבי צדקיה הרופא מן הענוים[86], ועל מנת להבין את שיטתו בעניין זלו"ק, יש לצטטה בתוך ההקשר הרלוונטי בתשובה, כדלקמן[87]:
"... מותר לזרוע לכתחילה כל זרעים שרוצה בכרם ואין בדבר שום איסור כלל... כדאמרינן בפרק קמא דקדושין... ואע"ג דבכמה מקומות בתלמוד יש אמוראים שמחמירים... אין הלכה כן, אלא כר' יאשיה, דנהוג עלמא כתלתא סבי... וגם בטבילת בעל קרי יש אמוראין שמחמירים, ואפילו רב נחמן דאמר בקידושין קיימא לן כר' יאשיה הוה מחמיר בבעל קרי... ורב נחמן בר יצחק גופיה דפסק דנהוג עלמא כתלתא סבי, ומתוך כך היה לו לפטור במתנות, זרוע לחיים וקיבה בחוצה לארץ כדפירש רבנו שלמה בשחיטת חולין דאדרבי אילעאי סמכינן שלא להפרישן בחוצה לארץ דמההיא טעמא דפטר בחוצה לארץ מראשית הגז פטר נמי ממתנות, אפילו הכי הוה מחייב בחוצה לארץ, כדאמרינן פרק הזרוע והלחיים והקבה, רב נחמן בר יצחק קניס גלימא. ומ"מ אנן סמכינן לגמרי אפסקא דנהוג עלמא כתלתא סבי, ואעפ"י שהיו מחמירין על עצמם מקצת אמוראים וגם רב נחמן בר יצחק היה מחמיר עליהם לעשות כמנהג במקום שלא פשט בו ההיתר. וכל משניות וברייתות שבתלמוד שאוסרות כלאי הכרם אפילו בהעברת עציץ נקוב... הויין דלא כר' יאשיה ולא קי"ל כוותיהו, אלא כר' יאשיה".
הר"י אימץ, אפוא, את דעת ר"ת, כי מימרת רב נחמן בר יצחק משמעה קבלה הלכתית של שיטת רבי אלעאי[88], תוך חידוד ההסבר שמדובר באימוץ מלא של מנהג העם. בנוסף, מקבל הר"י את הנחת היסוד שקיימת זהות בין ראשית הגז לזלו"ק לעניין החיוב בחו"ל, לא רק מבחינת הזיקה ההלכתית-עיונית, אלא גם במנהג שנהג בפועל[89]. אולם, דיונו של הר"י מפורט יותר מזה של ר"ת, וטמונים בו מספר חידושים.
חידושו המרכזי של הר"י נובע משאלה בה כלל לא דן ר"ת. בתלמוד נאמר שרב נחמן בר יצחק, שהוא בעל המימרא "האידנא נהוג עלמא", הטיל קנס על מי שלא הפריש זלו"ק. הסברו הכללי של ר"ת, כפי שהבינו הר"י, אינו מועיל לפתרון בעיה זו. לפי ר"ת, משקפות הסוגיות המתארות נתינת זלו"ק בבבל מנהג אישי מחמיר, מעבר לחיוב על-פי ההלכה. כיצד ניתן להצדיק את כפייתו של מנהג מעין-זה על אדם אחר[90]? על קושי משיב הר"י כי אכן מדובר בהחמרה, מעבר לחיוב החל על-פי דין, אבל היו מקומות שבהם נהגו הכל כמנהג מחמיר זה. במקום כזה, בו חלה מצוות זלו"ק מכח המנהג, קנס רב נחמן בר יצחק אדם שלא הפריש זלו"ק. הר"י מחדש, אפוא, כי מימרת רב נחמן בר יצחק "האידנא נהוג עלמא" היא פסק ההלכה ודווקא נתינת זלו"ק היא שנכנסת בגדר של "מנהג", אם כי מנהג מקומי ומחמיר. בכך, מחליש הר"י את כוחה של מימרת רב נחמן בר יצחק כמתארת את מנהג העם מחד, בעודו דוגל בשיטה המחזקת את מעמדה ההלכתי, מאידך.
חידוש אחר של הר"י, אינו נוגע לגוף השיטה, אלא למקורה. ר"ת לא הזכיר כלל את רש"י, ואילו הר"י פירש כי דברי רש"י, בפירושו למסכת חולין, מכוונים להביע עמדה הלכתית זו.
עמדת הר"י, לפרטיה, היא המופיעה אצל רובם המכריע של חכמי צרפת ותלמידיהם[91], ואצל הרמב"ן ובית מדרשוצ). זאת, הן אצל חכמים שהביאו אותה בקצרה, כפירוש הפשוט, בין באריכות, כציטוט תמציתי של דיונו של ר"י, ובין כמושא לויכוח ולדחייה ובין כפירוש הפשוט. אולם,[92]כגודל תפוצת השיטה, כך מיעוט יחוסה לר"י. עצם קבלת דברי ר"י, כללו גם את תליית השיטה כולה ברש"י, וכך נקראה העמדה ההלכתית כולה, בדרך כלל, על שמו של רש"י ולא על שם הר"י, כמפורט לעיל.[93]
♦

ו. רבי משה מקוצי

למרות תפוצתה הנרחבת של שיטת ר"ת, כפי שפותחה ע"י הר"י, נפקד מקומה בספר מצוות גדול של רבינו משה מקוצי. מצוות עשה קמב בסמ"ג, שעניינה מצוות הפרשת זרוע לחיים וקיבה ונתינתם לכהנים, כוללת גם דיון קצר בחיוב בזלו"ק בחו"ל, כדלקמן:
"עוד שנינו שם בפרק הזרוע המתנות נוהגות בכל מקום אף בחוצה לארץ ואף שלא בפני הבית[94]...
ורש"י פירש במסכת שבת מאחר שנהגו העולם[95] כר' אלעי בראשית הגז שאין נוהג אלא בארץ ואנו רואים שנהגו כן אף במתנות לא משנינן מנהגא ויש ליתן טעם[96] דמחד טעמא נפקי ליה לרבי אלעי דתרוייהו יליף נתינה נתינה מתרומה וכמו כן עושה גזירה שוה זו מתנות מתרומה לענין אחר בפרק ראשית הגז"[97].
זו היא הפעם הראשונה בה חכם צרפתי מתייחס לשיטתו המקורית של רש"י, המוכרת לו רק מתוך התמצית שהופיעה בפירוש רש"י למסכת שבת, כפי שזה עמד בפניוצה). לעומת זאת, אין בדבריו אפילו רמז לשיטת ר"ת ור"י,[98]על אף שרבי משה מקוצי היה תלמידו המובהק של רבי יהודה שירליאון, ותורת הר"י הזקן שגורה בספרו[99]. ייתכן, שרבי משה מקוצי למד על עמדת רש"י מתוך נוסח פירוש רש"י שהגיע לידיו במהלך סיוריו הדרשניים בקהילות ישראל[100], או מאחד מחבריו האשכנזיים בבית מדרשו של רבי יהודה שירליאון[101]. ממקור זה הסיק רבינו משה מקוצי כי השיטה המקובלת בצרפת כ"-שיטת רש"י", אינה משקפת את עמדתו המקורית של רש"י, ומתוך עיונו בתלמוד, העדיף את שיטת רש"י על-פני שיטת ר"ת ור"י.
אולם, אין רבי משה מקוצי מצטט את לשונו של רש"י ואף אינו מביא את כל תוכן דבריו. השיטה אותה הוא מביא בשם רש"י היא כי אין לשנות את מנהג העם, הנוהג כרבי אלעאי בזלו"ק, מכיוון שנהגו כמותו בראשית הגז. אין הוא מזכיר במפורש את דברי רש"י שהמנהג בעניין זלו"ק היה שונה בימי התלמוד, אם כי הדבר נרמז על-ידו[102]. יתר על כן, גם מימרת רב נחמן בר יצחק עצמה אינה מצוטטת, ואין כל דיון לגבי מעמדה ההלכתי. עם זאת, מלשונו עולה כי הוא מקבל את עמדת רש"י כי משמעותה של המימרה הוא קבלת המנהג בדיעבד, ולא פסק הלכה לכתחילה, כדעת ר"ת ור"י[103]. מכל מקום, דבריו המפורשים של רש"י כי מדובר במנהג בעייתי וכל תוקפו נובע מאי מחאה, אינם נזכרים, ומופיעה רק מסקנתו של רש"י הלכה למעשה "לא משנינן מנהגא". רבינו משה מקוצי הביא את שיטת רש"י בצורה מרומזת, שאינה מעוותת את עמדתו ההלכתית של רש"י, ח"ו, אך איננה סותרת במפורש את דעת ר"ת ור"י.
♦

ז. רבי פרץ מקורביל

בדור אחרי הסמ"ג, עסק גם רבי פרץ מקורביל, ראש חכמי צרפת בדור האחרון שלפני גירוש היהודים ממנהקא), בעניין החיוב בזלו"ק בחו"ל. בהגהותיו לספר תשב"ץ קטן חלק רבינו פרץ על שיטתו של המהר"ם מרוטנבורגקב), ולפיה אכן מצווה זו חלה בחו"ל, וכתב:
"מיהו[104]אין[105]ליתן הזרוע לכהן[106] כדפ"ה כי פ"ק דשבת גבי ההוא דרב חסדא דהוה נק' מתנתא דתורא בידי'ה[107] ופ"ה הכי דה"נ דהשת' נהוג כר' יאשיה[108] גם במתנות דאינה נוהגת אלא בארץ אך בימי רב חסדא לא נהוג כ"א בראשית הגז ולא במתנות אבל עכשיו נהוג כר' יאשיה גם במתנות כהונה היכי דכי האי' נהוג כר' יאשיה בראשית הגז ולא מחינן בידיהו השתא נמי נהוג כר' יאשיה גם במתנות ולא מחינן בידיה כפ"ה פ"ק דשבת, וא"כ גם עכשיו אין צריך שום מתנה[109] לכהן"[110].
רבינו פרץ אינו מזכיר כלל את שיטתו של ר"י, ובמקומה מובאת דעתו של רש"י מתוך הפירוש למסכת שבת. בניגוד לרבינו משה מקוצי, הציג רבינו פרץ את שיטת רש"י כך - מנהג אי נתינת זלו"ק הוא מנהג חדש, שלא נהג בימי התלמוד, וגם המנהג שנהג בימי התלמוד, שלא ליתן ראשית הגז, מקבל הכרה ברמת אי המחאה בלבד. סביר להניח כי רבינו פרץ בחר להביא את דברי רש"י במלואם, שלא כבסמ"ג, על מנת להיטיב ולהתמודד עם פסיקתו של המהר"ם מרוטנבורג. שיטת ר"ת ור"י נדחתה על-ידי המהר"ם בתשובה מפורטת אך חלק גדול מהשגותיו אינן מהוות קושיא על שיטת רש"י המקורית. אם אכן הכיר רבינו פרץ את תשובתו של המהר"ם, שהיה אחד מרבותיו, הרי שבהגנתו על המנהג מפני פסק ההלכה של המהר"ם העדיף להסתמך על שיטת רש"י דווקא.
רבינו פרץ מוסיף את שיטתו שלו, לפני הבאת דברי רש"י, אך כאן קיימים הבדלי נוסחאות בין עדי הנוסח, כדלקמן:
לפי נוסח א' המנהג שלא ליתן זלו"ק הוא, לכאורה, פסק הלכה, ואין לסטות ממנו. לעומת זאת לפי שתי הנוסחאות האחרות, מדובר במנהג שניתן לפעול לפיו, אך בוודאי שאין כל מניעה מנתינת זלו"ק. אין ספק שנוסח א' אינו מתאים לדברי רש"י שהביא רבינו פרץ לתמיכה בשיטתו, שהרי רש"י קבע שהיחס למנהג אי-הנתינה הוא אי-מחאה בלבד.[113]
אולם, נראה שאין זו כוונת הדברים, שהרי במסקנת דברי רבינו פרץ, אחרי הבאת דברי רש"י, גורסים שני עדי הנוסח של נוסח א’ "אין צריך ליתן שום מתנה לכהן", כמו עד הנוסח של נוסח ג'. לעומתם, גורסים שם דווקא שניים מעדי הנוסח של נוסח ב' "אינ' ליתן שום מתנה לכהן"[114]. לפיכך, נראה כי רבינו פרץ אימץ את שיטת רש"י, כפי שהכירה מהפירוש למסכת שבת, וחילופי הנוסחאות אינם משקפים שוני מהותי.
♦

ח. המנהג בפועל והעמדה ההלכתית הכללית

כל החכמים שדעותיהם הובאו לעיל, מזכירים בדבריהם כי המנהג הכללי הוא שלא ליתן זלו"ק לכהנים, ועובדה זו היא נקודת המוצא של הדיון ההלכתי. בניגוד למצב באשכנז שלפני תתנ"ו, אין רמז כי היה מי שנתן זלו"ק מתוך הכרעה הלכתית, ואף לא מתוך חומרה. הדיון ההלכתי עצמו מתנהל, ברובו, על בסיסה של שיטת ר"ת ור"י, ולפיה מנהג אי הנתינה משקף את ההלכה והמנהג העולים מן התלמוד. תשובת רש"י, המשקפת תפיסה הלכתית מנוגדת של מנהג זה, אינה נזכרת כלל, וכנראה שתשובה זו, שנשלחה למגנצא, לא היתה ידועה כלל בצרפת, ואילו תמציתה הנמצאת שבפירוש רש"י למסכת שבת, מופיעה לראשונה אצל רבי משה מקוצי, לקראת סופו של המרכז התורני בצרפת, ובהרחבה אצל רבינו פרץ, ממש בסוף ימיו של מרכז זה.
עובדה הראויה לציון, היא כי אין חכם צרפתי אחד הידוע לנו, מהרשב"ם ור"ת ועד לרבינו פרץ, שסבר שיש ליתן זלו"ק בזמנו ובמקומו. תמימות דעים זו לגבי אי חלותה של המצווה ייחודית היא לחכמי צרפת והיא לא התקיימה באשכנז ובפרובנס בתקופה זו ואף לא בספרד.
♦ ♦ ♦
מיהו אין ליתן הזרוע לכהןקח)
ומיהו אין צריך ליתןקט)
נהגו שלא ליתן לכהן שום מתנהקי)