ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
ברכה על הלל של מנהג
א. ברכה על מנהג לדעת הרמב"ם
בחידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם פי"א מברכות הט"ז כתב בדעת הרמב"ם שאין מברכין על מנהג כהלל של חוה"מ ושל ר"ח. ויש לעי' לדעתו למה יברך על מצוה של יו"ט שני של גלויות, כמצה בליל השני, שמברך עליה וציוונו, והרי אינו אלא מנהג? ומכמה מקומות בדברי הרמב"ם לא נראה שדעתו כהר"ן, שיו"ט שני הוא תקנה קבועה וחשיב יותר ממנהג.ועל כן כתב הוא שעיקר הטעם שאין מברכים על המנהג לדעת הרמב"ם אינו משום שא"א לומר 'וציוונו' (כמש"כ רש"י בסוכה מד. ד"ה מנהג), דהלא לדעת הרמב"ם בהל' ממרים גם על מנהגות איכא לא תסור. אלא עיקר הטעם לדעת הרמב"ם הוא משום שברכת המצות היא רק על מצוה ולא על מנהג, וכל דבר שתורת מנהג עליו לאו בכלל ברכת המצות הוא.
וחידש עוד, דאין נפק"מ מה שֵם המחייב, אי מחמת מנהג או מחמת מצוה, אלא מה שם הדבר בעצמו - אי שמו מנהג, כערבה ביום השביעי דחג, או תורת מצוה לו בעצם החפצא שלו, כמצה ולולב ביום טוב שני של גלויות. ועל כן כתב הוא שלדעת הרמב"ם שפיר מברך על מצות של יו"ט שני של גלויות, שתורת מצוה לו.
ולהלן באר עוד שם, שכן נראה דעת ר"ת (בסוכה שם עמוד ב, ד"ה כאן במקדש), שכתב שיש לחלק בין הלל לבין ערבה, שערבה אינה אלא טלטול בעלמא ותורת מנהג לה, משא"כ הלל, שהברכה עליו הוא מחמת עצם שם ההלל שבו, כקורא בתורה. וכמו שהביא שם מדברי הגה' מימוני פ"ג ממגילה, שהשווה קריאת הלל לקורא בכתובים, שמברכים עליהן כדתניא במס' סופרים (פי"ד ה"א). ואם כן, מבואר שיש לחלק בין דבר שבעצמותו מצריך ברכה, לדבר שאין בעצמותו מחייב של ברכה, כערבה.
אמנם, הא עכ"פ הרמב"ם הלא פליג עם ר"ת בברכת ההלל של מנהג. ובזה באר שם הרי"ז את פלוג', שנחלקו ביסוד הברכה על כתובים - האם הברכה היא, כברכת המצות, וזו דעת ר"ת והגה' מימוני בשם הראבי"ה, וממילא השוו גם הלל לזה, שמברכים על כך, מכיוון שבעצמותו הוא דבר שמברכים עליו. ואילו לדעת הרמב"ם הברכה על קריאת הכתובים היא משום שהתורה עצמה בעי ברכה (כדברי הגר"ח על ברכת התורה בכלל), ואינה כלל משום ברכת המצות, ועל כן אין להביא ממנה ראיה לברכת ההלל, שמכיוון שרק תורת מנהג עליה אין מברכין עליה. אלו הן תו"ד לפי הבנתי, עי' שם.
ולכאורה הדברים תמוהים, ונראים סותרים רישא לסיפא. דהרי בתחילה באר את דעת הרמב"ם לעניין יו"ט שני, שהוא סובר שברכת המצות תלויה בשאלה אי תורת מצוה עלה או תורת מנהג עלה. ולהכי מברכין על מצה ביו"ט שני, כי תורת מצוה עליו. ומשמע שהלל, עכ"פ כשהוא אינו שלם, ליכא עליה תורת מצוה, אלא הוא נחשב כטלטול ערבה וכדו' (שהוא מקור דברי הרמב"ם מהגמ'). ובסיפא של דבריו באר בדעת ר"ת וראבי"ה, דלהכי מברכין על הלל בר"ח, משום שתורת מצוה עליה בעצמותו, כקורא כתובים, שגם עליהן הברכה היא לא מתורת קריאת התורה, אלא מתורת דבר שבעצמותו יש עליו שם מצוה, שמברכין עליו ככל מצות ת"ת.
וכפי הנראה, ביאור דעתו של מרן זלל"ה הייתה לחלק בין גדר דבר ששם מצוה עליו, כיו"ט שני ששם מצוה עליו לגמרי, לבין הלל שאינו שלם, שאינו בגדר שם מצוה, ועל כן הרמב"ם סובר שאין לברך על הלל שאינו שלם.
ודעתם נראה שבאר, שהם סוברים שהוא כברכה על התורה, דהיינו מחמת שם מצות ת"ת, שתקנו עלה ברכה נוספת לכבוד הציבור, מחמת זה שמתקיים המצוה ללמד תורה בציבור, ועל כן, מה לי הלל שלם ומה לי חצי הלל, כל שהאדם לומד תורה כזו שתיקנו עלה ברכה בפ"ע, הלא מתקיימת המצווה על ידו, ובעי ברכה (וזה קצת צ"ע, שבתחילת דבריו שם, בביאור הגה' מימוני, נראה שלא באר כן את דבריו, אלא הסביר שהוא משום שתקנו ברכה על עצם קריאת הכתובים והלל. אבל כן הוא ביאור דבריו בהכרח, לפי מסקנת דבריו במחלוקת הרמב"ם עם בעלי התוס'). וצריך עיון.
אמנם, לולי דבריו אמינא ביאור חדש בדברי הרמב"ם, שהרמב"ם כלל לא נכנס לחלוקה בין דבר שתורת מנהג לו לדבר שתורת מצוה לו, כדברי ר"ת בחילוק שבין ערבה, שהיא טלטול בעלמא, להלל.
אלא שהטעם לחלק בין מצוות מצה דיו"ט שני, שמברכים, להלל בר"ח וחולו של מועד של פסח, שאין מברכים, אף דתרוויהו תורת מנהג להן, הוא כך - ביו"ט שני הברכה היא חלק מהתקנה של המנהג, שאם לא היתה ברכה, הרי היה ניכר שאין כאן יום שהוא כספקי דיומא של יום ראשון, שהוא יסוד התקנה של יו"ט שני, דאף דהכא בקיאים כו"ע בקביעא דירחא, עכ"פ חיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו. ונמצא דצורת יום טוב שני בכל ענינו בעי להיות דומה ליום ראשון, ועל כן מסתברא שחלק מהתקנה היה לברך, והברכה היא חלק מהתקנה (וכמו שנתבאר בירחון האוצר גיליון ג' - אייר תשע"ז, לעניין ספה"ע וברכת כהנים).
אבל בכל דבר שתורת מנהג לו, אף אם יהיה לו צורת מצוה, כמו הלל בחוה"מ פסח וכדו', לדעת הרמב"ם אין מברך עליו כל עיקר. משא"כ דעת רבותינו בעלי התוס' לחלק בין מנהג למנהג, ולא לדמות ערבה להלל. דהלל, אף שאינו שלם הוי כקורא בכתובים, שמברכים עליהם, וה"ה כל דבר שהוא חשוב מצד עצמו לברך, ולא כערבה, שאינה אלא כטלטול בעלמא. וזה מבואר.
♦
ב. הלל בחוה"מ פסח לדעת הרמב"ן משום שמחה או מקרא קודש
אעתיק כאן עוד גרגיר מחידושי אודות דעת הרמב"ן לעניין הלל בחוה"מ פסח, בעקבות שהתעוררנו לכך בימי פסח תש"פ, שנאלצנו מחמת נגיף הקורנה, להתפלל ביחידות, ובאנו לדון אם לצרף את דעתו לברך בחוה"מ פסח, למי שנהג שלא לברך בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, אלא רק הש"ץ מוציא הקהל, כדברי הכתר ראש בשם הגר"א (הלכות תפילה לט) ובתוספת מעשה רב (הלכות ר"ח אות מ) בשם הגר"ח.הנה, דעת הרמב"ן בלקוטות, המובאת בר"ן בפ"ב משבת בסוגי' דחנוכה (הובא בכס"מ שם), דיש לחלק בין הלל דר"ח להלל של חוה"מ פסח, שעל אף שהלל של ר"ח הוא מנהג בעלמא ואין מברכין עליו, אבל הלל של חוה"מ פסח הוא חיוב דרבנן לקרוא הלל בדילוג, שמכיוון שאקרי מועד ואסור במלאכה יש חיוב מדרבנן לקרוא בו הלל. וראייתו מסוגי' דברכות בפ' היה קורא, עיי"ש.
ולכאורה יש לעיין, דהרי מבואר בגמ' ערכין י' דחיוב גמירת ההלל ביום ראשון של פסח הוא מחמת המועד. ומכיון שבפסח אין חילוק קרבנות, ההלל של יום הראשון חשיב כהלל לכל המועד. וא"כ, מהיכי תיתי להוסיף בו חיוב, אפי' מדרבנן, של הלל שאינו שלם מחמת המועד.
ויתכן לומר, עפ"י דברי הרמב"ן גופם בסה"מ שורש ראשון, שהלל ברגלים הוא מדאורייתא מחמת חיוב השמחה שבהן, וכמש"נ וביום שמחתכם וגו', שמחמת כן יש חיוב שיר בשעת הקרבן ושלא בשעת הקרבן, עיי"ש.
ולפי דבריו, החילוק בין פסח, שאין בו חילוק קורבנות, ולכן יש בו חיוב הלל רק ביום הראשון, לסוכות, שיש בו חילוק קורבנות, ולכן יש בו חיוב הלל בכל יום, הוא בהכרח בדין השמחה. שבפסח, מכיוון שאין בו חילוק קרבנות אין בו אלא חיוב שמחה של שיר, ובפסח מהני שמחת היום הראשון לשמחת כל הימים, כי כל הימים חשובים כחיוב שמחה אחת שאין חילוק בימים בקורבנותיהם.
אולם, מכיוון שכל הימים חשובים כמועד לעניין איסור מלאכה, אכתי יש לחייב בהו מדרבנן הלל, ונתנו חכמים היכר לעשותו בדילוג. ונמצא דלדבריו אין דין 'מועד' כשלעצמו מחייב הלל שלם, אלא רק אם יש חיוב מחמת השמחה, אולם מדרבנן חייבו מחמת עצם המועד.
ויש לעי' קצת לדברי הרמב"ן, האם דין דילוג בהלל של פסח הוא ממש כמנהג הדילוג של ר"ח, כטעם המעשה רב לחלק לעניין שמיעת יאמר נא ישראל וכו' מפי הש"ץ רק בימים שאין גומרים ההלל, שאם לא ישמע היטב אין בכך הפסד, שהרי בין כך ההלל הוא בדילוג. ואולי אם הוא חיוב גמור מדרבנן, וההלל בדילוג הוא מעיקר דינא, שמא דין אחר הוא. ובפשטות אין חילוק.
עוד הסתפקנו בדין הלל בר"ח, לנוהגים עפ"י המעשה רב, האם להעדיף ציבור על פני הקפדה אחרת, כגון בק"ש, וכגון מי שנמצא במנין שמקדימים להתפלל שמונה עשרה קודם הנץ, והם אוחזים בהלל, והוא מקפיד לקרוא ק"ש קודם הנץ. האם יצטרף עימם להלל בר"ח, כדי להרוויח את דין הציבור, שאולי הלל זה לא תוקן אלא בציבור, או דילמא יקרא הלל ביחיד, ואולי אף לא יברך, כדי לא להפסיד את הקפדתו לקרוא קודם הנץ. ומסברא יש להעדיף דאורייתא ע"פ מנהג, ומצד שני יש להעדיף דבר שיכול לקיים מיהא אף לדעת הרמב"ם (כפשטות מתני' דברכות אם יכול לעלות ולקרוא וכו') בדיעבד אחרי הנץ, מלהפסיד את המנהג והברכה לגמרי, ויש לעיין.
♦
ג. בדין הלל בליל פסח ליחיד
עוד דבר שדנו בו השתא הוא בדין הלל בליל פסח ליחיד, אם יברך או לא.הנה, המנהג כאן בארצנו הקדושה, כמעט בכל העדות, הוא כדעת מרן השו"ע (סימן תפז סעיף ד) שאומרים הלל בנעימה בביהכ"נ בליל התקדש חג ומברכים עליו, כדתניא במסכת סופרים (פ"כ ה"ט)[2]. ויש לדון האם יש לנהוג כן ביחיד.
והנה, בטור הובאו ב' דעות אם מברכין על הלל של ליל הסדר מחמת שהוא מופסק באמצעו בסעודה. והמשיך שם הטור שעל כן, מי שנוהג כמסכת סופרים, לברך על ההלל בבית הכנסת, יצא ידי הכל, שהרי הוא אומר הלל בשלימות שאינו מופסק בסעודה. ולפי זה ה"ה בהלל ביחיד.
אולם, לפי מש"כ הר"ן על הלכות הרי"ף בער"פ, עפ"י רב האי גאון, שהטעם שאין מברכים על הלל בלילי פסחים הוא משום שהוא נאמר בתורת שירה ולא בתורת קריאה, כבשאר הלל. והביא שם הר"ן, עפ"י הרשב"א, דלפי זה ביאור מאי דתניא במסכת סופרים ובירושלמי שמברך על הלל בלילי פסחים הוא דווקא על הלל הנאמר בביהכ"נ. הרי משמע שהוא דין בביהכ"נ דווקא ובציבור.
דהנה, בעיקר הדבר הלא מבואר שהלל של שירה הוי כהגדה ותפילה, ואין מברכים אלא על מעשה, שהברכה מעלה אותו והופכתו לשם של מעשה מצוה (עי' בחידושי הריטב"א פסחים ז:[3]), ועל כן כשם שאין הוא מברך על ההגדה, כן אין מברך על הלל שבתוכה.
אלא שבביהכ"נ נראה לומר שהברכה היא חלק מהאמור (תהלים לד ד) גַּדְּלוּ לַיהוָה אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו', והיינו שהברכה היא ה-'גדלו לה' אתי' שהיחיד מברך עם כל הציבור, 'ונרוממה שמו יחדיו' הוא ההלל. וכמו דתניא שם להדיא במסכת סופרים שזה טעם אמירתו בביהכ"נ, ואי לכך פשיטא שרק בציבור יש לנו לברך.
וכן נראה פשוט יותר לדינא, אלא למי שפשיטא ליה דאיכא ברכה על הלל דלילי פסחים, והוא מכלל הימים שהיחיד גומר בהם ההלל, כפשיטות מסכת סופרים ודלא כרב האי בתשובה הנ"ל, ורק רצוי לומר קודם הלל שלם, כבטור, הוא יברך על הלל אף ביחיד.
♦ ♦ ♦