מחבר שו"ת אך טוב לישראל
אם יש למנוע לימוד תורה דרבים בעת המגיפה[2]
שאלה
ניסן תש"פעמדתי ואתבונן אודות מגיפת 'הקורונה' הפושטת בכל העולם לתקפ"ץ, שחלק מהוראות הרופאים וחכמי הרפואה הן שלא להיות בקיבוץ אנשים. וניתנה ההוראה לסגור את כל מקומות לימוד התורה, ורבים נפשם לשאול הגיעו, תורה מה תהא עליה? ומנגד צווח הכתוב ואומר "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד, טו). ונחלקו חכמי ישראל מהי הדרך הישרה שינהג בה האדם, אם לשמוע לכללי הרפואה, או להמשיך בלימוד התורה ברבים. ואמרתי אעבור פרשתא דא ואתנייה בעזרת צורי וגואלי, ויהי רצון שלא תצא תקלה תחת ידי.
♦
תשובה
איתא בכתובות (דף עז ע"ב), דרבי יהושע בן לוי הוה מיכרך בבעלי ראתן [חולים בעלי חולי מדבק מסוכן] ועסיק בתורה, אמר: "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה, יט) - אם חן מעלה על לומדיה, אגוני לא מגנא? ופירש"י מיכרך בהו - נדבק אצלם בשעה שעוסק בתורה ומושיבן אצלו ומובטח הוא שתגין התורה עליו ולא יוזק.עוד איתא בגמרא, רבי חנינא בר פפא שושביניה דמלאך המות הווה, כי הוה קא ניחא נפשיה, אמרו ליה למלאך המות: זיל עביד ליה רעותיה. אזל לגביה ואיתחזי ליה וכו', אמר ליה: אחוי לי דוכתאי, אמר ליה: לחיי. אמר ליה: הב לי סכינך, דלמא מבעתת לי באורחא, אמר ליה: כחברך רבי יהושע בן לוי בעית למיעבד לי? אמר ליה: אייתי ספר תורה וחזי, מי איכא מידי דכתיב ביה דלא קיימתיה! אמר ליה: מי איכרכת בבעלי ראתן ואיעסקת בתורה? ואפילו הכי, כי נח נפשיה אפסיק ליה עמודא דנורא בין דידיה לעלמא, וגמירי, דלא מפסיק עמודא דנורא אלא לחד בדרא או לתרין בדרא.
ופירש"י שושביניה - אוהבו ורגיל אצלו מלאך המות. מי איכרכת בבעלי ראתן ועסקת בתורה - כדהוה עביד איהו שהיה מסכן בנפשו לכבד את התורה. ע"כ.
והנה, מהנהגת רבי יהושע בן לוי שהיה כרוך עם בעלי ראתן, ולמה שזכה שנכנס חי לגן עדן, כמבואר שם בגמרא, משמע דיש לאדם להסתכן בשביל לימוד תורה. אולם, הנהגת רבי חנינא בר פפא לא היתה כן, שהוא לא סיכן עצמו עם בעלי ראתן.
איברא, דבגמרא מבואר שגם שאר אמוראי סברו כרבי חנינא בר פפא ולא היו מסתכנים כלל, שאמרו בגמרא, מכריז רבי יוחנן: הזהרו מזבובי של בעלי ראתן. רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה. רבי אלעזר לא עייל באהליה. רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה.
ופירש"י הזהרו מזבובי בעלי ראתן - זבובים השוכנים עליו קשות להביא אותו חולי על איש אחר. בזיקיה - במקום שתנשב רוח אחת על שניהם. ע"כ. הרי שהיו נזהרים שלא להתקרב לבעלי ראתן, ואפילו לא לאכול מביצים שהיו במבוי עם חולה שכזה. והפליגו עד מאד בחששם כציווי התורה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד, טו).
איברא, שיש לעיין על הנהגת רבי יהושע בן לוי שנשא קל וחומר ואמר אם חן מעלה אגוני לא מגנא? ומכח הק"ו סיכן עצמו, ומה ראה חשיבות כל כך גדולה בדבר עד כדי כך שהוא החליט לסכן את עצמו?
ומדברי רש"י נראה שלא היה בזה רק משום לימוד תורה, אלא גם משום כבודה של תורה, דריב"ל היה בזה כבוד תורה, שכן כתב: שהיה נדבק אצלם בשעה שעוסק בתורה ומושיבן אצלו. ע"כ. ולא כתב בפשטות שהיה לומד עמהם, אלא שהיה נדבק בשעה שעוסק בתורה, ומשמע שלא היה זה כדי ללמוד עימם. וכן מורה לשון הגמרא, דריב"ל מיכריך בבעלי ראתן ועסיק בתורה, ולא קאמר רק שהיה לומד עימם. הרי שלא רק משום ביטול תורה עשה כן, אלא עשה כן לכבודה של תורה, שהראה שבכח התורה לשמור אפילו במקום דשכיח היזקא. וכן נראה עולה ממה שכתב החתם סופר בנדרים (דף פא ע"א) שלחו מתם הזהרו בערבוביתא, הזהרו בחבורה, הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה. פירוש, הזהרו בערבוביתא ואפילו הכי הזהרו ללמוד תורה בחבורה, אף על פי שעי"ז א"א להזהר כ"כ מערבוביתא, שהרי בני החבורה בני עניים שמהם תצא תורה וא"א בלי ערבוביתא, מ"מ זכות התורה יגן כדריב"ל דהוה מיכריך בבעלי ראתן ועסיק בתורה. עכ"ד. ומשמע שזכות התורה תגן עליהם גם בשעה שלא לומדים, שהרי לא בכל שעה שנמצאים עם בני העניים לומדים, ואפילו הכי יש לסמוך על התורה דאגוני מגנא.
ומעתה יש לעיין, דאם עשה כן ריב"ל להראות שהתורה מגינה על לומדיה, הרי אמרו בגמרא בסוטה (דף כא ע"א) דהתורה מגינה מהיסורים גם בעידנא דלא עסיק בה. ואמאי קאמר בגמרא דהוא היה עושה כן רק בשעה שעוסק בתורה.
איברא, דהריטב"א (שם ד"ה ריב"ל) כתב, דאפילו היכא דלא עסיק בתורה היה מכריך בהם, וכדאמרינן בסוטה (דף כא ע"א) כי נר מצוה ותורה אור דאורייתא אפילו בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא לעוסקין בה לשמה.
אולם, בגמרא מבואר דהוא היה עושה כן בשעה שעסק בתורה, וכן פירש בשיטה מקובצת (שם ד"ה כי הוה), לא קיימת כרבי יהושע מי כרכת בבעלי ראתן, כלום בטחת בתורתך להתכרך ולהטפל עמם בשעה שהיו לומדין כמו שעשה רבי יהושע. ובדרך זו פירש החתם סופר (פרשת בשלח) את הפסוק "אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה וגו' לא אשים עליך" – שאם ילמד לאחרים תורה, אפילו חולים חולי המדבק כבעלי ראתן "לא אשים עליך" כריב"ל בשעתו ע"ש דבריו.
ויש לבאר בזה ע"פ דברי המהרש"א (חידושי אגדות, סוטה דף כא ע"א ד"ה אלא) שכתב, דתורה אגוני מגנא רק מן היסורין ולא מן המיתה. ע"כ. וכאן הא הוה סכנת נפשות, ובשעה שעוסק בתורה אמרינן בגמרא דאגוני אגנא ואצולי מצלא, והיינו מגינה מהיסורים ומצילה ממיתה, כמובא בשבת (דף ל ע"א) במעשה דדוד המלך ע"ש. ולכן מבואר שהוא היה עושה כן דווקא בשעה שעסק בתורה.
♦
א. ב.
ומעתה יש לדון אם יש לנהוג כן להלכה וללמוד מהנהגת רבי יהושע בן לוי. ולפום ריהטא יש לומר דלפי מה שרוב חכמי ישראל לא נהגו כן, משמע שאין הלכה כריב"ל, דקיימא לן (ברכות דף ט ע"א ועוד) יחיד ורבים הלכה כרבים.אלא שכבר דנו הפוסקים, אם פסקינן בכל פלוגתא הלכה כריב"ל, וכתבו התוספות בעבודה זרה (דף לה ע"א), דקי"ל הלכה כריב"ל אף לגבי ר' יוחנן וכ"ש לגבי שמואל, דהא (עירובין דף מז ע"ב) שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכן פסק ר"ח. וכן בסדר תנאים ואמוראים פסק הלכה כריב"ל בכ"מ. ע"כ. וכן מתבאר מדברי הרשב"א בעירובין (דף פא ע"ב) שכתב: דאף על גב דנחלקו עליו ר' יוחנן ושמואל ורב חסדא הלכה כריב"ל לגבי כולהו. ע"כ. וכן הביא הרא"ש בחלה (פ"ב מ"ב), שבסדר תנאים ואמוראים כתב דהלכה כריב"ל בכל מקום. ע"כ. וע"ע במ"ש הרב בן ידיד על הרמב"ם (הלכות ברכות פרק ד הלכה ד, ובמ"ש עוד בהלכות עבודת יום הכיפורים פרק ה הלכה כח).
אולם, בסדר רב עמרם גאון (הרפנס סדר תפילה) כתב וז"ל, ותו שאלתם מהו לסמוך על דברי ריב"ל ושיצטרפו תשעה ועבד בשעת הדחק (ברכות דף מז ע"ב)? אין הלכה כריב"ל ואין עושין בה מעשה. ע"כ. הא קמן דלא בכל מקום פסקינן כוותיה. ובפני יהושע בראש השנה (דף כז ע"ב) כתב, דבעל הלכות גדולות פוסק בכל מקום הלכה כר' יוחנן לגבי דריב"ל. גם בחתם סופר בשבת (דף ט ע"ב ד"ה בתספורת) הביא שפסק הרי"ף ז"ל שם דאין הלכה כריב"ל. ע"ש.
וכן מבואר בדברי רבותינו, שבמקום דאיכא רבוותא בתראי דלא כריב"ל - לא פסקינן כוותיה. וכ"כ הריטב"א בבבא בתרא (דף צו ע"א), ובתוספות הרא"ש בברכות (דף מח ע"א), ובתוספות רי"ד בעבודה זרה (דף סו ע"ב). וכן כתב הרב זרע יצחק בגיטין (דף לה ע"ב ד"ה ליחוש) דהני כללי דכיילי לן רבנן פלוני ופלוני דתנאי הלכה כפלוני היינו בסתם אבל כד מוכח דאמוראי או גמ' ס"ל איפכא הכי פסקינן. וע"ע בכנה"ג (כללי הגמרא אות נ), וביד מלאכי (כללי התלמוד כלל שא וכלל תקעב), ובשו"ת דברי יציב (חלק או"ח סימן פח).
ומסתמות הגמרא בנידון דידן נראה דלא קיימא לן הכי, דמלבד מה שזכרו בגמרא בכתובות שם, דהיו אמוראים שהיו מתרחקים מבעלי ראתן, בכל תכלית ההרחקה, הא סתמא דגמרא בב"ק (דף ס ע"ב) ת"ר: דבר בעיר - כנס רגליך, שנאמר: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר". ומשמע דעל כולם נאמר דין זה, בין תלמידי חכמים ובין לומדי התורה. וכן היה פשוט להורות.
♦
אלא שנסוגתי אחור בהביטי, לדברי הרב משך חכמה (ס"פ תרומה) שכתב וז"ל: דעל ת"ת דרבים צריך למסור עצמו למיתה ולסכן עבור זה. עכ"ל. וראייתו, ממה שיהושע נענש על שלא עסק בתורה בעת המלחמה (עירובין דף סג ע"ב). ודבריו חידוש ופלא, שצריך להסתכן כפשוטו עבור ת"ת דרבים.
ונמצא לו חבר, הוא הגאון רבי אלחנן וסרמן בקובץ שיעורים בכתובות (סימן רעז), גבי עובדא דריב"ל דהוי מיכרך בבעלי ראתן ועסיק באורייתא, והקשה דהלא מבואר בגמ' דהיכא דשכיח הזיקא לא סמכינן אהא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין. ותירץ, דצ"ל דזהו דוקא בשאר מצוות, אבל לימוד התורה שאני וכדיליף מק"ו אם חן מעלה וכו'.
ואחר המחי"ר, דבריהם תמוהים להלכה, דמאחר שראינו שכל האמוראים לא נהגו כן ולא עשו כן, משמע דלא שמיע ליה כלומר לא ס"ל הכי שיש לסכן עצמו ללימוד התורה. גם מה שהלך בדרכם בספר חשוקי חמד בכתובות (דף עז ע"ב ד"ה מיכרך), שכשנופלים פגזים יש ללכת ולנסוע למסור שיעור, דהכל תלוי בחשש הסכנה ואי הווה שכיחא היזקא אסור לו לסמוך על הנס.[3]ועלה במחשבה לפני להביא ראיה מהאי דאיתא בגמרא בקידושין (דף כט ע"ב), דהוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי, דכי הוו עיילי בתרין אפי' ביממא הוו מיתזקי, אמר להו: לא ליתיב ליה לרב אחא בר יעקב אינש אושפיזא, אפשר דמתרחיש ניסא. על, בת בההוא בי רבנן, אידמי ליה כתנינא דשבעה רישוותיה, כל כריעה דכרע נתר חד רישיה. אמר להו למחר: אי לא איתרחיש ניסא, סכינתין. ע"כ. ויש לעיין הלא היה זה בבית המדרש, וכיון שבאו ללמוד תורה דרבים כיצד היו יכולים להזיק להם?[4]
ועוד יש להעיר ממ"ש המהרש"א (שם ד"ה אפשר) שלא חשש אביי שינכו מזכויותיו של רב אחא בר יעקב כיון שידע שיתפלל ובכהאי גוונא אין מנכים לו מזכויותיו. ע"כ. ולכאורה, אמאי לא קאמר דתעמוד לו זכות הרבים הלומדים תורה שלא ינכו לו מזכויותיו[5], ועל כרחך דגם בכהאי גוונא מנכים לו מזכויתיו. וכיוצא בזה ראיתי בשו"ת הרי יהודה (ח"ב סימן ד אות ג בהערה), שכתב דאפשר דריב"ל סביר וקביל שינכו לו מזכויותיו ובלבד שילמד תורה לאחרים.
ומכאן יש להעיר עוד, על מה שכתב הרב אהבת איתן בכתובות (שם), דיש לדקדק איך מגינה על הנכרך בבעלי ראתן, הא שכיח היזקא, ואמרינן בפסחים (דף ח ע"ב), דהיכא דשכיח היזקא, אפילו שלוחי מצוה ניזוקין [ולכן העיר אליהו הנביא לר' יוסי, למה נכנסת להתפלל בחורבה – בברכות דף ג ע"א]. ונראה לי, דהגנה דתורה עדיפא ממצוה, ומגינה אף היכא דשכיח היזקא[6], ועוד דלימוד לאחרים הוה זכות גדול. ובזה אתי שפיר דסמך על הנס, אף על גב דבעלמא קיי"ל דאין סומכין על הנס, היינו ביחיד, אבל בצורך רבים סומכים, עכ"ד. ולפי האמור זה אינו, דהגם שהיו נכנסים לבית המדרש ללמוד, והווה תלמוד תורה דרבים וצורך רבים, הזיק המזיק, וגם רב אחא בר יעקב חשש לניכוי זכויות. וכן כתב להעיר ע"ד הגרי"ח סופר שליט"א בספרו מנוחת שלום (חלק יב סימן נח) ע"ש.
שוב ראיתי להגר"מ שטרנבוך שליט"א בתשובות והנהגות (כרך ה סימן שצט) שהביא דברי המשך חכמה הנ"ל, וכתב ע"ד, ונראה שהגאון בעל "משך חכמה" לא נתכוון כפשוטו שמחויב למסור עצמו למיתה בשביל ת"ת דרבים, אלא נתכוון שראוי להסתכן במקום שהסכנה אינה קרובה, עבור ת"ת דרבים יותר מכל מצוה אחרת כיון שתורה מגני ומצלי וגדול זכות ת"ת דרבים. ומה עוד, שעצם הדבר שאינו מחשיב את התורה שהיא חיינו לסכן את נפשו עבורה, זה גופא היה קטרוג גדול בעת הסכנה במלחמת יהושע, וכמבואר במגילה (דף ג ע"ב). ע"כ. הא קמן, שגם בדברי המשך חכמה מעמיד הגר"מ שטרנבוך שאין זו סכנה ודאית[7]. אולם, על דברי הקובץ שיעורים הנ"ל לא שייך לומר כן, שכן הוא מפרש את מעשה דריב"ל, שמפורש בגמרא שהיה בזה סכנה ודאית. וגם ע"ד הקוב"ש כתב הגר"מ שטרנבוך שם: ומיהו אפשר לחלק דהיינו לענין סכנת מחלה שהוא כבידי שמים, שאז י"ל שכח התורה מעלת חן ומצילתו, וגם די"ל דלזה צריך קדושת התורה בדרגת ריב"ל. ע"כ.
ומ"מ אין מכאן ראיה לעת המגיפה דהלא כבר אמרו חז"ל במכילתא דרבי ישמעאל (פרשת בא - מסכתא דפסחא פרשה יא) כתיב "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" – מגיד, משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע שנאמר "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך וגו'" (ישעיה כו, כ), ואומר "הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע" (יחזקאל כא ח). ע"כ. ובגמרא בב"ק (דף ס ע"ב) דרשו להאי קרא ד"ואתם לא תצאו" על דבר בעיר. הא קמן, דאין לחלק בין צדיק לרשע, בעת שניתנה רשות למשחית להשחית.
גם ממה שאמר השטן לר"ח בר פפא, מי אכריכת בבעלי ראתן, אין להביא ראיה שצריך לעשת כן, ובייחוד על פי מה שכתב הגאון רבי דוד הכהן מג'רבא בספרו משגב לדך בכתובות (שם), דמה שאמר כן אינו אלא דחיה בעלמא במילתא דלא הוה ביה. דלעיל קאמר דטעם ישיבתו בגן עדן דלא איתשיל אשבועתיה, ומדקאמר ליה אייתי ס"ת וכו' אולי נתחסד דאף אשבועתיה לא איתשיל, לזה אמר מי איכרכת וכו' דלא הוה ביה. עכ"ד [אמנם, בספר פתח אליהו על התהילים (מזמור טו) לרבי אליהו אילוז ראב"ד טבריה, כתב דבגלל תרוויהו התקיים בו העניין שנכנס חי לגן עדן. ועל פי זה פירש את הפסוקים "מי יגור באהליך ומי ישכון בהר קדשיך" - שיכנס חי לגן עדן, "נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד" - דהיינו דאיכריך בבעלי ראתן המאוסים לכבדם בלימוד תורה - בזה יגור, ואם נשבע ולא ימיר בשאלה - בזה יזכה גם לשכון. ודו"ק. וע"ע בספר דברי יעקב ביאורי אגדות להגר"י עדס נר"ו (עמוד רטז) שגם עמד ע"ז].
♦
ג. ד.
וראיתי לכמה מרבוותא שכתבו להדיא, שאין ללמוד ממעשה דריב"ל, דשאני ריב"ל דנפיש זכותו וקדושתו. וכן נראה מדברי המהר"ל בחידושי אגדות (שם), שכתב על מעשה דריב"ל שהדבקות בתורה הוא שמציל מן המיתה שהתורה היא כולה חיים ולכך היה ניצול מן המיתה, ואין זוכה לדבר זה רק אדם אחד. ע"כ. וכ"כ ההפלאה בכתובות (שם), דריב"ל בגודל האמנה החזקה שלו בתורה שלא עלה בלבו הפחד ביניהם לכך זכה להתהפך המות לחיים. ע"כ. וכ"כ בשו"ת בית דוד לייטר (ח"א סימן כב), דשאני ריב"ל דנפיש זכותיה טובא, ובטוח היה שלא יזיק לו.[8] ע"כ.וכדברים האלה כתב הגאון רבי אפרים שלמה זלמן בספר מספד תמרורים, בהספד על הגאון מסוכטשוב בעל האגלי טל (סימן ע עמוד לג), וז"ל: לא היה לריב"ל דבר יותר טוב ממה שאמרו עליו דאכריך בבעלי ראתן, לפי שהראה בזה שריב"ל בירר הרע מן הטוב עד שנשאר הטוב נקי לגמרי בלי שום התערבות רע וכל שלא נמצא בו שום מציאות הרע א"א להרע לידבק בו, ועל כן ריב"ל שהיה נקי מכל רע היה יכול למיכרך בבעלי ראתן והיה בטוח שלא תדבק בו הרעה, לא כן רחב"פ שלא הגיע למדרגה זו, כי ודאי נמצא בו מעט מזעיר תערובת, לא היה רשאי להכניס עצמו בסכנה פן תדבקהו זבובי בעלי ראתן. עכ"ד. וכן כתב בשו"ת להורות נתן (ח"ו בהקדמה): דרבי יהושע בן לוי זכה למדרגה זו, שזיכך את גופו על ידי דבקות בבוראו עד שנהפך גופו לבחינת נשמה, והראיה לזה שהרי כרך נפשו עם בעלי ראתן ועסק בתורה, ולא חשש לסכן נפשו ולהדבק מחליים, ואף דכתיב "וחי בהם" (ויקרא יח, ה), כי באמת ליכא סכנת חולי על ידי חיבור בבעלי ראתן אלא לבעלי הגוף הגשמיים, אבל רבי יהושע בן לוי נזדכך עד שגופו היה משולל מכל טבע גשמי, כי כולו נהפך רוחני לבחינת נשמה, ולכן היה רשאי לכרוך עצמו עם בעלי ראתן וללמוד תורה, כי גוף שהוא נשמה אינו עלול לקבל שום חולי גשמי. והוא הטעם שזכה ליכנס בגן עדן בגופו. ע"כ.
גם בספר משנת רבי אהרן קוטלר (ח"א עמוד ריד) כתב על מעשה דריב"ל, דהגם שיש בזה חיוב של "ונשמרתם לנפשותיכם", אך ריב"ל חידש מדת חסידות עליונה כזו, ובמידת הביטחון סמך על הגנת התורה שלא יוזק. אף דמאד שכיחא היזקא ומ"מ היתה טענה זו על ר"ח ב"פ שלא נקרא שקיים את כל התורה כולה, והיינו את דרגת החסידות הזו. והענין מבהיל ומפליא. עכ"ד. ומבואר מדבריו דדרגות אלו הם רק לקדושים אשר בארץ המה, הני אמוראי קדישי, ולא כל הרוצה לבא יטול את השם יטול. וכ"כ בספר הערות בכתובות מהגרי"ש אלישיב זצ"ל (שם) דריב"ל עסק בצורה בקדושה ובטהרה ולגביו ליכא סכנה כלל, משא"כ אחד שלא זהיר בזה כ"כ ודאי לכלל סכנה נכנס. וכ"כ הגר"מ שטרנבוך שליט"א בספרו תשובות והנהגות (שם), ובשו"ת אדרת תפארת (ח"ה סימן מו).
גם בשו"ת הרי יהודה (ח"ב חיו"ד סימן ד אות ג - ד), ישב על מדוכה זו, ומסיק, דאין להביא ראיה ממעשי דריב"ל לשאר אינשי[9], וכעין מה דאשכחנא לכמה תנאים שהכניסו עצמם במקום סכנה וידעו שיעשה להם נס כרבי חנינא בן דוסא והערוד (ברכות דף לג ע"א) ונחום איש גמזו שהיה שוהה בבית רעוע (תענית דף כא ע"א), וידעו שלא ינזקו ולכן לא הווה גביהם מקום סכנה כלל. וזכר לדבר ממ"ש הפוסקים דאין להקשות אם המצא ימצא בש"ס הפך ממ"ש רבנו יהודה החסיד בצוואתו כי הראשונים נפיש זכותייהו וכמ"ש מהרש"ק בשו"ת קנאת סופרים (דף לט ע"ד ד"ה ובדבר) והגאון צמח צדק בפסקי דינים (ח"א חיו"ד סימן קטז ד"ה הנה), והרב חנא וחסדא (ח"ב דף רכה ע"ב ד"ה והנה שם) ועוד. עכת"ד.
אולם, יש להעיר, דבמה שציין ממעשה דרחב"ד והערוד, כבר עמד על זה המהרש"א בברכות (שם בחידושי אגדות) והקשה, היאך הכניס עצמו למקום סכנה? ומייתי לדברי הירושלמי בברכות (פ"ה ה"א) שהיה רחב"ד בתפלתו ובא חברבר והכישו ולא הפסיק מתפילתו וחברבר היינו ערוד. עכ"ד. אולם בעיון יעקב ברכות (שם) כתב לתרץ, דשאני ר' חנינא בן דוסא שהיה מובטח בעצמו שתהיה הצלה על ידו, ולכן סיכן עצמו להציל הצבור מסכנה ונזק, ולהציל רבים מסכנה, מותר היה לו לעמוד במקום סכנה. ע"ש. וכיו"ב כתב הרב חיד"א בפתח עיניים בברכות (שם), דבצדיק גמור שיודע שלא חטא גם בגלגולים אחרים אין לו חשש שיעמוד במקום סכנה ולכן לא חשש רחב"ד להכניס רגלו לחורו של עכנאי ע"ש דבריו. וכעין זה כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ט חו"מ סימן יב אות ט) דלרחב"ד היה הדבר ברור בעיניו ומובטח לו שיעשה נס על ידו, ואין כאן אפילו ספק סכנה. וכן מצאנו אצל צדיקים כיו"ב שבטחו בזכותם ועמדו במקום סכנה. עכ"ד. וכ"כ בספר חשוקי חמד בבכורות (דף לו ע"ב), וע"ע באנציקלופדיה תלמודית (כרך א ערך אין סומכין על הנס טור תרפ אות ב ערך במקום סכנה), חזינן דאין ללמוד מהני רבנו קדיש והנהגותיהם, ואין לאדם להכניס עצמו לסכנה גם לצורך לימוד תורה דרבים.
♦
ואל תשיבני ממה שמצאנו שרבי עקיבא היה מקהיל קהילות ומלמד תורה ברבים, כמבואר בגמרא בברכות (דף סא ע"ב), שכן הייתה אז שעת השמד, וכמ"ש המהרש"א בחידושי אגדות (שם ד"ה משל). מה גם דבסופו נהרג, ואדרבא איכא מכאן ראיה להיפך[10], דלא אמרינן דתורה אגוני מגנא אפילו בלימוד תורה דרבים. וכן נראה מבואר ממעשה דרבי חנניה בן תרדיון (ע"ז דף יח ע"א), שסיכן עצמו ללמד תורה ברבים ובסוף נשרף[11], וכמו שהוכיחו רבי יוסי בן קיסמא שלא היה לו לעשות כן, שמסכן עצמו. ע"ש. וכ"כ הגאון רבי יוסף בן עיש זצ"ל בספרו בן אברהם על הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ב ד"ה ואני), דמדקאמר ר"י בן קיסמא לר"ח בן תרדיון, מדוע אתה עוסק בתורה? מזה משמע דמה שהיה עוסק בתורה היה שלא ברצון חכמים, ועל זה קאמר, אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר מן השמים ירחמו. עכ"ד. ועיין במ"ש בזה הגאון רבי ישראל חיים יוסף אליקים זצ"ל בספרו שם יוסף (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ב). הא קמן שאין לאדם לסכן עצמו בשביל ביטול תורה דרבים, ול"א דתורה אגוני מגנא היכא דשכיח היזקא. ואפילו בשעת השמד, אם יכול הוא לעשות אותה המצוה ללא שיכניס עצמו סכנה ודאי עדיף, וזאת הטענה שטען לו רבי יוסי בן קיסמא. צא ולמד ממ"ש הגר"ש קלוגר בספרו עבודת עבודה לע"ז (שם דף לח ע"א מדפי הספר), ובשו"ת האלף לך שלמה (חיו"ד סימן שכא), שלאחר שהוכיחו רבי יוסי בן קיסמא חשש רחב"ת שיש לו דין של מאבד עצמו לדעת, ולכן שאלו מה אני לחיי העוה"ב. ע"ש דבריו. וכיוצ"ב כתב בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סימן שנה). ע"ש. ועיין במ"ש הרב כס"מ (בהל' יסודי התורה פ"ה ה"א) בזה. אולם, מצאתי בספר חסידים (סימן תתקנה הוצאת אוצר הפוסקים בשינויי נוסחאות וכת"י אות ג), שגם במעשה דרחב"ת היתה זו שעת השמד, ולפי זה יש לעיין במה נחלק עליו רבי יוסי בן קיסמא שהוכיחו?[12]
ולך נא ראה למ"ש בספר טהרת המים (מערכת ק אות נח), דרבי עקיבא ורבי חנינא ועוד הני שמסרו נפשם על קדושת השם ס"ל דטוב בעיני ה' דהאדם ימסור נפשו לקדש שמו ק"ו מצפרדעים וכמ"ש בפסחים (דף נג ע"ב), ודלא כסברת דניאל. ודע דכל זה בשכבר עמד שם בשעת גזירה או שניסוהו לעבור על דת אבל לילך הוא בעצמו למקום סכנה שיאנסוהו לקדש השם, זה ודאי הוא מתחייב בנפשו וראיה משמואל שאמר "איך אלך ושמע שאול והרגני" (שמואל א, טז, ב) על אף שהיתה הליכתו בציווי ה', דבמקום דאיכא חשש סכנה אין סומכין על הנס[13]. ויש חבילות ראיות דדבר זה הוא מוכרח[14]. וכן מצאתי לרבי דוד מלידא בספרו עיר מקלט בפרשת אמור בפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב מצוה רצז) שכתב כן, דאין לאדם להביא עצמו לידי מצות קידוש השם. ומזה הטעם לא כתבה התורה מעשה דאברהם באור כשדים ע"ש עוד דבריו. ומכאן תוכחה מגולה למה שכתב בספר חובות הלבבות (שער אהבת ה' פרק ו), דמי שהגיע אל המדרגה של יראת השם האמיתית לא יפחד ולא יירא זולת הבורא. וכמו שספר אחד מן החסידים על אחד מהיראים, שמצאו ישן באחד המדברות ואמר לו: האינך ירא מן האריה שאתה ישן במקום הזה? אמר לו: אני בוש מאלקים, שיראני ירא זולתו. ע"כ. ואתה תחזה דלפי האמור, לא ניחא למרייהו בזה דחפץ ה' הוא דהוא עצמו לא ילך במקום סנה דאין סומכין על הנס וכההיא דשמואל. עכת"ד. ושנה דבריו עוד בספר טהרת המים (מערכת הנ' אות נד ומערכת הס' אות נה) דאין ללכת למקום סכנה אפילו לקדש שם שמים כי לא באלה חפץ ה'. עכ"ד. ועיין בשדי חמד בפאת השדה (כרך א מערכת הא' אות יח). וי"ל. ובספר בדי משה (ערך לסמוך על הנס אות י), מ"ש מדברי השפע חיים (ח"ה עמוד קלג בעידן רעווא דרעוין פרשת מקץ) ואכמ"ל. וע"ע בספר חסידים (מרגליות סימן תקכח) מעשה בחסיד, ואין ללמוד ממעשה זה לכל אדם וכאמור. וכן מבואר בספר החינוך (מצוה רצו ד"ה ומה שמצינו). ע"ש. ודו"ק.
♦
ה. ו.
ולא אכחד דרבים וכן שלמים ביארו דמעשה דרחב"ת היה זה לצורך תלמוד תורה דרבים, ושאני ת"ת דרבים דצריך למסור הנפש עליו. וכ"כ לתרץ בפרי חדש על הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ג ד"ה מ"ש הר"ן) את קושית הכס"מ (שם), היאך מסר רחב"ת עצמו למיתה? דלק"מ דת"ת דרבים שאני. וע"ע בספר חוזה דוד לגאון רבי דוד חזן זצ"ל (מזמור פו דף קמח ע"ב) מה שפלפל בזה. וכ"כ בספר שם יוסף (פ"ה ה"ב ד"ה עוד קשה), ובשו"ת עטרת פז (ח"ג יו"ד סימן ז בהערה) סמך סמיכה בכל כוחו על דבריהם, להלכה ולמעשה, דבמקום ביטול תורה דרבים יש להכניס עצמו לסכנה. ע"ש דבריו.ולא כן אנכי עמדי, דכבר רבו הביאורים הרבים שנאמרו במעשיהם, עיין בשיירי כנה"ג (יו"ד סימן קנז בהגהות ב"י אות ו), ובספרו חמרא וחיי עמ"ס סנהדרין (דף עד ע"ב דף קו ע"ד ד"ה ומה), ובמנחת חינוך (מצוה רצז אות יב), והגר"ח פלאג'י בספר חיים ומלך על הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"א), ושם דחה את התירוץ דהוא משום ת"ת דרבים. ע"ש. גם הגאון רבי יוסף בן עיש זצ"ל בספרו בן אברהם על הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ב ד"ה ואחמ"ר) דחה את דברי הפרי חדש בראיות חזקות. ע"ש. וע"ע בספר בית אב לרבי יצחק ענתבי על הרמב"ם (בהלכות יסודי התורה פ"ה ה"ב). ובשו"ת אור גדול (סימן א ד"ה והנה שיטת) נמי ישב על מדוכה זו, וביאר בזה באופן אחר. ע"ש ומכל הני רבוותא מוכח, דלא שמיע ליה כלומר לא ס"ל דשאני ת"ת דרבים דיש למסור על זה את הנפש. ובלאו הכי כבר הבאנו לעיל דאין ללמוד מהני רבנן קדישי שהכניסו עצמם בסכנה. ולו יהיה הדבר שנוי במחלוקת, הא קיימא לן דגם דספק נפשות להחמיר ועל האדם להיזהר מאד בזה, שכן אפילו מחללים שבת על ספק נפשות (עיין יומא דף פג ע"א ועוד).
גם הלום ראיתי אחרי רואי בשו"ת מהרי"ל (סימן מא) שנשאל, אודות מגיפה שהיתה בעיר אם יברחו מהעיר? ופסק שיש לברוח מהעיר. ובהמשך התשובה שם (אות ב), דן אודות תשלום לשכר המלמד בכהאי גוונא שבורחים כל התלמידים, וכתב, דעל אבי הנער מוטל להבריחו ולהצילו. ע"כ[15]. ולא זכר ש'ר דיש לומר בזה דתורה אגוני אגנא, ואדרבא חיזק העניין והמחויבות להסתלק מן המקום [ואע"ג שבסוף התשובה כתב וז"ל: אך אני מזהירך שלא תסמוך עלי בכלל אפילו לסניף בעלמא וכו'. עכ"ל. אנן שפיר סמכינן על דברי קודשו]. גם בשו"ת מהר"ם פאדווה (סי' פו) דן בענין תלמיד שברח מעיר ווינציה בשעת הנגף אם חייב לשלם למלמד בעד ימי הביטול. ומסיק דפטור, דזה שברח מאימת הנגף יקרא אונס בודאי. ע"כ. וע"ע בים של שלמה ב"ק (פ"ו סי' כו) מה שדן בזה. ואכמ"ל.
♦
וראיתי להרב משך חכמה (שם), שתמך יתדותיו ממה שהמלאך בא בטענה ליהושע שביטל תורה בעת המלחמה (עירובין דף סג ע"ב, ומגילה דף ג סוע"א, וסנהדרין דף מד ע"ב, ועוד), ומוכח דגם בשעת סכנה אין לבטל תורה דרבים. עכ"ד. ואחר המחי"ר יש לומר, דלא היה זה בשעת סכנה ממש, אלא כשהופנה ויכול היה ללמוד הלך ללמוד. וכן מבואר להדיא בתוספות, ובתוספות הרא"ש בעירובין (דף סג ע"ב ד"ה מיד), דהאי דקאמר מיד לאו לאלתר היה, אלא כשהופנה, הלך ולן בעי בעומקה של הלכה, ובתר עובדא דמלאך היה הרבה. ע"כ.
עוד יש לדחות ולומר, דשאני יהושע דרב גובריה ורב חיליה, ועיקר הטענה היתה עליו. תדע, דהא אמרו בגמרא (שם) מיד "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק", מלמד שלן בעומקה של הלכה, ומשמע שרק הוא לן בעומקה של הלכה ולא הקהיל קהילות ברבים, ואי משום ביטול תורה דרבים נתפס, היה לו ללמד לאחרים. וע"ע במ"ש בזה בספר תורת חיים בעירובין (דף סג ע"א ד"ה מלמד). ודו"ק.
א"נ יש לומר ע"פ מ"ש רבנו בחיי בספרו כד הקמח (ערך תורה סימן ב), וז"ל, אמר המלאך ליהושע "עתה באתי" - כלומר על בטול תורה על מה שבטלתם עתה באתי, מיד "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק" - בתוך עומקה של הלכה, ומתוך התורה שהיו עוסקים בה היו מתגברים ומצליחין כנגד האויבים. ומן הידוע שלא היה ניצחונם של ישראל כשאר האומות המתנהגים ע"פ המקרה והטבע הגמור אבל כל ניצחונם היה ע"פ הזכות והעונש. עכ"ל. הרי לנו דשעת מלחמה שאני מכלל שאר עניני הסכנות[16]. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"ט סימן קפט ד"ה ולפענ"ד)[17]. שו"ר בשו"ת תשובות והנהגות (כרך ה סימן שצט) שגם דחה את דברי המשך חכמה מכמה טעמי תריצי שהזכרנו ע"ש דבריו ודו"ק.
♦
ז. ח.
כל קבל דנא, ראיתי להגר"י ענגיל בשו"ת בן פורת (ח"ב סימן יא) שכתב ע"פ מעשה דריב"ל, להתיר נתיצת תנור לצורך הרחבת בית המדרש הגם שהיא סכנה, וכמו שהזהיר בספר חסידים (סימן מט) דאיכא סכנה גדולה בנתיצת התנור, דלצורך מצות ת"ת שאני ושומר מצוה לא ידע רע. ע"כ. וכ"כ הגאון רבי יוסף דוד משלוניקי בספרו בית דוד (יו"ד סימן נו דף כז ע"ב) להתיר ליתוץ תנור וכרים לצורך בניית בית המדרש לרבים. גם בשו"ת יד יצחק להגאון רבי אברהם יצחק גליק (ח"ג סימן קט) התיר בזה. וע"ע בשו"ת אפרקסתא דעניא (יו"ד ח"ב סימן קמח ד"ה ועוד), ובשו"ת צמח יהודה לגאון רבי יהודה זרחיה (ח"ג סימן סה). ומעתה לפי דבריהם יד הדוחה נטויה לומר דכל שכן לצורך לימוד תורה גופא דאין לחוש לסכנה.והנה יש לומר, דמלבד מה שכתבו שם המתירים טעמיים נוספים נוספים להתיר, ולא סמכו על טעם זה אלא לרווחא דמילתא, כמבואר שם בדברי קדשם. עוד יש לומר, דהאי ענינא הווה סכנה סגולית ותו לא, וקיל טפי מסכנה וודאית, כמבואר בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאה"ע סימן ה אות ה וסימן לט), ובשו"ת אמרי אש (סימן ס), ובשו"ת צמח יהודה (ח"ג סימן סה) ובשו"ת יביע אומר (ח"א חיו"ד סימן ט אות ח, וח"ב אבה"ע סימן ז אות יג, ובח"ד חאה"ע סימן ז אות י) ובשו"ת אך טוב לישראל (ח"ג סימן כד אות ח).
מה גם שגם על נתיצת התנור לצורך בניית בית מדרש רבו הפוסקים שאסרו גם בזה, וכמ"ש בשו"ת הרי יהודה (ח"ב יו"ד סימן ד אות ב) שמהר"א גאטיניו בתשובה בשו"ת צרור הכסף (יו"ד סימן ו), כתב לחלוק ע"ד הרב בית דוד. וסיים, דאף איתרע ביה מילתא ובסוף נלב"ע בלא זימניה. ע"כ. וכ"כ הרב חיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סימן לז ד"ה והנה), שנפטר בעל הבית ההוא. וכן כתב להחמיר בזה בשו"ת זכור לאברהם אלקלעי (ח"ג יו"ד מערכת ס אות קפט), דלית לן למיעבד פירוקא לסכנתא. וכן כתב בשלחן גבוה למהר"י מולכו (סימן קטז ס"ק יט). וע"ע בשו"ת תעלומות לב (ח"א יו"ד סימן יט ד"ה ובעיקר) ובדרכי תשובה (יו"ד סימן קטז אות מה). וכן העיד הגאון מהרש"ם בהגהות על צוואת ר"י החסיד שעניו ראו ולא זר באחד שניתץ קצת ממקום התנור לצורך הרחבת ביהמ"ד, ובעת גמר הבניין נחלש פתאום ומת. ע"כ[18]. ועיין בשו"ת מעשה אברהם אשכנזי (אה"ע סימן י דף קסח ע"א) ובשו"ת נשמת כל חי (יו"ד סימן מב דף מג ע"א) ובשו"ת זכרון יהודה גרינואלד (ח"ב סימן קנט), ונוסף גם הוא מ"ש בשו"ת צבי תפארת להגאון רבי צבי הירש שפירא זצ"ל (סימן ו), בענין קציצת אילן מאכל שהוא סכנה גם למורה הוראה. ודון מיניה.
♦
ואגב אורחא אבא אעיר'ה, דהלא ידעת אם לא שמעת מה שכבר יצאו הפוסקים לדון בגדר "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח, ה) [ועיין בפירוש האבן עזרא על האי קרא וי"ל]. ובאמת מצינו בזה מחלוקת לענין קטלנית ביבמה, דבשו"ת מהרלב"ח (סימן לו ד"ה והשתא עמוד צג הוצ' קרן ראם) מתירה, מטעם שומר מצוה. וכמו שהביא בשמו בשו"ת חכ"צ (סימן א). והרב חכ"צ חולק עליו וכתב, דאין להתיר משום שומר מצוה דיש לומר דשכיחא היזקא, ובכה"ג אמרינן גם בשלוחי מצוה דניזוקין כדאיתא בקידושין (דף לט ע"ב) ובחולין (דף קמב ע"א). וע"ע בחת"ס (אבה"ע סימן כד). ומזה למד בשו"ת שם אריה (יו"ד סימן כז) לכל חשש סכנה, ומוסיף דהגם שבקטלנית רבים המקילים בזה, וכמו שהביא בשו"ת תרומת הדשן (סימן ריא), ובפרט לפי מ"ש הרמב"ם דרק הוא על צד הניחוש והפחד, כמבואר בכס"מ (הלכות איסו"ב פכ"א הלכה לא) ובחלקת מחוקק (אהע"ז סימן ט ס"ק א) שהעתיקו תשובת הרמב"ם בזה, מ"מ נראה להביא ראיה דיבמה קטלנית אסורה ואין להקל משום מצוה. ע"ש דבריו. גם בשו"ת שואל ומשיב (קמא ח"א סימן רנד), כתב דגם הרלב"ח לא התיר במקום דשכיח היזקא, והראיה דאם הגיע אליו עקרב פוסק באמצע התפילה (ברכות דף לג ע"א), ושאני קטלנית דלא הווה שכיחא היזקא וכאמור. וע"ע בשו"ת דובב מישרים (ח"א רס"י עד) ודון מיניה[19].
ואיברא, דהכי מוכח להדיא בגמרא בברכות (דף לג ע"א) דאפילו נחש כרוך על עקביו לא יפסיק אר"ש לא שנו אלא נחש אב עקרב פוסק. ופרש"י לפי שהעקרב מוכן לעקוץ יותר מהנחש. ע"כ. וזה, כי במקום דשכיחא היזקא לא סומכים על שומר מצוה לא ידע רע. וכן מבואר ברמב"ם בפירוש המשניות בברכות (פ"ה מ"א), דדין זה הוא בנחש בלבד לפי שאינו נושך ברוב המקרים, אבל מה שדרכו לשוך תמיד כגון העקרב והאפעה מפסיק כשיראם באים כנגדו מפני שהיא סכנת נפשות. ובנימוק"י שם, והרב ברטנורא (שם), ובטור (או"ח סימן קד ס"ג). ואפילו הכי עיין בב"י (סימן קד ס"ג) שהביא בשם רבנו יונה בברכות (דף כא ע"א ד"ה אפילו) שביאר דלא יפסיק היינו בדיבור אבל לברוח שרי. וכן נפסק בשו"ע בדברי הרמ"א (שם). וכ"כ בתויו"ט. וע"ע בדברי הרמב"ם הלכות תפילה פ"ו ה"ט). והיינו דמחמרינן בספק נפשות שיוכל לברוח אפילו מהנחש. והגם שהט"ז (שם ס"ק א), פקפק בזה, דהיינו דוקא למ"ד דהליכה לא הוה הפסק, ע"ש דבריו. ועיין עוד בפירוש הון עשיר על המשניות (שם). ועיין במשנה ברורה (שם ס"ק י) ובביאור הלכה (שם ד"ה לא יפסיק), דמסיק דבהליכה שרי להפסיק. ומ"מ חזינן דבמקום דשכיחא היזקא בודאי שאין לסמוך על שומר מצוה. וע"ע בשו"ת שואל ומשיב (קמא ח"א סימן רנד), וברש"ש בברכות (שם ד"ה ל"ש). ובשו"ת חזון עובדיה למרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל (פסח סימן טו עמוד רכד).
וכן בקודש חזיתי למהרח"א גטיניו, בספרו צרור הכסף (סימן ו), שהביא ב' ראיות דל"א שומר מצוה לא ידע רע היכא דאיכא סכנה. חדא, ממ"ש בגמרא בפסחים (דף קט ע"ב) על מאי דתני במשנה ולא יפחות מד' כוסות, ופריך בגמרא היכי קיימי רבנן ומתקני מילתא דאתי ביה לידי סכנת זוגות? ומתרץ: ליל שימורים הוא ורבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה ורבינא אמר כל כוס וכוס בפני עצמו. ופליאה דעת היא זו, מאי מקשו בה? דכיון דהוי דבר מצוה מה יעשה לו מלאך הזוגות. וגם המתרצים לא שמו ליבם, ואין גם אחד שיאמר דשומר מצוה לא ידע דבר רע כתיב, ועל זה תיקנו ד' הגם כי הם זוגות. הנלמד מדבריהם דאף במקום מצוה אי איכא סכנה חיישינן לה. וכן יש להביא ראיה ממ"ש חז"ל ביבמות הילכך יוצא דעיבא ויומא דשותא לא מהלינן ביה ועכשיו דדשו ביה רבים שומר פתאים ה' וקשה תיפו"ל דהוי מצוה וגם בלא סברת דדשו ביה רבים אם לא ודאי הוא הדבר שיש לחוש לסכנה אף במקום מצוה. וע"ש עוד דבריו ואכמ"ל. והגם שיש להשיב על ראיותיו, וכמ"ש בשו"ת נשמת כל חי (יו"ד סימן מב) מ"מ הוא מסיק שבכל דבר של סכנה אין להקל אפילו בדבר מצוה.
וכיוצא בזה יש לומר אהאי דאיתא בפסחים (דף ח ע"ב), בעו מיניה מרב: הני בני בי רב דדיירי בבאגא מהו למיתי קדמא וחשוכא לבי רב? אמר להו: ניתו, עלי ועל צוארי. ופרש"י תלמידים הצריכים לרבם הגרים בכפרים שבבקעה, אם יכולים לבא לבית רבם השכם והערב קודם עלות השחר ומשתחשך, כלום יש להם לירא מן המזיקים?. ועל זה ענה רב עלי ועל צוארי - יהא עונש הזיקן, דודאי לא יזוקו, שהמצוה מגינה עליהם. ע"כ. והתם נמי יש לומר דלא שכיח היזקא, דהגם דשכיחי מזיקים לא שכיחי שיזיקו. וכן הביא בשו"ת עטרת פז (חלק ג יו"ד סימן ז), שכן מתבאר בדברי הגאונים בתשובותיהם (קורונל וינה תרל"א, סימן פג), ובספר חסידים (סימן תתקנה), ושכ"כ להדיא בשו"ת אבני נזר (חאו"ח סימן תנד אות ב). ע"ש. וע"ע בשו"ת משפט כהן לגראי"ה קוק זצ"ל (עניני א"י סימן קמג).
גם ממעשה דר"ח בר פפי בקידושין (דף טל סוע"ב), דתבעתיה מטרוניתא ונכנס למרחץ דאפילו תרי ביממא הווה ניזוקין מהמזיק ששם, אין להביא ראיה, דכבר מילתנו אמורה דשאני רבוותא קדמאי שסמכו על זכותם. ועוד דהתם ברח מן העבירה. וע"ע במ"ש בזה הגרי"ח סופר בספרו אור משה (סימן לח). ואכמ"ל.
♦
ט. י.
והלום ראיתי למ"ש בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד דעה סימן קצב), וז"ל: לדעתי שראוי לאדם להסתכן כדי לקיים מדת חסידות כדאמרינן בירושלמי תרומות (פ"ח סוה"ד) והביאו הר"ן ביומא (דף ד ע"א מדפי הרי"ף) האי בר נש תבעיה מלכותא וערק ללוד לגבי רבי יהושע ב"ל ואקיף מלכא מדינתא, ויהב להו, והוה אליהו רגיל דמגלי ליה ותו לא אתגלי ליה וצם כמה צומין עד דאתגלי ליה א"ל לדלטור אנא מתגלי? אמר ליה ולא משנה עשיתי? אמר ליה וזו משנת חסידים היא? ע"כ. הרי בפירוש שאע"פ שהדין הגמור היה מה שעשה ר' יהושע עכ"ז נתכעס אליהו עמו מפני שלא עשה מדת חסידות. עכ"ל. ופליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, כיצד הביא ראיה לכל אדם ממעשה דריב"ל, הלא בפירוש אמר לו אליהו הנביא שהיא משנת חסידים, והיינו שהיא טענה על רום מעלת ריב"ל, ולא שיש ללמוד מזה לכל מידי דחסידותא שראוי לאדם לסכן עצמו. [והמעיין בתוך דבריו יראה שלא הסיק דהכי הלכתא אלא בדרך לימוד לנידונו]. שו"ר בספר ראשי בשמים להגאון רבי שמואל אהרן ראבין, אב"ד קראטשין, (מערכת הס' אות כד) שעמד ע"ד מהרשד"ם הללו, וכתב דאין מדברי הירושלמי ראיה, דשם היתה סכנת נפש לאידך שמסרו למלכות, ואמרינן מאי חזית דדמא דידך סמקת טפי, ונהי דעל פי הדין מותר, אבל מצד חסידות מותר להציל חברו ולהכניס עצמו בסכנה. אבל באופן אחר שאין שם סכנת אחר כלל, מאן נימא לן דמותר להכניס עצמו בסכנה בשביל חסידות. עכ"ד.ואיברא, דכבר נשתברו קולמוסין רבים בביאור דברי הירושלמי הנזכר. ובבראשית רבה (פרשה צד סימן ט) מבואר, דאמר לו אליהו וזו משנת חסידים מוטב היה שיהיה דבר נעשה ע"י אחר ולא על ידך. ע"כ. וכן כתב בשו"ת הב"ח הישנות (סימן מג), והב"ד המד"ר הנ"ל. וכ"כ הט"ז (יו"ד סי' קנז ס"ק ז) מדנפשיה, שלא היה לריב"ל לעשות כן בעצמו רק להניח לאחרים לעשות כן, וזאת היא משנת חסידים. וכ"כ בביאור חדש מספיק לרבי שלמה לוי זצ"ל על הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ה). גם הגאון חיד"א בשו"ת טוב עין (סימן יח) עמד לבאר בזה, וז"ל הזהב: הן ל'ו הובא בספר כנסת הגדולה (יו"ד סימן קנז הגהת ב"י אות מה), שכתב דמה שהקפיד אליהו זכור לטוב על ריב"ל היינו שמיהר הדבר ולא המתין לראות אם יחריבו העיר אם לאו. ויש מפרשים שלא על מדת חסידות לבד היה מתרעם עליו אלא שלא היה חייב מיתה בדיני ישראל. עכ"ד. ע"ש עוד בדבריו מ"ש להעיר בזה. גם בספר בית לוי על הרמב"ם, להגאון רבי יעקב הלוי קאפשטיין זצ"ל (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד), עמד ע"ז ויישב באופן אחר. ע"ש. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (חלק טז סימן לב).
ונראה עוד לומר בזה, שהייתה זאת טענה על ריב"ל דווקא, שכבר הארכנו בתחילת התשובה הבט ימין וראה, שקידש את החומר כל כך, ולגביו כל הנהגות הטבע היו אחרות, ובכח קדושתו לא היו ניזוקין שאר אנשי העיר, או שהיה יכול להצילם על ידי נס. שו"ר להגאון חזו"א (יו"ד סימן סט אות א) שביאר כיוצ"ב, וכתב דכונת אליהו היא שאין הקב"ה מזמן תקלה כזו לחסידיו, ואם נזדמן לחסיד דבר כזה צריך שיתפלל שיצליהו ה' ובודאי תקובל תפילתו. עכ"ד. וע"ע בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן ס ענף ד). ומ"מ בודאי שאין טענה על כל אדם שיהיה כריב"ל. וכ"נ ממ"ש בשו"ת הרמ"א (סימן יא), שאחר שהביא את מעשה דריב"ל הנ"ל, כתב דהגם דשמע מיניה דלחסיד אין לו לעשות, מ"מ נאמר אף כי לא משנת חסידים עשינו, מ"מ כדין עשינו. ע"ש. וע"ע בפירוש תפארת ישראל ביכין בברכות (פ"א מ"ג אות כה). ואכמ"ל.
♦
גם מ"ש הרמב"ם באיגרת השמד דאם היה המקום מן הגוים, ישראל העומד שם חייב לצאת מאותו מקום וללכת למקום טוב, וישתדל לעשות ואף על פי שמפיל עצמו בסכנה, עד שינצל מן המקום הרע שאינו יכול להעמיד דתו כראוי, וילך עד שמגיע למקום טוב. וכבר פירש על ידי הנביאים, שכל הדר בין הכופרים שהוא כמותם "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'" (שמואל א, כו, יט) הנה שקולה דירתו בין הגוים כאלו עובד אלהים אחרים. עכ"ד. המתבונן יראה דאין להביא ראיה מזה לנ"ד, דשאני התם שהוא יושפע מסביבות הגויים ולבסוף יהיה כמותם, וכמו שכתב הרמב"ם (בהלכות דעות פ"ו ה"א) שדרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם ע"כ. מה גם שהסכנה שמדבר הרמב"ם היא סכנת דרכים שאפשר להיזהר ממנה, ואין שום ראיה לנ"ד[20].
♦
יא. יב.
ועתה הבא נבוא למצוא מקור טהור, למאי דמרגלא בפומיה דאינשי, שיש ציווי מהתורה שלא יכניס עצמו לסכנה, שנאמר "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד, טו). והנה, בגמרא בברכות (דף לב ע"ב) איתא: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם "רק השמר לך ושמור נפשך" (דברים ד, ט) וכתיב "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד, טו), כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי? ע"כ. הא קמן דמייתי בגמרא מעשה זה כדי ללמדנו שאכן יש אסמכתא לזה מן התורה. והגם שאמר זאת ההגמון מדעתו, הרי שממה שהביאו כן בגמרא בשתיקה משמע דהכי ס"ל.אמנם, כבר עמד ע"ז המהרש"א בחידושי אגדות שם, וכתב וז"ל: כתיב בתורתכם רק וגו'. האי קרא בשכחת התורה קמיירי כמ"ש "פן תשכח את הדברים וגו'" (דברים ד, ט), ובאבות (פ"ג מ"ח), שנינו כל השוכח דבר אחד ממשנתו כו' כאלו מתחייב בנפשו, שנאמר "רק השמר לך וגו'". וכן האי קרא "ונשמרתם מאד לנפשותיכם וגו'" איירי, שלא נאמין בשום תבנית פסל, ולא איירי הני קראי כלל בשמירת נפש אדם עצמו מסכנה. ומיהו במסכת שבועות (דף לו ע"א) דריש ליה תלמודא נמי למילתא אחריתי, דהיינו אזהרה למקלל עצמו מנין, שנאמר "רק השמר לך ושמור נפשך וגו'". ע"ש. עכ"ל. וכן מצאתי מפורש בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב פרשת ואתחנן דף ח ע"א), "ונשמרתם מאד לנפשותיכם": זו אזהרת הרהור עבודה זרה שאין אדם נתפש על הרהור עבירה חוץ מעבודה זרה. ע"כ. וכיו"ב פירש הרמב"ן עה"ת שם, ועוד.
אולם, לך נא ראה למ"ש הרמב"ם בידו החזקה (הלכות רוצח ושמירת נפש פי"א ה"ד) וז"ל: וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו, ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר "השמר לך ושמור נפשך" (דברים ד, ט). ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים. עכ"ל. וכן פסק בשו"ע (חו"מ סימן תכז סעיף ח). ולכאורה יוקשה, דהאי קרא לא איירי בשמירת הגוף כלל? וכן הקשה הרב מנחת חינוך (מצוה תקמו), דבקרא ד"רק השמר וגו'" כתיב "כי לא ראיתם כל תמונה וגו'", אבל שמירת הגוף לא שמענו. אמנם, על ההגמון במעשה המובא בגמרא בברכות (שם) לא קשה, כי הם מינים ומהפכים דברי אלקים חיים למינות, ומי יודע איזה פירוש שפירש הרשע בכתוב הזה, דלדעתו קאי על שמירת הגוף. אך על הרמב"ם קשה, מנלן זה דהוי עשה לשמירת הגוף מ"רק השמר וגו'", דמיירי בענינים העומדים ברומו של עולם עיקרי הדת. ובודאי מצא הרמב"ם באיזה מקום, ונעלם מאתנו. עכ"ד.
וראיתי להגאון רבי שבתאי סופר זצ"ל בספרו שערי דעה על הרמב"ם (הלכות דעות פ"ד ה"א), שעמד על דברי הרמב"ם בזה וכתב, דמה שכתב הרמב"ם, שצריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, הגם שהני קראי "דהשמר לך" "וונשמרתם" לא איירי בשמירת הגוף, עכ"פ הדבר ברור דהשמירה עצמו מסכנה, וה"ה שמירת בריאות הגוף, יש אזהרה ע"ז מהני קראי. ואפשר לכוין דגם לפי הענין המבואר שם בכתוב "רק השמר לך כו'" וכן "ונשמרתם וכו'", יתכן דמיירי בשמירת בריאת הגוף, דהיינו שהשמירה "פן תשכח את הדברים", וכן, שלא נאמין בשום פסל, הוא תחבולה שלא יענש הגוף, והיינו "השמר לך ושמור נפשך'", וכן "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" - שלא תענש בעונש בגופך וחייך. עכ"ד. וכיוצא בזה כתב הגאון האדר"ת בספרו תשובה מיראה על הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פי"א ה"ד). ע"ש. ונראה סמך לדבריהם מדברי בעל הטורים (דברים ד, ט), שכתב וז"ל: "ושמר נפשך" – "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז), נרך בידי ונרי בידך, אם תשמור נרי אשמור נרך (דברים רבה ד, ד), עכ"ל. רצונו לומר, שהאדם מחוייב לשמור גופו ונפשו, וכיצד יעשה זאת? בכך שישמור את התורה שלא תשכח ממנו. וכשישמור על התורה, שהיא הנר של תורה, הקב"ה ישמור נפשו. וי"ל. גם הגאון הנצי"ב בהעמק דבר (דברים שם) כתב וז"ל, "ונשמרתם מאד לנפשותיכם": נכלל בזה הלשון אזהרה על שמירת הגוף והנפש, דמשום שמירת הנפש היה ראוי לכתוב "ושמרתם מאד את נפשותיכם", כמו לעיל "ושמור נפשך", אלא "ונשמרתם" - זה הגוף, כדאיתא בברכות (דף לב ע"ב) "לנפשותיכם" - לשמירת הנפש תשמרו גם הגוף. עכ"ל.
הרי לנו מבואר מקור הציווי של שמירת הגוף מן התורה הקדושה, וכמו שכתב הרמב"ם שהוא איסור מהתורה. וכן בקודש חזיתי לחתם סופר בע"ז (דף ל ע"ב ד"ה משום גילוי), שכתב דכל סכנתא הוא איסורא דאורייתא, מקרא "דונשמרתם מאד לנפשותיכם", כמ"ש הרמב"ם בהלכות רוצח. וע"ע בשו"ת חת"ס (יו"ד סימן קעב ד"ה אמנם). וכ"כ בספר חינא וחסדא (ח"א דף קל ע"ג), מפי ספרים ומפי סופרים. ואפילו אם מכניס עצמו לספק סכנה עובר במצוה זו של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". ע"ש. וכ"כ הגאון רבי יעקב אטלינגר בשו"ת בנין ציון (סימן קעא), דהעומד במקום סכנה עובר על "ושמר נפשך מאד", והיינו, דאיסורו מדאורייתא. וכ"כ בשו"ת שם אריה (יו"ד סימן כז). וכן נקט בפשיטות הגאון רבי צבי הירש בנו של רבי יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק (ח"ב אה"ע סי' פ אות יז), דהאיסור לעמוד במקום סכנה, כמו הא דאין נכנסין לחורבה מפני המפולת, הוא דאורייתא משום "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". והביא ראיה לזה מדברי הגמרא בע"ז (דף כה ע"ב) דפריך שם בגמרא, ותיפוק ליה דאסור לאשה להתיחד עם גוים משום שפיכות דמים, דאי נימא דזה הוי רק מדרבנן לא הוה לגמרא למיפרך דאיסור יחוד מדאורייתא. עכ"ד.
[ומ"מ יש להעיר ע"ד ממ"ש בשו"ת חלקת יעקב בכמה דוכתי (או"ח סימן נה, אה"ע סימן לה וסימן ס, וחו"מ סימן לא) דהיכא דדשו בה רבים אין לחוש לדין דאל יעמוד במקום סכנה. ובשו"ת גבורות יצחק רוזנברג (בענין מוך אות כג), האריך בזה ע"ש. ואכמ"ל. ומוכח דלא שמיע להו כלומר לא ס"ל דאית ביה איסורא דאורייתא "דונשמרתם", כי בזה מה יועיל מה דדשו בה רבים. וע"ע בספר בית דוד להגאון רבי יוסף דוד משלוניק (יו"ד סו"ס נו דף כז ע"ב ד"ה ד"ה ועל). אולם, בשו"ת דברי יציב (חלק יו"ד סימן לא אות ה) פקפק בזה. ע"ש דבריו. וכן מבואר בשו"ת יהודה יעלה אסאד (ח"ב חו"מ סי' ט) שכתב, דהאיסור לעמוד במקום סכנה, הוא רק איסור דרבנן. ע"שיט. גם מ"ש דאיסור יחוד עם הגוי אסור מדאורייתא, במחלוקת אחרונים שנוי אם הוא אסור מן התורה, והאריכו בזה באנציקלופדיה תלמודית (כרך כג ערך יחוד טור תרעח). ע"ש הדברים].
אתה הראת לדעת, דהעיקר כדברי הרמב"ם, דאיכא חובה מן התורה בשמירת הגוף. וע"ע במ"ש בזה בשו"ת זרע חיים (סימן יח) להגרי"ח סופר שליט"א שהאריך בזה ומשם בארה.
♦[21]
עוד אזהרה שמענו מהאי קרא: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש נפש האדם" (בראשית ט, ה). ובתוספתא בבבא קמא (סוף פרק ט) איתא, כשם שחייב על נזקי חבירו כך הוא חייב על נזקי עצמו. הוא עצמו שרק וטס בפניו כנגד חבירו [ביאור: רק ואח"כ נטל את רוקו ומשח את פניו כנגד חבירו שביזה עצמו – חזון יחזקאל] מתלש בשערו מקרע את כסותו משבר את כליו מפזר את מעותיו בחמתו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים שנאמר "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". ע"כ. וע"ע בגמרא בב"ק (דף צא ע"ב), ובביאור על ספה"מ לרס"ג להגרי"פ פירלא (לאוין ל"ת מז – מח ד"ה ולכן נראה).
ובבראשית רבה (נח פרשה לד אות ה) איתא, "אך את דמכם לנפשותיכם" - להביא את החונק עצמו. ע"כ. אולם, יש לומר דהיינו דוקא כשבסוף נהרג, אך אם לא נהרג, הוא לא עובר על ציווי זה. וע"ע בספר חסידים (מרגליות סימן תרעה - תרעו).
ומצאתי בפירוש ר' חיים פלטיאל על התורה בבראשית (שם), שכתב וז"ל: "אך את דמכם אדרוש": מי שהורג עצמו. וא"ת ימסור לגדודי חיה, אפילו הכי "אדרשנו", וא"ת דוקא מי שמוסר עצמו לחיה דאינה בת עונשין הוא יענש על זה אבל מי שמוסר עצמו ללסטין הוה אמינא הואיל והם נזהרים על זה דהוא לא יענש, ת"ל "ומיד אדם". עכ"ד. ואפשר לדייק מדבריו דהאדם חייב על עצם המסירה של עצמו לליסטים או לחיות רעות, וגם אם הוא ינצל בסוף, הוא עבר על ציווי זה. וכן מתבאר בדברי בעל הטורים (שם). ע"ש. וע"ע בדברי הר"ן בשבועות (דף כה סוע"א), גבי מי שנשבע שלא יטעום כלום חדש ימים דמלקין אותו ואוכל לאלתר. ואכמ"ל. וכ"נ לדקדק מדברי התוספות יום טוב מסכת אבות (פ"ג מ"ה ד"ה וכל) ואינו מוכרח. ע"ש. וע"ע בספר קרבן אשה לרבי אליהו שמאע הלוי זצ"ל (הלכות מלכים פרק ט ה"א ד"ה עוד כתב). וכיוצא בזה אחז"ל בתענית (דף כב ע"ב) אסור לאדם לסגף עצמו בתענית דכתיב "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז), נשמה שנתתי בך החייה. ע"כ.
אתה הראת לדעת, דאזהרה שמענו דאסור לאדם לסכן עצמו, ובכלל זה גם לא לצער גופו או לחבול בעצמו. ועל פי זה פירש הרב פנים יפות (בראשית פרק יז פסוק א) דמטעם זה, לא עשה אאע"ה ברית מילה עד שנצטווה, דכ"ז שלא נצטווה הווה ליה חובל בגופו. ע"כ. וכ"כ בספרו המקנה מסכת קידושין (דף פב ע"א ד"ה מצינו). ומהשתא י"ל, דאם בכלל זה מי שחובל בעצמו, ק"ו הוא למי שמכניס את כל גופו למקום סכנה, שעובר על זה [ובהערה לעיל עמדתי על האי ק"ו, עיין שם]. וכן נראה מדברי הערוך לנר בכריתות (דף כה ע"א), שכתב דכמו שאסור לאבד עצמו לדעת, כדכתיב "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", כמו כן אסור לסכן עצמו במקום דהתורה רצתה לחוס על גופן של ישראל. ע"כ. וע"ע בשו"ת הלכות קטנות למהר"י חגיז (ח"ב סימן רלא), ומה שהשיג ע"ד בספר בית המלך בוים על הרמב"ם (הלכות דעות פ"ג ד"ה ודע). שו"ר להרב אמרי בינה (אבן העזר סימן ג) שכתב להדיא, דבמקום סכנה אסור לסכן את עצמו מד"ת מדכתיב "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". ע"כ.
♦
יג. יד.
עוד יש לאלוה מילין, דהא כל נידון דידן הוא על ביטול תורה דרבים בחצריהם ובטירותם, הם בתי הכנסיות ובתי המדרשות, אך לא הופקעו חלילה מכלל מצות לימוד תורה, דכן כל איש השורר בביתו, יכול ללמוד במקומו. מה גם, שיכולים הם להתקשר באמצעים אלקטרוניים זה לזה, ואין לחוש לביטול התורה. ואדרבא, יכולים הם ללמוד דברים שלא רגיל האדם בהם, ולחבר חיבורים טובים ומועילים. צא ולמד ממ"ש אחי מהר"ל, הגאון רבי חיים ב"ר בצלאל, בהקדמה לספר החיים שחיבר בעת המגיפה שהיתה במקומו, וז"ל: עלה המות בחלוני ומתה המשרתת שלי במגיפה בר מינן. גם ביתי המהוללה ועוד נער אחד חלו בחולי ההוא וניצלו ברחמי השם יתברך. ונשארתי אני ובניי בתוך ההפיכה הגדולה ההיא, ודלתי ביתי סגרו בעדי כמעט שני חודשים מאין יוצא ומאין בא [בידוד כפוי], כתרוני אז תלאות הזמן ודאגותיו וכו', והנה קול קורא אלי, קומה עזרתה לך כי מצאת מרגוע לעצבון מעשיך, להעלות על ספר כל הני מילי מעלייתא ששמעו ממך בדברי אגדה וכו' ובשומעי דברי תנחומים הללו מצאתי און לי ויהי על לבבי כמשיב נפש. עכ"ל.ומכאן תשובה מוצאת, למה שיש שדימו נידון דידן למ"ש חז"ל ביבמות (דף יב ע"ב) גבי ג' נשים משמשות במוך וחכ"א אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו שנאמר "שומר פתאים ה'" (תהילים קטז, ו). הא קמן, דהגם שיש בזה סכנה לא חששו חז"ל לזה, ואמרו "שומר פתאים ה'", ודון מיניה ואוקי באתרין בנ"ד. עד כאן דברי הטוענים והמדמים בנפשם. ולפי האמור, לא קרב זה אל זה, דהכא בודאי שאין בזה ביטול תורה, אלא רק ביטול מעלת לימוד תורה ברבים, שכן כל אחד יכול ללמוד בביתו וכאמור.
♦
והנה, שם בסוגיא כבר הקשו הראשונים כן לשיטת רש"י (ד"ה מותרות), דמשמע דאליבא דחכמים אסורה היא לשמש במוך, והא כיון דאיכא סכנה כלל, היאך מכניסות הן את עצמן לסכנה משום שומר פתאים ה'. וכן הקשה הריטב"א ביבמות (שם ד"ה שלש), ובכתובות (דף לט ע"א ד"ה והא דאמרינן), וכן הביא בשיטה מקובצת בכתובות (דף לט ע"א) להקשות משמו ומשם הרא"ה רבו.
ואיברא בספר חינא וחסדא לגאון רבי יהושע ארדיט בכתובות (ח"ב דף לט ע"א, דף קצט ע"ב מדפי הספר) כתב על זה, דהסברא נותנת שהעיקר כדברי ר"ת (תוד"ה שלש), שפירש הני ג' נשים מותרות לשמש כדרכן ואם ירצו במוך הרשות בידם, ודלא כפירש"י. דכיון דאיכא ספק סכנה בדבר ואיכא עשה "דונשמרתם מאד", וכן "ובחרת בחיים", וכמה עשין ולאוין המסתעפים עמהן אזלינן לקולא וכו', דגדול פיקוח נפש, דאפילו על הספק דוחה אפילו שבת החמורה. עכ"ד.
והמעיין יראה לחבל אחרונים שעמדו על הדברים ואין נסתר מחכמת'ם. דבשו"ת מהרש"ם (ח"א סימן נח), משמו של המהר"ם שי"ק (חחו"מ סימן נד), תירץ דטעמיה דחכמים הוא דאיכא רק חשש מיעוטא דסכנה שימות, ולכן לא חיישי חכמים, ור"מ לשיטתו, דס"ל דחוששין למיעוטא (עיין יבמות דף סא ע"ב ועוד), לכן ס"ל דישמשו במוך. ולפ"ז כתב המהרש"ם, דכל זה היכא דאיכא רק חשש רחוק של סכנה, אבל היכא דאיכא ודאי סכנה מודים חכמים לרבי מאיר. עכ"ד. וכן מתבאר ועולה ממ"ש בשו"ת צמח צדק מליובוויטש (אה"ע ח"א סימן פט). ע"ש. וכ"כ תלמידו בשו"ת תורת חסד מלובלין (אהע"ז סימן מד אות א – ג). וכ"כ הגאון הנצ"ב בשו"ת משיב דבר (ח"ב סימן פח ד"ה כבר), דהעיקר כדברי הצמח צדק דהיכא דשכיח סכנתא ומצויות להתעבר לכו"ע שרי לשמש במוך ולא אמרינן דמן השמים ירחמו. וכ"כ בשו"ת דברי יציב (יו"ד סימן לא ד"ה ובפרט), וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן כה פרק יג). גם הגאון מטשעבין בשו"ת דובב משרים (ח"א סימן כ) כתב לפלפל בחכמה יישוב לזה, וגם בדבריו מתבאר, דאין שייך ללמוד מזה לנ"ד. ואכמ"ל.
ולכל הדיברות מבואר, דבודאי כשהרופאים קובעים שיש סכנה ודאית לא סמכינן על "שומר פתאים ה'". וכ"כ בשו"ת דברי יציב (חלק יו"ד סימן לא אות ה) דליכא למיסמך על שומר פתאים ה', אלא במקום שחכמי הש"ס או הראשונים גופייהו החליטו. עכ"ד. ואפילו על דברים המפורשים בגמרא, שעליהם נאמר "שומר פתאים ה'" כגון למול ביום המעונן (יבמות דף עב ע"א), כתב הריטב"א (שם) מאן דלא בעי למימהל ביומא דעיבא הרשות בידו ושפיר עביד שלא לסמוך על שומר פתאים ה'. ע"כ. אתה הראת לדעת, דלא אמרינן "שומר פתאים ה'" אפילו במקום מצוה. הרי שאין להביא ראיה כלל ממה שמצינו היתר בנשים הנ"ל שלא לשמש במוך. ובייחוד ע"פ מ"ש בשו"ת משיבת נפש למהרא"ל צינץ (ח"א סימן יח ד"ה ואפשר) הו"ד בשו"ת דברי יציב (שם), אודות הני ג' נשים הנ"ל, דבשביל שכבר נתפשט המנהג שלא ליזהר ואין שטן ואין פגע רע הרי לא בא עדיין סכנה מזה, לכן אפילו לכתחלה משמשות כדרכן. עכ"ד.
אך בנ"ד, שהוא עת מגיפה נוראה, ענינו הרואות שבכל יום ויום רבו החולים והמתים, ויש שטן ויש פגע רע השם ירחם ויציל עמו ישראל, ומאן מפיס לומר בעת הדין המתוחה שלא ינזק? והאומר כן הוא מתחייב בנפשו ובנפש השומעים לקולו, השם יצילנו מהם ומהמונם. וכבר כתב בשו"ת דברי יציב (חיו"ד סימן לא אות ה), דאל לו לאדם להכניס עצמו בחשש סכנה ולסמוך על שומר פתאים ה'. ויעויין באבן עזרא על הך קרא (תהלים קטז, ו) וז"ל, שלא אחשוב תחבולות להמלט כי שמתי נפשי כאחד הפתאים וכו' כי השם שהוא חנון ורחום יושיעני. עכ"ל. וברד"ק כתב, כי הפתי שאין יודע תחבולה להנצל מרעתו האל שומרו כשמשים עליו בטחונו וכו' עיין שם, והיינו בכה"ג שצריך תחבולה להנצל אבל לא להכניס עצמו לכתחלה לסכנה. עכ"ד. והכא שהסכנה לפתח רובצת, ולא צריך שום תחבולה כדי להמלט ממנה, אלא שאיש לא יצא מפתח ביתו, בודאי שאין לזה שום שייכות עם האי קרא דשומר פתאים ה'.
טז) ואנכי הרואה למ"ש הרמ"א בתשובה (סוסי"כ) דבכל חולי איכא חיוב ביקור אצל החולה, ואין לחלק בין חולי המדבק או לא, רק לחולה ראתן. כי השם יתעלה הוא המוחץ והוא המרפא ואם נאמר כן, אין מצות ביקור חולים כי לא מצאנו בשום מקום שיש חילוק ממצות ביקור חולים אם יש חולי המדבק או לא, חוץ מבעלי ראתן דאסור לישב בצילו. ע"ש. הו"ד בשכנה"ג (יו"ד סימן שלה הגה"ט אות כ). איברא, דהרב שלחן גבוה (יו"ד סימן שלה סק"א) חלק עליו, ויעויין בזה בנתיה"מ (סימן שיב סק"ב) מ"ש בזה. ובשד"ח (כרך א מערכת ב אות קטז עמוד 151) כתב, דקשה להכריע בה. ע"ש. וראיתי בהערות על תשובת הרמ"א הנ"ל שהרב הכותב (הערה נה) העיר ע"ד הרמ"א מכמה רבוותא דלא ס"ל כותיה, ועוד שרבינו בעצמו ברח מקראקא לשידלוב בשנת שט"ז ושם חיבר את פירושו למגילת אסתר בשם מחיר יין בדרך פרד"ס ושלחו לאביו במשלוח - מנות. וכן הוא כותב בהקדמת החיבור: ואני משה בן כבוד אבא מרי הפרנס והמנהיג ישראל שלי"ט, הנקרא משה איסרלי"ש מקראקא הייתי בתוך הגולה אשר נתגלינו מעירנו בשנת שי"ו לפ"ק מחמת עפוש האויר ל"ע והיינו גרים בארץ לא לנו בעיר שידלו"ב. עכ"ד. הרי שגם הרמ"א מודה שיש לעשות כל אשר לאל ידו לסלק מעצמו כל חשש חולי, ולא אומרים מה שנגזר משמים נגזר.
ונראה, שהעיקר כדברי המהרש"ם בדע"ת (יו"ד שם סעיף ח), שכתב שאין כונת הרמ"א להיכנס אל החולה פנימה כשיש חשש שידבק ממחלתו, אלא יכול לעשות כמו חולי מעיים, שעומד בחדר החיצון ומתעניין במה שצריך ובזה מקיים מצות ביקור חולים, ושומע צערו ומבקש עליו רחמים. ע"כ. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סימור נא אות ה), שהיום אין צרעת המדבקת בביקור בעלמא שעומד ליד החולה ולכן ישתנה הדין, אבל במחלה מדבקת יש סברא גדולה כדעת המחמירים שלא לבקר. ואין לחוש שתתבטל מצות ביקור חולים מחמת זה, כי מחלה מדבקת היא מיעוט, וגם יכולים לבקרו שיכנסו בחדר החיצון ושואלין ודורשין בו אם צריך לאיזה שירות. ובזה יקיים מצות ביקור חולים. ע"ש. וכ"כ הגר"א רוזנר נר"ו בספרו הלכות ביקור חולים (פרק ד הערה כו), דבודאי שאין כונת הרמ"א אלא בחשש בעלמא שמא ידבק, אבל בחשש גמור פטור הוא. דהא הרמ"א גופא כתב (סימן תרנו ס"א), שאינו חייב לבזבז הון רב על מצות וק"ו בבריות דגופא. עכ"ד. [ואבא אעיר'ה דאי משום הא לא אריא, דשאני ביקור חולים, דאמרו ע"ז בגמרא בנדרים (דף מ ע"א), דכל מי שאינו מבקר את החולה הרי זה שופך דמים. ולפי זה בלא"ה אין להביא ראיה מנידון הרמ"א. ואכמ"ל. ודו"ק].
שו"ר להגר"ח פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (חו"מ סימן מט), שעמד על דברי הרמ"א הנ"ל והביא, דכבר כתב הרמב"ן (בראשית יט, יז) "אל תביט אחריך": מפני שהראיה באויר במקום שהדבר שם תזיק מאד ותדביק אותו. וכן בכל שאר החלאים הנדבקין שהראיה תזיק מאד ותדביק. וכ"כ רבנו בחיי שם. ואילו היה רואה את דברי הראשונים לא היה כותב כן דיש חיוב ביקור חולים בחולי המגיפה ע"ש דבריו. והגם שסיים הגר"ח פלאג'י שם: דמ"מ נראה דמי שאינו בורח מדבר באופל יהלך כו', הרי לגבי דידיה איכא מצות ביקור חולים וקבורת מת וכדומה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, ורבים מיראי ה' עושים כסדר הזה ואינם ניזוקים כלל ולא תאונה עליהם רעה ויאריכו ימים ושנים. ע"כ. כתב הוא כן, משום דאכתי מספק"ל אם החולי מדבק או לא, אך עתה שעינינו הרואות שנדבקים זה מזה ונכנסים לסכנה, וגם לרבות את אנשי הרפואה ושאר האחראים על מערכת הבריאות, שנדבקו בחולי זה השם ישלח רפואתו ממרומים לכל בית ישראל, בודאי שאסור לאדם להכניס עצמו לסכנה שכזו גם במקום לימוד תורה דרבים וכאמור.
♦
טו. טז.
ושמעת'י באומרים לי, דלמה יש להזהר כל כך, ולהיות מסוגר בחדרי חדרים, הלא אם נגזר בראש השנה על האדם מיתה ימות, ואם נגזר לחיים יחיה, ואין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה'? וכבר עמד לבאר בזה בשו"ת הרשב"ש (סימן קצה) שנשאל כן וז"ל: הניסה בימי דבר ממקום למקום אם תועיל לאדם או לא, שאם נכתב בראש השנה למיתה מה תועילנו הניסה, ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה? והשיב: דהגם שיש שנגזרו בראש השנה לחיים ויש למיתה, מ"מ כת שלישית יש, שלא נחתמו לא לחיים ולא למות, ואמשול משל למה הדבר דומה, למלך שסרחה עליו מדינה ובה קצת אוהבים ובה מורדים הרבה לעיני השמש, ואנשים בה מעט שלא עבדו ולא מרדו, ובא המלך וצר על המדינה ותפסה, וצוה להשמיד ולהרוג המורדים והפושעים ולהציל להעובדים. וקצת מורדים ברחו ונתחבאו וצוה עליהם לתפשם ממטמונם ולאבדם. והעובדים הצילם ואשר לא עבדו ולא מרדו אם נסו ונמלטו, ואם יצאו בשעת מלחמה מתו. כן הדבר הזה, העובדים שנכתבו בראש השנה לחיים ניצולו, והמורדים שנכתבו למיתה אם יסתרו במסתרים ובקרקע הים משם יצוה הנחש ונשכם ולא תועיל להם שמירה ולא ניסה. וזהו שתמצא שהרבה ניסים מן המגפה, ובמקום שברחו שם ימותו או בחזרתם ימותו לפי שכבר נכתבו למיתה. ואשר לא עבדו ולא מרדו הם אותם שלא נכתבו לא לחיים ולא למות שלא הגיע קצם ונשארו בחק האפשר, אם סדרו הנהגתם או ברחו ניצולו, ואם נשארו ולא סדרו הנהגתם אפשר שימותו, ועליהם נאמר "חבי כמעט רגע וגו'". וכן מצאנו שהיו נשמרים רבותינו ז"ל ומצווים על השמירה מהמגפה, וגדולי חכמינו ז"ל היו בורחים ממנה כמו ששמענו שהרב רבינו נסים ז"ל שברח ממנה פעמים. לפי שהדבר תלוי בחק האפשר ואולי זה האיש לא נכתב בראש השנה לא בחיים ולא במות ונשאר על קצו. עכת"ד.וכדומה לזה ביאר מהר"ם טראני זצ"ל בספר בית אלקים (שער א פט"ז דף יח ע"ב) והו"ד בספר זכר דוד לרבי דוד זכות מודינא (מאמר ראשון פרק טל עמוד רסו בהוצאת אהבת שלום), דלעולם מי שנגזר עליו לחיים או למיתה לא תועיל השתדלותו, אך יש מי שלא נגזר עליו מיתה, וכשיעמוד במקום סכנה ואין די בזכויותיו להינצל, ילכד. ויש אשר נגזר עליהם שרק אם יעמדו במקום ההוא ילכדו. עכ"ד. וה'ן שני נביאים בסגנון אחד. וכדברי הרשב"ש כ"כ מדנפשיה הגר"א פאפו זצ"ל בפלא יועץ (ערכים השתדלות, זיווג, רפואה), וכן נראה ממ"ש מהרי"ל (סימן מא), לברוח מהעיר בעת המגיפה. וכ"פ בדרכ"מ (יו"ד סימן קטז אות ה). וכ"כ בספר בית דוד להגאון רבי יוסף דוד משלוניק (יו"ד סימן נז דף כז ע"ג). וע"ע בשו"ת נשמת כל חי להגר"ח פלאג'י (חו"מ סימן מט) שנשאל על קהילה שלא רצו לתת לרופא בשעת מגיפה להכנס לבית הכנסת להתפלל, שחששו שנדבק מהחולים, והשיב שחייב הרופא להתרחק מבני אדם, והוא בכלל "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). ע"ש.
♦
סיכום
סוף דבר הכל נשמע: שיש לאדם לעשות כל טצדקי להיזהר שלא ידבק בחולאים, ובשעת מגיפה כנס רגליך גם במקום ביטול תורה דרבים. וכבר אמרו חז"ל בב"ק (דף סא ע"א) דכל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה בשמו. ובמהרש"א מפרש הטעם דכיון שעשה שלא כדין שמסר נפשו על דברי תורה, והרי האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, אין הוא ראוי שיעשה גאולה על ידו, כיון שמסר נפשו שלא כדת. עכ"ד. וע"ע בשו"ת מנחת אלעזר מונקאטש (ח"ד סימן מז). שו"ר בשו"ת מים חיים להגרח"ד הלוי זצ"ל (ח"ב סימן פו) שנשאל על כיוצא בזה והעלה גם כן כדברינו ע"ש דבריו [וכל מילתנו אמורה גם ללא החשש הגדל, שהאדם עצמו יכול להיות אדם המזיק, שפעמים שיש בו את הנגיף ועדיין לא ניכר בגופו, וכשיוצא מחוץ לביתו ונמצא ליד אנשים, יכול להדביקם, ודין גרמ'א להתפשטות המגיפה. וכבר כתבו התוספות בב"ק (דף כג ד"ה וליחייב, ובדף כז ע"ב ד"ה ה"ג), דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק. ע"כ. וכ"כ האגודה בב"ק (פרק ב סימן לב) והיש"ש בב"ק (פרק ב סימן כג) ע"ש].וחובה קדושה בעת הזאת על כל איש ואיש להיות שור'ה בביתו, ואל יצא איש מפתח ביתו. וכן מבואר בזוהר הקדוש (פרשת וישב דף קפב ע"ב) דכד דינא אתער בעלמא ומותא אשתכח במתא, לא ליבעי ליה לבר נש למיהך יחידה בשוקא, אלא בעי לאסגרא גרמיה דלא ליפוק לבר, כמה דאקמוה בנח דאסגר גרמיה בתיבותא דלא ישתכח קמיה מחבלא ועל דא "לך עמי בא בחדרך" (ישעיה כו, כ). ע"כ. וכן מבואר בזוהר חדש (מגילת רות דף לז ע"א), דבזמן שהדבר בעיר יסגור אדם עצמו ולא יתראה בשוק דכיון שנתן רשות למחבל מי שפוגע בו ניזוק ואיהו מתחייב בנפשו. וכן מובא בגמרא בב"ק (דף ס ע"ב). והגם שבזוהר הקדוש (פרשת וירא דף קיג ע"א) מבואר, דבשעתא דדינא שריא בעי בר נש לערקא עד דלא אתפס תמן. ע"כ. ומשמע שצריך לברוח מעיר לעיר ולא להחבא בבית, כבר עמד על זה רבי דוד זכות מודינא בספרו זכר דוד (מאמר ראשון פרק טל עמודים רסב – רסו הוצאת אהבת שלום ע"ש. והוא מסיק דהעיקר כמו שכתב החסד לאברהם (מעין חמישי עין משפט נהר כח) דהדרך הישרה אין בה נפתל ועיקש בעת הדבר והמגיפה, היא להסתר בבית עד שיעבור זעם וינחם ה' על הרעה ויעתר אל הארץ, כי לברוח מן העיר דבר מסכן הוא. עכ"ד. וכל שכן בעת המגיפה הזו, שאין דרך לברוח ממקום למקום, שכן בכל המקומות פשטה המגיפה בעונותינו הרבים, ואדרבא מסוכן הדבר לצאת החוצה כהוראת המומחים, לכו"ע אל יצא איש ממקומו.
ולתועלת הרבים אביא הן אומר והן דברים ממ"ש רבותינו להיזהר בעת המגיפה: בספר בית דוד להגאון רבי יוסף דוד משלוניק (יו"ד סימן נז דף כז ע"ג) הביא בשם ספר חסידים (סימן תנב), כשיש דבר בעיר מחפשים על אותם המתים שמא יש מהם שקברוהו בבגדים בלויים והוא בזיון למת ויש בזה סכנה, או ידיו אין פשוטות שנאמר "ואחריו כל אדם ימשוך" (איוב כא, לג). וכל דבר שהוא משום פקוח נפש מותר לעשות למת.
עד כתב הרב בית דוד, סדר פטום הקטורת היא הנהגה נפלאה לאומרה בזמן הדבר. וטוב לקיים גם כן "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח), והסוד "כי לקח טוב" (משלי ד, ב) לקח בגימטריה מגיפה. וגם יזהר מדבר שקר. זה הוא כלל גדול, כי מי שהוא מדבר שקר בזמן המגיפה הוא מסוכן רחמנא לשזבן.
עוד הביא משם ספר עסיס רימונים (דף חי ע"א) בשם הזוהר (עיין בתיקוני זוהר תקונא שבעין דף קכה עמוד ב), שבזמן שיש דבר בעיר ראוי לאדם לכסות מצחו שלא יכיר מלאך המות את העונות החקוקים במצחו.
והגר"ח פלאג'י זצ"ל בספרו רוח חיים (או"ח סימן שא סק"ב) כתב, צמח הפיגם הנקרא רוד"א מועיל בעת המגיפה כי הפיגם אותיות מגיפה.
עוד כתב הגר"ח פלאג'י בספרו רפואה וחיים (פרק ה אות סד) טוב לקרוא פרשת הקרבנות בעת המגיפה. ושם (סימן עו) הוסיף, שיש להיזהר מהמחלוקת בכל השנה ובפרט בעת המגיפה.
ויהי רצון שיאמר השם לצרותינו די ולמשחית הרף, ונזכה לגאולה השלימה ברחמים, יראו עינינו וישמח ליבנו במהרה בימנו אמן[22].
♦ ♦ ♦