רב קהילת 'לומדי תורה', רחובות
בגדר חזקת שלש שנים
הרמב"ם פי"א הל' טוען ונטען, וז"ל כל הקרקעות הידועות לבעליהן, אע"פ שהן עתה תחת ידי אחרים, הרי הם בחזקת בעליהן וכו', אבל אם הביא שמעון עדים שחצר זו שלו היתה הרי היא בחזקת שמעון, ואומרים לראובן [המחזיק] הבא עדים שמכרה לך או שנתנה לך, ואם לא הביא ראייה מסלקים אותה ממנה.הלכה ב' בד"א שמצריכים לראובן להביא ראיה או יסתלק בשלא נשתמש בה זמן מרובה, אבל אם הביא עדים שאכל פירות קרקע זו שלש שנים רצופות, ונהנה בכולה בדרך שנהנין כל האדם באותה הקרקע וכו', מפני שאומרים לשמעון (המערער) אם אמת אתה טוען שלא מכרת ולא נתנה, למה היה זה [ראובן] שנה אחר שנה בקרקעך וכו' אומרים לו א"א שלא יגע אליך הדבר בשלוש שנים, וכיון שהגיע הדבר, היה לך למחות בפני עדים ותודיע אותם שפלוני גזל אותי, ולמחר אתבענו בדין, הואיל ולא מחית אתה הפסדת עצמך, וכו' עכ"ל הרמב"ם.
♦
ועיין בס' קצה"ח סק"מ סק"ב ד"ה כיצד הוא החזקה בריש פ' חזקת הבתים ד' כט. דמסיק בגמ' טעמא דחזקה משום דעד תלת שנין מזדהר איניש בשטרא טפי לא מזדהר. ואכתי צריך טעמא נהי דזה לאו ריעותא במה דלית ליה שטרא משום דטפי לא מזדהר, אבל סו"ס אין לו ראיה, והיכא מוציאים ממ"ק בלא ראיה.
והנה בחי' הרמב"ן ד' מב. בח"ה כתב גבי אכלה האב שנה, והבן שנתיים, י"מ דוקא בבנו גדול, אבל קטן לאו בר מחויי ביה הוא, והלכך לאו בר חזקה הוא, דכיון דמחי לאו בר אזדהורי בשטרא הוא, איהו נמי לא מחי, ואין אני מחזיק בטעם זה, דטעמא דחזקה לאו משום אזדהורי דידי בלחוד, אלא כוין דהאי שתק רגלים לדבר, וזה עיקר טעמא של חזקה שתוך שלוש אמרינן ליה למחזיק אחוי שטרך, ולאחר שלוש שנים כיון דלא מזדהר ביה טפי איתרע ליה האי טענה, דאמרינן לא לחינם שתק, וקטן נמי לאו בר אזדהורי טפי הוא עכ"ל עיי"ש, ומבואר מדבריו דעיקר טעמא דחזקה משום דשתק רגלים לדבר, דמסמא מכרו לו, אלא דתוך שלוש איתרע משום דאמרינן ליה אחוי שטרך, ולבתר שלוש דלאו רעותא הוא, משום דטפי לא מזדהר, אמרינן חזקה מדשתק ודאי מכרו לו, וכן כתב בס' תו"ח.
לענ"ד עיקר החזקה דשלוש שנים, אינו אלא תקנ"ח משום תיקון העולם, דלא רגילי להזהר בשטר טפי משלוש שנים, דסבר המחזיק כיון דיושב בתוכה משך שלוש שנים, ואין עורר ערעור, שוב לא התעורר עוד ערעור, ולא מזדהר טפי, וימשך מזה פסידא דלקוחות לכן ראו חכמים לתקן שיהיה נאמן בחזקת שלוש שנים, והמערער שהאמת איתו יעשה מחאה, ואחר המחאה גם המחזיק יזהר בשטרו, ואם אינו מוחה תוך שלוש יפסיד המערער.
וכן נראה מלשון הנ"י ריש פ' ח"ה, וז"ל: טפי מזדהר כי סבר לא יערערו עוד וכו', ולפי שדעת העולם כן, לא תקנו חכמים אלא שלוש שנים עכ"ל, ומשמע דתקנ"ח היא, וז"ל הרמב"ם פי"א מהל' טוען ונטען הל' ב' הנ"ל הואיל ולא מחית אתה הפסדת על עצמך עיי"ש, וזה נראה כדברינו, דהתקנה היתה לשניהם המחזיק יחזיק בשלו אחרי חזקתו שלוש שנים, והמערער אם האמת איתו היה לו למחות וכשלא מיחה הפסיד, ואילו לפי טעמא של הרמב"ן, אמרינן מדלא מיחה רגלים לדבר שמכרו לו, ולא שייך לומר הפסדת על עצמך, עכ"ל הקצות.
♦
ול"נ דהרמב"ם לא סובר כמו שהקצות רוצה ללמוד, דענין חזקה של שלוש שנים הוא מטעם תקנ"ח, שהנה בחי' הרשב"א איתא בד' כט., בד"ה אלא אמר רבא תלת שנין מזדהר איניש בשטרי, טפי לא מזדהר, וטעמא דמלתא, משום דהאי טעמא, דתלת מזדהר, טפי לא מזדהר, לאו כהלכתא בלא טעמא הוא, משום דרובן של בנ"א מקפידים באכילת פירות של שלוש השנים, וכדאידך טעמא דרבא, ובפחות מכאן לא קפדי, אף לוקח זה חושש ונזהר בראיותיו כל שלוש, דמימר אמר, שמא יבוא היום או למחר ויערער עליה, אבל לאחר שראה זה שותק כל שלוש בוטח שלא יערער עוד, ושוב אינו נזהר בשטרו וכו' עכ"ל הרשב"א.
עכ"פ רואים מדבריו משום דרובן של אנשים מקפידים אם יורד אדם לתוך שדהו ומעבד אותה, ואוכל פירותיה, אבל פחות משלוש אפשר לומר דלא קפדי, עכ"פ כך דעתם של בנ"א ומצינו מיני חזקות שדרכם להיות עפ"י טבע של אדם כמו אין אדם פורע בתוך זמנו וכו', שקראו לחזקה זו חזקת מנהג שאנו עדים בדבר זה שכן נוהגים בנ"א, ועיין בשו"ת מרן החת"ס חו"מ סי' ס"ז וקצה"ח סי' ע"ח ס"ק ח', ועיין בשו"ת מהרי"ט אה"ע סי' כ"ח דאפי' אם רוב בנ"א נוהגים כן נקרא ג"כ חזקת מנהג בנ"א, וחזקה זו עדיפה מרוב, שהרי בסתם רוב, אין מוציאם ממון כי אין הולכים בממון אחר הרוב, ובחזקה זו שהיא בטבע של אדם מוציאים ממון עיין ג"כ בשו"ת מהרי"ט אה"ע סי' כ"ז וכ"ח, וכן כתב בשו"ת נחלת דוד סי' כ"ו בשם הגאון רבי חיים מוואלוז'ין, ועיין ג"כ בשו"ת נודע ביהודה קמא אה"ע סי' ס"א, ושו"ת רעק"א סי' קל"ז, ושו"ת חת"ס חו"מ סי' ס"ז ושו"ת תורת חסד או"ח ר"ס א' בחזקות.
♦
עכ"פ רואים מזה מדברי הרשב"א דמה שאמר רבא מיזדהרי איניש בשטריה טפי לא מזדהרי דזה לא הוה כהלכתא בלא טעמא, אלא בטעמא תליא מילתא משום דרובן של בנ"א מקפידים באכילת פירות של שלוש שנים ובפחות מכאן לא קפדי אף לוקח זה חושש שמא ונזהר בראיותיו כל שלוש דמימר אמר שמא יבוא היום או למחר ויערער עלי, אבל לאחר שראה שזה שתק כל שלוש בוטח שלא יערער עוד.
ולפ"ז מיושב לשון הרמב"ם בפי"א מהל' טוען ונטען (הלכות ב' וד' באמצע) הל' ב', טען מערער ואמר מפני שלא הגיע עלי הדבר, שהרי הייתי במדינה רחוקה אומרים א"א שלא יגיע לך הדבר בשלוש שנים, וכיון שהגיע לך, היה לך למחות בפני עדים ותודיע אותם שפלוני גזל אותי למחר אתבענו בדין, הואיל ולא מחיתה אתה הפסדת על עצמך וכו'. הל' ד' ומפני מה אין אומרים לו לראובן [המחזיק] אם אמת הדבר שמכר לך או נתן לך במתנה למה לא נזהרת בשטר שלך, מפני שאין אדם נזהר בשטרו והולך כל ימיו, וחזקה שאין אין אדם נזהר בשטר אלא עד שלוש שנים, וכיון שרואה שאין אדם ממחה בו שוב אינו נזהר עכ"ל הרמב"ם. רואים מדבריו דעיקר טעמו מה שאינו נזהר יותר מג"ש הוא כמו שמסיים הרמב"ם, וכיוון שרואה שאין אדם ממחה [ועברו ג"ש] בו שוב אינו נזהר. רואים מזה כי עיקר שמירת השטר הוא משום מחאה וכשמגיע הזמן ולא מוחין אין שומרים את השטר. והרמב"ם בעצמו לא הזכיר משום תקנ"ח אלא עיקר שמירת השטר שמא יבוא אחר לערער וכשאין חשש לזה אז לא שומרים השטר.
ואח"כ מצאתי בהרמב"ם החדש של הרב פרנקל בשם בית אהרון להגאון ר' אהרון וולקין ז"ל כיוון שהרמב"ם בעצמו לא הזכיר בעצמו תקנ"ח, משמע שהרמב"ם לא סובר כהקצות שעיקר חזקה של ג"ש היא רק תקנ"ח. דהרמב"ם אומר בפירוש בהלכה ד', מפני מה אין אומרים לראובן אם אמת הדבר שמכר לך או שנתן לך במתנה למה לא נזהרת שלך מפני שאין אדם נזהר בשטרו והולך כל ימיו וחזקה שאדם נזהר בשטר עד ג"ש, וכיוון שרואה שאין אדם ממחה בו שוב אינו נזהר, עכ"ל הרמב"ם. ומה שכתב הרמב"ן מדלא מיחה רגלים לדבר שמחל לו, וזה יכול להתאים גם עם הלשון הואיל ולא מיחית אתה הפסדת את עצמך, היינו אתה גרמת לרגליים לדבר שמכרת לו ולא מוכרחים לומר שיש כאן מח' בין הרמב"ם לרמב"ן והרשב"א.
והנה מצאתי במאירי כט. וז"ל ד"ה וכן החזקה, אין נותנין דברינו בה לשיעורים, אפי' אם אדם שנודע בו בעניניו ונזהר על שטרותיו בפרט, יתר על שאר בנ"א, אין אומרים אילו היה לו שטר היה השטר אצלו אף לאחר ג', אלא הולכין אחר סתמן של בנ"א. שמא יראה לך [לסתור היינו להקשות] דעת זה ממה שהיו סוברים בסוגיה לבוא לדין חזקה מדין קפידה כלומר תרתי שנין לא קפיד תלת קפיד, והקשו אלא מעתה הני דבר אלישיב דקפדי מאן דחליף אמיצרא, ה"נ הויא לאלתר חזקה. ולדעתינו [היינו התי'] שמ"מ הולכין אחר סתמן של בנ"א. ויראה שכוונתו היתה שאין סתם בנ"א שלא להקפיד ע"כ אלא הרבה בנ"א קפדים בכך ולקח דרך משל בני אלישיב שהיו נודעים במידה זו שיש הרבה בני אדם במידה זו, ואין כאן סתם אצל אחת מן המדות. וכתוב שם בהגהת המאירי, ובסברת רבינו זו מיושבת קו' השטמ"ק מדוע לא הק' הגמ' גם על טעם גבי שטר תלת מזדהר טפי לא, א"כ עושה פה דבריך לשיעורים וביד רמ"ה אות כ' כתב תי'.
♦ ♦ ♦