רבה של קארלין, בעל שאילת דוד ועוד
חידושים על הרמב"ם הלכות שופר[2]
ב"ה יום א' א' דסליחות שנת תרי"א - מאהילעףאתחיל לכתוב חידושיםעל הרמב"ם מהלכות שופרומד' אבקש שלא אכשל בדבר הלכה בתוך כלל ישראל אכי"ר
א. שיטת הרמב"ם בפסול שאר השופרות שאינן של כבש
[פרק א הלכה א'], זה לשון הרמב"ם: "ושופר שתוקעין בו בין בר"ה בין ביובל, הוא קרן הכבשים הכפוף, וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש" וכו'.הנה הרב המגיד, וכן הר"נ בר"ה (ו, א מדפה"ר), והרא"ש (פ"ג סי' א), והכ"מ (שם), והל"מ (שם), כולם מסכימים דדעת הרמב"ם לפסול אף בדיעבד כל השופרות חוץ מקרן של זכרים הכפוף. וכלם תמהו בזה על הרמב"ם.
ולי נראה דדעת הרמב"ם הוא כך, דלכתחילה בעינן קרן כבש וכפוף, ובדיעבד כל השופרות כשרין אף שאינם כפופים רק דהם של כבש, (דמין) [ומין] אחר פסול אף דיעבד. וזכר ונקבה שוין כאחד לענין זה.
וטעמו נראה לי שהוא מפרש יעל, כפירוש הערוך - כשבה נקבה (ר"ה כו, ב ובתוס' ד"ה של יעל[3])[4]. ובמתניתין (ר"ה שם)[5] לא הוזכר כלום בדברי ר' יהודה כפוף. וסובר הרמב"ם דמחלוקת המשנה הוא לעניין דיעבד, דת"ק דר' יהודה סובר, דבעינן מין כבש, אבל אם זכר או נקבה לא אכפת לן. ור' יהודה סובר למצוה זכר, והטעם של ר' יהודה אפשר שהוא להזכיר עקדת יצחק בן אברהם.
והא דקאמר '[שופר של ר"ה] של יעל', פירוש דלא אכפת לן, ואף בשל יעל. ולכן פסק [הרמב"ם] בזה כהמשנה האחרונה דקרן כבשים מעכב.
ובגמ' (ר"ה שם): א"ר לוי מצוה בכפופים. הוא תנאי אחר, לכתחילה למצוה בכפופין, ומותיב הגמ' עליו, וקאמר הגמ' דאיהו סובר כר' יהודה דברייתא וכו', ומכאן ראיה להרמב"ם שהביא הברייתא ולא הביא המשנה, משמע דמהמשנה אין שום ראיה לענין כפופים, ודוק בזה שפיר.
♦
ב. דעת הרמב"ם - תקיעת שלש הסדרים מן התורה
[הלכה א'] ואע"פ שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בר"ה, הרי הוא אומר כיובל וכו' [ואף על פי שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בראש השנה, הרי הוא אומר ביובל והעברת שופר תרועה וכו', תעבירו שופר, ומפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר אף תרועת ראש השנה בשופר].וכן דעת האלפסי בהלכותיו [ש]הביא הלימוד מיובל (ר"ה י, א מדפה"ר), משמע מדבריהם דכל השלש [סדרים][6] הם דאורייתא ועיקר כן להלכה, ועיין מזה בתוס' ר"ה (לג, ב ד"ה שיעור), וצ"ע.
♦
ג. בענין שופר הגזול
[הלכה ג'][7]: "ואין בקול דין גזל וכו'. עיין השגות: [א"א, ואפילו יהיה בו דין גזל, יום תרועה יהיה לכם מ"מ (-מכל מקום), הכי איתא בירושלמי (סוכה ג, א)]"[8]. [ברמב"ם]: "וכן שופר של עולה לא יתקע בו, ואם תקע יצא, שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר הלא נהנה בשמיעת הקול. מצוות לאו להינות ניתנו (ר"ה כח, א)".וכתב זה לדעתי, דדעת הרמב"ם שהזכיר הטעם דאין גזל בקול, הוא לפי הסברא דקי"ל בסוכה (כט, ב – ל, א) דאף ביום טוב שני פסול גזול משום מצוה הבאה בעבירה. ומזה הטעם נחלקו האמוראים בירושלמי (שם), דמאן דסובר טעמו של הרמב"ם - חייש למצוה הבאה בעבירה. ומאן דאמר [כ]טעמו של הראב"ד - סובר דלא חיישינן למצוה הבאה בעבירה[9].
ומזה הטעם נ"ל הא דסובר ר' יהודה (ר"ה כח, א) דאינו יוצא בשופר של שלמים, משום דלא נפק לחולין. ולכאורה קשה מאי אכפת לן אם באיסוריה קאי, הא בשופר לא בעינן שלכם. אלא דעיקר הטעם משום דהוה מצוה הבאה בעבירה[10]. ואף דר' יהודה אינו חושש למצוה הבאה בעבירה לחד תירוץ התוס' בגיטין (נה, א ד"ה מאי טעמא). הכא דהעבירה (נעשה) [נעשית] בגוף התקיעה, גרע טפיה, ודו"ק בזה.
♦
קושיות הלחם משנה בשיטת הרמב"ם
עתה אבוא לבאר כל הסוגיא ויוסר קושית הלח"מ. [ז"ל הלחם משנה: שופר של עולה וכו' - וא"ת דהכא משמע מדבריו דתוקע לא עביד מעשה והוי קול והוא ז"ל כתב בסוף פ' ה' מהלכות מעילה קול ומראה וריח של הקדש לא נהנין ולא מועלין וא"כ כיון דהוי קול ואין בו דין מעילה איך אמרו בגמ' פרק ראוהו בית דין (כח, א) מ"ט עולה בת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לחולין הא כיון דהוי קול לאו בת מעילה היא ורבה נמי דאתקיף לא קאמר אלא אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא תקע משמע דמודה ליה דמעל וכו'. ואם תאמר דכיון דהוצרך רבינו לתת טעם זה בקול לתרץ קושיא דלולב ומצה כדכתב ה"ה למה לא הקשה ג"כ גבי שופר של עכו"ם ולישני נמי התם דשאני משום דהוי קול", ועיין שם. (להלן אות ה', יישב רבינו את קושיות הלחם משנה)].♦
ד. פסול כתותי מכתת שיעוריה - משום מצוה הבאה בעבירה
ובזה נראה לי לומר, טעם על שופר של עיר הנדחת דפסול, דכתיתא מיכתת שעורא (ר"ה שם), מה זה דכתיתא מיכתת שעורא, הא לעת עתה לא נכתת.ושמעתי שנדחקו בזה הרבה מן האחרונים[11]. ולי נראה דטעם הדבר הוא משום דהוה מצוה הבאה בעבירה. דבשלמא בשופר של ע"א יצא, דהא מצות לאו להנות ניתנו, והא דנעבד בו עבירה לא אכפת לן, כמו שכתב הירושלמי בפרק האורג בשבת (ה"ג), כך אני אומר הוציא מצה בשבת מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה י"ח בפסח (בלשון בתמיה). ר"ל כיון דאין קיום המצוה נמשך מעבירה, משא"כ בשופר של עיר הנדחת קיום המצוה נמשך מביטול מצוה, שיקיים המצוה ומכתת שעורא9, 10 ודו"ק.
♦[12]
ה. הנאה מקול מצוה
ועתה אבוא לבאר דברי הרמב"ם (ה"ג). ובתחילה אקדים עוד, מאי דקשה לי בהסוגיא (ר"ה שם) הא דקמותיב רבא אימת מעל, לכי תקע, כי קא תקע באיסורא תקע. והנה לכאורה קשה הא אפשר דיתקע יותר מהדין, וימעל בראשונות (-ויצא השופר לחולין), ויצא באחר[ו]ת.[13]אך העיקר, דבתקיעה בעלמא לא לשם מצוה, אין בו משום מעילה, דקול וריח אין בהם משום מעילה (ירושלמי סוכה ה, ג).
אך העיקר המעילה לפי סברת ר' יהודה משום דסובר דמצוות להנות נתנו[14], ומעל במאי דנהנה לקיים מצוות בוראו. לכן פריך רבא שפיר אימת מעל לכי תקע וכו', דבלא"ה אי אפשר דבתק[יעה] בעלמא לא ימעל.
וגם מוכרח זה הסברא, דבאמת אם יש הנאה אחרת בהדי המצוה אסור, ולא נחלקו אם מצות להנות נתנו אם נחשב הנאה במאי דמקיים מצות בוראו, או דמפטר לתת פרוטה לעני כשיבוא (ראה ב"ק נו, ב), כמבואר זה בהר"נ (נדרים טו, ב ד"ה והא) מדאסור לטבול הנודר ממעין בימות החמה (ר"ה שם).
ואם כן אתי שפיר לשיטת הרמב"ם דקול אין בו משום מעילה אם נהנה משמיעתן, וא"כ לא הוה מצוה הבאה בעבירה כמו בשופר גזול, אף דלא בעינן לכם. לזה אמר דבקול בעלמא אין בו משום מעילה אף דנהנה ממנו, ואי משום דנהנה בקיום המצוה, ובכהאי גוונא אם היתה נחשבת הנאה היתה אסור[ה][15], אף דקול אין בו משום מעילה, זה קול בעלמא, אבל קול המביאו לידי קיום מצוה הי' אסור. לזה אמר מצות לא להנות נתנו, וא"כ מה"ט המודר הנאה משופר (ר"ה שם), אף דשם נאסר הקול אם נהנה הוא ממנו, עם כל זה אם אינו נהנה מן הקול, רק קיים המצוה זה לא מקרי נהנה. ודו"ק.
♦
נדר משמיעת קול שופר
וצ"ע אם גם בנדר אמרינן דקול לא נאסר, ואם מודר מהדבר לא נאסר בקולו, או דלמא דוקא גבי הקדש הדין כן, וצע"ג[16].♦ ♦ ♦