מחו"ר כולל זכרון קדושים, בני ברק
שהחיינו במנורת כסף חדשה
הנהגת אדוננו המהרש"ל
בשו"ע או"ח (הל' חנוכה סי' תרעג) כתב הבאר היטב (ס"ק יג) בזה"ל: 'רש"ל קנה [מנורה] של כסף ובליל שני התחיל להדליק בה ובירך להדליק ושעשה נסים ושהחיינו, אף שבשעת קנין יש לברך, מ"מ ניחא לסדר ברכות שהחיינו עם אלו ב' ברכות, מטה משה'.לגודל חיבת הקודש נעתיק את לשונו הזהב של המטה משה (עניני חנוכה, סי' תתקפט)[2] שמעיד בזה"ל: 'ואני כשהייתי שואב מים ממעייני הישועה ממקור מים חיים הנובעים מים של שלמ"ה מורי הגאון ז"ל ראיתי שקנה לו שרגות קטנות של כסף ובליל שני התחיל להדליק בה ובירך להדליק ושעשה נסים ושהחיינו. וטעמו כדאיתא בברכות בנה בית חדש וקנה כלים חדשים מברך שהחיינו. אף שהרא"ש ובנו הטור כתבו דבשעת קניין יש לו לברך אע"פ שלא נשתמש בה עדיין, מ"מ היה ניחא ליה להסדיר ברכת שהחיינו עם אלו שתי ברכות כמו שמסדרין שהחיינו דלולב עם ברכת נטילה, ושהחיינו דסוכה עם קידוש היום, וכמו שמסדרין ברכת על נטילת ידים עם שאר הברכות בבה"כ כאשר הנהיג הוא [המהרש"ל] ז"ל', ע"כ דברי התלמיד.
מקופיא ראשונה נראה לכאו' דהביאור היא, דבעצם הו"ל לברך ברכת שהחיינו על מנורת כסף החדשה כבר מיד בשעת קנין המנורה, אך דחה ואיחר את ברכת שהחיינו לזמן ההדלקה, ולהסמיך לשאר ברכות נרות החנוכה.
♦
הסבר קושיית המט"מ בהנהגת המהרש"ל
והנה, בטרם נבוא ליישב ולבאר מנהגו בקודש של אדוננו המהרש"ל זיע"א, צריכים אנו בתחילה לעיין היטב בדברי המחבר באו"ח סימן רכ"ג, דהתם לכאו' משמע דצריך לברך דייקא בשעת הקנין, דהרי הבאר היטב עצמו כבר בא להעיר[3] למה המהרש"ל לא בירך מיד שהחיינו בעת שקנה את המנורה, ומיישב משום דהיה ניחא לו לסדר עם שאר הברכות.כתב המחבר בסעיף ג': 'בנה בית חדש, או קנה כלים חדשים, אפילו היה לו כיוצא באלו תחלה, או קנה וחזר וקנה, מברך על כל פעם שהחיינו'. ובסעיף ד' כתב: 'בשעת הקנין יש לו לברך אע"פ שעדיין לא נשתמש בהם, שאין הברכה אלא ע"י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן', עכ"ל המחבר.
ממשמעות לשונו מבואר דברכת שהחיינו נתקנה לברכה בשעת הקנייה וה"ט כיון דאז יש לאדם שמחת הלב, ולכן בעת שבלבו שורה השמחה אז יאה ונאה לברך את השי"ת על שזיכהו בקניית הכלי החדש[4]. וכן מבואר להדיא בדברי גדולי הראשונים דבכלים חדשים יש לברך ברכת שהחיינו בשעת הקנייה, ולכן נביא עתה את לשון קדשם של הרא"ש והרשב"א.
זה לשון הרא"ש (מס' ברכות פרק ט' סי' טז): 'מתני' בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו וקיימנו: [וכו'] נראה לר"י דדוקא בכלים חשובים דכלים חדשים משמע דומיא דבית חדש אבל דבר קטן שאינו חשוב כל כך כמו מנעלים ואנפלאות וחלוק של פשתן וכיוצא בזה א"צ לברך שהחיינו: [וכו'] ירושלמי ר' יעקב בר זבידא משום ר' חייא בר אבא אמר קנה אומר שהחיינו ניתנו לו במתנה אומר הטוב והמטיב וכו' וגם משמע בירושלמי דבשעת קנייה יש לו לברך אע"פ שעדיין לא נשתמש בהם שאין הברכה אלא על שמחת הלב[5] שהוא שמח בקנייתו כדרך שמברכים על הגשמים בשעת ירידתן אע"פ שאין הנאתן ניכרת מיד', ע"כ לשון קדשו.
וז"ל הרשב"א בחידושיו (ברכות דף נט:): 'בנה בית חדש וקנה כלים חדשים, [וכו'] וברכה זו מברך אותה משעת קני' אע"פ שעדיין לא נשתמש בהן שאין הברכות אלא על שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן או בבניינן כדרך שהוא מברך על הגשמים משעת ירידתן אע"פ שאין הנאתן ניכרת מיד, וכן נראה מן הירושלמי דגרסינן התם קנה אומר שהחיינו ניתן לו במתנה אומר ברוך הטוב והמטיב, [וכו'] וכן דעת הראב"ד ז"ל'. עכ"ל קדשו של הרשב"א.
חזינן דאלה רבותינו הראשונים כמלאכים למדו והוכיחו מדברי הירושלמי בברכות, וכן פסק המחבר להלכה, דברכת שהחיינו מצוותה לברכה מיד בשעת הקנייה, דאז יש לאדם שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן, אע"פ שהוא עדיין לא השתמש בהם כלל. וא"כ צ"ב ליישב את מנהגו הק' של אדוננו המהרש"ל לדחות ולאחר את הברכה עד לעת הדלקת המנורה בליל ב'.
♦
סדר שאר הדברים שיש לעיין בהנהגת המהרש"ל
והנה, בטרם נבוא בעזר אדון העולמים ליישב הקושיא הנ"ל מצד הלכות ברכות, יל"ע עוד ולהבין את מנהגו הק' מצד הלכות ברכות נרות חנוכה מכמה אנפין: א. מהיכא תיתי ליה להמהרש"ל לברך ברכת שהחיינו גם בליל ב', היכן מצינו שורש או אסמכתא לדבר, וכבר כתב הר"ן בחידושיו על הרי"ף (שבת כג.) וז"ל: 'מכאן ואילך המדליק מברך שתים ורואה מברך אחת, לפי שאין לברך זמן אלא ביום ראשון, דמשהגיענו לתחילת הזמן הגיענו'. וכלשון הזה כתב רש"י בסוגיין (דף כג. בד"ה כל יומי איתיה), וא"כ מוכח לכאו' דל"ש כלל לברך שהחיינו בליל ב', ובפרט דהוא כבר בירך בליל הראשון וכבר הגיענו לזמן הזה. ב. לו יצוייר דבליל ג' היתה לו ג"כ מנורת כסף חדשה האם היה עושה גם אז עוד פעם ברכת שהחיינו. ג. האם כל אדם מהשוק יכול להתנהג להלכה למעשה כמרנא המהרש"ל ולעשות ברכת שהחיינו גם בליל ב' על מנורת כסף חדשה. ד. והעולה על כולם, לכאו' יהיה קשה דהנה יל"ע כשבירך בליל ב' ברכת שהחיינו על קניית המנורה האם לא חשיב הפסק בין ברכות ההדלקה לגוף מעשה ההדלקה, דהא כל ברכת שהחיינו בליל השני לכאו' היתה רק על הקנין החדש של המנורה.אך עפ"י מה שלמדונו חז"ל דיש סדר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון[6], שומה עלינו ליישב קודם את הקושיא הראשונה מצד הלכות ברכות למה דחה המהרש"ל את ברכת שהחיינו לשעת ההדלקה ולא בירך מיד בשעת הקנין. וה' יאיר עינינו לזכות למאור התורה ולכוון בס"ד לאמיתה של תורה ולכה"פ את אפס קצהו.
♦
יישוב קושיית המט"מ
והנראה לומר בדרך אפשר בעזרת נותן התורה, דזה ודאי וברור לכל דהמהרש"ל לא פליג על עצם דינא דקנה כלים חדשים דצריך לברך שהחיינו מיד כשקונה, דהא חזינן להדיא דהירושלמי נקט כן וכן הלכו אחריו גדולי הראשונים, והמהרש"ל בפשיטות לא בא לחלוק על כללות דין זה. אלא דצ"ל דטמון פה יסוד גדול לבירור הבנת מנהגו הק' של המהרש"ל. והיא, דהנה כשאדם מהשוק קונה לדוגמא קערת כסף חדשה או כפות זהב, הרי כל קנייתו אינה אמצעי למטרה מסויימת, אלא קניית קערת כסף חדשה מטרתה היא כדי להרבות בזה את רכושו אשר רכש מאז ועד עתה ולפאר בזה את חדרי אוצרותיו, דבזה אשר נוספת עתה לאוצרו קערת כסף חדשה הרי הוא שמח בזה שקנה. ואי אפשר לומר דכשאדם קונה כלי יקר עד למאוד, כגון כפות זהב, הרי הוא שמח מעתה שתהיה לו כף לאכול, זה אינו, כיון דלצורך אכילה די לו בכלי פשוט, והרי לא יבוא שום אדם לאמר דבשעת אכילה הוא נהנה מהכלי יותר מהאוכל, דהא כל הכלי אינו אלא אמצעי כדי שיוכל לאכול כראוי וכנכון לאדם מן הישוב. אך הקונה כלי יקר הרי הוא שמח במה שהוא הגדיל את רכושו עם עוד קערת כסף חדשה, הקנייה הזאת היא היא הגורמת לו שמחת הלב על מה שזכה שיהיו לו באוצרו כלים יקרים ונאים, וכמו דחזי' לעיל בדברי הרשב"א שכ' בזה"ל: "אע"פ שעדיין לא נשתמש בהן שאין הברכות אלא על שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן", כלו' דבקניית כלים חדשים לא חסר אפילו עצם ההשתמשות בפועל כדי לשמוח, כיון דכל שמחתו היא על כך שהוא זכה לקנות את זה החפץ. על כגון דא ודאי דמרנא המהרש"ל יודה בפה מלא דאיש המוני כזה, השמח בקניית כפות זהב ע"מ להגדיל את רכושו דיהא צריך לברך מיד בשעת הקנייה, כיון דעתה בשעת הקנייה כבר אצורה בלבו השמחה הגדולה, ואין לך זמן הגון מזה לברך אז ברכת שהחיינו כשלבו מלא שמחה.אך אדוננו המאה"ג מרנא ורבנא המהרש"ל זיע"א, אשר כל כולו היה קודש לה' כל חפציו היו חפצי שמים וכל ענינים גשמיים לא תפסו אצלו שום מקום וממשות כהוא זה וא"א לנו כלל להשיג בקטנות מוחנו את קדושתו וצדקתו, ומה לנו יותר מעדות המהרש"ל מש"כ על עצמו בספרו יש"ש בהקדמה למסכת בבא קמא: 'ושמתי לבי לתור בחכמה, ולחקור אחר שורש העניין. והעבודה, שלפעמים שבוע אחד שבתי משתומם בדמיון השכל, עד שיגעתי ומצאתי שורש הענין ואז כתבתיו בספר. גםו נסיון אחד בא לידי בלילה ע"י נר מצוה ותורה אור, כאילו הראוני מן השמים, ונתנו לי הרמנא ואמוץ כח ממלכותא דרקיע ופתחו לי שערי אורה, לומר עסוק בתורה, דון ואסור והתר והורה, הוי גבור שבחבורה, כתוב על ספר והביא לה' תשורה', עיי"ש עוד המשך מתיקות לשונו.[7]
חזינן מכל הנ"ל דאצל המהרש"ל לא היתה כלל עשירות גשמית, אם ללימוד התורה בלילה היה לו נר קטן והוצרך לנס, א"כ הרי כשהלך לקנות מנורה של כסף לנרות החנוכה ברור דלא היה בכוונתו שום צד להרבות בזה את אוצרו הגשמי, כי מה לו להשקיע בפרוזדור העובר כשהוא צריך להשקיע בכל עת ועונה בטרקלין בעבודת השם בקדושה ובטהרה, קיום התורה הק' ומצוותיה[8]. אלא כל סיבת וכוונת המהרש"ל בקניית המנורה של כסף היה אך ורק לשמוח בקיום מצוות השי"ת באופן הנגלה, לכבדו ולפארו בכל מה דאפשר. ע"כ בשעת קניית המנורה עדיין לא היתה שמחתו שלימה כיון דמנורה זו עדיין לא הגיעה לתכליתה הרצויה, דזהו מעשה הדלקת המנורה בימי חג החנוכה לפרסם את הנס בהידור רב. ואיך יברך עתה בעת הקנייה ברכת 'שהחיינו' כשאין לבו גדוש עתה בשמחה, הרי מצד עצם כוונת וביאור ברכת שהחיינו לא יאה לברך את השי"ת כשאין לבו שמח. אך בהגיע ימי החנוכה וזוכה הוא להדליק את הנרות הרי עתה מתמלא הוא בשמחה דקדושה לכבוד ה', שמחה עצומה של עבד העושה רצון אדונו בלב שלם, ולכן עתה כשבלבו שורה השמחה הוא הזמן הנכון והעיקרי לברך את ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, כיון דעתה נשלמה סיבת הקנייה.
יש להוסיף דמצינו בחסדי שמים שתי ראיות לכאורה דכשאין לאדם שמחה שלימה בעת קניית הכלי לא יברך אז ברכת שהחיינו.
א. המשנה ברורה (סי' רכג ס"ק יז) כתב: 'בשעת הקנין וכו' - ודוקא אם קנה בגד שראוי ללובשו תיכף אבל אם קנה שום דבר שאינו ראוי ללובשו או להשתמש בו כמו שהוא רק שצריך ליתן לאומן לתקן לא יברך שהחיינו עד שעה שילבש הבגד או ישתמש בהכלי', עכ"ל. ממשמעות לשונו נראה דיש תנאי לברכת שהחיינו בעת הקנייה, והוא, דמיד אחר הקנייה יכול הוא להשתמש בחפץ, דאז שמחתו שלימה כבר משעת הקנייה. משא"כ כשמצד החפץ חסרה יכולת ההשתמשות, הרי אין שמחתו שלימה ואיך יברך עתה בעת הקנייה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, דלא יאה לברך באופן כזה. ורק כשיגיע הזמן ותוסר מניעת ההשתמשות ויכול יהיה להשתמש בחפץ כאוות נפשו אז בעת שבלבו שורה השמחה יברך בחדווה ברכת שהחיינו. ואם כנים אנחנו בדברינו, שפיר מובן מנהגו הק' של אדוננו המהרש"ל לברך שהחיינו רק בעת ההדלקה ולא קודם לכך, דבשעת הקנייה עדיין חסרה אצלו ההשתמשות בחפץ ואין לבו עוד שמח בזה. ועל עצם קניית מנורת כסף חדשה כבר הוכחנו לעיל שאצל המהרש"ל לא תפס שום ענין גשמי מקום, אלא קנייה זו היתה הכנה לקיום המצוה, ולכן כשהגיע זמן המצוה וסר מניעת ההשתמשות בחפץ ויכול היה להדליק בה, אזי מיד בירך בשמחה ברכת שהחיינו ע"זח.
ב. בזמנינו יש נוהגים שלא לברך ברכת שהחיינו בקניית בגד או כלי חדש, כיון דהיום אין כ"כ שמחה לאדם בקניית כלי או בגד חדש. והיינו, דאם אין לאדם שמחה גדולה בקניית החפץ החדש אינו מברך אז שהחיינו. וא"כ אפ"ל בדרך אפשר וליישב, דלפי זה גם אצל המהרש"ל לא היתה בו שום שמחה על עצם קניית המנורה, ולכן הוא לא עשה שהחיינו מצד שמחת קניית כלי חדש, דהא גם מצד ההלכה יש להמנע לעשות שהחיינו כשאין שמחתו שלימה על עצם קניית כלי חדש.[9]
ובאמת, דלולי מסתפינא אפ"ל עוד בס"ד מהלך לחידודא בטעם הדבר למה המהרש"ל בירך שהחיינו רק בעת ההדלקה ולא קודם בשעת הקנייה, דאולי נימא דכאילו רק עכשיו נסתיימה אצלו קניית מנורת הכסף. הנה, כאמור, המהרש"ל לא קנה מנורת הכסף בשביל שהיא תעמוד בביתו ותפאר את רכושו וממונו, אלא הוא קנה אותה ע"מ שיכול יהיה להדליק בה את נרות המצוה של חנוכה ולפרסם את הנס בהידור יותר. וכשמגיע זמן ההדלקה באה ג"כ סיבת הקנייה, והוי נחשב לו כאילו עתה קנה הוא את המנורה ומברך ברכת שהחיינו בשעת הקנייה.
♦
יישוב קושיא א’ וב’
ועתה, בעזר אבינו שבשמים ניישב את ארבע הקושיות הנ"ל בהלכות ברכות נרות חנוכה, ונכתבם שוב בקצרה: א. מהיכי תיתי ליה להמהרש"ל לברך שהחיינו גם בליל ב', היכן מצינו אסמכתא לדבר. ב. לו יצוייר דבליל ג' היה לו מנורת כסף חדשה האם המהרש"ל היה עושה גם אז ברכת שהחיינו. ג. האם כל אחד יכול להתנהג כמרנא המהרש"ל ולעשות שהחיינו גם בליל ב' על מנורת כסף חדשה. ד. כשבירך בליל ב' ברכת שהחיינו על קניית המנורה האם לא חשיב הפסק בין ברכות ההדלקה למעשה ההדלקה, דהא כל ברכת שהחיינו בליל ב' היתה לכאו' על הקנין החדש של המנורה.הפמ"ג (שם בא"א ס"ק יב) כתב וז"ל: ‘מהרש"ל ז"ל קנה מנורת כסף ובליל שני הדליק בה ומברך שלש ברכות שהחיינו ג"כ יע"ש, והנה בגמרא ממעט זמן דל"ת בכ"ה נס נצחון ובכ"ו נס דשמן, א"כ יש ב' שהחיינו עסי' תר"ע, ומ"מ אנן קיי"ל דאין מברך שהחיינו בליל ב' רק מהרש"ל ז"ל עשה כן לחיבוב מצוה וסידרן ג' ברכות אנרות בליל ב' ושהחיינו אכלים חדשים, ומ"מ צ"ע אם יש לנו לעשות כן דלא מיחזי כיוהרא, ושאני אדוננו רש"ל ז"ל, ועוד דהרואה יאמר דמברך זמן בליל ב'’, עכ"ל הפמ"ג.
והביאור בדברי הפמ"ג הוא, דהנה כתוב בגמ' בסוגיא דחנוכה (שבת דף כג.): 'אמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך. ורב ירמיה אמר הרואה נר של חנוכה צריך לברך. אמר רב יהודה יום ראשון הרואה מברך שתים ומדליק מברך שלש. מכאן ואילך מדליק מברך שתים, ורואה מברך אחת. מאי ממעט, ממעט זמן. ונימעוט נס, נס כל יומי איתיה', עכ"ל הגמ'. ומבואר דמיום השני ממעטין מברכות נרות חנוכה את ברכת הזמן, דהיינו שהחיינו, ואין ממעטין את ברכת שעשה נסים.
והנה יש לבאר את סברת הגמ' בקושיא "מאי ממעט", דבאמת אולי צריכים לברך ברכת הזמן גם בליל השני, דהא נס החנוכה היה בשני דברים - ביום כ"ה בכסלו נחו החשמונאים מהמלחמה ועשו ביום זה זכר לנס הנצחון ואח"כ ביום כ''ו, כשזכו לנס מציאת פך השמן, עשו זכר לזה בקיום מצוות הדלקת נרות חנוכה. ובאמת דזהו תירוצו של הפרי חדש (בסי' תר"ע ס"ק א') על קושיתו הידועה של מרן הבית יוסף למה קבעו שמונה ימי חנוכה דהא נס פח השמן היה רק שבעה ימים, וע"ז מתרץ הפר"ח דאה"נ בלילה הראשון הדלקת הנרות היא לזכר נס הנצחון שהיה לחשמונאים. ואולי בדרך אפשר י"ל דכן מדויק קצת גם מלשון הרמב"ם (פ"ג מהלכ' מגילה וחנוכה ה"ב) שכתב: 'וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור', עכ"ל. והק' עלה בספר מעשה רקח דמדברי הרמב"ם מוכח דאת נרות המערכה הדליקו רק בבין הערביים של אור ליום כ"ו בכסלו, וא"כ נס פח השמן היה רק מיום כ"ו, ע"ז משני הגמ' "ממעט זמן", כלו', דרק בליל ראשון מברך זמן, ובשאר הלילות ממעט זמן ומברך רק שני ברכות.
ומעתה אחר כל הנ"ל יבואר שפיר בגודל חסדי אבינו שבשמים מנהגו הק' של המהרש"ל ויתורצו לפי זה שני הקושיות הראשונות. דזה ודאי דברכת הזמן אכן נתקנה לברך רק ביום הראשון בלבד, אלא דבעצם בליל השני נתחדש לחשמונאים את נס השמן, ומחמת גודל חיבוב מצוה שהיה לו למהרש"ל רצה לברך ברכת זמן גם בליל השני במיוחד בשביל נס מציאת פך השמן. אך היות שכבר נפסקה ההלכה דאין מברכין בליל ב' ברכת שהחיינו קנה המהרש"ל מנורת כסף חדשה ובירך עליה ברכת שהחיינו בעת שסידר את שאר הברכות בשעת הדלקת המנורה, וכיון בברכת שהחיינו הן כוונת קנה כלים חדשים מברך שהחיינו והן שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה ביום הזה אשר בו היה לבני ישראל נס פח השמן. וזהו ממש מדויק שפיר מדברי רש"י והר"ן שהובאו לעיל, דהא עתה בליל השני הגיענו לנס השמן, והוי ממש תחילת הזמן ושפיר אפשר לברך על נס השמן ברכת שהחיינו דעתה הוא זמנו. וכן לאור הנ"ל מתורצת ג"כ הקושיא השניה, דזה ברור דרק בליל השני היה המהרש"ל מברך שהחיינו ולא היה מברך שוב גם בליל השלישי, דאפילו שתירצו בגמרא נס בכל יומא איתי', מ"מ כיון דאז לא נתחדש נס מיוחד אשר לא היה קודם לכן נפסק דמשום הא לא מברכים שהחיינו בשארי הלילות אלא ברכת שעשה נסים. ובזה ודאי כך היה נוהג אדוננו גאון תפארת ישראל מרנא המהרש"ל.
♦
יישוב הקושיא השלישית
ומה שהקשינו לעיל הקושיא הג' אי כל אדם יכול לנהוג כמנהג המהרש"ל ראה בסיום דברי הפמ"ג דרק אדוננו המהרש"ל נהג כן ואנו צ"ע בזה, אלא דאנן נהגינן לברך שהחיינו על מנורה חדשה כבר בליל ראשון. ועוד כתב הפמ"ג סברא נוספת לשלילת מנהג זה אצל הרבים, דאם כל אחד יבוא לנהוג כן יקר מקרה דאיש אחר הרואה אותו מתנהג כן יחשוב דמברכין שהחיינו גם בליל ב'. לכן אנו אין מברכין שהחיינו בליל ב' על מנורת כסף חדשה ורק יברך שהחיינו בליל א' ויפטור בכוונתו גם את הברכה על כלים חדשים.וכן להלכה למעשה נפסק בשם מרן פוסק הדור, הגאון האדיר רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל (הליכות שלמה מועדים, פרק ששה עשר עניני חנוכה, סעיף י'), וז"ל שם: 'מי שקנה או קיבל במתנה מנורת כסף חדשה ולא בירך שהחיינו בשעה שהגיעה לידו, יכוין בברכת שהחיינו שמברך על הנרות גם על המנורה'. ושם (בהערות דבר הלכה ס"ק כד) הוסיף: 'ואין נוהגים כמו שהביא הבאה"ט בסי' תרע"ג ס"ק יג בשם מהרש"ל להדליק בה רק ביום השני ולברך אז שהחיינו שנית'[10].
♦
יישוב הקושיא הרביעית
ועתה נותר לנו בעזה"י ליישב את הקושיא הרביעית - למה ברכת שהחיינו על מנורת כסף חדשה בליל ב' לא חשיב הפסק בין ברכות ההדלקה למעשה ההדלקה.הנה בפשטות אפשר לומר מהלך אחד בס"ד, עפ"י מה שכבר ביארנו לעיל בדברי הפמ"ג והובאו דברי הפר"ח לת' את קושיית הב"י דבלילה הראשון מדליקים לזכר נס הנצחון ואח"כ מליל השני מדליקים לזכר נס פח השמן. וא"כ דסיבת המהרש"ל לברך ברכת שהחיינו בליל שני היתה כדי לכוין בזה ג"כ את הנס של פח השמן והדלקתו במשך כל ימי החנוכה. הרי פשוט דברכת שהחיינו לא הויא רק מחמת זה שהוא קנה כלי חדש אלא גם מחמת נס השמן. וא"כ ודאי ברכת שהחיינו בליל שני לא חשיב הפסק, דאין זה ברכה רק לכלי חדש אלא ברכה גם על עצם הדלקת נרות החנוכה זכר לנס שהיה בנרות, ולכן שפיר יכול היה המהרש"ל לברך ברכת שהחיינו גם בליל השני.
ועוד אפשר ליישב בדרך נכון ולבאר שפיר את מנהגו בקודש של מרנא המהרש"ל עפ"י מה שהובא בספר אורחות חיים[11] (דין כסוי הדם אות א' בד"ה השוחט) וז"ל שם: 'והרב דוד בר לוי ז"ל[12] כתב ועוד מצאתי ראיה דברכות לא הוי הפסק דהא יקהנ"ז אע"ג דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא איפשר כ"ש הכא דאיפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא אבל שיחת חולין ודאי מפסקא ועבירה היא בידו כדאמרינן (מנחות ל"ו ע"א) גבי תפלין שח בין תפלה לתפלה עבירה הוא בידו וכתוב בספר הישר השח ביניהן חוזר ומברך', ע"כ לשון האורחות חיים. משמעות דברי בעל המכתם היא, דאדם השח שיחת חולין בין ברכת המצוות לעשייתה הרי זה הפסק ויחזור ויברך שוב את הברכה, אבל כשאדם מברך ברכה אשר אינה צריכה עתה למצוה הזאת היות שהוא בירך להשי"ת ולא שח בדברי חולין נקטו להלכה דלא הוי הפסק ויכול לקיים את המצוה כתיקונה והברכה ע"ז הוי ג"כ עובר לעשייתן. והוא מוכיח זאת מהמנהג של ברכת יקהנ"ז דהתם מברך כמה ברכות ואעפ"כ לא חשיב כלל הפסק לגבי ברכת המצוות. א"כ לעניננו מצאנו מרגלית נאה לחדש וליישב את מנהגו של אדוננו המהרש"ל, וללמוד מזה דאדם המברך ברכה על המצוה לא חשיב הפסק אף אם הוא לא היה צריך לברכה זו. ולפי"ז תתורץ שפיר הקו' הרביעית, דודאי ברכת שהחיינו בליל שני לא חשיב הפסק לבטל את שאר הברכות, כיון דהוי ברכה ולא שיחת דברים בטלים.
ועוד מהלך אפשר לומר מפי ספרים וסופרים. דהנה בספר שלמי תודה (על עניני חנוכה, סי' ט) הביא חידוש נפלא מהגאון האדיר בעל הקהילות יעקב, ה'סטייפעלער' זצ"ל, ולפ"ז תתיישב בע"ה הקושיא הנ"ל. והוא, נפסק להלכה בשו"ע בהלכות ראש השנה (סימן ת"ר ס"ב) דבליל השני בשעת הקידוש יהיה לפניו בגד או פרי חדש בשביל שיוכל לברך ברכת שהחיינו מחמת האסתפקתא בקדושת ראש השנה אי הוי קדושה אחת או דכל יומא הוי קדושה אחרת. ואף אם אין לו פרי חדש איפסיקא הלכתא דיברך שהחיינו, דאפילו על הצד דנימא דקדושת ראש השנה הוי קדושה אחת אריכתא מ"מ ראש השנה הוא שני ימים, ומחמת היום השני שפיר אפשר לברך גם ביום השני ברכת שהחיינו. ופשוט דברכת שהחיינו לא הוי הפסק בקידוש, א"כ נתחדש לן חידוש לענינינו הכא דגם בחנוכה היות ויש חילוק ימים בחנוכה אפשר לסמוך אהא בשביל להתיר ברכת שהחיינו גם בליל שני כשניתוסף עוד סיבה מחמת כלי חדש, ודו"ק היטב.
♦
זכינו לדין ברוב חסדי אבינו שבשמים ללבן, ללמוד ולהבין מנהגיהם של הצדיקים, לפלפל בתורתם לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא מתוך סייעתא דשמיא מרובה. ובפרט בימי האורה ימי החנוכה אשר בהם מתגלה האור הגנוז המאיר באור יקרות את אותיות התורה המחכימות כל פתי, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים ומרגלתו לעסוק תדיר בעסק התורה - כי הוא חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה. ואנו תפילה ובקשה לפני אדון כל נותן התורה שנזכה בס"ד תמיד לישב באהלה של תורה מתוך הרגשת עריבות ומתיקות התורה בכל עת ועונה.
ונסיים מאמרנו בחתימה מעין הפתיחה במה שכתב מרנא המהרש"ל זיע"א (שו"ת סימן פ"ה בסופו): 'מצוה לשמוח בחנוכה ומ"ה קראו יום טוב והן ימי שמחה וכן פסקו הרמב"ם והמרדכ"י ארוך וכו' וראה שהשמחה תהא מעורבה ובלולה בשמחת תורה[13] ואל תבטל מקביעותם', עכ"ל המהרש"ל. ויהא רעוא מקמי אבוהון דבשמיא שנזכה תמיד לשמוח ולשוש בשמחת התורה ומצוותיה, ואז יתקיים בנו הפסוק 'ששון ושמחה ימצא בה' ברו"ג כיה"ר אמן ואמן.
♦ ♦ ♦