מח"ס נבואה והשגחה, בני ברק
כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן
"אמר ר' יהודה אמר שמואל: "כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן" (פסחים ז:).נחלקו הראשונים, הובאה מחלוקתן בש"ך (יו"ד סי' יט, סעיף א') אם לא בירך לפני קיום המצוה האם יכול לברך אחר עשייתה. הרמב"ם (פי"א מהלכות ברכות ה"ו) כתב: "אם שחט בלא ברכה, אינו חוזר אחר השחיטה ומברך, וכן אם כסה דם בלא ברכה וכו'". ובהגהות אושר"י בשם או"ז כתב בפ"ק דברכות, ובפ"ק דחולין דאם לא בירך עובר לעשייתן, מברך אחר עשיית המצוה.
והוכיח הש"ך (שם) דגם התוס' והרא"ש סברו כהרמב"ם, דכתבו בפרק לולב הגזול (סוכה לט.) הא דמברך על הלולב אחרי שנטלו ויצא בו והרי בעינן עובר לעשייתן, הואיל והמצוה לא נגמרה עדיין דבעי נענוע, משמע דאם גמר כל המצוה וכן דבעלמא אינו מברך.
השאגת אריה (סימו כו) דחה ראייתו, דהתוס' והרא"ש רק הקשו למה לכתחילה לא מברך לפני שנוטל הלולב, ועל זה תירצו דנחשב עובר לעשייתן דעדיין עוסק במצוה דצריך לנענע, ע"כ.
אמנם מלשון התוס' (פסחים ז: ד"ה בעידנא) וכן מלשון הרא"ש בסוכה מוכח כהש"ך, דהקשו האיך יברך, משמע אפילו בדיעבד.
עוד כתב הש"ך (שם) דבספר ברכת אברהם הביא ראיה לשיטת האו"ז מהא דאמרינן - חוץ מהטבילה דמברך אחר שטבל, ואי משום שלא היה אפשר לברך קודם עשייתן, לא היה לו לברך כלל. אלא מוכח דאם לא ברך לפני המצוה יכול לברך אחריה. ודחה הש"ך ראייתו דברכות דרבנן והם אמרו דיברך לפני המצוה ולא אחרי המצוה כלל, והם אמרו בטבילת גר וכוותיה דאכתי לא חזי דיברך אחר המצוה, אלמא דדווקא גבי טבילה משום דלא חזי מעיקרא, אבל היכא דחזי מעיקרא ולא בירך, לא יברך אח"כ, ע"כ. רואים דסובר הש"ך שהיתה תקנה מיוחדת בטבילת גר שיברך אחר הטבילה. והפשטות כדברי הברכת אברהם דאת הברכה שתקנו שמברך בכל המצוות עובר לעשייתן מברך בטבילה אחרי קיום המצוה.
♦
א. ב.
והביא הש"ך ראיה לשיטת הרמב"ם מהגמ' (ברכות נא.) דאמרינן התם: "אמר רבינא הלכך אפילו גמר מלאכול יחזור ויברך, דתניא טבל ועלה אומר בעלייתו וכו', ולא היא התם גברא לא חזי, הכא מעיקרא חזי והואיל ואידחי אידחי", ע"כ. אלמא דווקא גבי טבילה משום דלא חזי מעיקרא, אבל היכא דחזי מעיקרא ולא בירך, לא יברך אח"כ, ואע"ג דבספר ברכת אברהם כתב דהוא הדין דהוי מצי לשנויי ליה התם ברכת המצוות היא וכו', אלא דעדיפא מיניה קאמר, אין זה מוכרח כלל. ועוד דרבינא לא סבירא ליה חילוק זה, ולא חזינן דפליג עליה הש"ס כלל בהאי, עכ"ל הש"ך.ובאמת דברי רבינא צ"ב, איך לומד מברכת המצוות לברכת הנהנין, והרי אסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה (ברכות לה:), והברכה באה להתיר את ההנאה, ולכן צריך לברך דווקא לפני שנהנה, משא"כ ברכת המצוות שהיא ברכת הודאה כמבואר בפסחים (קה.) ולכן אפשר לברך ולהודות גם אחרי קיום המצוה.
♦
השאג"א (שם) הביא ראיה לשיטת האו"ז מהגמ' (פסחים ז.), דרב פפי אומר משמיה דרבא, הבודק צריך שיברך 'לבער חמץ', ולא 'על ביעור חמץ', דלשון 'על' משמע לשעבר. והקשתה הגמ' דבלולב תניא (סוכה מו.) דמברך על נטילת לולב. "שאני התם, דבעידנא דאגבהה נפק ביה", מוכח דמברך גם אחר קיום המצוה. ואין לומר דהברכה היא על הנענועים כפי שכתבו תוס' (שם) דאע"פ דמדאגבהה נפק ביה, אכתי עוסק במצוה שצריך לנענע בהלל ולכן הוה עובר לעשייתו, דא"כ יברך בלשון 'ליטול לולב' דמשמע להבא, אלא הברכה גם על מה שכבר יצא, ומוכח דאפשר לברך גם אחרי קיום המצוה, ע"כ.
ומקשים על השאג"א מה הראיה מלולב, דשם היות ועדיין לא גמר את המצוה, דצריך לנענע, כולל בברכתו גם על לשעבר על מה שכבר קיים, אבל אין ראיה דיכול לברך אחרי גמר המצוה לגמרי.
וכן צריך לומר ברמב"ם (פי"א מהל' ברכות הל' ט"ו): "נטל את הלולב מברך על נטילת לולב, שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו[2], אבל אם בירך קודם שיטול, מברך ליטול לולב כמו לישב בסוכה". והראב"ד בהשגתו כתב בתוך דבריו, אבל נטילת לולב כיון שהגביהו נפטר כל היום, ע"כ. וקשה, הרי הרמב"ם (שם ה"ז) כתב דאין לך מצוה שמברך אחר עשייתה, אלא טבילת גר בלבד (והראב"ד שם לא השיגו), וא"כ איך כתב דבלולב מברך אחר העשייה, אלא בע"כ צריך לומר שיפרש כמו התוס' דכיון שעדיין צריך לנענע נחשב עובר לעשייתו, ואעפ"כ כתב הרמב"ם דמברך בלשון על נטילת לולב דמשמע לשעבר, אלא מוכח דאם לא גמר את המצוה יכול לברך וכולל בברכה גם את מה שכבר קיים.
וכן צריך לומר בתוס' (סוכה לט.) דכתב כדי שתהיה הברכה עובר לעשייתה יטול בתחילה רק את הלולב ויברך ואח"כ יטול גם את האתרוג, או יהפוך את האתרוג בשעת הברכה (ולבסוף כתבו התוס' דאין צורך כיון שצריך לנענע), וכן פסק בשו"ע (או"ח תרנ"א סעיף ה') (ולא הזכיר דיכול לנענע), והגר"א (שם) השיג דגם ההיפוך לא מועיל, כיון דמברך על הלולב והן מצויות לפניו אין מעכבות, ע"כ. ובשעה"צ (שם, כ"ח) ביאר את שיטת השו"ע, דאף כאשר כולן לפניו יצא אם אם נטלן בזה אחר זה, מכל מקום כל כמה שאינו נוטל את האתרוג לא קיים את המצוה כלל, דמצוה אחת הן לפיכך מקרי עובר לעשייתן. [ולכן מברך על הלולב למרות שכבר נטל אותו, ומוכח דגם באמצע קיום המצוה נחשב עובר לעשייתן].
התוס' בסוכה (שם) סיימו: והתם בירושלמי (ברכות ט, ג) פליגי מצוות מאימתי מברך עליהן, ר' יוחנן אמר עובר לעשייתן, ר' הונא אמר בשעת עשייתן. בבבלי הובאה רק הדעה דעובר לעשייתן, אבל לא מצאנו שחולקים על ר' הונא בדיעבד, במקרה שלא בירך לפני המצוה שלא יברך בשעת עשייתה.
♦
ג. ד.
יש לחקור מהו גדר ברכת המצוות, ומה הטעם שתיקנו שיברך עובר לעשייתן. אפשר לומר דברכת המצוה היא ברכת הודאה כמבואר בפסחים (קה.), ותיקנו שיברך ויודה לפני קיום המצוה כדי שיהא ניכר שמודה ומברך על מצוה שהולך לקיים עכשיו. או נאמר, דגדר ברכת המצוות היא הכנה למצוה, ולכן מובן שתקנו עובר לעשייתן. וכן מבואר בריטב"א (פסחים ז:) שכתב: "וטעם זה שאמרו חז"ל לברך על המצוה עובר לעשייתן, כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת, ועוד כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה שהיא עבודת הגוף". וכן כתב החת"ס (פסחים ז:) בשם הכוזרי.ואפשר לפרש דבזה נחלקו הרמב"ם והאו"ז, הרמב"ם סובר דהברכה היא הכנה למצוה, ולכן לא יברך אחר קיום המצוה, דלא שייך אז הכנה, וכיון דאידחי אידחי. והאו"ז סבר דעיקר ברכת המצוות היא ברכת הודאה, ולכן אפשר לברך גם אחרי קיום המצוה.
ולפי"ז אפשר לבאר את דברי רבינא שמדמה ברכת הנהנין לברכת המצוות, רבינא סבר שברכת המצוות היא הכנה למצוה, אבל היות וההכנה היא שמשבח ומודה לקב"ה ובזה הוא מייחד את המצוה לשם הבורא, לכן אם לא בירך לפניה יכול לברך אחריה, אע"פ שאז הברכה לא תהיה הכנה וקיום, רק חלק ההודאה. וראיה מטבילת גר שמברך אחריה, וכן גם בברכת הנהנין שעיקרה להתיר את ההנאה ע"י שמברך ומכיר שהכל מהבורא ומודה לו על כך, אבל אם לא בירך לפני ההנאה יוכל לברך אחריה ולקיים את חלק ההודאה. ודחתה הגמ' כי בטבילה גברא לא חזי, וביאר הש"ך דברכה זו תקנה מיוחדת שאינה דומה לשאר ברכת המצוות שהן הכנה למצוה, אלא ברכת הודאה בלבד.
והש"ך דחה את דברי הברכת אברהם שיכלה הגמ' לתרץ ברכת המצוות שאני, שהיא אינה ברכת הכנה ולכן לא דומה לברכת הנהנין, כיון דרבינא מדמה אותם ולא מצאנו דחולקים עליו.
ובזה מבוארת טענת השאג"א, אם הברכה היא הכנה למצוה איך מהני לברך באמצע המצוה, הרי אין בזה הכנה לחלק שכבר קוים.
ומכח קושיית השאג"א צריך לומר, שהריטב"א [שגם הוא כתב דבלולב מברך אחר שנטלו ויצא בו, כיון שצריך לנענע] אע"פ שכתב הטעם שמברך עובר לעשייתן: "כדי שיתקדש תחילה בברכה... ועוד דהברכות עבודת הנפש, וראוי להקדימה למעשה של הגוף", ולפי"ז היה צריך לברך דווקא לפני העשייה ולא בשעת העשייה, אבל עיקר הטעם מה שכתב עוד שע"י הברכה יגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת, וכל זמן שעוסק במצוה יכול להודיע זאת, וכולל גם את מה שכבר קיים.
♦ ♦ ♦