שיעור אכילה ושתיה ביום כיפור - הוכחות לשיעור רביעית וביצה ומשקל לשון של פרה

הרב עידוא אלבה

שיעור אכילה ושתיה ביום כיפור - הוכחות לשיעור רביעית וביצה ומשקל לשון של פרה

א. שיעור האכילה ביום כיפור ככותבת הגסה

נאמר בויקרא פרק כג, כט: "כִּי כָל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא־תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵֽעַמֶּיהָ", הגמרא ביומא פ ע"א מבארת שאף ששיעורי אכילה בעלמא הם כזית, הכא שינה הכתוב במשמעו – במה שכתוב "לא תענה", ולכן שינו בשיעוריה ותלו אותו בשיעור יישוב הדעת.
ובמשנה יומא פרק ח משנה ב: "האוכל ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה, והשותה מלא לוגמיו חייב". ובגמרא (עט ע"א – פ ע"א) מובאת מחלוקת האם כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה או פחותה מכביצה. רב יהודה סבר שהיא יתרה מכביצה, אך רב זביד הכריע שהיא "פחותה מכביצה". מעצם הדיון מוכח שביצה וככותבת הם שיעורים קבועים שאינם משתנים בכל דור. ולכן לא אומרים נצא ונבדוק בימינו האם היא יתירה מביצה או לא, אלא שיעור ביצה ידוע, ומוכיחים מברייתות מה היחס אצל התנאים בין כותבת לביצה, ולא חוששים שאולי שיעור כותבת או ביצה משתנה לפי כותבת או ביצה שלנו.
רב יהודה לא הביא ראיה לסברתו. לענ"ד דבר זה מוכיח שהוא דן בזה מסבר כי לא היתה מסורת ברורה על גודל הכותבת. נראה שבבבל היו כותבות גדולות בערך כביצה, ולכן רב יהודה דחביבא ליה ארץ ישראל מניח שמסתמא בארץ ישראל הן היו יותר גדולות, ולכן אפשר לאכול ביום כיפור עד כביצה. אלא שרב זביד הוכיח לו מהמשנה שהיא פחות מכביצה, ומאחר שגם הוא לא מביא מסורת, משמע שעדיין לא ידוע לו בכמה היא פחותה מביצה, כי לא היתה בזה מסורת.
הרמב"ם (שביתת עשור פרק ב הלכה א) כתב "שהיא פחות מכביצה במעט". לכאורה אפשר לומר שהרמב"ם לומד שהוא הפחתה מועטת מלשון רב זביד "פחות מ", כפי שפירש הרמב"ם על המשנה בשבת פרק ט משנה ז "זרעוני גינה פחות מכגרוגרת", שהרמב"ם כתב: "המוציא מאחד מאלו קרוב לגרוגרת הרי זה חייב". משמע שבעלמא "פחות מ" פירושו "קרוב ל". אך יש לדחות, שהתם המשנה יודעת כמה שיעור זרעוני גינה, לכן שפיר יש לפרש מתוך סתימת הדברים שכוונתה מעט פחות. אך כאן רב זביד רק מוכיח שלמשנה היה ברור שהיא פחות מכביצה, והמשנה לא השתמשה בלשון פחות מכביצה. רב זביד אלא אומר את דבריו כנגד חכם שאומר שהיא חצי ביצה ולכן נראה שהוא אומר זאת רק לאפוקי מרב יהודה, ולא התכוון לומר ממשש קרוב לביצה כי הוא עצמו אינו יודע בכמה היא פחות. לכן עדיין צריך בירור מנין לרמב"ם שהיא פחות מעט מביצה?
הר"ן (ג ע"א בדפי הרי"ף ד"ה מתני) כתב שכיון שאיכא מאן דאמר שהיא יתירה מביצה, יש לנו לומר שההפרש בין פחות מכביצה לביצה הוא "הפחות שבשיעורים". אלא שלפי האמור יש מקום לפקפק, שעכ"פ מעיקרא היה בזה ספק שלא הוכרע לפי גודל הכותבות שהכירו בבבל, אלא מדיוק מהמשנה שלא מלמד בכמה היא פחות מביצה, לכן משמע שלרב זביד יש עדיין ספק בכמה הוא פחות מכביצה. ומכל מקום למעשה כתב הר"ן "כל שהאכילוהו שני שלישי ביצה בינונית אין כאן איסור כרת ומלקות"^[2]. כלומר שלמעשה הוא היקל רק באכילת שני שליש ביצה, שרק בזה אנו מניחים שודאי שהוא פחות מככותבת. וכך פסק השו"ע בסי' תריח, ז. ואף שהמג"א ס"ק ו והמ"ב סקי"ח כתבו שהוא לאו דוקא 2/3, ויוכל לאכול גם יותר אם עכ"פ יהיה פחות מקרוב לביצה, כפי שמשמע מתחילת דברי הר"ן. הרי הר"ן בעצמו כתב את השיעור של 2/3, ונראה שכיון שאין ידוע בכמה פחות, שיער לחומרה שלא יאכל יותר מ - 2/3 ביצה.
אלא שעדיין לא ברור ההכרח ש2/3 ביצה הם פחות מככותבת, לכאורה כל מה שמוכח מהמשנה הוא שהיא יותר מכזית ופחות מביצה.
עכ"פ בדיון אם ככותבת פחות מכביצה או יתרה מכביצה, משמע שמדובר על ביצה ללא קליפה, כי לא חילקו בגמרא בין ביצה זו לביצה שנאמרה בהמשך, ובהמשך מדובר על ביצה בטומאת אוכלים, שנאמר עליה "אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת" ולא נאמר מכביצת תרנגולת, והיינו ששיעורה ביצה ממש בלי קליפה, וכפי שאמרו חכמים בעירובין פג ע"א, וכן הוכיח הנו"ב מדברי רש"י ביומא שמדובר בביצה בלא קליפה^[3].
ומעתה נוכל לקבוע את השיעור האמור בשו"ע לפי מה שהוכחתי משיעורי האיטלקי שביצה היא 48 סמ"ק (ראה מאמר שכתבתי בירחון האוצר סח^[4]). בלי קליפה היא 43.2 סמ"ק^[5], ושני שליש ביצה שמותר לאכול הוא 28.8 סמ"ק, כך שלמעשה ההוראה לחולה היא שלא יחזק את כוחו ביותר מ- 28 סמ"ק כמנין כ"ח^[6].
אלא שעדיין לא התברר מנין הפשיטות להתיר ⅔ ביצה, ונראה לענ"ד שכך עולה מהשוואת הסוגיה ביומא לסוגיה בכריתות, כפי שנבאר להלן.
♦

ב. השואת סוגיות הגמרא בכריתות וביומא

במשנה המובאת בכריתות דף יג ע"ב איתא: "יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ארבעה חטאות ואשם אחד: טמא שאכל חלב, והיה נותר מן המוקדשין ביום הכיפורים".
ובגמרא יד ע"ב:
"ונתני: ה' חטאות, ונוקמה כגון דאכל כזית פיגול?... בכזית אחד קמיירי, בשני זיתים לא קא מיירי. ולא? והקתני: יום הכפורים, וביום הכיפורים כותבת דמחייב, וכותבת אית ביה שני זיתים! א"ר זירא: כגון שאכל כוליא בחלבה. רב פפא אמר: כגון דמלייה בתמרי.
רב אדא בר אחא מתני: ה' חטאות, ומתריץ לה כגון דאכל כזית פיגול, ולא משני כהני שינויי דקא משנינן. ונתני: שש חטאות, ונוקמה כגון דאכל כזית דם? בחדא אכילה קא מיירי, בשתי אכילות לא קא מיירי, ושיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים".
וכתב רש"י: "כזית אחד - חלב דאיסור קמיירי, בשני זיתי חלב לא קמיירי. כותבת אית בה ב' זיתים - דכך בית הבליעה מחזיק. כגון שאכל כוליא בחלבה - דאאכילת חלב מחייב שלש חטאות ואשם, וגורם נמי להשלמת אכילת כותבת, וזית של כוליא משלים לכותבת, הילכך לא תנא פגול דבשני זיתי חלב לא קמיירי, ואי תימא לוקים כגון שהעלה זית של כוליא אמזבח דהוה חלב פיגול, ולכוליא נותר, א"כ לא מהני נותר אזית דחלב, ואנן בעינן דליהוי חד אכולהו, דאכילה קתני דהיינו כזית. (כלומר, פירוש המשנה שיש אוכל כזית אחד הוא שאותו זית בלבד גורם את כל חיובי הד' חטאות ואשם, ואם יש עוד כזית של איסור אחד בכוליא, הרי שלא אותו זית הראשון הוא הגורם של האיסור הנוסף). רב פפא אמר - להכי לא תנא פיגול, דלא מיירי בשני זיתי חלב ודקא קשיא לך כותבת, כגון דמלייה לחלב בתמרי והשלימו לככותבת".
וצריך להבין מדוע כתב רש"י על מה שכותבת אית בה שני זיתים, דכך בית הבליעה מחזיק, הרי לכאורה ענין שיעור בית הבליעה שייך רק לתירוצו של רב אדא, והיה לו לכותבו רק על דבריו?
וביאר הרב עמרם בלום (שו"ת בית שערים או"ח סי' שב) שיש כאן דיון מה פירוש המשנה "אוכל אכילה אחת", דיש לזה שתי הבנות - או "בחדא אכילה קמיירי" כלומר שהוא אוכל מה שנבלע בפעם אחת, או "בכזית אחד קמיירי", דהיינו שהוא אוכל שיעור של אכילה האמורה בתורה, שהוא כזית. כששאלו שהלא יש אפשרות לכזית נוסף, הגמרא הבינה שהכוונה היא שהוא אוכל מה שנבלע בפעם אחת, ולכן הקשו שכיון שאפשר לבלוע בפעם אחת שני זיתי חלב, יש למנות כזית של איסור פיגול. אבל הגמרא דוחה שבכזית אחד קמיירי, ולפי זה הכוונה במשנה ב"אוכל אכילה אחת" היא שהוא אוכל אכילה שיש בה כזית, שהוא שיעור אכילה באיסורי התורה. ומקשה הגמרא, שכיון שמדובר במשנה על מי שעובר על אכילה ביום כיפור, בהכרח מדובר באוכל שיעור כותבת שאית בה שני זיתים. ובזה הגמרא רוצה לומר שיש לחזור להבנה שבמילים "אוכל אכילה אחת" לא התכונו לאוכל שיעור אכילה בעלמא, שהוא כזית, אלא כפי שהבינה בתחילה, דכוונת המשנה שהוא אוכל דבר הנאכל בפעם אחת, כי כך בית הבליעה מחזיק, ולכן כותב על זה רש"י דכך בית הבליעה מחזיק. ורב זירא ור"פ מיישבים את השיטה של הדוחה, שהכוונה היא לאוכל שיעור אכילה של כזית אחד, כל אחד בדרכו, אך רב אדא חוזר להבנה הראשונית שמדובר באוכל הנבלע בפעם אחת.
ברור מהגמרא שהיה ידוע לה מסברה של אמדן דעת שבכותבת גסה יש לפחות ב' כזיתים, אך יש לדון האם כוונת הגמרא שכותבת היא בדיוק שני כזיתים, או שהגמרא לא באה לומר שכותבת היא בדיוק ב' זיתים, אלא שעכ"פ היא יותר משני זיתים.
ונראה להוכיח שלדעת הרמב"ם כותבת אינה בדיוק שני כזיתים כי מהרמב"ם עולה שכזית הוא פחות משליש ביצה כפי שכתב המג"א בסי' תפו, ואם כותבת שני כזיתים היה לרמב"ם לנקוט על פי גמרא זו שאין לאכול ביום כיפור שני כזיתים, ולא כפי שכתב הרמב"ם שאין לאכול רק "מעט פחות מכביצה", שמתפרש כהיתר לאכול 2/3 ביצה או יותר, וגם השו"ע שכתב בסימן תפו רק י"א שכזית הוא חצי ביצה, ולא הכריע מה גודל כזית, ואף נקט כדברי הרמב"ם בהלכות עירובין שמהם למדו שכזית הוא פחות משליש ביצה, היה צריך לחוש לזה שאפשר שכותבת היא שני כזיתים שהם פחות מ2/3 ביצה?
אך צריך להבין מנין ההכרח לומר שהיא יותר משני זיתים? נראה לבאר את הדבר על יסוד מה שנראה, שלגמרא יש ספק רק לגבי גודל כותבת, אבל אין לה ספק מה גודל כביצה ומה גודל כזית. בענין גודל הביצה דבר זה עולה מעצם דיוני הגמרא ביומא על השוואת ככותבת לביצה, משמע שאם נדע אם היא פחות מביצה או יותר מביצה נדע כיצד לשערה כי שיעור כביצה ידוע. ובשו"ת נודע ביהודה (מהדורא קמא - אורח חיים סימן לח) הביא ראיה שכולם ידעו מהו שיעור רביעית, מדאמר בעירובין (דף כט ע"א) "אמר רב מערבין בשתי רביעית של יין", ובודאי על רביעית של תורה כיון, ולא על רביעית ציפורי, דהרי יפלא למה אמר רב מערבין בשתי רביעית של יין, וכי לא ידע לחשוב שב' רביעית הוא חצי לוג והוי ליה לומר מערבין ביין חצי לוג, ולמה חלקו לב' רביעית, אלא ודאי שמדת הרביעית היה מפורסם לכל אדם לפי שהיה צריך לכל דבר. עכ"ד. ומעתה נאמר שאם כולם ידעו מהי רביעית, ודאי חכמי הגמרא ידעו גם מהי ביצה, שהלא היחס ביניהן נובע מחישוב מדות הנפח שנאמרו בביצים, ולא מצינו בגמרא בזה ספקות או מחלוקות.
וכן לגבי גודל כזית, מקביעת הגמרא בכריתות שבכותבת יש שני כזיתים, משמע שגודל הכזית ידוע^[7], ומשמע שמתוך הערכה מציאותית היה פשוט לאמוראים שהם סתמא דגמרא שבכותבת הגסה יש את אותם שני כזיתים שכמותם ידועה. ואם כן השאלה צריכה לחול על רב זביד בעצמו, מדוע הוא לא הוסיף הוראה למעשה שלא יאכל שני כזיתים? על כן משמע שהיה ברור לרב זביד שכותבת אינו שיעור מצומצם של שני זיתים, אלא יותר משני כזיתים בצורה משמעותית, ולכן הוא אינו צריך להזהיר על אכילת שני כזיתים. ומעתה מובן גם מדוע נוקט הרמב"ם שכותבת היא מעט פחות מכביצה. הוא יודע שהיא רק מעט פחות מכביצה מזה שמשתיקת רב זביד עולה שיש בה יותר מ2 זיתים, וכן שפיר פסק השו"ע שמותר לאכול גם 2/3 ביצה, ולא חשש שמא בקביעת הגמרא שבכותבת שהיא שני זיתים יש שיעור קטן משני שליש ביצה, כי ברור מהוראת רב זביד שהיא יותר משני זיתים.
נמצא שמההיתר של הפוסקים לאכול ⅔ ביצה מוכח שהם סוברים שכזית של הרמב"ם הוא בערך 13 סמ"ק, ולא פחות כיון שאם הוא פחות אין להתיר 2/3 ביצה.
ועוד יש ללמוד מהסוגיה בכריתות שעכ"פ כותבת היא פחות מג' כזיתים כיון שלפי רב אדא בכריתות הסובר שמדובר במי שאוכל ככותבת חלב "באכילה אחת", אמרו שאין ביכולתו לאכול באכילה אחת ג' כזיתים^[8]. ולפי זה לכאורה קשה למה רב זביד לא הוסיף שעכ"פ היא פחות מג' כזיתים. היה לו להשמיענו שהיא פחות מג' כזיתים כדי שלא יבואו להקל לאכול ג' זיתים אם גם הם פחות מכביצה.
אלא שנראה לדקדק מסוגית הגמרא ביומא עט ע"ב שרב זביד כולל בדבריו קביעה שכותבת אינה רק כלשהוא פחות מכביצה, כי רב זביד הוכיח שכותבת פחות מביצה מהא דשיעור שביעה לרבי יהודה הוא כביצה: "ואי סלקא דעתך כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה - השתא כביצה שבועי משבעא, דעתא לא מיתבא?". והקשה הערוך לנר (כריתות יד ע"א), מנין לרב זביד שכותבת הוא פחות מכביצה, הרי י"ל דביצה וכותבת שווים זה לזה, דלכך אמר רבי יהודה 'ושבעת' זו שיעור כביצה כאסמכתא, משום שיש בו שביעה קצת דמיתבא דעתיה. ומנא לן שכותבת היא פחות מכביצה ולא שוה לה?
ונראה שרב זביד אומר שכיון שרבי יהודה קרי לביצה שיעור שביעה, ואילו ביו"כ השיעור שנאמר בהללמ"ס הוא שיעור ישוב הדעת, ולא שיעור שקרוי שביעה משמע שהם שני שיעורים שונים. ומזה גופה יש ללמוד שהוא אינו הבדל מצומצם, כי לא מסתבר שיש הגדרה שונה בהבדל של כלשהוא. ומעתה מובן למה לא הוזקק לומר שהיא פחות מג' כזיתים, כי זה כבר כלול בעצם הלימוד מהמשנה שהכותבת הוא פחות בצורה משמעותית משיעור שביעה, שמשמע מזה שהיא גם פחות מג' כזיתים.
ונמצא ששיעור כותבת הוא בין שיעור שהוא יותר משני זיתים שהוא 2/3 ביצה, לכלשהוא פחות מג' כזיתים שהוא מעט פחות מכביצה. ונפק"מ בצמצום הספק לפחות מג' כזיתים למי שקשה לו לאכול רק פחות מ28 סמ"ק כל 9 דקות, שנאמר לו לפחות תאכל פחות מ35 סמ"ק, דגם בשיעור כזה יתכן שלא תאכל ככותבת מפני שיתכן שהיא רק כלשהוא פחות מג' כזיתות, ובאדם כזה נוכל גם לומר שיסתפק באכילה בהפרש של פחות מ6 דקות שהוא זמן אכילת 3 ביצים (ולא 9 דקות כאכילת 4 ביצים), אבל אין נפק"מ אם הוא אוכל בתוך 6 דקות 40 או 50 סמ"ק כי בזה ובזה יש חיוב כרת^[9].
♦

ג. כביצה בענין שיעור אכילה הוא כביצה בלי קליפה

לעיל הבאנו את דברי הנו"ב שכתב שביצה שאליה השוו את הכותבת היא בלי קליפה, אך יש שחלקו עליו, כמובא במשנה ברורה תריב, ב. ונראה לענ"ד שיש להוכיח כדברי הנו"ב מגוף הסוגיה בעירובין, בענין הכיכר שעליה נאמרו שיעורי חז"ל: בה, ובחציה (שיעור סעודה), ובחצי חציה (שיעור פסול גויה).
בסוגיה שם מבואר שכיכר זו לפי ריב"ב היא 6 ביצים, ולפי רבי שמעון היא 8 ביצים^[10], ואמרו במשנה: "תנא: וחצי חצי חציה (כלומר שמינית- ביצה אחת) לטמא טומאת אוכלין. ותנא דידן, מאי טעמא לא תני טומאת אוכלין? - משום דלא שוו שיעורייהו להדדי. דתניא: כמה שיעור חצי פרס - שתי ביצים חסר קימעא, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: שתי ביצים שוחקות. שיער רבי שתי ביצים ועוד. כמה ועוד? אחד מעשרים בביצה. ואילו גבי טומאת אוכלין תניא; רבי נתן ורבי דוסא אמרו: כביצה שאמרו - כמוה וכקליפתה, וחכמים אומרים: כמוה בלא קליפתה".
ופירש רבינו חננאל: "ואקשינן ותא דידן מ"ט לא תני: וחצי [חצי] חציה לטמא טומאת אוכלין, ופריק משום דלא שוו שיעורייהו להדדי, דאילו שיעור חציה בבית המנוגע, וחצי חציה לפסול את הגויה שוין, ואלו בטומאת אוכלין ר' נתן ור' דוסא אמרו כביצה שאמרו כמוה ובקליפתה, וחכ"א כמוה בלא קליפתה, והלכתא בפלוגתא לא קמיירי". וכוונתו, שמה שאמרו דלא שוו שיעוריהו הוא לגבי טומאת אוכלים שיש בה מחלוקת אם לשער בלי קליפה או עם קליפה, אבל בכל השיעורים האחרים שנאמרו בכיכר זו משערים עם קליפה. וכן נראה מלשון הגמרא שזה הקושיה, כיון שאמרו בתחילה "ואילו גבי טומאת אוכלים תניא", משמע שהקושיה היא רק מהמחלוקת בטומאת אוכלים אם משערים אותה עם או בלי קליפה^[11].
וצריך להבין למה מידות נפח אחרות משערים בביצה עם קליפה, ואילו בטומאת אוכלים לפי חכמים משערים בלי קליפה. אמנם לומדים את שיעור כביצה מהפסוק "האוכל אשר יאכל", ואוכלים ביצה בלי קליפה, וכן דייקתי לעיל ממה שכתוב בגמרא שהיא "ביצה" ולא כביצה, אך לכאורה אפשר גם לפרש בפסוק שהכוונה ששיעור חשוב של כביצה עם קליפה, הוא זה שיאכל בבת אחת, ומה הביא את חכמים לנקוט שהיא בלי קליפה?
וגם צריך להבין מדוע הגמרא מביאה את מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי והשיעור של רבי לפני שהיא מגיעה לענין טומאת אוכלים, הרי לכאורה זה ענין בפני עצמו איך לשער ביצה בימינו, ואינו קשור למחלוקת בענין טומאת אוכלים?
לכן נראה שכוונת הגמרא לומר שההבדל בין ביצה שנאמרת כמידה למדוד בה מידות נפח, שהיא הביצה האמורה בדינים של הכיכר, לבין ביצה שנאמרה כאחד משיעורי ההלכה בשיעור 'אוכל' חשוב, נובע מהענין שעליו נאמרה המידה ולא רק דין יחודי בטומאת אוכלים. כשחכמים מדברים על ביצה כאמצעי למדידת נפח היא עם קליפה, מפני שכך נוח יותר למדוד, שהרי נפח נמדד על ידי הפלת המים שהם בנפח הביצה כפי שהיא, ובאופן זה מודדים ביצה בקליפתה, שכן לפעמים הבישול והקילוף מחסרים מהביצה. ואת זה הגמרא לומדת מהבאת דברי רבי יהודה, רבי יוסי ורבי, שהם שיערו ביצה בימיהם, ולא כתוב שעוש משהו מיוחד, משמע שיערו כפי שרגילים לשער ביצה בתוך מים והוא ביצה בקליפתה. ואילו ביצה לענין שיעורי הלכה היא הביצה הנאכלת, כלומר שבשיעור כזה יש חשיבות למאכל, וכיון שהמאכל הוא בלי קליפה, שיעור זה הוא בלי קליפה. ומעתה, כיון שהסוגיא ביומא שדנה על כותבת דנה ביחס בינה לביצה לענין שיעור הלכתי של אכילה ביום כיפור, ומשוה את זה לאכילה בסוכה או אכילה לצורך זימון, מוכח מהסוגיה עצמה שמדובר בלי קליפה, וכן הוא בכל מקום שבו מדובר על המידה של ביצה כאוכל חשוב^[12].
♦

ד. שיעור מלא לוגמיו - רביעית

איתא בירושלמי מסכת יומא פרק ח ה"ב:
"מתני'. האוכל ביה"כ ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה והשותה מלא לוגמיו חייב. כל האוכלין מצטרפין לככותבת, וכל המשקין מצטרפין לכמלוא לוגמיו. אכל ושתה אין מצטרפין: גמ'... תני מלא לוגמיו. מה ופליג?^[13] - מלוא לוגמיו שהוא ניתן ללוגמא אחת. תני משם בית שמאי: מלוא לוגמיו - ברביעית. ר' חייה בר אדא בעי קומי ר' מנא ולמה לא תנינתה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה? א"ל מפני לוגמו של בן אבטיח שהיה מחזיק יותר מרביעית".
ובסוגיה המקבילה בבבלי (דף פ ע"א) איתא: "השותה מלא לוגמיו. אמר רב יהודה אמר שמואל: לא מלא לוגמיו ממש, אלא כל שאילו יסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו. - והא אנן תנן מלא לוגמיו! - אימא: כמלא לוגמיו. מיתיבי: כמה ישתה ויהא חייב? בית שמאי אומרים: רביעית, ובית הלל אומרים: מלא לוגמיו. רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: כמלא לוגמיו, רבי יהודה בן בתירא אומר: כדי גמיעה! - מי עדיפא ממתניתין, דאוקימנא כדי שיראה - הכי נמי - כדי שיראה. אי הכי היינו רבי אליעזר! - איכא בינייהו מלא לוגמיו דחוק. מתקיף לה רב הושעיא: אם כן הוה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל! - אמר ליה: כי אתשיל - בעוג מלך הבשן אתשיל, דהוו ליה בית שמאי לחומרא".
הראשונים דנו בענין שיעור מלא לוגמיו בלא לציין לדברי הירושלמי. התוספות (בסוגיין ד"ה הכי נמי), הרא"ש והר"ן (בפסחים פ"י) כתבו שהוא יותר מרביעית, והוכיחו זאת ממה שהגמרא ביומא מקשה דבית הלל לחומרא רק אחרי שהיא מסיקה שהכונה היא לכמלא לוגמיו. משמע שאם הוא מלא לוגמיו ממש לא קשה שבית הלל לחומרא, כי באדם בינוני הוא יותר מרביעית.
אך רב עמרם גאון ורב צמח גאון (מובאים בספר העיתים קמא) ושבולי הלקט (סי' עד) נקטו שמלא לוגמיו של אדם בינוני הוא שיעור רביעית, ולדעתם בקידוש יש לשתות מלא לוגמיו שהוא רביעית. גם הרמב"ם עירובין כט, ז כתב שהמקדש צריך שיטעם מלא לוגמיו, ולא כתב כמלא לוגמיו. ונראה לענ"ד שעל ראית התוספות יש להשיב בפשטות, שלא מקשה בתחילה דהו"ל בית הלל לחומרא, כיון שי"ל שבית הלל אינם לחומרא, אלא נחלקו האם יש שיעור קבוע או שכל אחד משער בדידיה. ורק לאחר שהסיקו שעכ"פ הוא שיעור ניכר פחות מרביעית באדם בינוני, הקשו שא"כ בית שמאי אזלי לקולא, כי ברוב בני אדם שיעורם יותר גדול משיעור בית הלל^[14].
ולענ"ד פשט לשון הירושלמי כדברי רב עמרם ורב צמח, דהא קאמר שרביעית היא פירוש של בית שמאי ל'מלא לוגמיו'. משמע ששיעור "מלא לוגמיו" נאמר במסורת מהללמ"ס, כדברי הגמרא (יומא דף פ עמוד א) "שיעורין של עונשין הלכה למשה מסיני", שהוא השיעור שמיישב דעת אדם, אלא שנחלקו כיצד לפרשו. בית שמאי אמרו ששייך לשון מלא לוגמיו על שיעור קבוע רביעית, כי מלא לוגמיו של אדם בינוני הוא רביעית. ובית הלל מסכימים שהוא שיעור מלא לוגמיו של בינוני, אך אמרו שכוונת ההלמ"ס היא כמלא לוגמיו, וזה שיעור אחר שמשתנה מאדם לאדם.
ולפי דרך זו תובן גם דעת רבי יהודה בן בתירה שנקט שהשיעור "כדי גמיעה", וקשה, איך זה מתחבר לשיעור מלא לוגמיו שנאמר בהללמ"ס? דרך העולם שאם מילא את פיו מים ככל יכולתו אינו שותה אותם כולם בבת אחת אלא בגמיעה עוד גמיעה, ובכל לגימה מרוקן מה שנמצא באחד הצדדים שבפיו, ונראה שריב"ב מפרש שמלא לוגמיו הוא השיעור שאדם שותה ובולע לאחר שמילא את פיו מלא לוגמיו והוא מה שהביא תוספות מסכת שבת דף עו ע"ב מהרב פור"ת: "כדי גמיעה - פי' הר"ר פור"ת מלא לוגמא". ותוספות תמהים עליו שלא משמע כן ביומא, אך לפי האמור י"ל שכוונתו ללוגמא האחת שלוגם מתוך הפה המלא בשתי לוגמיו.
♦

ה. ראיה מהפסוק "אשר ישתה" שמלא לוגמיו הוא רביעית

נאמר בויקרא פרק יא פסוק לד: "מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא".
ובספרא שמיני (פרשה ז תחילת פרק ט): "אוכל יטמא מלמד שהוא מטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא תלמוד לומר אשר יאכל, הא אינו מטמא אלא בכביצה".
רש"י (פסחים לג ע"ב) דן על הא ששיעור אוכל בטומאה הוא בכביצה, ושיעור משקה רביעית: "אין מטמא אחרים אלא אוכל כביצה ומשקה ברביעית, והכי תניא בתורת כהנים: מכל האוכל - מלמד שמטמא בכל שהוא, יכול יטמא לאחרים בכל שהוא - תלמוד לומר אשר יאכל - אוכל הנאכל בבת אחת, והיינו כביצה, כדאמרינן בפרק יום הכפורים (יומא פ, א): אין בית הבליעה מחזקת יותר מביצת תרנגולת".
משמע ממה שכתב בתחילה "ומשקה ברביעית" שגם במשקין יש דרשה ממה שנאמר "וכל משקה אשר ישתה", שמה ששותה בבת אחת הוא רביעית, ובפירוש שתיה בבת אחת במשקין היא מה שמכניס לפיו בבת אחת.
ונראה שגם לגבי אוכל יש משמעות למה שמכניס לפה בבת אחת, שכן בסוכה כז ע"א איתא אומר אביי שהשיעור שאינו חייב בסוכה כי הוא אכילת ארעי הוא "כדטעים בר רב ועייל לכלה", ובר בי רב אוכל כביצה, לכן כשהוא אוכל כביצה ולא יותר אינו חייב בסוכה. ומשמע שכדטעים בר בי רב פירושו שיעור המקסימום שמכניס בפעם אחת לפיו, כשאינו רוצה להשתהות, ולאפוקי מרב יוסף שמתיר גם שיעור הנאכל בפעמים שלוש. וכמבואר ברש"י סוכה דף כו ע"א: "כדטעים בר בי רב ועייל לכלה - בבוקר, כשהולכין לבית המדרש, ודואג שמא ימשכו השמועות, וטועם מלא פיו ושותה". אמנם מהגמרא עצמה עדיין אין הוכחה לקשר דבר זה לפסוק "מכל האוכל אשר יאכל". אך ברש"י דף כז ע"א כתב "ואביי - דאמר כדטעים בר בי רב, דהיינו כביצה, דכביצה אוכל הנאכל בבליעה אחת הוא, כדאמרינן בפרק בתרא דיומא מכל האוכל אשר יאכל".
ואפשר שרש"י למד את הענין שבביצה הוא אוכל הנאכל בבת אחת במה שמכניסו לפיו בבת אחת מהשתיה, שבשתיה בבת אחת על כרחך פירושו הוא מילוי הפה בבת אחת, ולא כמה מחזיק בית הבליעה, כי אדם יכול לבלוע בבת אחת אף יותר מכל מה שיש בפיו ללא הפסקה, היות ואפשר גם לבלוע את משקה כשמחבר את הכוס או את הבקבוק לפיו. ולכן הענין של שתיה בבת אחת מתפרש על המקסימום שיכול להכניס לפיו. ובזה מתבאר הענין שבשבת יד ע"א איתא שגזרו טומאת פסול גויה באוכל אוכל טמא או משקה טמא. באוכל אוכל טמא הגזירה שמא יטמא את המשקה דשדי לפומיה, ובשותה משקין טמאים שמא יטמא את האוכל דשדי לפומיה. ולכאורה איך יתכן שאדם שאוכל כביצה יוכל להכניס לפיו עוד רביעית, אם הכמות המקסימלית שהוא יכול להכניס לפה היא רביעית? אלא שאף כשאינו מכניס לפה את הרביעית אדם שאוכל כביצה יכול לחבר לפיו מלא כוס שיש בה רביעית והמשקה נוגע באוכל. וכן ענין הגזירה על משקין טמאים שכשמחזיק בפיו רביעית, באותה שעה שהוא בולע הוא יכול להכניס לפיו ביצה שצדה הפנימי נוגע במשקה.
ומכל מקום לגבי אוכל שאותו לועסים, בעינן גם שיהיה נבלע בבת אחת, שהרי למדו מכאן על "בית הבליעה", ונראה שהסברה בזה לפי רש"י היא שבאמת אדם יכול להכניס לפיו יותר מכביצה, אך למעשה אינו עושה כך כי אין בזה תועלת, כיון שבית הבליעה אינו מחזיק יותר מכביצה, ולכן בענין אוכל השיעור שמכניס לפיו בבת אחת הוא מה שיכול לבלוע בבת אחת שהוא כביצה.
והרשב"ם בפסחים קח ע"ב כתב להדיא שכל חשיבות שיעור רביעית נלמד מדכתיב "אשר ישתה", וז"ל: "דבציר מרביעית לא חשיבא שתייה כדנפקא לן מכל משקה אשר ישתה".
ומבואר מזה שלפי רש"י ורשב"ם הפסוק "אשר ישתה" מלמד את שיעור רביעית, כי זה השיעור כשאדם ממלא את פיו ככל האפשר בפעם אחת.
ולכאורה יש להקשות על היקש זה, שבגמרא יומא דף פ ע"א איתא: "כל השיעורין כולן בכזית, חוץ מטומאת אוכלין, ששינה הכתוב במשמען ושינו חכמים בשיעורן. וראיה לדבר יום הכפורים. מאי שינה הכתוב במשמעו - מלא תענה, ומאי שינו חכמים בשיעוריה - ככותבת. ומאי ראיה לדבר יום הכפרים? דאי מהתם - הוה אמינא: אורחא דקרא הוא".
ופירש רש"י: "אי מהתם - מדשינה הכתוב בטומאה - הוה אמינא: אין שם שינוי הכתוב, דאורחיה הוא למיכתב מכל האוכל אשר יאכל, כי היכי דכתיב גבי משקה אשר ישתה - קא משמע לן יום הכפורים, דהתם ודאי שינה הכתוב במשמעו ושינו חכמים בשיעורן, אמור מעתה את ששינו בטומאה - נמי משום טעמא דשינה הכתוב הוא, דאשר יאכל שינוי משמעו חשיב להו".
משמע לכאורה שרש"י נוקט ש"אשר ישתה" לא נאמר לדרשה אלא אורחא דקרא. אך נראה שכל זה הוא ביאור להו"א. ולאחר שנלמד מיום כיפור שהכתוב משנה את לשונו כדי להורות שיעור אחר, הכא נמי אנו למדים מ"אשר ישתה" את שיעור רביעית שהוא מה ששותה בבת אחת.
♦

ו. על פי בדיקת המציאות רביעית היא כ108 סמ"ק וביצה 48 סמ"ק

עתה נתבונן במציאות מהו השיעור המקסימלי של משקה שאדם יכול להכניס לפיו? בביאור הלכה (סי' רעא ד"ה של רביעית) כתב שבדק בכמה אנשים בינונים ומצא שהמקסימום שאדם יכול להכניס לפיו בלא לבלוע הוא לכל היותר שתי ביצים בינוניות^[15]. גם הגר"ח נאה (שיעורי תורה עמ' קא) כתב שמלא לוגמיו של אדם בינוני הוא מעט יותר משיעור רביעית שלו שהוא 86 סמ"ק.
והרב זילבר בספר בירור הלכה (ח"ג סי' תריב ה עמ' שמט) כתב שבאדם בינוני, 'בממוצע' מלא לוגמיו הוא 109 סמ"ק, וביאר למה כתב 'בממוצע', שאצל כמה אנשים שהוא בדק ראה אותו שיעור, אלא שבתחילה כשאדם אינו מתאמץ כ"כ הוא יכול להכניס לפיו רק 96 סמ"ק, ואחרי אימון ומאמץ מרובה אותו אדם יוכל להכניס אפילו 122 סמ"ק, לכן השיעור הממצוע הוא 109 סמ"ק. ומשמע שנקט שהשיעור הוא 109 כי זה השיעור כשמתאמץ, אך אינו כ"כ מאומן.
אמנם בניסיונות שעשיתי הגעתי רק ל100 סמ"ק, ונראה לי שהשיעור של 122 סמ"ק בבינוני אינו כ"כ מציאותי, וכן משמע מהמשנה ברורה. אך נראה שגם אם מלא לוגמיו של בינוני הוא רק 96 סמ"ק, ורביעית היא 108 סמ"ק, יש מקום לפרש בירושלמי שבית שמאי נקטו רביעית, כי לא קבעו באופן מוחלט מהו בינוני, אלא שאנשים בינונים בענין זה הם בטווח של שתית רביעית. ושיעור רביעית לכשעצמו נקבע מטעם נוסף, שהוא רבע של מידה החשובה בתורה - לוג^[16].
ומכל מקום נראה שהשיעור הזה בודאי אינו מתאים לשיטת החזו"א שרביעית היא 150 סמ"ק, וגם לא לשיטת המקטינים את הרביעית ל75- 70 סמ"ק. שאם זהו שיעור רביעית לא מובן איך פירשו בית שמאי שמלא לוגמיו הוא רביעית, שזה נראה כשני מושגים שונים לגמרי.
והנה יש שתי שיטות ביחס בין רביעית הלוג לביצה:
א. הגאונים והרמב"ם סוברים שרביעית הלוג היא ביצה וחצי.
ב. ר"א הקליר סובר שרביעית הלוג היא 2.25 ביצה.
אם רביעית 108 סמ"ק, לשיטת הגאונים שלוג שלם הוא 6 ביצים, יוצא שביצה היא 72 סמ"ק, ואילו לשיטת הקליר שלוג שלם הוא 9 ביצים היא 48 סמ"ק. וכבר כתבתי בירחון האוצר מח שהשיעור שמדדו בכל הדורות היה בערך 48 סמ"ק, ואי"ה אבאר במאמר נוסף מה שמצאתי עוד בזה. ועכ"פ אין ספק שביצה של 72 סמ"ק גדולה מהממוצע, אפילו בימינו שהביצים גדלו. ועל כן, לפי הירושלמי שרביעית היא בערך 108 סמ"ק משמע כשיטת הקליר שביצה היא 48 סמ"ק.
אמנם אם רביעית היא 96 סמ"ק נוכל לומר כשיטת הגאונים שלוג הוא 6 ביצים ורביעית היא ביצה וחצי, שא"כ ביצה היא 62 סמ"ק, וזה כבר יכול להיות שיעור ביצה במציאות. אך עכ"פ גם שיעור זה לא מסתבר, כי אינו תואם למה שמדדו ביצה בכל הדורות כ48 סמ"ק.
♦

ז. שיעור כמלא לוגמיו

בירושלמי אמרו ששיעור מלא לוגמיו האמור בברייתא הוא "מלא לוגמיו שהוא ניתן ללוגמא אחת". וכן אמרו "לוגמו של בן אבטיח" ולא "לוגמיו", משמע שהוא שיעור לוגמא אחת בלבד מהשתי לוגמיו. אך בבבלי הלשון היא "כל שאילו יסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו". "לוגמיו" בלשון רבים. ולכאורה זו מחלוקת בין התלמודים, אך אי אפשר לומר כך שכן גם הירושלמי גורס במשנה "כמלא לוגמיו" בלשון רבים. ואם כן צריך ביאור למה נקרא שיעור זה גם "לוגמא" בלשון יחיד, וגם "לוגמיו" בלשון רבים.
ועוד יש לדקדק בפירוש המשנה לרמב"ם פרק ח משנה א שכתב: "ומלוא לגמיו, הוא שישתה שעור שאם יחזירנו לצד אחד בפיו, יבלוט אותו הצד וייראה". הרמב"ם השמיט מה שכתוב בגמרא "יראה כמלא לוגמיו". וצריך להבין למה השמיטו.
ונראה לענ"ד שהלשון "יראה כמלא לוגמיו", יכולה ממט ראשון להתפרש כאמירה ששתי המידות קרובות, כמו שככותבת קרוב לביצה. אך הפירוש האמיתי הוא, שלא באו במילים אלו אלא לבאר למה הוא נקרא בלשון המשנה "מלא לוגמיו", כאשר הוא לפי האמת הוא ראוי להקרא רק לוגמא אחת, דהיינו החצי של מלא לוגמיו. ובזה מובן מדוע הרמב"ם השמיט לשון זו, וכתב רק שיראה הלחי בולט, כי הוא מפרש כדברינו שהכונה היא שבגלל ניפוח הלחי נראה לאנשים כאילו בפיו יש מלא לוגמיו, שניפוח הלחי יוצר רושם של אדם שמחזיק הרבה מים, וכדי שלא יטעו ויפרשו כפירוש הראשון השמיט את סיום המשפט "שיראה כמלא לוגמיו". ומכל מקום, בהלכה הביא הרמב"ם את לשון הגמרא "ויראה כמלא לוגמיו", כי דרכו להביא בהלכה את לשון הגמרא, ובסופו של דבר זה אותו שיעור.
והענין יובן יותר לאחר בחינת המציאות. בבחינת המציאות נראה שכדי שהמים יהיו אך ורק בצד אחד של הפה אי אפשר להחזיק בפה יותר מ25-15 סמ"ק. ביותר מזה אי אפשר לשלוט על העברת המים מצד אחד לשני בתחתית הפה. כדי למנוע את העברת המים יש לשים את הלשון צמודה לשפה, וזה עצמו גורם למיעוט כמות המים שנמצאת רק בצד אחד. ועל כן לכאורה ממה שכתוב בירושלמי שהוא לוגמא אחת היינו יכולים להסיק למלא את הפה באופן שיהיו מים אך ורק בצד אחד של הפה, דהיינו רק כ25 סמ"ק. אך א"כ זהו השיעור של רבי יהודה בן בתירה, ומדקדוק לשונות חז"ל גם בירושלמי ובבלי משמע שלא מדובר על מילוי ישיר של לוגמא בצד אחד, אלא נאמר בירושלמי להעביר את המלא לוגמיו לאותה לוגמא. כאשר אדם ממלא את פיו ככל יכולתו, הוא אינו יכול כלל לסלק את המים לצד אחד^[17]. גם אם הוא שותה מעט מהמים שהכניס לפיו והוא כבר יכול להזיז מעט את המים בפיו, עדיין הוא אינו יכול להעביר את המים שיהיו עיקרן רק בצד אחד עד שישתה חצי מהמים, ואז האדם יכול לומר שהוא מרגיש שרק צד אחד מלא, כי המים הנמצאים בצד השני הם רק בתחתית הפה, ועיקר המים הם בצד אחד. אחרי העברה כזו הוא נקרא בירושלמי לוגמא אחת, שהוא כחצי של שני הלוגמות. ובמצב כזה הלחי המנופח נראה לאנשים כאילו יש בו את הכמות המקסימלית של מלא לוגמיו, ולכן זה גם השיעור הנקרא בבבלי "יראה כמלא לוגמיו".
ומעתה י"ל שמה שכתב הר"ן שאיננו יודעים מהו שיעור כמלא לוגמיו באדם בינוני, הוא אזיל לשיטתיה שנקט שמלא לוגמיו של בינוני הוא יותר מרביעית, וממילא לא ידוע מה היחס בין כמלא לוגמיו לרביעית. אך לפי מה שהראיתי מהירושלמי שמלא לוגמיו של בינוני הוא רביעית או קצת פחות, יש לנו לומר את השיעור יותר בצמצום, שכמו כן כמלא לוגמיו, שהוא לוגמא אחת, נחשב החצי משיעור זה, דהיינו חצי של רביעית, או קצת פחות מחצי של רביעית.
אכן יש שהבינו את הדברים אחרת. יש שכתבו שהוא הרבה יותר מחצי וקרוב ממש לרביעית. אך גם בלא לדייק מהירושלמי כפי שכתבתי, כבר העיר עליהם הרב זילבר בבירורי הלכה קמא (ח"ג תריב א) שלא יתכן שיעור גדול קרוב לרביעית, שכן מהגמרא משמע שהוא שיעור ניכר מאוד פחות מרביעית, שאמרו שרק אצל עוג מלך הבשן כמלא לוגמיו הוא יותר מרביעית, ולא אמרו שאצל סתם אדם גדול הוא יותר מרביעית. גם בירושלמי דברו על בן בטיח, שהיה אדם גדול באופן חריג מאוד (כדמוכח מאגרופו שהוא כראש כל אדם), וכן מוכח מכמה דקדוקי לשון הכלולים בדברינו למעלה^[18].
ומאידך גיסא, רבי אהרון הכהן באורחות חיים (חלק א הלכות יום הכפורים אות יג) כתב "ויש להתיר כדי מה שמחזיק חצי ביצה"^[19]. ולכאורה כתב שיעור שהוא לשיטתו כשליש משיעור רביעית, משום שסבר שיש למלא אך ורק צד אחד של הפה. אך כפי שדקדקנו לא משמע כך ממה שבגמרא מדובר בדוקא על העברת המים משני לוגמיו, ולא על מילוי צד אחד של הפה מלכתחילה, ואין זו דרך שאר הראשונים. ועכ"פ גם לדבריו השיעור אינו כ"כ קטן כיון שהוא נוקט בשיעור ביצה גדול כפי שכתבתי בהערה שבתחילת מאמר זה, ויוצא מדבריו שהוא כ- 30 סמ"ק^[20].
והמשנה ברורה (בביה"ל סי' רעא) כתב כדברינו לשערו על ידי זה שהוא ממלא את פיו ככל שיוכל, וכמלא לוגמיו הוא חציו, אלא שהוא סבר שזה שיעור שונה מהשיעור של תוספות והרא"ש, שכמותם פסק השו"ע בסימן קצ, ג ובסימן רעא, יג, דהם אמרו שכמלא לוגמיו הוא פחות מ"רובא דכסא" שזה רוב רביעית. והבנתו נכונה לפי מה שמקובל בפוסקים שרביעית היא ביצה וחצי, אך לפי דרכינו על פי הקליר זה וזה אותו שיעור, כי שיעור רביעית שלנו הוא 108 סמ"ק, ופחות מרובא דכסא הוא פחות מ 54 סמ"ק.
ובספר החינוך במצוה שיג כתב: "וכן מה שאמרו ששיעור השתיה היא מלוא לוגמיו של אדם שהוא כביצה, שכבר שיערו כי ביצה מחזיק מלוא לוגמיו של אדם, ובפחות מכאן אין בו איסור כרת אלא דינו כחצי שיעור".
ונראה שנקט לשון מלא לוגמיו כבמשנה, אך כוונתו ל'כמלא לוגמיו', והגיעו לזה על ידי הערכת מה שמכיל ניפוח של צד אחד של הפה הנראה כביצה, והוא הפירוש ל"יראה כמלא לוגמיו", ופירוש הדבר שיש לשתות פחות מ48 סמ"ק. ומכל מקום, גם לפי החינוך, מי שיודע שמלא לוגמיו הוא פחות מ96 סמ"ק יזהר לשתות עוד פחות מ48 סמ"ק^[21].
הגר"ח נאה (שיעורי ציון עמ' עא) הסיק למעשה לשער חצי ממה שיוכל להכניס לפיו כפי שכתב המשנה ברורה. והוא שיערו לחומרה 42 סמ"ק. הרב זילבר (בבירורי הלכה תליתאה סי' תריב) כתב שמקובל לשערו 40 סמ"ק. והרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי פרק מה הל' יג- יד) החמיר וכתב שכמלא לוגמיו בדרך כלל יותר מ- 30 סמ"ק, ובשעת הדחק ישתה 40 גרם. ונראה שיש לנהוג כך לחומרה, אבל מהדין אצל רוב האנשים שיש להם יכולת להכניס לפה כ- 100 סמ"ק אפשר גם לנהוג כדעת החינוך ולשתות פחות מ48 סמ"ק בבינוני, וסימנך 48 = מ"ח.
♦

ח. ראיה מהגמרא בעירובין מא שכמלא לוגמיו של בינוני הוא כביצה

יש לחזק את דברי החינוך שכמלא לוגמיו באדם בינוני הוא כביצה מהברייתות בעירובין מא ע"ב: "תניא... חל להיות תשעה באב בערב שבת מביאין לו כביצה ואוכל, כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. תניא, אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבין לפני רבי עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח. ולא שהיה תאב לה, אלא להראות לתלמידים הלכה". ויש לשאול על הברייתא הראשונה - הרי לכולי עלמא שיעור יישוב הדעת הוא ככותבת, ואם כן היה צריך לומר שכדי שלא יהיה מעונה יאכל ככותבת, ולמה אמרו שמביא כביצה? אלא נראה שאמרו שמביאים לו אוכל כביצה, אף שהוא מעט יותר מככותבת, משום שכאן אין סיבה לצמצם ולדקדק בזה כ"כ כמו ביום כיפור, ואין בעיה בתוספת מועטה. ולכן אמרו בזה את השיעור בעלמא לענינים אחרים של כביצה שבזה ודאי תתישב דעתו. ומה שאמרו בברייתא השניה שלרבי עקיבא הביאו "ביצה מגולגלת וגמעא", הוא לומר שכמו כן אפשר ליישב את הדעת בשתיה, משום שבשתיה די בכמלא לוגמיו שתתיישב דעתו, ובביצה היה שיעור של מלא לוגמיו של רבי עקיבא. וכיון שלא אמרו שרבי עקיבא היה חריג בגודלו משמע שהשמיענו בזה שזה שיעור לבינוני.
ולכאורה אכתי קשה, למה לא הביאו מהברייתא הראשונה ראיה לסתור את דברי רב יהודה ביומא עט הסובר שכביצה הוא פחות מכותבת, שהלא הברייתא הזו אומרת שכביצה הוי הפסקת העינוי, ולא כדבריו ששיעור ישוב הדעת הוא רק ביותר מכביצה?
וי"ל שעדיפא מינה מביא ראיה נגד רב יהודה ממשנה, ועיקר הכוונה לומר שמה שלומדים מהמשנה מכריע את מה שהיה נראה לרב יהודה כהערכה מהמציאות, כי אף שהוא העריך את הכותבת הגסה יותר מכביצה, בימי חז"ל זה לא היה כך. ועוד י"ל שלא הקשו מזה על רבי יהודה משום שהוא יכול היה לדחוק שבבריתא הראשונה נמי הכוונה לשתית כביצה כמו שעשה ר"ע, דמצינו לשון אכילה על שתיה^[22].
♦

ט. לכתחילה נכון לטעום בקידוש רביעית

מכל האמור עולה נפק"מ גדולה לענין טעימת מכוס של ברכה. לשון הגמרא בעירובין עט ע"ב "מלא לוגמיו" ולא "כמלא לוגמיו", וציינתי לעיל את דברי רב עמרם גאון ורב צמח גאון ששיעור מלא לוגמיו הוא רביעית, אלא שהראשונים הקשו שדבריהם נסתרים מהגמרא ביומא פ ע"א שמלא לוגמיו באדם בינוני הוא יותר מרביעית, ואיך אמרו שהוא רביעית? ולענ"ד נראה מהירושלמי כדבריהם שמלא לוגמיו ממש באדם בינוני הוא אכן רביעית, או מעט פחות, ואין סיבה לומר שהבבלי חולק על הירושלמי, ומיושבת שפיר קושית הראשונים על דברי הגאונים כפי שביארתי לעיל. אלא שמכל מקום מסברה נראה שכיון שמלא לוגמיו משמעותו לבית הלל שהוא שיעור אישי שמשתנה, אין לומר בו שעור קבוע, שא"כ היה לחכמים לומר להדיא רביעית. ואולי גם הגאונים רב עמרם ורב צמח לא התכונו לומר דווקא ברביעית אלא מלא לוגמיו, כפי שכותב הרמב"ם, ורק השמיעו לנו שרביעית היא מלא לוגמיו של אדם בינוני. אלא שאכתי אפשר לפקפק מסברה, ששיעור מלא לוגמיו לכשעצמו חסר משמעות, ולמה יצריכו חכמים מלא לוגמיו ולא קבעו שיעור קבוע, או שיעור של יישוב הדעת. ובכל אופן אין ראיה ששיעור זה הוא כמלא לוגמיו, ולכן יש להדר לשתות מלא לוגמיו שהוא רביעית או קרוב לה.
♦

י. שיעור רביעית לפי ההשוואה בין ציר דגים ל"משקל עשרה" בלשון של פרה.

במסכת תרומות פרק י הלכה ה איתא: "מתני': דג טמא שכבשו עם דג טהור, כל גרב שהוא סאתים, אם יש בו משקל עשרה זוז [מלאכת שלמה: בכל הספרים המדויקים עשרה זין. וכן כתב הראב"ד בפירוש לתו"כ ספרא שמיני פרשה ג סוף פרק ד פסוק ט ששם מובאת משנה זו] ביהודה, שהן חמש סלעים בגליל, דג טמא צירו אסור... גמרא: כל גרב שמחזיק סאתים. כמה סאתה עבדא עשרים וארבע לוגין, וכמה לוגא עביד תרתין ליטרין, וכמה ליטרא עבדא מאה זינין, נמצא כל זין וזין אחת מתשע מאות וששים".
ופירוש החשבון: סאתיים= 48 (לוג) * 2 (ליטרה) * 100 (זין) = 9600. 9600/10 = 960.
והנה לכאורה משמע שלוג מכיל ציר דגים במשקל של 200 זוז. דבר זה תמוה מאוד כי מקובל בהלכה שזוז של הגמרא שוקל לפחות 4.25 גרם, וכיון שמקובל גם לומר שלוג הוא 6 ביצים, יוצא שביצה שוקלת 141.6 גרם, ולא מובן איך יתכן משקל גדול כ"כ לביצה?
ונראה שכדי לעמוד על הענין יש להשוות בין סוגיה זו לדברי הראשונים בסוגיה הדנה במשקל ג' לשונות צמר שהוזכרו בתורה ובמשנה. בענין פרה אדומה נאמר "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה". בענין שעיר המשתלח, למדנו במשנה ביומא "קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח". ובענין מצורע נאמר "ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב".
ואיתא בבבלי יומא (מא ע"א- ע"ב):
"כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: שלש לשונות שמעתי, אחת של פרה, ואחת של שעיר המשתלח, ואחת של מצורע. אחת משקל עשרה זוז, ואחת משקל שני סלעים, ואחת משקל שקל, ואין לי לפרש.
כי אתא רבין פירשה משמיה דרבי יונתן: של פרה - משקל עשרה זוז, ושל שעיר המשתלח - משקל שני סלעים, ושל מצורע - משקל שקל.
אמר רבי יוחנן: פליגי בה רבי שמעון בן חלפתא ורבנן בפרה; חד אמר: משקל עשרה, וחד אמר: משקל שקל. וסימניך: אחד המרבה ואחד הממעיט.
אמר ליה רבי ירמיה מדיפתי לרבינא: לא בפרה פליגי, אלא בשעיר המשתלח פליגי. וההוא יומא נח נפשיה דרביא בר קיסי, ואנחו בה סימנא: רביא [בר] קיסי מכפר כשעיר המשתלח".
ובירושלמי (שקלים פ"ד ה"ב ויומא פ"ד ה"ב):
"ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: ג' לשונות הן, של שעיר בסלע, ושל מצורע בשקל, ושל פרה בב' סלעים.
א"ר בא בר זבדא בשם ר"ש בן חלפתא של פרה בב' סלעים ומחצה, אית דמפקין לישנא בי' זוזין".
וכתב רבינו חננאל (יומא דף מב ע"א):
"כי אתא רב דימי א"ר יונתן (יתכן שצריך לגרוס יוחנן כמו אצלנו בגמרא) ג' לשונות של זהורית שמעתי, והוא שכתוב בתורה ושני תולעת של פרה אחת, ושל שעיר המשתלח אחת, ושל מצורע אחת... אחת משקלה עשרה זוז, ואחת משקלה ב' סלעים. ואחד משקלה שקל, ואין לי לפרש.
מצאנו בתלמוד א"י כי עשרה זוזין הן ב' סלעים ומחצה, וכך כתוב [שם] ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן ג' לשונות הן, של שעיר בסלע, של מצורע בשקל, של פרה בב' סלעים. ר' חונייא דבית חיוורן ר' אבא בר זבדא בש"ר שמעון בן חלפתא של פרה בב' סלעין ומחצה, ואית דמפקין לה לישנא בעשרה זוזין. חלוקת ר' שמעון בן חלפתא ודב' בתלמ' א"י היא [דהיינו: חלוקת ר"ש בן חלפתא ודבריו בתלמוד א"י היא. כלומר ששם היא מתפרשת]. ותנן בסוף כריתות המפריש ב' סלעים כו' עד לקח בהן ב' אילים לחולין, אחד יפה ב' סלעים, ואחד יפה עשרה זין, היפה ב' סלעים יקרב לאשמי והשני למעילתו כו'. ופרשוה בגמ' דהאי עשרה זין, אינון ב' סלעים וחומשיהן, והן ב' סלעים וחצי סלע דהוא חומשא מלבר".
ועוד כתב ר"ח בעירובין דף פב ע"ב: "שיעור סאה ו' קבין שהן כ"ד רטיל". וכתב שם בסוף הסוגיה "וראינו לרבותינו הגאונים זצ"ל פירוש זולתי זה הפירוש אבל זהו קבלה ומסורה בידינו שדבריו בזה דברי קבלה".
כידוע לפי בה"ג ורב האי גאון (תשובות הרכבי עג) משקל הדינר זהב המתקאל הערבי זהה למשקל דינר שבגמרא. ר"ח השוה את הלוג למשקל ריטל שבימיהם, שהיה כמשקל 100 דינר זהב ערבי, וכן מבואר ברי"ף בעירובין (בנוסחה הראשונה, המובאת בספר העיתים סי' עה ובכפתור ופרח פט"ז), ונראה מלשון הרי"ף שהוא מביא את דברי ר"ח.
והנה ההשוואה בין משקל ליטרא למנה, שהוא מאה דינר עולה גם מהגמרא בסנהדרין (ע ע"א "תרמיטר- חצי מנה", ובירושלמי סנהדרין ח, ב "טרטימר - חצי ליטרא") והגמרא בבכורות (נ עמוד א, "ליטרין", כתב רש"י מנין), אך מה שהלוג מושווה לריטל, לכאורה אין לו מקור אם לא נקשר את זה לדברי לירושלמי בתרומות, אך לפום ריהטא אינו מובן כי שם כתוב שהלוג הוא שני ליטרה? ועוד, שאם לפי ר"ח לוג הוא מאה דינר, איך אמר שרביעית היא כ"ה סלעים, היה צריך לומר כ"ה דינרים?
ועוד מצינו בתוספות סוטה ה ע"א בשם ר"ח שרביעית דם היא כ"ה סלעים.
וצריך להבין מנין לקח משקל זה, ובאיזה סלעים הוא מדבר. האם זה תואם לדבריו בעירובין?
ונראה שיש לעיין בדברי רבינו חננאל במסכת יומא, מדוע הוצרך להוכיח שעשרה זוזין הם שני סלעים ומחצה, הרי בכל מקום בש"ס עשרה זוז הם שני סלעים וחצי? ומדוע הוא מביא ראיה מגמרא דכריתות שמדברת על זין, כאשר בכל הש"ס מדובר על זוז, וכמו לשון רבי יונתן בתחילה "עשרה זוז". וגם בציטוט מהירושלמי של ר"ח מדובר על עשרה זוזין, ולא על עשרה זין? וא"כ מדוע הוא נזקק להביא ראיה ממקום שבו מדובר על זין, כשהדברים ידועים בכל זוז?
מסגנון הדברים בר"ח נראה שהוא בא לבאר דבר סתום בבבלי, שהיה מקום לפרשו באופן אחר ממה שהוא מפרש בלא דברי הירושלמי ביומא, וצריך להבין איזה פירוש אחר היינו מפרשים כאן?
על כן נראה שר"ח גרס בבבלי "אמר רבי יוחנן: פליגי בה רבי שמעון בן חלפתא ורבנן בפרה; חד אמר: משקל עשרה זין, וחד אמר: משקל שקל", ויש להקדים (בנוסח או בפירוש) ברבנו חננאל את המילים "חלוקת ר"ש בן חלפתא ודב' בתלמוד א"י היא", והיינו שהוא בא לבאר את דברי ר"ש בן חלפתא או רבנן בענין "משקל עשרה זין". וגם בירושלמי הוא מבין ש"משקל עשרה זוזין" שאמר ר"ש בן מנסיא הוא עשרה זין ולא בעשרה זוז, כי פתח בשנים וחצי סלעים עם אות ם, וסיים בעשרה זוזין עם אות ן, משמע שמדובר בזין ולא בזוז.
לכן היה מקום לומר שכוונת ר"ש בן חלפתא למשקל "עשרה זין" שמובא בתרומות פ"י, וברור לר"ח שעשרה זין דתרומות אינם עשרה זוז, אלא חצי מעשרה זוז דעלמא, כפי שעולה מדבריו בעירובין וכפי שנבאר להלן, והו"א זו בא ר"ח לאפוקי. ואף שאמרו "אחד המרבה ואחד הממעיט", דמשמע לכאורה שמשקל העשרה הוא הגדול שבשיעורים, בעוד שלפי ההו"א שמדובר במשקל עשרה זין דתרומות הוא שיעור קטן מהלשון של שני סלעים, היה מקום לפרש שהכוונה אחד המרבה ואחד הממעיט בין שני השיעורים שהוא אומר בלבד. ועל כן מלשון זו לכשעצמה אין הכרח שהמשקל עשרה הוא עשרה זוז שכבד שבכל ג' השיעורים.
ומבאר רבינו חננאל שעכ"פ אי אפשר לומר שבלשון של פרה מדובר בעשרה זין האמורים בתרומות, כי לא משמע כך מהירושלמי, שאחרי דברי רבי בא בר זבדא שהמשקל הוא שנים וחצי סלעים כתוב "אית דמפקין לישנא עשרה זוזין", משמע שהאית דמפקין לישנא משווים את שיעורם לשני סלעים וחצי. ובאו רק לומר בלשון אחרת כדי שההבדל בין מי שאמר בפרה שני סלעים, למי שאומר שנים ומחצה יהיה ברור יותר בלשון. ולפיכך נראה שמה שנשאר סתום בבבלי במחלוקת רבי שמעון בן חלפתא ורבנן, התפרש בתלמוד א"י, שרב בא בר זבדא תלמידו של רבי יוחנן פירש שלפי ר"ש בן חלפתא משקל עשרה זין הכא הוא שנים וחצי סלעים דעלמא. וכן מביא ראיה שמצינו גם עשרה זין (ולא רק זוז) שהם שנים וחצי סלעים בכריתות, ולפיכך אין להתפלא אם משקל עשרה הכא שונה מעשרה זין דפרה.
ועכ"פ למדנו מדברי ר"ח ש"זין של יהודה" המובא בתרומות פ"י, אינו סתם זוז.
ובאיזה זין מדובר בתרומות לפי ר"ח? דבר זה יש ללמוד ממה שכתב בעירובין ובסוטה, שכן בעירובין כתב שלוג הוא ריטל, שהוא מאה זוז כפי שכתוב ברי"ף, והקשינו שהלא מהירושלמי תרומות משמע שלוג הוא 2 ריטל- 200 זוז?
אלא שיש לדקדק שהלא המשנה מדברת על זין של יהודה, ולמה הירושלמי מתעלם מהמילים "של יהודה". ולכן מסתבר לומר שזה כלול במה שאמר הירושלמי שליטרה היא שני לוג, כלומר שר"ח מפרש שבעלמא ליטרה היא לוג, וליטרא היא כמו הליטרה של הגאונים בזמנו שהיתה משקל מאה יחידות כמו מנה, אלא שכאן מדובר במשקל של יהודה, וליטרה מאה זין של יהודה היא חצי לוג, ואינה לוג אחד כמו ליטרה בעלמא. והפירוש הזה הכרחי כפי שהערנו בתחילה, שבלא זה עצם החשבון קשה שכן עולה ממנו שיעור ביצה משונה מאוד, כי לפי מסורת הגאונים זוז – דינר הוא בערך 4.25 גרם, ולפי חישוב מדוקדק נראה שהוא 4.32 גרם^[23], יוצא שכל ביצה 144 גרם. ועל כן רבינו חננאל מוכרח לבאר שזין דהכא קטן יותר מזוז דעלמא, כדי להבהיר את הירושלמי בהתאמה למסורת משקל הדינר.
אלא שעדיין יש להבין שבזה מרויח ר"ח רק שהביצה אינה בגודל בלתי אפשרי של 144 גרם, אך עדיין היא אינה מתאימה למציאות אלא גדולה מדאי. וא"כ אין הכרח למה שכתב רבינו חננאל שבעלמא ליטרה היא לוג, שהרי אפשר גם לומר שהשיעור של זין יהודה הוא רבע זין, וביצה היא 36 סמ"ק, ואם משום שהשיעור אינו תואם לביצה שאנו מכירים, הרי גם השיעור 72 סמ"ק אינו תואם לביצה שאנו מכירים?
אלא שי"ל שעכ"פ אין אפשרות זו עדיפות על פני המסורת של ר"ח, והוא נוקט כמסורת שהעדיפה להניח שהביצה הקדמונית גדולה משלנו מאשר לומר שהביצה הקדמונית קטנה כ"כ. ועוד נראה שיש גם יותר הגיון בקביעה שזין של יהודה הוא חצי מזוז בעלמא, שכן בתורה יש "שקל", שנקרא אצל חכמים סלע, והשקל בדברי חכמים במסכת שקלים הוא חצי סלע, וכן הוא השקל המוזכר בלשון של מצורע. ומסתבר לומר שכשם שבעלמא חצי סלע, שהוא השיעור של מחצית השקל, נקרא בלשון חכמים שקל, ביהודה היו קוראים לו סלע, משום ששם הוא היה המטבע העיקרי – "מחצית השקל' ששקלו לבית המקדש. ועל כן רבע מהסלע "מחצית השקל" הוא זין של יהודה. ואילו בגליל עיקר השימוש שלהם היה בדינרים, לכן הם קראו לדינרים סלע. ומובן בזה שמפני שהזוז ביהודה היה שונה מהזוז הרגיל בדברי חכמים הוצרכו להשוותו לסלעי גליל, שהיו יותר מוכרים אצל רוב העם שהיה בגליל. והיה ידוע שבגליל היחס למשקל דעלמא הוא אחד לארבע, דהיינו שהסלע של הגליל הוא הדינר דעלמא, וכוונת המשנה ללמד את מי שאינו יודע בזמנם מהו זין של יהודה כי הוא גר בגליל דע לך שעשרה זין הם חמש סלעים בגליל, ומההשוואה הזו ידעו שזין של יהודה הוא חצי זוז. וזין יהודה הוא מה שנקרא בגמרא קידושין יא ע"ב סלע מדינה שהוא חצי זוז - שמינית של סלע דעלמא.
ומעתה מובן שהדברים שפירשנו בדעת ר"ח עולים בקנה אחד עם דברי התוספות בשם ר"ח שרביעית היא כ"ה סלעים, ששם נקט כלשון המשנה בתרומות שהיא המשנה שעוסקת בהשוואת שיעור נפח למשקל וכשהיא מדברת על סלעים, המשנה מדברת על סלעי גליל, ונמצא שכוונתו היא כפי שכתב שם רע"א במסורת הש"ס, שרביעית היא 25 דינר בעלמא, וכפי שעולה גם מפירושו לעירובין^[24].
ובכל החישוב הזה נקט ר"ח שמשקל הציר הוא כמשקל המים, אף שמשקל כל נפח משתנה לפי החומר שנמצא באותו נפח. אך הבנת ר"ח הכרחית כיון שהגמרא לא הודיעה לנו מה היחס בין ציר למשקל מים או חומר אחר, וכל ציר יש משקל אחר לפי כמות המלח, ואיך הגמרא סותמת בענין זה? על כן מוכרחים לומר שהכוונה כאן היא לציר כשמשקל מים שבהם היו רגילים לשער משקל. והטעם שלא חילקו בין ציר למים י"ל שהוא משום שההבדל בין ציר למים אינו כ"כ משמעותי כי בציר יש גם מלח, שהוא דבר כבד ממים, וגם שמן, שהוא קל ממים. ועוד י"ל שאף אם יש הבדל לא רצו להיכנס להבדלים שמשתנים מציר לציר, אלא אמרו לפי משקל מים, וכל אחד ישווה את הציר שלו למים כדי לדעת כיצד לשער. ועוד י"ל שמכיוון שהשיעור הוא מדרבנן לא חייבים לדקדק בשינויי הכובד של המאכלכד.
המסקנה העולה שלשיטת ר"ח ביצה היא 72 סמ"ק. ונראה שמה שהדגיש ר"ח בדבריו בעירובין שדבריו דברי קבלה, הוא משום שבאמת שיעור ביצה 72 סמ"ק לא מתאים כ"כ למציאות, וכפי שרואים מהשיעור של רב הילאי. ולכן רבינו ניסים גאון לא פירש כך, וכן הרי"ף בלישנא בתרא עזב את פירוש ר"ח, והלך לפי הביצה שאנו רואים, שהיא כ48 סמ"ק. לכן אומר ר"ח שעכ"פ כך קיבלנו בפירוש הגמרא, ועל כרחך צריך לומר שהביצה הקדמונית היתה גדולה. ולפי מה שהראינו לעיל אמנם פירוש של ר"ח לא מתאים כ"כ למציאות בענין ביצה אך הוא מתאים למציאות בענין מלא לוגמיו, שכן לפי הירושלמי מלא לוגמיו של אדם בינוני הוא רביעית, וזה בערך 108 סמ"ק, וי"ל שלרבנו חננאל מסתבר שהאדם לא השתנה, אך הביצים יכולים להשתנות.^[25]
אך כפי שכתבנו בענין מלא לוגמיו הקושי שעמד בפני ר"ח מהמציאות של הביצה, שמצריכו להדגיש שפירושו הוא בקבלה, מתיישב הפלא ופלא על פי שיטת ר"א הקליר, שלוג הוא תשע ביצים, כי אם נבאר את הירושלמי כפי שביאר ר"ח, ועל יסוד הקבלה שדינר של הגמרא הוא דינר של הגאונים, לשיטת הקליר יוצא שביצה היא כביצה הטבעית 48 סמ"ק, וכפי ששערו ביצה במשך כל הדורות.
♦

יא. ההכרח לקבל את מסורת הגאונים על משקל הדינר

אם נרצה להישאר בהבנת הגאונים ש6 ביצים הוא לוג, בלא לומר שהביצה השתנתה, נוכל לעשות זאת רק אם נשלול את מסורת הגאונים בענין משקל הדינר, ונאמר כדעת הסוברים שדינר הוא 3.5 – 3.6 גרם (על יסוד דברי רש"י שהסלע הוא חצי אונקית קולניה, בערך 14.2 גרם). לפי זה נוכל לומר כעין ביאור של ר"ח שלוג הוא מנה, אך ננקוט שליטרה היא 360 סמ"ק, וביצה 60 סמ"ק. אך מלבד שגם זו ביצה גודלה מדאי, נראה שלמרות שהיו ראשונים שסברו שהדינר הוא כ3.5 גרם בארצות אשכנז, למעשה אין לנקוט כך, כי היסוד לסברה זו הוא מדברי רש"י שכתב בכמה מקומות על משקל השקל של התורה שהוא חצי אוקיה, ומשקל דינר שנים וחצי פשוטים, אך רש"י בעצמו מזכיר את מסורת הגאונים בפירושו לעבודה זרה (יא ע''א): "הסלע ד' דינרים, והדינר הוא משקל זהוב קושטנטינ"ה". גם ברש"י בבא קמא (לו ע"ב) איתא: "כסף צורי - הסלע ד' דינר, והדינר משקלו זהב, וכן קורין בקושטנטינ"א לזהב דינר". בקושטא עצמה לא קראו לזהב דינר, אלא שכוונת רש"י למסורת הגאונים שדינר של הגמרא הוא דינר זהוב, שהיה זהה גם לזהוב קושטא, שהיה בדרך כלל כמו הדינר הערבי.
ואמנם כיום יש בידנו הוכחה ברורה מהמציאות למסורת הגאונים שכן איתא בגמרא בכורות נ ע"א: "רב אשי שדר ליה שבסר זוזי לרב אחא בריה דרבינא בפדיון הבן, שלח ליה: לישדר לי מר תלתא יתירתא דאיכא עלוייהו! שלח ליה: לשדר לי מר תלתא אחרינא דאוסיפו עילוייהו!".
מבואר שרב אשי שלח בתחילה 17 מטבעות זוז, כשכוונתו היתה ליתן 16.66 זוז, ורב אחא אמור לו שלאחר התוספת השיעור של פדיון הבן הוא 20 ממטבעת זוז. ואם לא היה להם מטבע של זוז ממטבעות המקום מדוע רב אשי שלח 17 וציפה לעודף? על כן מתבאר מזה שבימי הגמרא היו מטבעות כסף שווים לזוז של תורה. והנה באתר coinweek מוצגים המטבעות שנהגו בזמן אמוראי בבל עד הכיבוש המוסלמי, וכתבו שמשנת 230 למניינם היה בפרס מטבע 'דרהמה' עשויה מכסף טהור (97 אחוז) שמשקלה היה יציב בדיוק 4.28 גרם. וזו ראיה עצומה למסורת הגאונים^[26].
♦

יב. דברי הרמב"ם בענין המשנה בתרומות ומשקל לשון הפרה

בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת תרומות פרק י משנה ח כתב: "תנא קמא סובר שאם היה כלי הכבשין מחזיק סאתים, והיה כולו דג טהור, ובו דג טמא משקל עשרה זיין מזוזי ארץ יהודה, שהם חמשה סלעים בגליל, הרי צירו אסור, ואם היה פחות מזה הרי זה מותר, וביארו בתלמוד שזה אחד מתשע מאות וששים, וזה נתברר אחרי שביארו שהלוג שני רוטלים, והרוטל מאה זין, שהם חמשים סלעים... וכבר ביארנו בסוף פאה שיעור הסאה והרביעית ומשקל הסלע".
ממה שהרמב"ם מוסיף את "שהם חמישים סלעים" שזה לא כתוב בגמרא, ולא כותב כאן סלעי גליל, נראה שלדעת הרמב"ם כעין מה שפירשתי בדעת ר"ח שמשקל החמישים סלעים בא לבאר את משקל זין ארץ יהודה שאינם זוזים רגילים, אלא שלפי ר"ח גם סלעי גליל אינם סלע בעלמא אלא שהיו מוכרים יותר מהן, בעוד שלדעת הרמב"ם המשקל בסלעים מבאר מה הן המאה זין כי מדובר בסלעים ידועים בדברי חכמים, וכפי שסיים שמשקל הסלע בואר במסכת פאה.
ובהלכות עירובין פרק א הלכה יב כתב: "ליטרא האמורה בכל מקום מלא שתי רביעיות, ועוכלא חצי רביעית, ומנה האמור בכל מקום מאה דינר, והדינר שש מעין, והמעה משקל שש עשרה שעורות, והסלע ארבעה דינרין, והרביעית מחזקת מן המים או מן היין משקל שבעה עשר דינרין וחצי דינר בקירוב, נמצאת הליטרא משקל חמשה ושלשים דינר, והעוכלא משקל תשעה דינרין פחות רביע".
אין ספק שדברי הרמב"ם בהל' עירובין שליטרא היא כשתי רביעית הם על פי הירושלמי פ"י דתרומות (כפי שכתב בפירוש למשנה שהלוג שני רוטלים, וא"כ חצי לוג שהוא שתי רביעיות הוא ליטרה), אך יש קושי בפירוט המשקל שכתב בדינרים, שהרי בזה הוא נוקט לפי חישוב המציאות במשקלים שעשה בהתאם למשקל הדינר 96 גרעיני שעורה, שעלה לו שרביעית מיין או מים היא 17.5 דינר בקירוב, וליטרה 35 דינר, בעוד שבפירוש המשנה כתב כפי שעולה מהירושלמי שמאה זין יהודה הם חמישים סלעים, והוא כותב סלעים בסתמא, וא"כ משמע שהם 200 דינר. וא"כ איך הבין הרמב"ם מה שכתוב בירושלמי שליטרא היא משקל 200 דינר. הלא הרמב"ם כותב שהוא מצא במדידותיו שהיא משקל 35 דינר, בעוד שלפי הירושלמי ליטרא שוקלת פי 5.7 ממה שהיא אמורה לשקול לפי בדיקת המציאות?
על כן נלענ"ד שהרמב"ם מפרש שסלעי הגליל הם סלעי מדינה, שאף שאינו סלע של תורה עכ"פ בדברי חכמים הוא הנקרא סלע סתם. ואף שלא כתב כך להדיא, הוא סומך על מה שידוע שסלעים בדברי חכמים הם סלעי מדינה שהם שמינית סלע דעלמא, וכפי שכתב בפירושו לבכורות פ"ח משנה ח: "ושל דבריהם כגון כתובת אשה והקנסות כסף מדינה, כלומר שיהא אותו השעור מן המעות ממטבע ירושלם שהיו שמינית, כלומר השמינית כסף ושבע שמינית נחשת".
וכ"פ בהלכה לגבי סלעים של חכמים (רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה י): "כל אלו הסלעים הם מכסף ארץ ישראל באותו הזמן, שהיה בכל סלע חצי דינר כסף ושלשה דינרין ומחצה נחשת, לפיכך מי שנתחייב בהכאות אלו לשלם מאה סלע הרי זה משלם שנים עשר סלע ומחצה כסף נקי (ולא מתחשבים בתוספת של הנחושת)".
נראה מדבריו שכשאומרים משקל סלע במדינה מתכוונים רק כנגד הכסף שבסלע מדינה, והוא היה במשקל שמינית מסלע צורי.
וכ"פ הרמב"ם בהלכות אישות פרק י הלכה ח לגב דינר של כתובה: "דינרים אלו לא תקנו אותם מן הכסף הטהור אלא ממטבע שהיה באותן הימים שהיה שבעה חלקים נחשת וחלק אחד כסף עד שיהיה בסלע חצי זוז כסף, ונמצאו מאתים דינרים של בתולה חמשה ועשרים דינר של כסף ומאה של בעולה שנים עשר דינר ומחצה, ומשקל כל דינר שש ותשעים שעורות כמו שביארנו בתחלת עירובין, והדינר הוא הנקרא זוז בכל מקום בין שהיה מן הכסף הטהור בין שהיה ממטבע אותן הימים".
וכ"פ הרמב"ם הלכות אישות פרק יג הלכה א לגבי זוז של שווי בגדים: "כמה הכסות שהוא חייב ליתן לה, בגדים של חמשים זוז משנה לשנה ממטבע אותן הימים שנמצאו החמשים ששה דינרין ורביע דינר כסף".
והמעיין בשורש ההלכות האלו יראה שכל ההלכות מיוסדות על משניות שבהם נאמר דינרים -זוזים או סלעים בסתמא, ולא נאמר במשנה עצמה שמדובר בכסף מדינה. ובכל זאת הרמב"ם בפירוש המשניות לא רואה צורך לבאר בכל המקומות האלו שמדובר על כסף מדינה, וצ"ל שהוא סמך על מה שידוע, וכתב בפירושו לבכורות שבדברי חכמים סתם סלעים הם סלע מדינה, ועל כן אין כל קושי לומר שכך היה הבנתו לגבי נידון המשנה בתרומות.
ומה שאמר הרמב"ם שהוא ביאר שיעור הסאה והרביעית ומשקל הסלע בסוף פאה, הוא כעין מה שכתב בהלכות אישות על משקל הדינר, שביאר את המשקל בהלכות עירובין, ששם ברור שאינו מתכוון לומר שמשקל "דינר" דהכא בואר להדיא בהל' עירובין, שהרי בהלכות אישות מדובר בדינר מדינה. וכמו כן כוונתו בפירוש משנה דתרומות, שהפנה לדבריו בסוף פאה, אף שסלע גליל לא בואר להדיא בסוף פאה, אלא ששם בואר המשקל של הסלע דעלמא, שכן אמר בפ"ח משנה ז שסלע הוא ד' דינר. ובמשנה ה' כתב שמעה שהיא ששית דינר הוא 16 גרגרי שעורים. וכוונתו לומר שמשם למדנו את יסוד יחסי המשקולות בין זוז לסלע, שהם נכונים גם בכסף מדינה, כפי שהם נכונים במטבעות. ועכ"פ בתרומות משמע שמדובר ב"כסף ארץ ישראל" שהוא כסף מדינה, מעצם הענין שהוזכר סלע הגליל.
ומעתה לפי ההנחה שסלע גליל הוא סלע מדינה - חצי דינר, יוצא שליטרה שהיא חמישים חצאי דינר דעלמא היא 25 דינר דעלמא.
אלא שאכתי קשה שהמשקל עדיין לא מתאים לדברי הרמב"ם בהל' עירובין, שכותב שלפי מדידתו ליטרה היא 35 דינר ביין ובמים, ולא 25 דינר. וגם קשה ממה שהבאתי לעיל שמהגמרא בסנהדרין משמע שליטרה היא משקל 100 זוז של תורה.
וי"ל שלפי הרמב"ם ליטרה דהכא אינה ליטרה של משקל שהיה 100 זוז, אלא היא מידת נפח של שני לוג, והגמרא אומרת שביהודה היו מחשבים את תכולת הליטרה כמאה זין, וכיון שלא פירטו כנגד איזה חומר הוסכם לשער משקל זה, הרמב"ם לא נכנס לדון בזה, אך הוא יכול לפרש שביהודה היו אומרים את משקלי הנפח לפי קמח שמשקלו בערך 0.71 ממשקל המים. לפי הבנה זו פירוש הגמרא הוא שכשהליטרה מלאה קמח חיטה משקלה מאה זין, והוא 0.71 ממשקל המים. ואף שציר דגים כבד מקמח, כבר ביארנו שיתכן שכיון שכל השיעור הוא מדרבנן לא דקדקו לחשב לפי משקל הציר, או שהכוונה לומר את היחס העקרוני של פי 960 ובפועל כל אחד יחשב לפי משקל הציר שיש לו.
וכיצד מפרש הרמב"ם את משקל לשון הפרה?
כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (פרה פ"ג מ"ט): "וכבר ביאר התלמוד כי השני תולעת הזה שמשליך בה משקל עשרה זין, לא פחות מכך, וכבר בארנו בעשירי תרומות שהשיעור הזה הוא חמש סלעים. וכבר בארנו משקל הסלע בתחלת קדושין".
וכ"פ בהל' פרה אדומה (פ"ג ה"ב): "וצמר צבוע בתולעת משקל חמש סלעים".
נראה שהרמב"ם מפרש כמו ההו"א שר"ח בא לדחות, דהיינו שלפי הרמב"ם "משקל עשרה (זין)" שכתוב בגמרא אינו עשרה זוז דעלמא, אלא הוא משקל העשרה זין של יהודה המוזכר בתרומות, שהם חמש סלעים דגליל, שהוא הסלע מדינה. ואף שהרמב"ם בפירושו למסכת פרה כתב שביאר את משקל הסלע בקידושין, ושם לא הוזכר סלע מדינה, הרי גם כאן יש לפרש כוונתו כפי שכתב בתרומות בהפניה למסכת פאה, שבקידושין הבהיר את המשקלים של שיעורי חז"ל בגרגרי שעורה. ואף שכאן לא ביאר שמדובר בסלע גליל שהוא סלע מדינה גם בהלכה, בניגוד למקומות האחרים שהבאנו לעיל, ששם עכ"פ בהלכה בואר שמדובר בסלע מדינה, י"ל שזה משום שאין גמרא מפורשת שכתבה שכאן מדובר בסלע מדינה, ודרך הרמב"ם בהלכה לנקוט כלשון הגמרא.
והרמב"ם פסק הלכה כדברי רבי יונתן שהפרה טעונה כובד, שכך נראה מכלליות הסוגיה, אך אין הכוונה שהיא הכבדה בין הלשונות, אלא כפי שאמרו בירושלמי בלשון אית דמפקי לישנא עשרה זין, שהם 0.625 סלע של תורה. והוא יותר כבד מהשקל של מצורע שאינו אלא 0.5 סלע של תורה, וזהו שאמרו אחד המרבה ואחד הממעיט שעכ"פ שני השיעורים קרובים.
ונראה שגם לפי הרמב"ם האית דמפקי לישנא אומרים את המשקל שהוזכר ברישא של שנים וחצי סלעים, אך בניגוד לר"ח לדעתו הם באו דוקא להבהיר שלא מדובר ברישא על סלעים דעלמא, אלא לומר לך שהשנים וחצי סלעים נאמרו במשקלי יהודה, ובגליל הם חמישה סלעים. והרמב"ם נקט להלכה בפרה כשיטה זו שהיא מסקנת הירושלמי, כי אין בבבלי דברים ברורים לסתור מסקנה זו, היות והבבלי שמציג בתחילה מחלוקת בין ר"ש לרבנן מסיק שהמחלוקת היא בענין לשון השעיר, ואין בו מסקנה ברורה. וכתב הרמב"ם "פירש התלמוד" כי גם הירושלמי קרוי אצלו סתם תלמוד.
♦

יג. חמש סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל

בכתובות (פ"ה מ"ט) איתא לגבי המלאכה שאשה חייבת לעשות להרווחת הבית וכדי לא להתבטל: "מה [כמה צמר] היא עושה לו? משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל, או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהן עשרים סלעים בגליל".
שיעור זה מוזכר גם בחולין (פי"א מ"ב) כשיעור של נתינה לכהן מראשית הגז, מפני שאפשר לעשות ממנו בגד קטן, וכפי שאמרו שם: "וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות, ואינו נוהג אלא במרובה. וכמה הוא מרובה... רבי דוסא בן הרכינס אומר חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס חייבות בראשית הגז. וחכמים אומרים חמש רחלות גוזזות כל שהן. וכמה נותנין לו [לכהן] משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל מלובן ולא צואי כדי לעשות ממנו בגד קטן, שנאמר תתן לו - שיהא בו כדי מתנה".
יש להבחין כאן בין שני שיעורים שונים. האחד הוא שיעור הצמר שמחייב את האדם בעת הגיזה לתת לכהן, שהוא חמש רחלות גוזזות מנה וסלע בעלמא, והשני הוא שיעור של כמות הנתינה לכהן שנאמר בסלע של יהודה וגליל, והוא השיעור כדי שיהא אפשר לעשות ממנו בגד קטן. ויתכן שכיון שבסלעים בעלמא אינו שיעור עגול נקט את השיעור בסלעי יהודה וגליל.
ובמשנה לא התפרש מהו השיעור של חכמים, אך בגמרא חולין דף קלז ע"ב כתוב על השיעור שלהם: "שמואל אמר: ששים, ונותן סלע אחת לכהן. רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: שש. לכהן - חמשה, ואחד – לו".
שמואל אומר לגבי שיעור הנתינה "ונותן סלע אחת לכהן", ולא כמשמעות המשנה חמישה סלעי יהודה, ואין ספק שהסלעים שלו אינם סלעים דעלמא, אלא כמו הסלעים המחיבים בנתינה. אך רבי יוחנן אומר "שש. לכהן חמשה, ואחד לו", כשפירט את המשקלים פתח במה שנותן לכהן, ולא אמר "סלע אחד לו, וחמישה לכהן", וי"ל שרבי יוחנן לא אמר 'סלע', משום שהסלע הזה אינו כמו הסלע של שמואל, דרבי יוחנן באומרו חמש קאי על החמש סלעים של המשנה שמפורש בה שהם סלעי יהודה, ואינם הסלעים הרגילים, ועל בסיס המשקל הזה שבמשנה הוא אומר לכהן חמשה, ואחד - לו^[27].
ובפירוש המשנה לרמב"ם כתב: "ואמרו כל שהן יש לו שעור, והוא משקל ששים סלעים. וכבר בארנו בתחלת קדושין כי משקל הסלע עשרים וארבע מעין מן המעין אשר משקל כל מעה שש עשרה גרגרי שעורים. והלכה כחכמים".
הרמב"ם פוסק כשמואל, כי אמור בגמרא שכך גם דעת רב. וכאן פירש הרמב"ם להדיא את המשקל בגרגרי שעורה, כי הוא קאי על שיעור חכמים שנאמרו בסלע בעלמא, וסלע זה הוא 384 גרגרי שעורים.
אמנם גם לדעת שמואל יש משמעות לשיעור חמש סלעי יהודה, דאמרו שם בגמרא: "תנן: וכמה נותן לו - משקל חמש סלעים ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל... רב ושמואל דאמרי תרוייהו: בישראל שיש לו גיזין הרבה עסקינן, ומבקש ליתנן לכהן, ואמרי' ליה, כל חד וחד לא תבצר ליה מחמשת סלעים". ולכאורה יש להקשות לשיטת ר"ח והרמב"ם למה כאן כתוב "מחמשת סלעים", ולא כתוב כמו במשנה שמדובר ב"סלעי יהודה", ששונים מסלע בעלמא? אך כבר פירשנו לעיל על דברי רבי יוחנן, שאין צורך לומר סלעי יהודה כאשר ברור שהדברים מוסבים על מה שכתוב במשנה סלע יהודה.
ועוד אמרו בדף קלח ע"א: "וכמה נותן לו כו'. תנא: לא שילבננו ויתננו לו, אלא שילבננו כהן ויעמוד על חמש סלעים: כדי לעשות בגד קטן: מנהני מילי? אמר ר' יהושע בן לוי: אמר קרא לעמוד לשרת - דבר שהוא ראוי לשירות, מאי ניהו – אבנט". גם כאן לא הזכיר סלעי יהודה מאותו טעם, כי ברור שהוא קאי על המשנה.
ועל פי זה כתב הרמב"ם (ביכורים פרק י הלכה טז): "מי שהיו לו גיזות רבות של ראשית הגז ורוצה לחלק לכהנים, לא יתן לכל אחד ואחד פחות ממשקל חמש סלעים מלובן כדי בגד קטן, לא שילבנו ואח"כ יתן לו, אלא יתן לו מצמר הגיזה כשהוא צואי, כדי שיהיה בו אחר הליבון חמש סלעים או יתר, שנאמר תתן לו שיהיה בו כדי מתנה המועלת".
גם כאן נראה שהרמב"ם בהלכה אינו מזכיר סלעי יהודה אף שכוונתו אליהם, שהרי הם הסלעים שעליהם מדברת הגמרא בענין הזה, כי דרכו של הרמב"ם להביא את לשון הגמרא שלא הזכירה אלא סלעים.
הרמב"ם אינו מביא מה שאמר ריב"ל שהוא שיעור עשיית אבנט, כי בירושלמי (יומא ז, ג) אמר ר' לוי שאורך האבנט ל"ב אמה, וכ"פ הרמב"ם בהלכות כלי המקדש (ח, יט), ובודאי אפילו אם מדובר בסלע בעלמא, כמות של 100 גרם אינה מספיקה לאבנט של ל"ב אמה, אלא שמהגמרא כאן מוכח שלא מדובר על אבנט של ל"ב אמה כי הגמרא אומרת שהוא הקטן שבבגדי כהונה ואינו מעיל כי תפשת מרובה לא תפשת. ועל כרחך שאין זה לעיכובא אבנט של ל"ב אמה, וכפי שמתבאר גם בתוספות מסכת ערכין דף טו ע"ב ד"ה אבנט "ואיתא נמי במדרש שהיה הכהן מקיפו סביביו ב' פעמים כנגד לב של אדם", והיקף פעמיים אינו ל"ב אמה. אלא שהעיקר הוא שיוכל לעשות עכ"פ בגד קטן כלשון המשנה, ובבגד קטן בעלמא סגי גם בצמר במשקל חמש סלעים של יהודה^[28].
ויש להוכיח ששיעור זה אינו שיעור לעשיית האבנט ל"ב אמה גם ממה שבכתובות איתא שיעור זה כחיוב של אשה לעשות לבעלה, ושם אין כל קשר לצרכיו של כהן.
♦

יד. פירושים אחרים

כמה פירושים נאמרו על הירושלמי, ושוברן בצידם:
א. הרב יאיר בכרך בשו"ת חוט השני (סימן צז) כתב שיש לחקור במשנה זו ובכל מקום שנזכר סלעים וזוזי יהודה וגליל אם הם סלעי ודינרי צורי או דמדינה שהוא חלק השמיני. ועוד יש לדעת אם נסמוך על משקל דירושלמי הנ"ל או נאמר במשקל זה קאי דוקא על משקל דגים כבושים במלח, "ואף על גב דדגים גופייהו משתנים במשקלם, מ"מ י"ל דחז"ל השוו מדותם בדגים דשכיחו ובינוני' במשקל".
וכתב שאפשר ליישב את הירושלמי עם המציאות למרות ששיעורו גדול מדאי, לפי רש"י שכתב בעירובין דף ל ע"א שליטרא היא לוג, ואפשר שהוא על פי קבלה שהיה בידו מה שכתבו התוספות בפ"ק דסוטה דף ה' ע"א בשם ר"ח דרביעית הלוג הוא כ"ה סלעים, דאף דשם בדם מיירי, מ"מ הרי אנן קיימין מירושלמי ולהשוות המשקולות של דברים שונים כי קרובים הם. וא"כ כ"ה סלעים הם סלעי מדינה והם סלעי גליל. נמצא הלוג מאה סלעי גליל שהם חמשים סלעי יהודה שהם ב' מאות דינרי יהודה מכוון לדברי רש"י, אבל הרמב"ם דתפס ליטראות דבירושלמי צ"ע, דאף אם נאמר דדינרי דרמב"ם דינרי צורי, וזוזי דירושלמי ודמשנה הם כפל מדינר מדינה כי דינר דגליל הוא דינר מדינה, מ"מ ה"ל לרמב"ם למימר ליטרא כ"ה דינר?
אך לענ"ד ביאורו לא מתיישב עם המציאות גם לפי רש"י, שכן אף לפי משקל סלע 17.28 גרם, יוצא שסלע מדינה 2.16 גרם, ורביעית שהיא ביצה וחצי היא רק 54 סמ"ק. וזה שיעור קטן מדאי. וכל שכן אם נאמר שמשקל סלע 14.4 כפי שרוצים לומר בדעת רש"י. אלא שיסוד דברי רש"י הם אכן הקבלה שבידי ר"ח, ור"ח גופו מתכוון לומר שלוג הוא 100 דינר ורביעית 25 דינר, ומה שאמר שהיא כ"ה סלעים היא בלשון המשנה, והכוונה לסלעי גליל, שהם דינר. גם מה שאמר שי"ל שחז"ל השוו מידותיהם במשקל הדגים קשה, כיון שעכ"פ משקל הציר תלוי גם באחוז המלח וזה משתנה מציר לציר.
ב. הרב משה עמרמי בספר נתיבים במי הים (ח"ג בקונטרס נבכי-ים אות כו, כז) הביא את הגרסה בתוספתא (תרומות ט, א) לפי נוסח הדפוס "עשרה זוז ביהודה שהן עשרה סלעים בגליל", וכתב שמזה נראה שהיתה גרסה אחרת במשנה, וי"ל שהגרסה של הרמב"ם במשנה היתה "חמשה זוז ביהודה שהן עשרה בגליל", והזוזים שביהודה הם הסתם דינרים שבכל מקום, ושבגליל הן מחצה כנגדם. ועל שבגליל אמר הירושלמי שהליטרא ק' דינרים מאלו. ונמצא שהליטרא חמשים דינרים של יהודה, שהם חמישים דינרים דעלמא. ועוד יפרש הרמב"ם דהסאתים במדה צפורית וממילא הליטרא ג"כ ציפורית, ונמצא שהליטרא המדברית היא בערך 35 דינרים כדברי הרמב"ם בהל' עירובין.
אך בתוספתא ליברמן (על פי כת"י וינא) כתב "עשרה זוז ביהודה שהן חמישה סלעים בגליל" כנוסח המשנה לפנינו, וגם מפירוש הרמב"ם במשנה ודבריו להלכה בהל' פרה אדומה מוכח שגרס במשנה כמו הנוסח שלנו במשנה. ועצם הפירוש תמוה, שא"כ סלעי גליל משונים וזוזי יהודה ידועים, בעוד שהמשנה משמע להיפך, שסלעי גליל הם המבהירים את הזוזים ביהודה.
ג. החזו"א בקונטרס השיעורים (אות יד) כתב שי"ל שלוג של הירושלמי היה גדול כי היו אצבעות גדולות יותר משלנו, ושיעורי הנפח משתנים לפי שיעור האצבעות. ותמה על דבריו הגר"ח נאה ששיעור הנפח לא נאמר באצבעות אלא כסימן. וגם כבר כתב הגרח"נ שלא יתכן שיעור גדול כ"כ ללוג, כדמוכח מסוגיות הגמרא על שמן המשחה, ועל חופניו של הכהן גדול, ומהפסוק ביחזקאל^[29].
ד. הגר"ח נאה (שיעורי תורה עמ' קב. שיעורי ציון ) כתב די"ל שזוז דיהודה הוא חצי דרהם, או כזוז ספרדי 3/4 דרהם, והיינו חצי זוז בעלמא- טרפעיק, והמדות של המשנה צפוריות, והכל במשקל דגים שהוא כבד בערך ב10 אחוז, ונמצא שלירושלמי לוג מדברי הוא בערך 140 זוזי ספרד, וצפורי 200 זוזי ספרד.
ולעיל הוכחתי שאכן ר"ח מפרש שזוז יהודה הוא חצי זוז בעלמא, אך כדי להשלים את ההתאמה לנפח ביצה שהוא כ50 סמ"ק, לא די להעמיד שמדובר בלוג ציפורי, שהיחס בינו ללוג מדברי הוא פי 1.44 ולא 1.5. גם אי אפשר לומר בדעת הרמב"ם שהוא לוג וסאה ציפורי כיון שכתב שביאר את הסאה והרביעית במסכת פאה, ושם לא הוזכר ציפורי, ואין ברמב"ם אמירה כללית לגבי מידות ציפורי כמו לגבי הסלע שסתם סלע דדבריהם הוא סלע מדינה. ונראה שאין לתלות את ההבדל במשקל ציר הדגים שכן הירושלמי לא פירט את היחס בין מאכל למאכל, ובין ציר לציר, וכפי שתמה בזה במעדני יום טוב מסכת ברכות פרק ג: "ולא שקלו בדברים ידועים לומר שהדבר הזה קל או כבד במשקלו יותר מזה, וצריך לי עיון טובא".
ה. יש עוד אחרונים^[30] שכתבו שהמשנה מדברת במידות ציפוריות. אך אם נוקטים לפי המסורת של משקל הדינר 4.25 גרם, וביצה בערך 50 סמ"ק, לא די בזה כדי להבהיר את הירושלמי.
ו. הרב ויס (מומש"ת עמ' רצב) כתב שכדי להתאים את המידות אפשר לומר שמדובר על מידות סאה ולוג של ציר הדגים בציפורי, שהיו גדולות מהמידות של סאה ולג לקמח. והביא ראיה לזה מהירושלמי בפסחים (פרק י הלכה א) "אמר רבי חנינה "לוגא דאורייתא תומנתא עתיקתא דמורייסא דציפורין", שהוא מפרש שהכוונה היא שהלוג דאורייתא הוא שמינית הקב של ציר הדגים, ולא כמו לוג בעלמא שהוא רבע הקב. אך לענ"ד לא מסתבר שמדובר במידות סאה ולוג שאינה סאה ולוג דעלמא מבלי שהגמרא תאמר זאת. ועל הראיה שהביא מהירושלמי בפסחים בענין התמניתא יש להשיב לפי מה שביארתי בירחון האוצר (סח עמ' רח) על ידי השוואת דברי הירושלמי לדברי הבבלי, שצ"ל ששם מדובר על השוואת מידות באמצעות מידת רומאית שהיא 8 לוג, והיא הקונגיוס. וראה עוד שהביא שם במומש"ת מפרשים שהבינו שהסאה ולוג המדוברים כאן הם משקלים ולא מידות נפח, והדוחק מבואר.
ז. הרב עזריאל אריאל (אמונת עיתך 113) במאמר 'משקל שני התולעת בפרה אדומה' כתב שלפי הרמב"ם אין הבדל בין סלעי יהודה לסלעי גליל (ומה שכתוב שחמש יהודה הם עשר בגליל הוא מפני שטיב הצמר ביהודה משובח יותר^[31]), וגם במשקל לשון הפרה חמש סלעים, וגם בסלעי הגליל במשנה דתרומות כוונת הרמב"ם שהם סלע של תורה שהוא ארבע דינרים, אלא שהזין דיהודה אינו זוז אלא שני דינרים דעלמא, ועל כן העשרה זין של לשון הפרה, הם חמש סלעים, ולא שנים וחצי סלעים כבעלמא.
אך דבריו לא מתיישבים עם המציאות בענין גודל הביצה, שהרי אליבא דהרב עזריאל בשיטת הרמב"ם ליטרה שהיא 3 ביצים היא חמישים סלע - 200 דינר, כלומר כל ביצה 66.6 דינר, וכן חזינן שהרמב"ם כתב לפי המציאות א שליטרא היא רק 35 דינר, וביצה 11.6 דינר.
ובדברינו כאן מיושבים הקשיים שהעלה שם על שיטת הרמב"ם, דלפי ההנחה שלו שהרמב"ם משוה בין סלעי יהודה לסלעי גליל, הוא מקשה למה נאמרה המילה "גליל", אך לפי דרכינו מובן שהרמב"ם לא משוה ביניהם, והמילה 'גליל' באה להבהיר שלא מדובר בסלעים דעלמא אלא בסלע מדינה.
וכן הקשה על מה שלדעתו הרמב"ם מפרש שזין של המשנה בתרומות, ושל הלשון של פרה הוא שני דינרים, והרי בפירוש הרמב"ם לסוגיא בכריתות הוא מודה לפירוש רבינו חננאל שזיז הוא זוז – דינר. ולפי דרכינו אין הכי נמי, שם מדובר על זין שהוא זוז בין לפי הרמב"ם ובין לפי ר"ח, אך כאן בתרומות מדובר על זין אחר. ולכן הודגש בתרומות שמדובר על זין של יהודה, שלפי הרמב"ם הוא רבע זוז בעלמא, ולפי רבינו חננאל הוא חצי זוז דעלמא.
ח. לכאורה אפשר לפרש שהזין של יהודה הוא שליש זוז, או שהזין הוא דינר רומאי של 3.5 גרם, ובכך להתאימו ללוג שהוא שש ביצים (הוא כעין שכתב הגר"ח שמשקל הזוז בירושלמי הוא אולי חצי דרהם, או משקל אחר שיתאים לפי מה שמעריכים את הביצה).
אך נראה שאין אפשרות לומר כל משקל שנרצה על משקל הזוז ביהודה, משום שלפי זה לא יובן מה הצורך ומה התועלת בהשוואת זוזי יהודה לשל גליל, דאינו דומה למה שאמרו במשנה על הצמר, ששם צריכים לומר הוראה לכל מקום כמה לתת לכהן לפי הסלעים שהוא מכיר. אך כאן נראה שהענין הוא דוגמא של כמות נפח של ציר דג טמא שמתבטלת ב960, ובשביל מה צריך לומר מהו משקל זה בגליל אם לא כדי להבהיר מהו הזין שעליו אנחנו מדברים? על כן משמע שזוזי גליל ידועים יותר מאשר זוזי יהודה, וזו הסיבה שהרמב"ם בפירוש המשנה הוסיף ביאור בסלעי גליל שלא כתוב בגמרא.
ומעתה, אם נאמר שהכוונה בזין של יהודה לדינר רומאי, נראה שלא יתכן שאמרו את סלעי הגליל להבהיר את משקלו, כי דינר כזה יקרא בשמו דינר רומאי. וכן קשה אם נאמר שזין יהודה הוא שליש זוז, מה מבהירה המשנה בהשוואה לסלעי גליל, וכי מוכר מאיזה מקום שסלע הגליל הוא 2/3 של סלע בעלמא? על כרחך שסלעי גליל ידועים ומבהירים משום שהם משקל ידוע, דהיינו או שהם זוז דעלמא (כפירוש ר"ח) או שהם סלע מדינה (כפירוש הרמב"ם).
♦

טו. מסקנת הביאור לפי ר"ח ולפי הרמב"ם

נמצא שלפי ר"ח "זין של יהודה" הוא חצי זוז, והוא "סלע מדינה", ו"סלע גליל" הוא זוז.
ולפי הרמב"ם "זין של יהודה" הוא רבע זוז, "סלע יהודה הוא זוז", ו"סלע גליל" הוא "סלע מדינה"^[32].
מה שאומרת הגמרא "כמה לוגא עביד תרתין ליטרין, וכמה ליטרא עבדא מאה זינין", לפי ר"ח פירושו שציר בנפח לוג שוקל 200 זין של יהודה, שהם 100 דינר דעלמא, ואילו לפי הרמב"ם ציר בנפח לוג שוקל 200 זין של יהודה, שהם 50 דינר דעלמא. והוא משום שבמשקל הגמרא היה משוער לפי ליטרא מלאה קמח, ורק לפי משקל לוג של מים או יין אומר הרמב"ם שהוא 70 דינר.
ויש עדיפות לפירוש רבינו חננאל שזין של יהודה הוא סלע מדינה, כי הוא מתיישב גם לפי הגרסה לפנינו שסתמו ואמרו "משקל עשרה", דבסתמא זו התכוונו למשקל המטבע הרגילה בכל מקום שהוא זוז - דינר, בעוד שפירוש הרמב"ם לא מתישב עם הגרסה שלפנינו כי קשה לומר שמשקל עשרה בסתמא הוא עשרה זין של יהודה. ועוד קשה גם לפי גרסת הרמב"ם שכתוב בגמרא עשרה זין, שלפי הרמב"ם צ"ל ששני סלעים וחצי שבירושלמי שנאמרו בסתמא הם שנים וחצי סלעים של יהודה, ולא מצינו שסלע יהודה נקראים בסתמא סלעים אלא כאשר הגמרא קאי על משנה שנאמר בה הלשון סלעי יהודה.
ואפשר שהרמב"ם לא קיבל את פירוש ר"ח למשנה בתרומות, משום שלפי זה יצאה ביצה גדולה של 72 סמ"ק, ולרמב"ם לא מסתבר שזה גודל הביצה (וכעין מה שהרי"ף בנוסחא בתרא העדיף ללכת לפי ביצה במציאות). אלא שלפי הרמב"ם יש דוחק גדול אחר, שלשיטתו הגמרא אומרת שמה שיש בליטרא שוקל 25 דינר, בעוד שבמציאות משקל מים בנפח זה הוא 35 דינר. . ומה שהעמדנו שמשקל הגמרא נאמר על ליטרא מלאה קמח, ואחר בדיקת היחס בין קמח לציר ילמד אדם לשער בציר (או שאינו חייב לדקדק בזה) הוא דוחק מאחר שהדבר לא פורש, וראינו אצל הגאונים שלא חישבו כך.
ונראה שקבלת ר"ח נכונה, אלא שבלוג יש תשע ביצים, ולכן השיעורים מתיישבים עם המציאות.
♦
לסיכום:
א. יש שתי ראיות מהירושלמי שרביעית = 108 סמ"ק.
א. מההשוואה של הירושלמי בין מלא לוגמיו של בינוני לרביעית, עולה שהיא כ- 108 סמ"ק.
ב. ממשקל ציר הדגים עולה שלוג שוקל 2 ליטרה של יהודה - 100 דינר= 432 גרם.
ב. התאמת המשקלים בין הירושלמי למציאות מביאה למסקנה שבלוג יש תשע ביצים וממילא
שיעור ביצה 48 סמ"ק, שהוא גודל הביצה ששערו במשך כל הדורות.
ג. שיעור אכילה ככותבת הגסה הוא פחות מכביצה, דהיינו שיש לאכול רק עד 28 סמ"ק.
ד. שיעור שתיה כמלא לוגמיו באדם בינוני שיכול להחזיק בפיו 96 סמ"ק - 48 סמ"ק.
ה. מי שאינו יכול להחזיק בפיו 96 סמ"ק יכול לשתות עד חצי ממה שהוא יכול להחזיק.
ו. הרב מרדכי אליהו שיער לחומרה 30 סמ"ק, שבכל אדם שיעור זה הוא פחות מהחיוב.
ז. שיעור מלא לוגמיו באדם בינוני הוא 90 עד 110 סמ"ק, והוא 'רביעית' או קרוב לה.
ח. זין של יהודה הוא חצי זוז- סלע מדינה - שמינית סלע בעלמא - 2.16 גרם.
ט. סלע של גליל הוא דינר בעלמא – 4.32 גרם.
י. סלע של יהודה הוא מחצית השקל – 8.64 גרם.
יא. סתם סלע הוא 17.28 גרם כסף.
יב. נכון להחמיר בטעימת כוס של ברכה לשתות רביעית- 108 סמ"ק.
♦
סיכום ג' ראיות מהירושלמי לכך שלוג הוא תשע ביצים כשיטת הקליר ולא ששה:
הראיות מבוססות על נפח הלוג. אם אנו מוכיחים שלוג הוא 432 סמ"ק, ממילא חייבים לומר שהוא תשע ביצים כדי להתאימו למציאות שביצה היא בערך 48 סמ"ק. לענין זה אין נפק"מ אם היא תהיה 45 או 50, כי בכל מקרה אם אני מוכיח שלוג הוא בערך 430 סמ"ק לא ניתן ליישב את הדבר עם ההנחה שיש שש ביצים בלוג.
הראיה הראשונה היא ממה שהירושלמי ביומא אומר שמה שבית שמאי אמרו ביום כיפור שיעור חיוב כרת רביעית הוא פירוש של בית שמאי לשיעור "מלא לוגמיו". אם רביעית היא 70 סמ"ק לא יתכן שרביעית תהיה פירוש למלא לוגמיו, כי אדם בינוני מכניס לפיו לפחות 90 סמ"ק. אמנם לא ברור שאנשים בינונים ממלאים את פיהם ב108 סמ"ק, אך בהחלט יש אנשים בינונים שיכולים לעשות זאת, כפי שמעיד הרב זילבר בספר בירור הלכה וכפי שמשמע מהמשנה ברורה, וחייב להיות שרביעית היא בתוך הטווח שאנשים בינונים יכולים למלא את פיהם.
הראיה השניה היא ממה שהירושלמי בתרומות אומר שלוג הוא משקל שני ליטרות וכל ליטרה מאה זין. לפי מסורת הגאונים זוז דינר הוא כ- 4.25 גרם ( 4.32 גרם לשיטתי), ולכאורה לפי זה יוצא שלוג שוקל 864 גרם, וביצה 144 סמ"ק, ואיך יתכן ביצים כאלו?
על כן מוכרחים לומר שהירושלמי קאי על המשנה שמדברת על זין של יהודה, והירושלמי מבין שהוא חצי זוז בעלמא, דהיינו שזין הוא רבע ממחצית השקל שהיא היתה הסלע של יהודה. ולפי זה מובן שלוג שוקל 432 גרם, בדיוק כמו הלוג לפי ר"א הקליר בהנחה שביצה היא כ48 סמ"ק.
מלבד זה יש ראיה שלישית שהובאה בגליון סח ממה שאמר רבי אבין בירושלמי פסחים (וכן שקלים ושבת) ששיעור ארבע כוסות דהיינו לוג הוא טיטרטון ורביע, והפירוש המוכרח לענ"ד הוא שהכוונה לטיטרטון (שהוא רביע קססתס- 144 סמ"ק) ועוד קוטילא הקרויה רביע כי היא מקבילה לרבע הקב. ובצירוף שניהם לפי התקן התואם את משקלי המטבעות של חז"ל ואת הקונגיוס של אספיסיאנוס שלפיו קוטילה היא 288 סמ"ק, יוצא שיעור הלוג 432 סמ"ק והשיעור של רביעית 108 סמ"ק. ושוב ההתאמה לביצה של 48 סמ"ק יכולה להיות רק לפי הקליר.
♦
הצעה מעשית:
אפשר לומר את המידות בכוס חד פעמית שיש בה 180 סמ"ק.
לגבי קידוש, אם המשקה אינו עד שיא הגודש, לכתחילה נכון לשתות רביעית כדברי הגאונים, ומשמעות הרמב"ם, דהיינו, מעט מעל 3/4 כוס, ואם היא כוס גדושה ישתה עד חציה, וזה גם שיעור לברכה אחרונה. ושיעור הטעימה מהיין כמלא לוגמיו באדם בינוני שיוצאים בו ידי חובה לדעת השו"ע, הוא כביצה – 48 סמ"ק - כשליש הכוס מתחתית הכוס. והוא גם השיעור שדי לחולה לשתות פחות ממנו מדינא ביום כיפור, אלא שהרב אליהו החמיר ביום כיפור לא לשתות יותר מ30 סמ"ק, שהוא בערך עד 2 ס"מ מתחתית הכוס, וכן כתב שכשצריך לשתות כדור לרפואה עם מים ישתה עם מים בפחות משיעור זה.
ולגבי אוכל, יש לאכול פחות משיעור נפח שגובהו כ2 ס"מ מהכוס הנ"ל, אך אין ודאות בשיעור, ולכן למי שזה לא מספיק יוסיף ס"מ נוסף, והכל בין בשתיה ובין באכילה נאמר כשעושה הפסקה של לפחות 9 דקות^[33].
♦ ♦ ♦