מחבר שו"ת אך טוב לישראל
מצות הוכח תוכיח בזמן הזה
א. מקורות לחיוב התוכחה * ב. תמהני אם יש בדור הזה מי שיקבל תוכחה / מי שיודע להוכיח * ג. ביאור כוונת הרי"ף בהבאת המימרות הנ"ל, וביאור מימרת העולה לגדולה נמחלים לו עונותיו * ד. מצות התוכחה כמצות הצלת נפשות * ה. אמרו כן בדרך זירוז למוכיחים, גם אם נמען בזה ובביאורים הנ"ל הלכה כבתראי * ו. הטעם דלא מברכים על מצות התוכחה ז. בעקבתא דמשיחא אין תוכחת – ביאור * ח. תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה * ט. פלפול בדברי רש"י בפירושו על תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה * י. ביאור נוסף דאיירי בתוכחה במצות ב"א לחבירו * יא. עד היכן תוכחה? והטעם שבתוכחה הלכה כרב * יב. מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע – ביאורו * יג. יודע שחבירו לא יקבל תוכחתו אם יש להוכיחו * יד. האם מותר למוכיח להכות לחוטא? * טו. "את עמיתך" - שעמך בתורה – ביאור * טז. הוכחת רשע ששונאך או ישנאך * יז. הוכחת מומר להכעיס ועוע"ז ומחלל שבת, הוכחת מומר לתיאבון והוכחת המלעיגים בדברי חז"ל * יח. שלש כיתות שאין להוכיחם * יט. אין מוכיחין אלא סמוך למיתה – ביאור * כ. עוד בעניין אין מוכיחין אלא סמוך למיתה * כא. מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין – ביאורו, מה נקרא איסור המפורש בתורה * כב. כשידנו תקיפה יש להוכיח לעוברי עבירה אף שלא מקבלים, באיסור לאו לא אומרים מוטב יהיו שוגגין * כג. כיום שיש ירידת הדורות ל"א מוטב יהיו שוגגין בכל גוונא * כד. דברי הגר"ח מואליז'ין שפטור מלהוכיח אם לא יודע איך להוכיח - ביאור * כה. אם מומר פוטר כיום מיבום? * כו. תוכחה פעם אחת אין בה תועלת, מהי השנאת חינם אמיתית * כז. האם יש לאהוב את הרשעים שבדורינו? והאם יש לכבד הורים חילוניים? * כח. תוכחה בחשש סכנת גופו או ממונו, חיוב התוכחה לרב יותר משאר אנשים * סיכום
שמעת'י באומרים לי, אך לא טובה השמועה, שכיום אין חיוב הוכחה איש לרעהו, וטעמם וראיותיהם מכמה מקומות המובאים בדברי חז"ל, שנראה כביכול שהתבטלה מצות וחובת תוכחה. ואשתומם כשעה חדא, כיצד אפשר לומר חס ושלום שהתבטלה מצוה זו, שלא תלויה במקום או בזמן. הלא לא תתבטל לעולם אפילו אות אחת מתורתנו הקדושה, וכאן מחקו ציווי מפורש, באומרם שלא מתאים לדורות אחרונים.ואמרתי אעבור פרשתא דא ואתנייה, ואביא את כל המקורות שנראה מדבריהם כביכול שבטלה חובת תוכחה, ונבארם אחת לאחת, בעזרת השם ובישועתו, לכבוד ה' יתברך ולכבוד לומדי התורה הקדושה וציבור המוכיחים בעם, ה' ישמרם ויחיהם. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
♦
א. מקורות לחיוב התוכחה
כבר ציותנו התורה להוכיח את איש רעהו, ומקרא מלא דיבר הכתוב "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז), ובגמרא בב"מ (דף לא ע"א) דרשו "הוכח תוכיח" – אפילו מאה פעמים. וע"ע בערכין (דף טז ע"ב), ובמדרש תנחומא (פרשת משפטים סימן ז). ובזוהר הקדוש (פרשת קדושים דף פה ע"ב) מבואר: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז) "הוכח תוכיח את עמיתך וגו'" פקודא דא לאוכחא לההוא דחטי למחזי ליה רחימו סגיא דרחים ליה, בגין דלא יתענש איהו, דהא בקודשא בריך הוא כתיב "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" (משלי ג, יב), וכמה דקודשא בריך הוא עביד ואוכח למאן דרחים ליה הכי יוליף בר נש מההוא ארחא ויוכח לחבריה וכו'. ע"כ. ומצות התוכחה מנוה כל מוני המצוות והפוסקים. אך לצערנו אנשים רבים כבדה אזנם משמוע או ערל לבם להאמין במה שאמרו בי"ג עיקרים (עיקר ט), שזאת התורה לא תהיה מוחלפת וגו'.וזה לשון הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה רה): אנחנו מצווים שלא נמרה ולא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה. ואם השתדל להמרות, חייבים אנו להוכיחו ולהשיבו, ואף על פי שלא יצא עליו עדות יחייב עליו דין. והוא אמרו יתעלה "הוכח תוכיח את עמיתך". ונכנס בציווי הזה שנאשים קצתנו לקצתנו כשיחטא איש ממנו לאיש, ולא נטור לו ונחשוב לו עון אבל נצטוינו להוכיחו במאמר עד שלא ישאר דבר בנפש. עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם (בהלכות דעות פרק ו הלכה ז): הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך". וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם. עכ"ל. ועיין בשמונה פרקים לרמב"ם (פרק ד), שכתב שאל לאדם להדבק לגמרי במידת הביישנות שאם לא כן לא יוכיח את החוטאים. וכן מנה הסמ"ג (עשין סימן יא), והסמ"ק (מצוה קיב). וע"ע בשו"ע בהגה (או"ח סימן תרח סעיף ב), ובשו"ע הרב (שם סעיף ו). ואמרו בגמרא בשבת (דף נד ע"ב) דכל מי שיש בידו היכולת להוכיח ולא מוכיח נתפס באותו עון. וכ"פ הרמ"א בהגה (יו"ד סימן קנז סעיף א).
♦
ב. תמהני אם יש בדור הזה מי שיקבל תוכחה / מי שיודע להוכיח
והנה, איתא בערכין (דף טז ע"ב) תניא, א"ר טרפון: תמיהני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח. ואמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט, ח). ע"כ. והמתבונן יראה, שרבי טרפון תמה שאין אנשים שמקבלים תוכחה בדור, לפי שגם המוכיחים הם בעלי עבירה, וממילא מה טעם להוכיח כשהם לא יקבלו את התוכחה, ורבי אלעזר בן עזריה הוסיף תמהני אם יש משהו שיודע להוכיח דמשמע אפילו שהוא צדיק מ"מ הוא לא יודע להוכיח. ועל תרוויהו קאמר רבי יוחנן בן נורי, שהוכיח את רבי עקיבא לפני רבן גמליאל וכו', ומשמע דרבי יוחנן בן נורי פליג על רבי טרפון ועל רבי אלעזר בן עזריה, שכן הוא הראה להם שיש מי שמקבל תוכחה, שהרי הוא הוכיח את רבי עקיבא, ועוד, דיש גם מי שראוי להוכיח, שכן, הוא הוכיח את רבי עקיבא, ואין לנהוג בזה ענוה לא ראויה.ומעתה אם נשוי פלוגתא בזה, נפיק, דדעת רבן גמליאל שקיבל דברי ריב"נ על ר"ע, ורבי יוחנן בן נורי ורבי עקיבא – כולהו סבירא להו דיש להוכיח, וכנגדם רבי טרפון ורבי אלער בן עזריה שאין להוכיח. וכלל בידינו דהלכה כהרוב [ועיין בספר חובות הלבבות (שער ח שער חשבון הנפש פרק ג) שכתב, במעלת התבודדות שלא ימלט שלא יצליח לקיים מצות תוכחה כשהוא עם אנשים, וכאשר תתבודד, בטלה מעליך חובת הצווי בטוב והאזהרה מן הרע בלי ספק, והוא דבר קשה לקיים מצותו ולהשלים חובתו, כמו שאמרו חז"ל: העבודה, אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, ואמרו קצתם: העבודה, אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. ע"כ. ויש לדקדק דעל המימרא הראשונה דאם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה לא זכר ואמר אמרו קצתם, ואילו על המימרא דאם יש מי שמקבל תוכחה, נקט אמרו קצתם. וי"ל].
ונראה בפשיטות במה שנקטו גם רבי טרפון וגם רבי אלעזר בן עזריה לשון תמהני וכו', שלא אמרו כן לפסק הלכה, אלא רק תמהו על קושי העניין. וכן נראה ממה שפסק הרי"ף בבבא מציעא (דף יז ע"א מדפי הרי"ף) אחר שהביא כל דברי הסוגיא הנ"ל, הביא כמה מימרות מהש"ס בחיוב התוכחה, כהאי מימרא בכתובות (דף קה ע"ב) אמר אביי האי צורבא דרבנן דרחמי ליה בני מאתיה לאו משום דמעלי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. והאי פלוגתא דבערכין (דף טז ע"ב): עד היכן תוכחה? רב אמר עד הכאה, ושמואל אמר עד קללה וכו'. ומשמע, דלא פסק הלכתא כהני רבוותא דסברי דאין להוכיח [והגם ששם זכר עוד האי דינא דגמרא ביבמות (דף סה ע"ב) שאמרו, כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. ר' אבא אומר חובה שנאמר "אל תוכח לץ פן ישנאך" (משלי ט, ח). ע"כ. כבר יתבאר עניין זה במקומו לקמן (אות יב) על מי נאמר האי דינא, ושלא סותר את חיוב ומצות התוכחה], וע"ע בשו"ת לב דוד להגאון רבי דוד פלדמן זצ"ל (סימן ה אות ח, ובאות יב) בתשובת הרב הגאון ר' יוסף באב"ד אב"ד דווין זצ"ל, מ"ש לבאר בדברי הרי"ף. ואכמ"ל.
♦
ג. ביאור כוונת הרי"ף בהבאת המימרות הנ"ל, וביאור מימרת העולה לגדולה נמחלים לו עונותיו
ואמנם יש לעיין, דאם פסקינן הלכתא דאיכא חובת תוכחה, לשם מה זכר ש'ר רבינו הרי"ף לדברי רבי טרפון ורבי אלעזר בן עזריה, דמשמע מדבריהם שאין להוכיח בדורות האחרונים? ועל כרחך לומר דס"ל דאינם חולקים אדינא דחובת הוכחה, אלא דבריהם הם כאזהרה וזירוז לאדם שבא להוכיח שיהיה שלם באותו העניין שבא להוכיח, וכן שידע למי להוכיח, שיש כאלו שאין להוכיחם, ואדרבא פקרו טפי ויבואר לקמן (אות טו והלאה). ומעתה, אם יש אדם הראוי להוכיח, ויש מי ששומע לתוכחותיו בודאי שמחויב הוא להוכיח. וכן מבאר חד מקמאי בשיטת הקדמונים (בערכין שם) וז"ל: אם יש בדור הזה שיכול להוכיח: שלא יהא בו שום דופי, שאם אומר לך טול קיסם מבין עיניך יכול להשיב לו ולומר לו טול קורה מבין שיניך, לפי שאין בדור הזה אדם בלא דופי. אם יש בדור הזה שיודע להוכיח כראוי: שלא ישא עליו חטא על ליבון פנים. אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה: כדכתיב "הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט, ח). אמר רבי יוחנן מה שר' עקיבא אומר אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, מעיד אני עליו שקיבל תוכחה, שהרי כמה פעמים לקה עקיבא בן יוסף על ידי וכל שכן שהוספתי לו אהבה, לקיים מה שנאמר "הוכח לחכם ויאהבך". ע"כ. הא קמן, שאין בזה פסק הלכה, אלא חובת זירוז וזהירות על המוכיח שיהיה שלם בהנהגותיו הישרות, ולא יבייש כשבא להוכיח. וגם כלפי החוטא, כל שיש לנו צד שישמע בקול התוכחה - בודאי שיש להוכיחו, וכן מוכח ממה שאמרו על ר"ע גופא, דלגרסתו וגירסת עוד ראשונים הוא זה שאמר דאין מי שיקבל תוכחה, ומפורש בגמרא דרבי עקיבא גופיה היה מקבל תוכחה. וכן נראה מדברי רבינו גרשם (שם) שפירש, שמקבל תוכחה: שאם מוכיחן בדור הזה לאדם מיד שונאו. ע"כ. והיינו שהשתנו טבעי בני אדם, אך לא השתנה חיוב המצווה. וע"ע בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן צט).ובדרך זו כתב לבאר הרב אמרי בינה (דרושים מבעל דברי משפט דרוש לראש השנה) מ"ש בסנהדרין (דף יד ע"א), דרבי זירא היה נחבא שלא יסמכוהו לרבנות ויעלוהו לגדולה דאמר רבי אלעזר לעולם היה קיבל וקיים (נסתר ומתקיים שהרבנות מקברת את בעליה – רש"י) כיון דשמע להא דאמר רבי אלעזר אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין כל עונותיו, אמציה ליה אנפשיה. ויבואר על פי האמור בערכין (דף טז ע"ב) אמר ר"ט תמה אני יש בדור הזה שמקבל תוכחה משום דא"ל טול קורה מבין עיניך. ולפי זה מתחילה הוי רבי זירא קיבל וקיים משום דעל הנשיא מוטל להוכיח וירא שיאמרו טול קורה מבין עיניך אבל כיון ששמע לאידך דרבי אלעזר דמוחלין לו עונותיו אם כן, אין יכולין להשיבו טול קורה. ע"כ. ומוכח שאין לפרש בדבריהם שהתבטלה מצות התוכחה.
♦
ד. מצות התוכחה כמצות הצלת נפשות
ואנכי הרואה להגאון רבי הלל ליכטנשטיין זצ"ל בספרו משכיל אל דל (חלק שני כלל ג פרט ד דף כה ע"ב), שכתב שם במוסגר על דברי חז"ל דתמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה בזה"ל: נשבע אני בשמו הגדול, שאין כוונת מימרא זו כפשוטו, ובודאי יש דברים בגו, דא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו ח"ו, ותהלות להשם יתברך לא אלמן ישראל מאלוקיו בכל דור ודור ואפילו בדור של עקבות משיח. אלא עתה נתקיים, מה שאמר שלמה, "רבים חללים הפילה" - זה תלמיד שלא הגיע להוראה, "ועצומים כל הרוגיה" - זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה (עבודה זרה דף יט ע"ב), ואינו משגיח על הדור כראוי, להדריך ולנהל עניי הצאן יהיה מאיזה טעם שיהיה. כי באמת יש בכל מקום ומקום אפילו במקומות האלו, כמה וכמה אנשים שהמה תאבים וצמאים, ומשתוקקים, לשמוע דבר ד' ותוכחתו, אבל אין מגיד להם. עכ"ד. ועוד כתב שם, התורה אמרה "הוכח תוכיח" (ויקרא יט, יז), אפילו מאה פעמים, אפילו תלמיד לרב (בבא מציעא דף לא ע"א), ואי משום שהאמת נעדרת, ותמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה? הלא קיי"ל אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, ומותר לחלל שבת, עבור ספק חיי שעה של מיעוטא דמיעוטא, מכל שכן להצלת נפשות להביאם לחיי עולם. ונוסף על זה, שהרי כמה וכמה שהמה כשוגגין ואנוסים, וכתינוק הנשבה בין הנכרים, שאפילו ידיעת בית רבם לא היה להם עיין שם דברי קדשו. והב"ד בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן עט אות ט), והוסיף שכבר כתב בתשובת זכרון יהודה גרינוולד מסאטמר (חלק ב מהדו"ת סימן פח), על המלמד זכות במיעוט תוכחה, מפני המאמר של תמה אני וכו' הנ"ל, ועוד מאמרים כאלה, תפוג תורה חס ושלום. עכ"ד.והנה מה שדימה הרב את חיוב התוכחה להצלת נפשות, כבר קדמו במנחת חינוך (מצוה רלט) שכתב וז"ל: נראה לי שחוץ ממצות תוכחה, מתחייב עוד בלא תעשה, "דלא תעמוד על דם רעך", דלא גרע החוטא מטובע בנהר, דעובר על לא תעמוד, וגם עובר על מצות "והשבותו לו" (דברים כב, ב) - לרבות אבידת גופו (סנהדרין דף עג ע"א), על אחת כמה וכמה דאם יכול להצילו מעבירה דהוא אבידת נפשו וגופו ר"ל, בודאי חייב להחזירו למוטב ולהצילו, עכ"ל. אתה הראת לדעת, שחיוב התוכחה גדול שבעתיים, על כל מי שיכול להציל את נפש החוטא.
♦
ה. אמרו כן בדרך זירוז למוכיחים, גם אם נמען בזה ובביאורים הנ"ל הלכה כבתראי
והלום ראיתי, למ"ש בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן עט אות ח) שתמה עד מאד ע"ד החפץ חיים ז"ל בביאורו לתורת כהנים (פרשת קדושים פ"ד ה"ט), וזת"ד - אמר רבי טרפון העבודה אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח, אמר רבי אלעזר בן עזריה העבודה אם יש בדור הזה מי שיודע איך מוכיחים, אמר ריב"נ וכו' עיין שם, וכתב ע"ז החפץ חיים ז"ל: אם כן, כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, חוץ מדבר המפורש בתורה, דבכל גווני צריך לומר לו, כדאיתא בשו"ע (או"ח סימן תרח סעיף ב) ע"ש בהגה. עכ"ד. דנראה מזה דנקט הענין כפשטו, ולפי זה למ"ד דאף דבדבר המפורש בתורה, אין להוכיח אם ברור שלא יקבלו, כדמשמע מדברי התוס' בשבת (דף נה ע"א ד"ה ואע"ג), והסמ"ג (עשין סימן יא), הביאם המשנ"ב בביאור הלכה (סימן תרח ד"ה אבל), הותרה הרצועה חס ושלום בזמן הזה, והיא כנגד המבואר בש"ס ופוסקים. ופשיטא דכוונת רבותינו בזה, רק לזרז המוכיחים, שיקשטו עצמם תחילה, כדי שיתקבלו דבריהם, דאם לא כן הם הגורמים במה שדבריהם אינם נשמעים, שיאמרו להם טול קורה, כמבואר בערכין (דף טז ע"ב), שגם שם מובאים דברי התנאים הנ"ל. וכן מתבאר בדברי העיון יעקב (שם), דמי שיוכל להוכיח, ומי שמקבל תוכחה, היא היא, דכל מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים, כדאיתא בברכות (דף ו ע"ב) עיין שם, אבל לא שח"ו קלקלתם תקנתם לפטור מתוכחה מטעם זה. ועיין שם בעיון יעקב שכתב בזה"ל: ומ"מ, מה שמוכיחין (רצונו לומר דבודאי אי אפשר להעלות על הדעת, שלא יוכיחו), י"ל ע"ד דאמרינן, דאין מומחין בזמן הזה לדון, אפילו הכי במידי דשכיחי עבדינן שליחותא דקמאי. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת להורות נתן (ח"י או"ח סימן יז אות ה) דכל הני מימרות דתנאי בערכין, ודאי שאין מבטלות מצות התוכחה שהרי כל הפוסקים כתבו שחייבין להוכיח, ומוכח שיש מציאות לתוכחה גם אחרי המימרות דהני תנאי, והני תנאי אמרו כן רק בדרך זירוז. עכ"ד. הא קמן שאין לפרש הדברים כפשוטן שלא צריך להוכיח בדורנו חלילה.ולמתעקשים לפסוק בזה כרבי טרפון ורבי אלעזר בן עזריה נגד כל בעלי התלמוד אען ואומר, הלא מכל שאר הש"ס מוכח דלא ס"ל הכי, וכלל גדול בידנו דהלכה כבתראי, וכמוזכר בתשובות הגאונים שערי צדק (חלק ד שער ב סימן לא). והגם דאין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך כמ"ש הרא"ש בב"מ (פרק א סימן מט), הא בכל התלמוד והמדרשים מוזכרות מימרות רבות בעניין התוכחה, ובכתובות (דף קה ע"ב) איתא, אמר אביי: האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. ועוד, דרבותינו הפוסקים לא פסקו כן. ולו יהיה אלא ספק בחיוב מצות התורה, הא אזלינן לחומרא.
♦
ו. הטעם דלא מברכים על מצות התוכחה
ובהיותי בזה, כן בקודש חזיתי לרבנו מנוח על הרמב"ם (הלכות ברכות פי"א ה"ב) שכתב בשם רבי יוסף בן פלאת, דהטעם דלא מברכין על הוכחת חבירו, דהא אמרינן תמה אני, אם יש בדור הזה, מי שראוי להוכיח, ומי שמקבל תוכחה. עכ"ד. וכ"כ האבודרהם (בברכת המצוות ומשפטיהם), בשם רבי יוסף בן פלאת עיין שם. ומכאן יש שהביאו ראיה דהכי הלכתא שאי אפשר להוכיח בדורינו. ומלבד מ"ש לעיל לבאר הני מימרות, יש להוסיף ולומר דאין כונת רבי יוסף בן פלאת לומר שמטעם זה פטורים ממצות תוכחה, אלא כונתו היא דמצות התוכחה היא כמו מצות צדקה, שתלויה בדעת המקבל, ואם לא יקבל העני את הצדקה לא קיים בעל הבית את המצוה, ומטעם זה כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סימן יח), שאין מברכים על מצות צדקה, דתליא בדעת אחרים.[2] וכן ביאר בדבריהן בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן עט אות י) דיש ללמוד מדברי האבודרהם, דרק מברכה פטור, אבל בהוכחה מחויב, ובזה אפשר לומר, דגם כוונת התנאים הנ"ל, היא, לפטור מברכה. עכ"ד. וכ"כ בשו"ת להורות נתן (ח"י או"ח סימן יז סוף אות כג) דלא מהני טעם האבודרהם, אלא לפטור מברכה דשמא אינו עושה את המצוה בשלימות שאינו יודע להוכיח, אבל אין זה פוטרו מעשיית המצוה. וכ"כ בספר מצות התוכחה להגאון רבי מאיר הכהן קפלן זצ"ל (עמוד סב) ובספר ליקוטי שושנים להגאון רבי מנשה כהן נר"ו (ח"א עמוד רז).אולם על עיקר הדברים יש להקשות טובא. חדא, דהא מתקני הברכות היו זמן זמנים טובא מלפני רבי טרפון, שכן רבי טרפון היה אחרי אנשי כנסת הגדולה מתקני הברכות, עיין ברכות (דף לג ע"א), ובזמנם היו מקבלים תוכחה בודאי, ולמה לא תיקנו ברכה לזה בזמנם? ושמא ידעו שיתמעטו הדורות ולא רצו לתקן ברכה לשעה. וצ"ע.
עוד אמרתי אבא אעירה ע"ד ר"י בן פלאת, ממ"ש מדברי הראשונים שיש להוכיח חוטא אפילו במזיד ויודע שלא ישמע לו. כ"כ היראים (סימן רכג) דבעושה במזיד חייב להוכיחו אפילו אינו מקבל. וכ"כ הראבי"ה (חלק ג הלכות יום טוב סימן תשעב), והרא"ש בביצה (פרק ד סימן ב דף ל ע"א) בשם בעל העיטור דבמידי דאוריתא מחינן בהו וענשינן עד דפרשי והיינו אפילו כשעושים במזיד, ולא אמרינן ביה מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין[3]. וכ"כ הסמ"ק (מצוה קיב) דאם לא מוכיח לחוטא במזיד עובר על מצות הוכח תוכיח. וכ"כ המרדכי בביצה (רמז תרפט) דגם אם הם מזידים ועבדי איסורא חייב להוכיחם כדדרשינן "הוכח תוכיח" - אפילו מאה פעמים. ע"כ. וכ"כ הריטב"א בביצה (דף ל ע"א ד"ה אלא), וכ"נ מדברי הרמ"א בהגה (או"ח סימן תרח סעיף ב), ע"ש. וכ"כ המשנ"ב (שם ס"ק ה). וכן בקודש חזיתי בשו"ת דברי יציב (חלק יו"ד סימן ריז אות ב) שהביא משם הישמח משה (ריש פרשת דברים) שכתב ליישב הך דב"מ (דף לא ע"א) "הוכח תוכיח" - אפילו מאה פעמים, והא מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע? ותירץ, דכיון שהוכיחו פעם ראשונה ויודע האיסור הרי כבר הוא מזיד ולא שייך מוטב שיהיו שוגגין לכך יוכיחנו אפילו מאה פעמים. ולפי זה רק היכא דבודאי לא יקבל לא יתחיל להוכיחו. עיין שם כל מה שפלפל בחכמה בזה. ושנה דבריו עוד בדברי יציב (ליקוטים והשמטות סימן קיג ד"ה אמנם) ע"ש.
חזינן דאין הדבר תלוי כלל בקבלת התוכחה של החוטא, דלא הווה כמצוות צדקה, שכן גם אם לא יקבל החוטא את התוכחה, עשה המוכיח את המצוה. וכן מוכח מהני קראי "ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו ומדרכו הרשעה הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת. ואתה כי הזהרתו צדיק לבלתי חטא צדיק והוא לא חטא חיו יחיה כי נזהר ואתה את נפשך הצלת" (יחזקאל ג, יט - כא). וביאור הכתוב באומרו "ואתה את נפשך הצלת" הוא כפי שאמרו חז"ל בשבת (דף נד ע"ב), דמי שיכול להוכיח ולא מוכיח הוא נתפס באותו העון. ומוכח שכשהוכיח את החוטאים, גם אם לא קיבלו, יצא ידי חובת מצות תוכחה. וע"ע בספר ליקוטי שושנים (ח"א עמוד ריא והלאה) טעמים נוספים מפני מה לא מברכים על מצות תוכחה.
♦
ז. בעקבתא דמשיחא אין תוכחת – ביאור
ומכל הדברים הנ"ל, יש להשיב על אותם המורים באצבע על מה שאמרו חז"ל בשלהי סוטה בעקיבתא דמשיחא אין תוכחת, שאין זה סימן שאין להוכיח, שלא תתבטל מצות תוכחה לעולם, אלא שלא יהיו מצויים אנשים שיקבלו תוכחה, אך אין זה פוטר מלהוכיח. וכ"נ מבואר בפירוש רש"י שם, ובקרבן העדה והפני משה בירושלמי סוטה (פרק ט הלכה טו) שכתבו, ואין תוכחת: אין לך אדם שיכול להוכיח, שכולם נכשלין בחטאים וכשמוכיחו אומר לו אתה כמוני. ע"כ. והיינו, שהסיבה שלא יקבל תוכחה לפי שגם המוכיחים ירשיעו ועל דרך הרוב דיברו, אך בודאי שיהיו צדיקים שיהיו ראויים להוכיח. וכ"כ לבאר הרב מנחת יצחק (ח"ד סימן פ אות א). וביחוד ע"פ מ"ש הרב שיבולי הלקט (סימן מז), דאדם שמקיים מצוה ואינו מקיים שאר מצוות, באותה המצווה שמקיים חייב להוכיח אע"פ שאינו מקיים את כולם. ע"כ. ולפי זה, לא מן הנמנע שרבו אנשים כאלה השומרים חלק ממצות התורה, שעליהם מוטלת החובה להוכיח את החוטאים במצות שהם שומרים.♦
ח. תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה
עוד ראיתי מה שתולים ומתרצים עצמם שלא להוכיח את הציבור, במ"ש חז"ל בערכין (דף טז ע"ב) - בעא מיניה רבי יהודה בריה דר' שמעון: תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה, הי מינייהו עדיפא? אמר ליה: ולא מודית דענוה לשמה עדיפא?! דאמר מר: ענוה גדולה מכולם, שלא לשמה נמי עדיפא, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ופירש"י תוכחה לשמה - לשם שמים. וענוה שלא לשמה - שעושה עצמו עניו שאינו רוצה להוכיחו ואותה ענוה שלא לשם שמים הוא אלא שלא ישנאנו. ע"כ. ולפום ריהטא נראה דהכי מסקנת הש"ס, דענוה שלא לשמה, דהיינו שלא רוצה להוכיחו שלא ישנאנו, עדיפה מתוכחה לשמה. וכבר תמהו התוספות (ד"ה וענוה) על דברי רש"י וכתבו, בקונטרס שפירש ענוה שלא לשמה שמונע תוכחה מן הצריכים, ולא ישר אלי דהוה רשע גמור. עכ"ד. והרב פרי האדמה (הלכות עבדים פרק ט הלכה ו) כתב להליץ בעד רש"י ז"ל, שכיון שאינו עושה ח"ו להכעיס מה שאינו מוכיחו אלא משום שלא ישנאנו ודאי דלא מקרי רשע גמור מפני זה. עכ"ד. ומשמע דלכל הדיברות אין ראוי לנהוג כן, הגם שאינו רשע גמור.וראיתי להרב ברכת המים למהר"מ מיוחס זצ"ל (שם), שנדחק טובא לפרש בדברי רש"י, דלעולם גם לפירוש"י אם לא מוכיח רשע מיקרי, ופירוש רש"י כך הוא, וענוה שלא לשמה שעושה עצמו שאינו רוצה להוכיחו ואותה הענוה שלא לשם שמים היא. ומ"ש אח"כ 'אלא שלא ישנאנו' כונתו, שהעיקר הוא שיוכיחנו, אלא שלא ישנאנו. ע"כ. גם בשפת אמת בערכין (שם ד"ה תוכחה) פירש לדברי רש"י, שמונע עצמו מלעיין בעסקי חבירו כדי שלא יצטרך להוכיחו עיין שם. וע"ע בשו"ת דברי יציב (חיו"ד סימן ריח אות ד).
♦
ט. פלפול בדברי רש"י בפירושו על תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה
אולם על דברי רש"י יש לעיין מהמשך דברי הגמרא שביארה היכי דמי תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה? כי הא דרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה דשמואל, אמר ליה חייא בר רב: חזי מר דקא מצער לי, קביל עליה דתו לא מצער ליה. בתר דנפיק, אמר ליה: הכי והכי קא עביד, אמר ליה: אמאי לא אמרת ליה באנפיה? אמר ליה: חס לי דליכסוף זרעיה דרב על ידאי. ופירש רש"י אמר ליה רבי חייא – לשמואל, חזי מר דקא מצער לן רב הונא שמכה וחובט אותי. כי נפק - חייא בר רב אמר ליה רב הונא לשמואל להכי מצערנא ליה, דהכי והכי עביד דברים מגונים, והיינו ענוה שלא לשמה דלא אמר ליה בפניו ושלא בפניו סיפר בגנותו. וממה שביארה הגמרא דזהו נקרא ענוה לשמה היינו מה שלא ביישו בפניו, מוכח דרק כהאי גוונא הווה ענוה שלא לשמה, כשלא רוצה לביישו, אך לא שחושש שישנאהו. וגם רש"י לא זכר מהאי חששא במעשה זה שמא ישנאנו. שו"ר למהרש"א בחידושי אגדות, ולהרב ברכת המים על שו"ע (יוד סימן רסז סעיף עט דף עח ע"ד) שעמדו על זה. ע"ש דבריהם. וע"ע בפרי האדמה הנ"ל, ובספר פרחי כהונה להגאון רבי רחמים חוויתה הכהן זצ"ל בערכין (שם). ואכמ"ל. נמצא מכל דברי רבותינו הללו שאין לפרש ולהתלות בדברי רש"י של"צ להוכיח לחוטאים. והנתלים טועים.ובלאו הכי, כבר רבו המפרשים שלא פירשו כדברי רש"י, עיין בתוספות (ד"ה וענוה) ובשיטת הקדמונים בערכין, ובמהרש"א בחידושי אגדות (ד"ה תוכחה), וביעב"ץ (שם ע"ד התוספות). ועוד, דמדברי רבינו גרשם בערכין (שם) נראה שסובר, שמסקנת הגמרא דתוכחה לשמה עדיפא שכתב וז"ל: חס לי דליכסף זרעיה דרב על ידאי. וזו היא ענוה שלא לשמה שמוטב היה שאמרה בפניו כדי שיוכיחנו והיא היתה תוכחה לשמה ממה שלא אמרה בפניו ואמר לאחריו. עכ"ד. ועוד דאין לנו פסק הלכה בזה, שכן לא זכרוהו גדולי ההוראה הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, והגם שזכרוהו כמה מהראשונים כדוגמת האגודה בערכין (פ"ג), ובאור זרוע (ח"א אלפא ביתא סימן מד), לא ביארו את הסוגיא אלא העתיקוה סתומה וחתומה, ומנא לן דיפרשו בזה כפירוש רש"י, ולא כשאר רבוותא דפירשו באופן אחר?
♦
י. ביאור נוסף דאיירי בתוכחה במצות ב"א לחבירו
אולם מצאנו שהרמב"ם (בהלכות דעות פרק הלכה ט) כתב, מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר, או שהיתה דעתו משובשת, ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו - הרי זו מדת חסידות, שלא הקפידה התורה אלא על המשטמה. עכ"ל. והרב מגדל עוז כתב, שמקור דברי הרמב"ם הוא בערכין (שם) בבעיין דענוה שלא לשמה, ומייתי עובדא דרב הונא וחייא בר רב. ע"כ. וכ"כ הגאון רבי שבתי סופר בחיבורו שערי דעה על הרמב"ם (שם). ושאר רבוותא לא זכרו ששם מקורו הטהור של הרמב"ם. ובכס"מ כתב שפשוט הוא מסברא.ולדרכם, שפירשו דמקור דברי הרמב"ם הוא מהגמרא בערכין, יבוארו שפיר גם דברי רש"י הנ"ל, דהאי ענוה שלא לשמה איירי כשחבירו עושה לו רעה והווה במצות שבין אדם לחבירו, דבכהאי גוונא יכול למחול על כבוד עצמו ולא להוכיחו, שלא הקפידה התורה אלא על המשטמה, וכמ"ש הרמב"ם. וזהו שכתב רש"י שלא רוצה להוכיחו שלא ישנאנו, דהיינו שמעביר ראשון ראשון, ולא מוכיחו שלא תגדל אש המחלוקת [ומ"ש התוספות דבכה"ג רשע מיקרי, כיון דבכל מצות ב"א לחבירו יש ג"כ עניין של ב"א למקום. ויל"ע. ולא עת האסף בעניין זה]. ודו"ק. שו"ר שכ"כ לפרש רבי נתן בורג'יל מטוניס זצ"ל בספרו חק נתן בערכין (שם) ע"ד רש"י. וששתי. שוב ראיתי תשובת רש"י (סימן כ) שכתב: אמת כי נצטוו הנביאים והחכמים להוכיח את ישראל אחד יחיד ואחד צבור, ואם יראו אותם עוברים על התורה מזידים יוכיחום ויקללום יסתרום ויתלשום ואף לסבבם בעריבים וטעם כבושים להחזירם למוטב. ואף אם לא ישמעו אתה את נפשיך הצלת. ואף את השוגגין ע"י שאינן יודעין שהדבר אסור, ואם יודעין יחזרו בהם. אליהם להזהירם את החקים את התורות ואת דרך הטוב אשר ילכו בה. עכ"ד.
אתה הראת לדעת, שאין לאותם המסתמכים ע"ד רש"י הנ"ל שלא להוכיח - שיעור טענה. צא ולמד ממ"ש הגאון רבי אברהם בנימין זילברברג זצ"ל אב"ד פיטסבורג בשו"ת מהרא"ב (או"ח חלק ב סימן מז) וז"ל: ודאי דאין מקום לפטור לרב מלומר תוכחה בשביל נגיעות וחששות שאין בהם שום יסוד לשבת בחיבוק ידים ולראות כבלע הקודש מיום ליום, רק חובה מוטלת להפקיר את כל החשבונות של מה בכך ולצאת במלחמת גיבורים ולהוכיח ברבים להשיב רבים מעון, ועל ידי זה ישמעו לדברי הרב שיראו כולם שהטיל נגיעות שלו, ובודאי הוא מדברים העומדים ברומו של עולם. ובזה אין להיות עניו שלא להוכיח את חבירו כי זאת דרכו של היצר ומעשה שטן כמ"ש רש"י בערכין שלא מוכיח אלא שלא ישנאנו. ובתוס' שם מסיים דהוה רשע גמור. ע"ש. ובנידון שלפנינו הוא ממש כמו שפירש רש"י שלא ישנאוהו הבעלי בתים, וודאי שאין מן הדין שיכנס בספק שיקרא רשע במה שלא מוכיחם, רק לעמוד על המשמרת ולהוכיחם. ע"כ. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן עט אות יא-יב). ובייחוד דרובא דאינשי אינם בכלל רשעים גמורים ואפילו לא נכנסים לספק שישנאוהו. וגם אי הוה ספק, הא הווה ספק בדאוריתא, דאזלינן לחומרא. והגם שאמר רבי טרפון תמה אני אם יש מי שמקבל תוכחה ופירש רבנו גרשם דמיד שונאו, ענינו הרואות שאם מוכיח את חבירו בשפה יפה ומאירה, בבחינת "הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט, ח), ומתקבלים הדברים על לב שומעיהם, דרובא דאינשי אינם עושים מרוע לב ואינם יודעים ומורדים, וכשומדיעים להם חשיבות עניין התורה והמצוות פרשי לאט לאט ממעשיהם הרעים ודרכם המקולקלת.
♦
יא. עד היכן תוכחה? והטעם שבתוכחה הלכה כרב
והנה בגמרא בערכין (דף טז ע"ב) איתא: עד היכן תוכחה? רב אמר עד הכאה, ושמואל אמר עד קללה, ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. כתנאי, רבי אליעזר אומר עד הכאה, רבי יהושע אומר עד קללה, בן עזאי אומר עד נזיפה. ע"כ ופסק הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה ז) כרב, דחובת תוכחה עד שיכהו. וכן מבואר ברמ"א בהגה (או"ח סימן תרח סעיף ב). ע"ש.וכתב המהרש"ל בתשובה (סימן נה): דאף דהלכה כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל, כדאיתא בערכין (דף טז ע"ב), והוא פליג, ואמר עד נזיפה, שהיא קלה יותר מדברי שמואל דאמר עד שיקללו, מ"מ הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה ז) פסק כרב. ואף שהסמ"ג (עשין סימו יא) פסק כרבי יוחנן, וכתב ע"ד הרמב"ם, שלא נתברר טעמו, מ"מ פסק הרמב"ם כהמחמיר שבכולן, שלא לדחות העשה של "הוכח תוכיח", שהיא מצוה, שיש בה עיקר, ויסוד ויתד גדול, לחיזוק דתינו, ועליה הפליגו רבותינו ז"ל, במי שיש בידו למחות, ואף על הספק אם נשמעין, אמרו רז"ל בשבת (דף נה ע"א), אם לפניך גלוי, לפניהם מי גלוי. עכ"ד. ומכאן תשובה מוצאת למה שיש רבנים שחוששים להוכיח את בני קהילתם בטענה שלא ישמעו להם, שאין טענה זו נכונה וכאמור. וגם אם יבזוהו על זה שמוכיחם, יזכור שמתבזה הוא לכבוד ה'.
וכיוצ"ב כתב בדרשות רבינו יוסף קצבי (שהודפסו בסוף שו"ת מהר"י קצבי דרוש חמישי אות ב עמוד תשכח הוצאת זכרון אהרן) דהיינו דקאמר הנביא "בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה" (צפניה ב, ג), דבקשו ענוה כלומר לנוכיח אחרים עד כדי שיבזו אויבכם אותכם, ותגיעו למידת ענוה. ע"כ.
♦
יב. מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע – ביאורו
עוד שמעתי טוענים מה ששמעו בגירסא דינקותא למה שאמרו חז"ל ביבמות (דף סה ע"ב) אמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך". ע"כ. והביאה הרי"ף בבבא מציעא (דף יז ע"א מדפי הרי"ף), וביבמות (דף כא ע"ב בדפיו), והרא"ש ביבמות (פרק ו סימן כא), ובפסקי ריא"ז שם (פרק ו סימן כז), והמאירי שם (דף סה ע"ב), והאור זרוע (חלק ד פסקי סנהדרין סימן מו), והאגודה ביבמות (פרק ו סימן עח), והיש"ש שם (פרק ו סימן מו), ועוד.ומעתה יש להתבונן, היאך נפרנס לסוגיא בערכין (שם) דפסקינן כרב דחיוב תוכחה עד הכאה, דמשמע שאם מוכיחו ולא קבל צריך שוב ושוב להוכיחו אע"פ שלא מקבל, וחיוב התוכחה ממשיך עד שיכנו, והלא כלל גדול אמרו בתוכחה, דמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ואמאי בעי לשיעור עד שיכנו? וכבר הקשו כן כמה מרבוותא קדמאי ובתראי ורבו התירוצים בזה.
וכתב הנימוקי יוסף ביבמות (דף כא ע"ב מדפי הרי"ף) לבאר, דדוקא ביחיד השיעור הוא כמו שאמרו בגמרא בערכין, אך לרבים לא. ומסיים, דגם בהוכחת רבים, כל שהוא בספק חייב להוכיחם לפחות פעם אחת וכן כדי שלא יהיה להם פתחון פה. ע"כ. וכן מבואר בפירוש המיוחס להר"ן בשבת (דף נה ע"א ד"ה אמר ליה).
ובספר החינוך (מצוה רלט) ביאר, דמה שאמרו מצוה שלא להוכיח למי שלא מקבל תוכחה, היינו כשיראה המוכיח שאין בדברי תוכחותיו שום תועלת, מתוך גודל רשע החוטא, או שהוא איש אלם ורשע ביותר ומתירא ממנו שלא יעמוד עליו ויהרגנו, שאינו חייב במצוה זו באיש כזה. וזהו אומרם זכרונם לברכה ביבמות (דף סה ע"ב) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה לשתוק במקום שאין הדבר נשמע, לפי שיהיה בענין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכח. ע"כ. ונמצינו למדים מדבריו, שרק כלפי אנשים רעים וחטאים לה' מאד, או שהם בבחינת גברא אלימא ויש לחוש לסכנת נפשות, דוקא אז פטור אדם מחובת תוכחה. הא לאו הכי אכתי מוטלת עליו חובת ההוכחה על כל איש ואיש. ונראה להביא תנא דמסייע ליה מדברי התנא דבי אליהו רבה (פרשה יח) דדריש "את עמיתך" - שעמך במצוות אתה מוכיח, ואי אתה מוכיח לרשע ששונאך, שנאמר "יוסר לץ לוקח לו קלון" (משלי ט, ז). ע"כ. ומדנקט רשע ששונאך משמע שיש לחוש שיעשה לו משהו בעבור תוכחתו דלא נקט סתם רשע[4]. וכ"כ הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק כ), דהתורה צותה "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז), וכמה פעמים יכנס אדם להוכיח חטאים במקום או בזמן שאין דבריו נשמעים וגורם להם להתפרץ יותר ברשעם ולחלל ה' להוסיף על חטאתם פשע, הנה בכיוצא בזה אינו מן החסידות אלא לשתוק. וכך אמרו ז"ל ביבמות (דף סה ע"ב) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר את שאינו נשמע. עכ"ד.
ואשור'ה נא ואראה לרבי אליעזר אזכרי בספר חרדים (מצוות ל"ת מדברי קבלה פרק ד אות ב) שגם עמד על זה, וכתב שהתירוץ הנכון נלמד מדברי הרמב"ם ז"ל (הלכות דעות פרק ו הלכה ט), דמצות הוכח תוכיח היא נחלקת לשתים, האחת במי שחטא לו חבירו דמצוה עליו שלא ישטמנו בלבו כמדת הרשעים, אלא יאמר לו מדוע עשית כך לי. ובהא מצוה לשתוק אם יודע בו שלא יקבל רק ימחול בלבו ועל זה אמר שלמה "אל תוכח לץ". ומצוה שניה בהוכח תוכיח - הרואה חבירו שחטא או שהולך בדרך לא טובה, ובזה חייב להוכיחו אפילו כמה פעמים עד שיכהו עכ"ד. ומוכח מדבריו דבמצות ב"א לחבירו הוא דמקלינן שלא יוכחו אם לא יקבל תוכחתו, אך במצות שבן אדם למקום יש לו להוכיח ולחזור ולהוכיח עד שיכנו. ועיין במ"ש בזה לעיל (אות י).
♦
יג. יודע שחבירו לא יקבל תוכחתו אם יש להוכיחו
וראיתי בשל"ה (בתולדות אדם בפתיחה אות ד), דהביא מ"ש הלכות דעות בהגהות מיימוני (פ"ו ה"ז אות ג) מחלוקת ראשונים היכא שידוע שלא יקבל התוכחה אם יש עניין להוכיחו, דלדעת הסמ"ג (עשין יא) טוב לו לשתוק, דהנח להן לישראל מוטב שיהו שוגגין כו' (ביצה דף ל ע"א), ומצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, שנאמר "אל תוכח לץ פן ישנאך" (משלי ט, ח). ולדעת רבי אליעזר ממיץ בספר יראים (סימן רכג), מעונש פטור, אבל מעשה ד'הוכח תוכיח' לא פטור. ובהמשך דבריו כתב השל"ה (אות ה) דנראה להביא ראיה לדברי רבי אליעזר ממיץ, דמ'הוכח תוכיח' אינו פטור, מהא דאיתא בערכין (דף טז ע"ב), עד היכן תוכחה, רב אמר עד הכאה, ושמואל אמר עד קללה, ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. הרי סבירא ליה אף שכבר בא לנזיפה וגם לקללה, ואז יודע בודאי שלא יקבל, על כל זאת אינו פטור מעשה דהוכח תוכיח עד הכאה. והרמב"ם פסק כרב, ומשמע דאפילו שנוזף בו ומקללו ומראה שאינו מקבל תוכחה, אכתי רמי עליה חיובא דהוכח תוכיח עד שיכנו. וגם לרבי יוחנן דנקט עד נזיפה מ"מ יש לו להוכיחו גם קודם נזיפה אפילו שיודע שלא יקבל ממנו התוכחה. עכת"ד. ולדבריו נפיק דלא פוקעת חובת מצות "הוכח תוכיח" גם כשיודע שלא יקבל התוכחה. ועיין בשדי חמד (כרך ז באספ"ד מערכת ה' סימן ב אות א עמוד 320 ד"ה ונראה) שנראה שכ"ד הריטב"א במכות (דף כ ע"ב ד"ה וכמה), דכשיודע שלא יקבל תוכחתו מהני רק לפטור את המוכיח ממיתה, אך אכתי איכא חיובא לחזור ולהוכיח בין במצות ב"א למקום ובין במצות ב"א לחבירו, ואפילו אם יודע שלא יקבל תוכחתו, וכל זה בשיעור של עד שיכנו. עכ"ד.ואולם לדינא רבו החולקים בזה, וס"ל דכל שמוכח והתגלה שלא יקבל תוכחה ויחזיק ברשעו פטור מלהוכיחו. וכ"כ בספר שערי תשובה לרבינו יונה (שער ג אות קצו), והמאירי בשבת (דף נה ע"א), ובבא קמא (דף צב ע"ב) וז"ל: מצוה גדולה להוכיח את חברו תמיד ולהשיבו מדרך רעה לדרך טובה ואם רואה שדבריו נשחתים ואינו ראוי לקבל תוכחה, אינו צריך להלאות עצמו בדבר זה אלא יניחנו ויפול ברשעו. דרך צחות אמרו קריתיה לבר עמיתך ולא עני דחי גודא עלויה. ע"כ. וכ"כ בספר אורחות צדיקים (שער החניפות), וע"ע במסילת ישרים (פרק כ) ועוד. ומ"מ כתב בשו"ת חות יאיר (סימן קסד) דברים נפלאים, דאם ירא וחרד לדבר ה', יוכיח גם אחרי הכאה שהרי אמרו בערכין (שם) למ"ד עד קללה דשאני יהונתן אגב חביבותיה לדוד מסר נפשיה טפי, כל שכן אגב חביבותיה לקב"ה ומצותיו, והכי מוכח מהמדרש תנחומא (פרשת תזריע סימן ט), והביאה השל"ה בריש ספרו (בפתיחה). ולדינא אינו מחויב בזה. עכת"ד.
♦
יד. האם מותר למוכיח להכות לחוטא?
נתנה ראש ונשובה למה שהוזקקנו ליישב ב' הסוגיות ביבמות ובערכין הנ"ל, וראיתי דבשיטה מקובצת בבא מציעא (דף לא ע"א) כתב ליישב, דההיא דערכין מוכח דיכול המוכיח להכותו על פניו ולקללו,[5] ובודאי אית ליה לאוכוחיה בהכי, אף על גב דאידך נזפיה ומקללו, כיון דחזקה דיקבל תוכחה עדיין. עכ"ד.עוד נראה בפשטות לבאר בזה, דכל זמן שלא מכהו אכתי לא מוכח שאינו מקבל תוכחה. שו"ר דמעין זה כתב השל"ה (בתולדות אדם בפתיחה אות ה), ולפי זה אין להסיק כלל לכל אדם שאינו בחזקת מקבל תוכחה אלא רק אחרי שיתבאר בפירוש שאינו מקבל תוכחה אם יכה למוכיח. ע"ש דבריו ואכמ"ל. וע"ע בספר חסידים (סימן תיג) ובהגהות האדר"ת (שם).
♦
טו. "את עמיתך" - שעמך בתורה – ביאור
והבט ושא עיניך למ"ש בתנא דבי אליהו רבה (פרשה יח) דדריש "את עמיתך", שעמך במצוות אתה מוכיח, ואי אתה מוכיח לרשע ששונאך. ע"כ. ויש לעיין בדבריו אם זהו פטור גורף שלא להוכיח לרשעים? ולכאורה קשה, דפתח בחדא וסיים בתרתי, דפתח ואמר "את עמיתך" - שעמך במצוות, וסיים שאין אתה מוכיח לרשע ששונאך. ואם בא לומר שאין חיוב תוכחה לרשעים לא היה לו לסיים אלא ואין אתה מוכיח לרשע, דהא מפיק ליה מדרשא "דאת עמיתך" ומהו זה שהוסיף לרשע ששונאך?ויש לומר, שמה שאמר 'ששונאך' – הוא נתינת טעם לזה שהוא רשע דעובר על, "לא תשנא", ודחוק. אי נמי יש לומר, שהוא טעם למה לא להוכיח לרשע, לפי שהוא שונאך ולא יקבל ממך תוכחה, דאפילו עמי הארץ שונאים תלמידי חכמים (עיין פסחים דף מט ע"ב, ובבא מציעא דף לג ע"ב), וכחזון עקבתא דמשיחא (עיין סוטה דף מט ע"ב), וכל שכן רשעים. וכיוצא בזה כתב המהרש"א ביבמות (דף סה ע"ב) דהטעם שמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע הוא דדריש ליה מהאי קרא דהוכח תוכיח את עמיתך כדדרשינן בעלמא (ב"מ דף נט ע"א, ושבועות דף ל ע"א ובמדרש תנחומא פרשת משפטים סימן ו), "עמיתך" - עמיתך במצות, שמקבל תוכחה ובהיפך שאינו מקבל תוכחה. עכ"ד. והיינו שהוא מפורסם ברשעו שלא מקבל תוכחה. וע"ע בספר תורה תמימה (ויקרא פרק יט הערה קיז).
♦
טז. הוכחת רשע ששונאך או ישנאך
ומיהו גם אם עדיין לא שונאו, ויודע שמחמת התוכחה ישנאנו גם כן פטור מלהוכיחו. וכן מבואר באבן עזרא במשלי (פרק ט פסוק ז) דזהו מה שאמר שלמה המלך ע"ה ומוכיח לרשע מומו" – דהרשע ישנא המוכיח. וכ"נ ממה שהביא בביאור הלכה (שם ד"ה חייב) משם ספר חסידים (סימן תיג), שאם היה איש שאם יוכיחנו ישנא וינקום ממנו, אין להוכיחו. עכ"ד.ובטעם הדבר יש לבאר ע"פ מ"ש בחזו"א (שביעית סימן יב אות ט) בענין אחר, דשקלו חז"ל בפלס עד כמה שיש להתנהג לקונסם ולמשוך ידינו מהם, שלא לגרום להם מכשולים יותר גדולים להם ולנו ושלא להרבות שנאה ותחרות בינינו ובינהם ולהכשילם בלא תשנא. עכת"ד. וע"ע בקובץ שעורים עמ"ס ביצה (אות סו).
♦
יז. הוכחת מומר להכעיס ועוע"ז ומחלל שבת, הוכחת מומר לתיאבון והוכחת המלעיגים בדברי חז"ל
ולך נא ראה במנ"ח (מצוה רלט) במצות תוכחה, שעלה ונסתפ'ק אם יש להוכיח מומר להכעיס ומחלל שבת ועובד ע"ז, ומסיק: דמ"מ נראה לי דאם ספק אצלו שאם יוכיחנו יקבל ממנו חייב להוכיחו דיחזור למוטב ויהיה בכלל אח. ובשו"ת לב דוד פלדמן (סימן ה אות ח) העיר ע"ד, דלא ראה שכן כתב המהרש"א ביבמות (דף סה ע"ב) וגם הוא ז"ל לא ראה שדברים אלו מבוארים בתנא דבי אליהו. ע"כ. ולפי מה שפירשנו דברי התנא דבי אליהו, ניחא, שלא נעלמו מעיני קודשו של המנ"ח דברי התנד"א והמהרש"א, שכן דבריהם אזלי על רשע מוחזק ברשעו שלא יקבל ממנו תוכחה, והמנ"ח איירי בסתם רשע, ואפילו עושה להכעיס, אך לא מוחזק ששונאו או ישנאנו, ושלא יקבל תוכחה [ומצוי הדבר בקרובי משפחה שאחד שב בתשובה, ובני משפחתו לא זכו לזה, דאין לחוש בדרך כלל ששונאים אותו, או ישנאוהו אם מוכיחם כהוגן. וכן הם עדיין לא מוחזקים שלא קיבלו תוכחה, שמעולם לא הוכיחם]. וכן מוכח ממה שכתב המנ"ח בסוף דבריו, דאם ספק אצלו שאם יוכיחנו יקבל ממנו, חייב להוכיחו דיחזור למוטב ויהיה בכלל אח. חזינן דעל אדם כזה הסתפק הרב מנ"ח, ולא במי שמוחזק שלא מקבל תוכחות וכיוצ"ב.ובביאור הלכה (סימן תרח ד"ה אבל) הביא את דברי התנד"א הנ"ל, וכתב ולענין אוכל נבילות לתיאבון או מחלל שבת שלא בפרהסיא יש לעיין בדבר. עכ"ד. ומשמע מדבריו שהבין דברי התנד"א דבכל רשע המוחזק ברשעו אין להוכיחו, ולא פירש דבעי גם כן שישנאנו ויוחזק שלא יהיה מקבל תוכחה. אולם מקום יש בראש לומר דהיא גופה מה שמסתפק בזה, דדוקא במומר להכעיס אמרינן דמסתמא לא יקבל תוכחה ומוחזק שלא יקבל דברי התוכחה, שהרי הוא יודע ומורד, ועל זה קאמר התנד"א דאין להוכיחו, אך מומר לתאבון, דאפשר שיקבל התוכחה אכתי איכא חיוב להוכיחו, דרק ברשע השונאו ומוחזק שלא מקבל תוכחות פטור מלהוכיח. וכ"כ בשו"ת כתב סופר (אבה"ע סימן מז), שאותם שמפורסמים שאין מקבלים תוכחות ומלעיגים על ת"ח ושמים אור לחושך גם בוז יבוזו אותם, ובודאי שלא יתקבלו דבריהם, ולכן אין חיוב להוכיחם. ועל פי זה ביאר מ"ש חז"ל בחגיגה (דף יד ע"א), דלא נתקררה דעתו של ישעיה עד שאמר "ירהיבו הנער בזקן וגו'" (ישעיה ג, ה), וכי היה ישעיה שונאם? והביאור הוא, דהלא גדולי התורה נענשים אם לא מוכיחים את בני עדתם וכמבואר בשבת (דף נה ע"א), ולזה חשש ישעיה שיענשו בדורות האחרונים גם הת"ח וזיקני הדור אם לא יוכיחו, אך כל חשש זה דוקא אם מכבדים תלמידי חכמים וזיקני הדור, דאז יש בכוחם להוכיח, אך כיון שאמר "ירהיבו הנער בזקן", והיינו שיזלזלו בת"ח וזקני הדור, ויהיו מוחזקים וידועים שלא יקבלו דבריהם, תו אין חיוב עליהם להוכיחם. ולכן נחה דעתו. עכ"ד. וע"ע הערוך השלחן (או"ח סימן תרח סעף ז), שכתב דרק בישראל המאמין אלא שיצרו תוקפו לעשות שייך בזה תוכחה, אבל הפוקרים בדברי חז"ל באלו אין שייך בהם תוכחה, שהרי עם המינים והאפיקורסים אין להתוכח עימהם כלל.[6] עכ"ד. וכיוצ"ב כתב לעיל מיניה (או"ח סימן קנו סו"ס ט) ע"ש. וע"ע בשו"ת להורות נתן (ח"י או"ח סימן יז אות ו), שכתב שכל דברי הביאור הלכה הנ"ל הם רק באדם שפרק מעצמו עול תורה, ולא שהוא מבני התועים. ודפח"ח.
♦
יח. שלש כיתות שאין להוכיחם
ומכאן תשובה מוצאת, למ"ש רבינו בחיי בראשית (פרק יב פסוק ב) בפתיחה - שלש כתות שצוה שלמה ע"ה שלא להוכיחם, ואלו הם: כסילים, לצים, רשעים. כסילים, הוא שאמר: "באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך" (משלי כג, ט). לצים, הוא שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך" (משלי ט, ח). רשעים, הוא שנאמר: "יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו" (משלי ט, ז). ע"כ. דהני רשעים שזכר, היינו שמוחזקים ברשעם שלא מקבלים תוכחה, דומיא דכסילים ולצים המפורסמים בדרכם הנלוזה. וכאמור. וכ"כ הרב כלי יקר (ויקרא פרק יט פסוק יז), דשלוש כיתות אלו מואסים התוכחה על כן אין חיוב להוכיחם. ע"כ, והיינו שמפורסמים ומוחזקים בזה. ויותר מזה מפורש בדברי רש"י שם וז"ל, "ומוכיח לרשע מומו" - מום הוא למוכיח שזה מחרפו ואינו שומע לו, וזו היא אזהרה שאסור לדבר עם המסיתים מדרך הישרה אפילו להוכיחם ולקרבם. עכ"ל. הא קמן, דלא כל רשע נכלל בזה אלא רק רשע המסית מדרכי ה'. ואדרבא כדי שיוחזק כרשע שכזה צריך ראיה, וסתמא דאינשי אינם כאלה.צא ולמד ממ"ש הגר"א פאפו זצ"ל בפלא יועץ (ערך תוכחה), דיש שאין מוכיח מפני שאין בדור הזה מי שיקבל תוכחה, שאם ירצה איזה איש להוכיח לאנשים שכמותו, יתלוצצו עליו הליצנים ויאמרו, מי שמך לאיש שר ושופט ומוכיח, ומחרפים אותו ומבזים אותו, ולאנשים כאלה, מצוה שלא להוכיחם וכו', אבל לא יוכל אדם לומר, קים לי בגויהו שאינם שומעים או שהם ליצנים, כי ה' יראה ללבב, ואם לפניו גלוי, לפנינו מי גלוי, אם לא שברור כשמש שאינו חושש על האסורים, ולא ישמע לקול מלחשים. עכ"ד. גם בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סימן תסא) נשאל אודות רשע מופלג שחוטא ומחטיא את הרבים, ומסיק דיש חובה להוכיחו בכל דרך שהיא, למרות רשעותו הרבה, דמנא לן שלא ישמע לתוכחתנו. ע"ש.
♦
יט. אין מוכיחין אלא סמוך למיתה – ביאור
ובהיותי בזה ראיתי למ"ש בספרי (פרשת דברים פיסקא ב) וז"ל: מפני ארבעה דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו, ושלא יהא בלבו עליו, וכדי שיפרשו ממנו בשלום, שהתוכחה מביאה לידי שלום. ע"כ. וכן מבואר במדרש תנאים (דברים פרק א פסוק ג), ובפסיקתא זוטרתא (דף א ע"ב), ובילקוט שמעוני (פרשת דברים רמז תת).וכדי שלא יתלו בוקי סריקי בדברי חז"ל הללו ויאמרו שאין להוכיח לשום חוטא אלא לפני מיתתו, ונמצאת שכמעט ובטלה מצות תוכחה מן העולם, אמרתי אבאר דברי חז"ל בזה, שכל תוכחה זו על מעשה שכבר חטא בעבר, אך לא ממשיך לחטוא בכל עת ובכל שעה. תדע, דהא לעיל מיניה אמרו בספרי (שם) "ויהי בארבעים שנה" (דברים א, ג) מלמד שלא הוכיחם משה אלא סמוך למיתה, וממי למד? מיעקב, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. ע"כ. אתה הראת לדעת, דאיירינן בעבירות שכבר נעשו, דומיא מה שמבואר אצל יעקב אבינו והשבטים כדוגמת חטא ראובן שבלבל יצועי אביו (בראשית מט, ד), ודומיא מה שניסו עם ישראל במדבר את השם (במדבר יד, כב), שבהם יש לחוש שלא להוכיח אלא סמוך למיתה, אך בעבירה שחוטא האדם ושונה בחטאו בכל שעה, בודאי שיש להוכיחו ולהפרישו מעבירה. שו"ר דכ"כ לבאר במושב זקנים לרבותינו בעלי התוספות על התורה (דברים א, ג), ובשפתי חכמים (שם אות נ), ובספר דברי דוד להט"ז על התורה (דברים שם), וכ"כ בספר פני דוד להרב חיד"א (פרשת דברים סוף אות ה). וכ"כ הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל בספרו ובחרת בחיים על פירוש רש"י (דברים דף כג סע"ג), הו"ד בספר טל חיים להגרי"ח סופר נר"ו (סימן לב עמוד נז), דדוקא כשבא לעבור על איסור נוהג בו מצות "הוכח תוכיח", אבל כשעבר כבר על האיסור לא יוכיחנו אלא סמוך למיתה, והכי אמרו במדרש רבה (דברים כאן פרשה א אות ג), דלא הוכיחן אלא לשעבר. ע"כ.
והקשה הגרי"ח סופר שליט"א בספר טל חיים (שם), דמדברי הרמב"ם מוכח שגם על מה שחטא בעבר יש להוכיח את חבירו, דז"ל הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה ו), כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך". עכ"ל. שמע מיניה דמצות תוכחה גם לשעבר נוהגת וצ"ע. עכ"ד.
ולע"ד נראה לבאר בזה בס"ד דלא קשיא מידי, דדוקא היכא שעבר על איסור ושוב לא עובר על איסור זה, בכהאי גונא אמרינן דאין מה להוכיחו עתה, אלא בשעת מיתה. לא כן כשחטא לחבירו, וחבירו שונאו בגלל מעשה זה, וכמ"ש בלשון הרמב"ם 'לא ישטמנו וישתוק', דחייב להוכיח את חבירו כיון שבכל עת כשיש לו כעס וקפידא ושנאה על חבירו, נכשל בעון ד"לא תשנא את אחיך" (ויקרא יט, יז), וחבירו שחטא כנגדו הוא הגורם לו חטא זה. ונמצא שבגלל מה שחטא כנגד חבירו, גורם לו שישנא אותו, ומכשיל את חבירו בלאו דאורייתא. ולכן ודאי שיש להוכיחו גם על מה שעשה בעבר, שהמעשה שחטא כנגדו אינו נחלת העבר אלא הווה ויהיה בכל רגע ורגע, שיש השלכות למעשהו הראשוני.
♦
כ. עוד בעניין אין מוכיחין אלא סמוך למיתה
והמתעקש יוכל לגמגם בזה, דאי אייירי במעשה שעשה כבר ולא חוטא בכל עת מהו זה שאמר כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ומלשון זה משמע שהוא מחזיק עדיין בחטאו. ועוד, דכל שאר הטעמים שהוזכרו שייכים גם בחוטא שוב ושוב?ועל המתעקש אשאל, דאם דברי המדרש הנזכר הם כפשוטן, א"כ בטלה כמעט לגמרי מצות התוכחה. ועוד, מהו זה שדרשו חז"ל בגמרא בב"מ (דף לא ע"א) "הוכח תוכיח" - אפילו מאה פעמים? וכבר העיר כן בספר מצות התוכחה (פרק א עמוד ג) שעמדו על זה מפרשי הספרי, ומהם בספר מאיר עין (שם), משם רבינו הלל, ובספר זרע אברהם (שם) ע"ש דבריהם. ושם צדיק עתק לספרי דבי רב (שם), שביאר בזה דבספרי איירי במי שכבר עשה תשובה, דומיא דישראל, ואין התוכחה אלא להזהירו שלא יחזור לסורו, אבל מי שאנו רואים שעודנו מחזיק בטומאתו פשיטא דבהא כתיב "הוכח תוכיח" אפילו מאה פעמים. עכ"ד. וכ"כ מדיליה הגרי"ח זוננפלד זצ"ל בשו"ת שלמת חיים (בביאורי המקראות סימן תתקסא). ע"ש. ולפי זה צ"ל דמ"ש שלא יחזור ויוכיחנו שוב ושוב, היינו שכיון שעשה כבר תשובה על חטאו, גם אם יחטא שוב, הלא שוב יעשה תשובה ומה תועיל ומה תוסיף לו התוכחה. וביחוד שיש לחוש שיצערו לחינם ואף יהיה בזה נזק, וכמו שחשש יעקב אבינו שאם יוכיח לראובן על מעשה בלהה, ילך וידבק בעשיו אחיו, כמבואר בספרי הנ"ל. לא כן קודם מיתה, שבודאי יתקבלו הדברים על לב שומעיהם. שו"ר שעמד ע"ז בפירוש הריב"א על התורה (דברים פרק א פסוק ג), ולאחר שהביא דברי המדרש הנזכר כתב וזת"ד: ומה שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו הכי קאמר, אם יוכיח אדם את חברו שאינו סמוך למיתה כשיראה וישנה באולתו הוא יחזור ויוכיחנו פעם שנייה, ונמצא שהוא מביישו על חנם שלא לדבר מצוה, כי מה שאחז"ל "הוכח תוכח את עמיתך" אפילו מאה פעמים זהו להוכיחו על דבר עברה הבאה על ידו שלא יעשנה, אבל להוכיחו על העבירות שכבר עשה אין להוכיחו אלא סמוך למיתה. ע"כ. וע"ע בספר הכתב והקבלה על התורה (שם).
גם בספר מצות התוכחה הנ"ל (פרק א עמוד ג) ביאר מדיליה, דבספרי איירי בתוכחה של אזכרת מעשיו הראשונים שנכשל בהם וגם הפסיד הרבה דברים טובים על ידי כשלונותיו הראשונים ולכן הצער גדול לאין ערוך בהזכרת המעשים ההם. ויש גם איסור על זה, כמובא בב"מ (דף נח ע"ב) לא יאמר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים, ולכן לא יוכיח על עניין זה רק בשעת מיתה, שאז ההזכרה תביאם לידי חשבון הנפש וחיזוק. עכ"ד.
♦
כא. מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין – ביאורו, מה נקרא איסור המפורש בתורה
ועתה אבא בסוד מלחשים, ובפיהם טענה אודות המוכיחים, ועונים ואומרים הלא קיימא לן דמוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידים. וכלל זה דשו בו רבים, ומרגלא בפומיה על כל דבר. ולו חכמו ישכילו בהבנת כלל זה שרבו המפרשים לבארו על מה מדבר ובמה עוסק, ולא אומרים כן על כל חטא ועון. והנשענים על כלל זה שלא להוכיח אנשים מחטאתם, נשענים הם על משענת קנה הרצוץ, וכמו שיבואר לקמן.ומראש צורים אראנו לכלל זה, והוא בדברי הגמרא בשבת (דף קמח ע"ב)[7] ובביצה (דף ל עמוד א): הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה, ולא אמרינן להו ולא מידי, הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. והני מילי - בדרבנן, אבל בדאורייתא - לא. ולא היא, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי. ע"כ. וע"ע בב"ב (דף ס ע"ב). וכ"פ הרמב"ם (הלכות שביתת עשור פ"א ה"ז) וז"ל: נשים שאוכלות ושותות עד חשיכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש, אין ממחין בידן, שלא יבואו לעשות בזדון, שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו, והנח להן שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וכן כל הדומה לזה. עכ"ל. וכ"פ בשו"ע (או"ח סימן תרח סעיף ב). ולכאורה משמע דאפילו במידי דאורייתא אמרינן בהו מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידים.
ויש לעיין בזה, דאי איירי באותם האנשים שבודאי לא ישמעו לקול מוכיחים, וידועים ומוחזקים כאנשים רשעים שכאלה, הא כבר הבאנו לעיל הבט ימין וראה, שאינם בכלל חובת תוכחה, דאינם בגדר "עמיתך". ומפשטות דברי הגמרא משמע דלא איירי באנשים שכאלה, אלא באנשים השומרים תורה ומצוות אלא שהם לא מקפידים על איסורים מסוימים, דלדידיהו לא משמע להו איסורא.
ולפי זה יוקשה, הלא אם הוא איסור מפורש בתורה, מה שייך לומר דלא משמע להו איסורא? ועל כרחך לומר דלא איירי באיסורים המפורשים בתורה. וכן מפורש בדברי רש"י בביצה (שם ד"ה ואכלי) ואכלי ושתי עד שחשיכה ולא גרסינן משחשיכה. ועיין בתשובות רש"י (סימן כ). ובקרבן נתנאל על הרא"ש בביצה (פרק ד סימן ב אות ב) כתב דביאר המהרש"ל דהיינו טעמא, דאכילה משחשיכה כתיב באורייתא בהדיא. ע"כ. וכ"כ הרשב"א שם (ד"ה וקא אכלי) וקא אכלי ושתו עד שחשכה גרסינן, ול"ג משחשכה אלא עד שחשכה גרסינן, דמסתמא אין לך אחד שטועה לאכול לאחר שחשכה. ועוד דבכי האי ודאי אמרינן להו ומחינן בידייהו, דעד כאן לא אמרו אלא במה שאינו מבואר מן התורה אלא אתי מדרשא כי הכא, דדרשינן תוספת יום הכיפורים "מערב עד ערב תענו את נפשותיכם" (עיין ראש השנה דף ט ע"א), והא לא משמע להו לאינשי וקיל להו ושוגגין ולא מזידין. אבל אלו אכלן משחשכה אמרינן ומחינן ומרטינן. ע"כ. וע"ע בר"ן (שם דף טז ע"ב מדפי הרי"ף), וכ"כ המאירי (שם ד"ה דבר), וכן מבואר להדיא בדברי בעל העיטור (הלכות יו"ט דף קמז ע"א), הביא דבריו הרא"ש בביצה (פ"ד ס"ב), דדוקא במידי דאתי מדרשא, כגון תוספת עינוי דיום הכפורים. אבל במידי דכתיבא באורייתא בהדיא, מחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי. ע"כ[8]. וכ"כ בשיטמ"ק בביצה (שם ד"ה ולא היא) משם יש מפרשים. גם בדרכי משה (או"ח סימן תרח אות א) הביא את דברי בעל העיטור ופסק כותיה בהגה (שם סעיף ב). ע"ש. וכן מבואר בדברי המהר"ם אלשקר (סימן לה), דבשאר האיסורים הניכרים כגון חלב ודם ושבת וגזל וכיוצא בהן לא אמרינן הנח להם לישראל מוטב יהיו וכו'. ע"ש. וכ"כ השל"ה בתולדות אדם (פתיחה אות ו) דבדבר שלא מבורר איסורו בהדיא, חיישינן דהן לא יאמינו ולא ישגיחו, ועל זה חובה שלא לומר דבר שלא נשמע, משום מוטב שיהיו שוגגין. אבל דבר שנתפרסם איסורו ונודע ומבורר, אזי הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים. עכ"ד. וכ"כ הרב יד מלאכי (כללי הדינים סימן שפט). וע"ע בשדי חמד (כרך ז אספ"ד מערכת ה סימן ב אות ג עמוד 320 ד"ה ובמאי). וכ"כ במשנה ברורה (סימן תרח ס"ק ו). וע"ע בערוך לנר בסוכה (דף ב ע"ב ד"ה ואיהי), שפירש דהגדר של מצות דאורייתא היינו בכל דבר המפורש בתורה וגם בשאר פרטי דיניו, הגם שהם נלמדים מדרשה. ודלא כמ"ש הפנ"י (שם) דבכל דבר שאינו מפורש בתורה, אפילו הוא מדאורייתא, אמרינן ביה מוטב יהיו שוגגין, דזה אינו. ע"כ. וע"ע בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן נז). ובשו"ת הר צבי (ט"ל הרים - צובע סימן א) כתב דיש להקל שלא להוכיח אשה הצובעת שפתיה בשבת, אם יודע שלא תשמע לתוכחתו. ושיש לצדד כהסכמת האחרונים דכל ל"ט מלאכות שבת לא נחשבים כדבר המפורש בתורה לענין חיוב תוכחה. ע"ש דבריו. ומיהו כל זה כשיודע בבירור שלא ישמעו לתוכחתו, וכדוגמא דאיירי שם, באב שרוצה להוכיח את ביתו, וביודעה ומכירה קא אמינא. וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סימן מ אות יט).
♦
כב. כשידנו תקיפה יש להוכיח לעוברי עבירה אף שלא מקבלים, באיסור לאו לכו"ע לא אומרים מוטב יהיו שוגגין
ולא אכחד, דיש ראשונים שפירשו שגם במקום איסור המפורש בתורה נאמר הכלל דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידים. וכ"נ נוטה דעת הר"ן בביצה (דף טז ע"ב מדפי הרי"ף) והתשב"ץ (ח"ב סימן מז). ומיהו, זכרו שרים דיש מי שאומר דהיינו דוקא בדבר שלא מפורש בתורה להדיא, כתוספת ביום הכפורים. ובביאור הלכה (סימן תרח ד"ה אבל) מסתפק בדעת התוספות בשבת (דף נה ע"א ד"ה אע"ג) אי ס"ל הכי וע"ש מ"ש בשם הגר"א. ואכמ"ל.ונראה להביא ראיה לשיטתם ממה שמצאנו במדרש רבה (פרשת צו פרשה ז סימן א) דבר אחר "שנאה תעורר מדנים" (משלי י, יב), שנאה שנתן אהרן בין ישראל לבין אביהם שבשמים היא עוררה עליהם דיני דינין. אמר ר' אסי מלמד שהיה אהרן נוטל קרבנם ופוחסו לפניהם [פירוש: משנה צורתו. ובפלא יועץ ערך תוכחה ביאר, ושוחטו לפניהם] ואומר להם: דעו שאין בו ממש. הוא שמשה אמר לאהרן "מה עשה לך העם הזה" (שמות לב, כא), אמר לו: מוטב היה להן שידונו שוגגין ואל ידונו מזידים. ע"כ. הא קמן, דאפילו בדבר המפורש בתורה, אמרינן מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וכיוצא בזה, יש להביא ראיה ממה שאמרו בגמרא ביבמות (דף מט ע"ב) דישעיה לא רצה לומר למנשה שהוא רוצח שלא יעשהו מזיד. ובזה יוקשה על הני רבוותא דלא ס"ל הכי.
וכן בקודש חזיתי להרב חיד"א בברכי יוסף (או"ח סימן תרח אות ד) שהביא קושיא זו משם מהר"י זאבי, ותירץ דרק כאשר ידינו תקיפה על עוברי עבירה יש להוכיח אף דלא מקבלי מינן, אך כל שאין ידינו תקיפה אין להוכיח בכה"ג דידיעינן דלא מקבלי. ולפי זה ניחא דהיה לו לאהרן להכיר בזה שאין להוכיחם, כיון שאין ידו תקיפה עליהם. וזהו הטעם שלא הוכיח ישעיה את מנשה וכאמור [ועל פי זה ביאר נמי בברכ"י שם מה שהקשו ע"ד הגמרא בשבת (דף נה ע"א), דאמר הקב"ה גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם - לא יקבלו מהם, ולדעת בעל העיטור ודעימיה דבמידי דאורייתא יש להוכיחם אף שיודע שלא יקבלו דבריו, מה תשובה יש בזה? ולפי דבריו ניחא, דכיון שלא היתה ידם תקיפה עליהם ל"צ להוכיחם]. וע"ע בשדי חמד (כרך ז אספ"ד מערכת ה סימן ב אות ב עמוד 320) ע"ש. ובביאור הלכה (סימן תרח ד"ה מוחין). וע"ע במ"ש ליישב בזה הגר"ש קלוגר בחכמת שלמה על השו"ע (שם).
ובפשטות נראה לומר, על פי מה שהתבאר לעיל, דהיכא שיודע בו שלא יקבל תוכחה שמוחזק ברשעו אין להוכיחו שיצא מכלל עמיתך, ניחא, דלא הוצרך אהרן להוכיחם, שהרי היה צריך לראות כמה הם להוטים לעבוד ע"ז עד שהרגו את חור בעבור זה כמבואר במדרש רבה (פרשת צו פרשה י סימן ג), ובפסיקתא זוטרתא (פרשת בהעלותך דף קא ע"ב). וכן ניחא מה שלא הוכיח ישעיה את מנשה דודאי ידע שלא יקבל, וישנאהו וירדפהו. ובכל כהאי גונא אין להוכיחו. וכ"כ לתרץ בספר מצות התוכחה (פרק ט עמוד מה) בשם ספר משפטי שמואל (שמעתא דתוכחה פרק ב סימן י – יא). ע"ש.
ואולם גם לשיטתם, כתב הריטב"א במכות (דף כ ע"ב ד"ה וכמה) דהני מילי באיסור עשה כתוספת יום הכיפורים אבל לא באיסור לאו. ע"כ. והב"ד הרב יד מלאכי (כללי הדינים סימן שפט) ופלפל בדבריו בארוכה הרב שדי חמד (כרך ז אספ"ד מערכת ה' סימן ב אות א, ואות ג עמוד 320), וע"ע בשו"ת הר צבי (יו"ד סימן יט ד"ה ויש להוסיף).
♦
כג. יום שיש ירידת הדורות ל"א מוטב יהיו שוגגין בכל גוונא
ולכל הדיברות, זהו דוקא ביודע ממש שלא יקבלו ממנו אבל בספק שמא יקבלו צריך למחות אפילו בדרבנן. וע"ע בברכות (דף לא סוע"ב) מכאן לרואה בחבירו וכו', ובדברי התוספות בברכות (שם בע"ב ד"ה דבר), וכן מתבאר בדברי התוספות בשבת (דף נה ע"א ד"ה ואע"ג) ובב"ב (דף ס ע"ב ד"ה מוטב), ובע"ז (דף ד ע"א ד"ה שהיו). וכ"כ הרא"ש בפסקים בביצה (פרק ד סימן ב) ובתשובה (כלל ו סימן ג), והב"ד המג"א (סימן תרח סק"א), ובתשב"ץ (ח"ב סימן מז), ובשטמ"ק בביצה (דף ל ע"א סוד"ה ולא היא) ועיין בספר יד מלאכי (כללי הדינים סימן שץ), מה שציין מפי סופרים ומפי ספרים בה. וכ"פ המשנה ברורה (סימן תרח ס"ק ג) וע"ש בשער הציון (ס"ק ד). ועיין בשדי חמד (כרך ז באספ"ד מערכת ה' סימן ב אות ו עמוד 322 ד"ה כשם). וע"ע בשו"ת דברי יציב (ח"ב סימן רכח) וי"ל ע"ד קדשווכל שכן בציבור גדול, שתולים ואומרים שבודאי שחלק מהציבור ישמע לזה, וכמ"ש בזה בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סימן קכח ד"ה ומ"ש מעכת"ה), שכן דעת רבותינו קדמאי ובתראי. ע"ש. ואין לחוש לחלק מהציבור שלא ישמע דיהיה כעת מזיד. וכ"כ בפלא יועץ (ערך תוכחה), דבציבור לא שייך מוטב יהיו שוגגין, שידבר למאה ואם לא, לאחד. ע"כ. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן לו ד"ה ובדבר להכריז) דנראה פשוט שאם יש שם גם מי שיקבלו צריך לומר להם שאסור אף שידוע שאיזה מהם לא יקבלו ויהיו מזידין, דבשביל קלקול אלו שיעברו במזיד ויענשו כמזיד אין לקלקל לאלו שיקבלו, שהרי כשלא יודיעום יעברו בשוגג שהוא ג"כ איסור וקלקול. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מקדשי השם (ח"א סימן נה), ובשו"ת להורות נתן (ח"י או"ח סימן יט אות כ). ע"ש.
גם לרבות, מה שהביא הריטב"א בביצה (דף ל ע"א), והובא גם בשטמ"ק (שם), בשם רב גדול מאשכנזים שהעיד בשם רבותיו הצרפתים ובכללם ר"י והר"ם מרוטנבורק, שלא נאמרו דברים הללו דהנח להם לישראל, אלא לדורותם, אבל בדור הזה שמקילין בכמה דברים ראוי לעשות סייג לתורה אפילו בדרבנן ומחינן וקנסינן להו עד דלא ליעברו לא בשוגג ולא במזיד. ע"כ. וע"ע בשו"ת חת"ס (או"ח סימן קכב) שכתב דכשהדור פרוץ יש להוסיף אומץ להחמיר ולא להקל. ואנן מה נעני אבתריה, שכן מזמן רבינו הריטב"א עברו ארבעה עשר יובלות, והדורות הולכים הלוך וחסור, ובודאי שכל מי שיש בכוחו להוכיח ולגדור את האויבים בשער, הם אויבי ה' ותורתו החוטאים ומחטיאים, שמחוייב בזה ללא שום ספק.
♦
כד. דברי הגר"ח מואליז'ין שפטור מלהוכיח אם לא יודע איך להוכיח - ביאור
ומה מאד נשתוממתי לראות ולשמוע, שמונעי התוכחה הרוצים להחנק ניתלים באילן גדול (עיין פסחים דף קיב ע"א), והוא מ"ש בספר כתר רא"ש בשם הגר"ח מואלוז'ין (אות קמג) וז"ל: תוכחה שלא לדבר קשות ודברים קשים אינם נשמעים. ואם אין יכול לדבר רכות פטור מלהוכיח. עכ"ל. ולא ידעתי מה מצאו בדברי קודשו פטור גורף שלא להוכיח, דהא לא קאמר אלא שאם יבא בדברים קשים להוכיח את חבירו לא ישמע לו. וממילא אם הוא מצד טבעו שלא יכול לשנותו בשום אופן, ולא יכול להוכיחו אלא בדרך זו, באמת פטור הוא מלהוכיח, דהרי הוא בכלל אנוס, שלא יכול לקיים את מצות תוכחה. וכן מבואר בהרחבה בדברי תלמידו רבי שמואל אב"ד דאהילנוב בספרו מנחת שמואל (מאמר דרך הישר סימן יא), וז"ל ראוי שתדע שכך קיבלתי מרבותי ובפרט מהאדמו"ר מוהר"ח מוואלוז'ין נ"ע, שבזמן הזה קשות אינם נשמעים, ורק בדברים רכים וטובים, ומי שאין טבעו לדבר רכות, ותיכף יכעוס על עושי עול, ובפרט כשלא ישמעו לו אזי הוא פטור ממצות התוכחה. ע"כ. ואיברא דכבר הזהיר בספר יראים (סימן רכג) דעל המוכיח יש להוכיח בנעימות ונחת כמ"ש בשבת (דף לד ע"א), כי היכי דליקבלו מיניה. ע"כ. וכ"כ באורחות צדיקים (שער הכעס). וכ"כ המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב התוכחה פ"ג) דצריך חכמה גדולה לדבר עם החוטא דברי נועם ודברי סברא מאד עד שדברים נכנסים בליבו. וכן הזהיר בפלא יועץ (ערך תוכחה). ע"ש. וע"ע בבן יהוידע בפסחים (דף קיג ע"ב ד"ה ומי שאינו כועס).וכבר מצאנו בזוהר הקדוש (פרשת קדושים דף פו ע"א) והובא גם בספר ראשית חכמה (שער הענווה פרק ה) דבפעם הראשונה צריך להוכיח את החוטא בסתר, ובשניה בפני קרוביו, ובשלישית בשוק, וברביעית הנח לו. ועוד איתא בזוה"ק (שם) דאי הוה ידע דהוא בר נש דיכסיף, לא יימא ליה ולא יוכיח ליה אפילו בסיתרא, אלא יימא קמיה כמאן דמשתי במילין אחרינין, ובגו אינון מילין ידכר מאן דעבד ההוא חובא, הוא כך וכך, בגין דאיהו ידע בגרמיה וישתבק מההוא חובה. עכ"ד הזוהר.
ולפי זה יבואר דזהו נמי מה שאמר רבי טרפון, תמיהני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. ומ"ש רבי אלעזר בן עזריה, תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח. דזה תלוי בזה, דמאחר שאין מי שיודע להוכיח ולא מוכיחו כהוגן, אומר לו טול קורה מבין עינך, לפי שהוא אומר לו שהמוכיח חוטא בעצם התוכחה שמוכיחו שלא כהוגן, דדמי למה שאמרו חז"ל בערכין (דף טז ע"ב) "הוכח תוכיח" יכול אפילו משתנים פניו? תלמוד לומר "לא תשא עליו חטא". הרי שמקרא מלא דיבר הכתוב והזהיר שלא יגיע לחטא כשמוכיח. שו"ר דכ"כ הגר"א באבן שלמה (משלי י, כ), וז"ל נמצאים שני מיני מוכיחים אחד – שמוכיח בדברים קשים ומבזה אותם, ועל כן אין דבריו מתקבלים, וזהו שאמר תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח, אבל החכם בא בדברים טובים וניחומים, ומקרבן לתורה. עכ"ד.
ועל פי זה יש לעיין טובא, דהנה הרמב"ם (בהלכות דעות פ"ו ה"ח) פסק דקאי רק בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר, מכלימים אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפים אותו בפניו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל. ע"כ. ולפי זה צריך לומר דמ"ש הגר"ח מואלזי'ן איירי במצוות בן אדם לחבירו. א"נ גם במצות בן אדם למקום, וכשבא להוכיחו בסתר בתחילה, שצריך להוכיחו באופן הראוי, בשפה יפה ונעימה קדושה. והגם שלא שומעים ישוב להוכיחם בנחת. ורק כשרואה שפורקים עול לגמרי ברגל גאוה, גם לאחר התוכחות הרבות, נכללים הם בדברי הרמב"ם הנזכרים.
♦
כה. האם מומר פוטר כיום מיבום?
ובדרך זו כתב לבאר בשו"ת להורות נתן (ח"י או"ח סימן יז אות ה), את דברי החזו"א (יו"ד סימן ב אות כח) שכתב דאין כיום דין מומרים לפטור מיבום, כיון דצריך להוכיחם קודם, ואצלינו הוא קודם תוכחה שאין אנו יודעים להוכיח עכ"ד החזו"א. וביאר, דאין כונת החזו"א למימרות שהוזכרו בערכין, דודאי קיימת מצות התוכחה גם אחרי הני מימרות שנאמרו רק לזירוז במצות התוכחה שיעשנה באופן המועיל. אלא כונת החזו"א באומרו שאין אנו יודעים להוכיח, היינו שאין אנו יודעים למחות נגד הכלל של מחללי הקודש, מכיון שאין מחאתינו ותוכחתינו מגיעה לאוזנם כדין תוכחה המבואר ברמב"ם (בהלכות דעות פ"ו ה"ז), דבתחילה צריך להוכיחו בינו לבין עצמו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא. ע"ש. אבל פשיטא שיש לנו עליהם מצות תוכחה, וחייבים אנו להוכיחם כדין תוכחה דהיינו שידבר לו בנחת ובלשון רכה, ואם הוכיחו ולא קיבל תוכחתו הרי הוא מומר שדינו כעכו"ם. עכ"ד. ודון מיניה ואוקי באתרין גם לדברי הגר"ח מואלז'ין הנזכרים לעיל.♦
כו. תוכחה פעם אחת אין בה תועלת, מהי שנאת חינם האמיתית
ובכלל הדברים יש להוסיף מ"ש בסוף ספר אהבת חסד בקונטרס מרגניתא טבא (אות יז) משם רבי יונתן זצ"ל מהעיר לובטש וז"ל להשתדל בטובת חבירו ולרדוף אחר השלום ולהזהר מלאו דלא תשנא, ואף ברשע גמור יש איסור לדעת מהר"מ מלובלין (סימן יג) לשנאותו, כל זמן שלא הוכיחו ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח, שמא אם היה לו מוכיח היה מקבל וטבעו הרע גרם לו וכו'. עכ"ד. והו"ד בחזו"א (יו"ד סימן ב אות כח, ובאבה"ע סימן קיח אות ו)[9]. וגם בדברים האלו תלו כמה וכמה אנשים בוקי סריקי שאין להוכיח את הרשעים, ואף שיש לקרבם ולאהבם ולא להעיר להם כלום. וכבר ביארנו לעיל בכמה אופנים פשר המימרא דבדור הזה אין מי שיכול להוכיח. ע"ש ומשם בארה, ומלבד זאת יש לומר עוד, כמ"ש בשו"ת להורות נתן לעיל, דאינם נחשבים כאנשים שכבר הוכיחום, שאין תוכחתנו נשמעת אליהם, אך אין זה פוטר את האדם מלהוכיחם שוב ושוב עד שישיבם בתשובה. צא ולמד ממ"ש הגר"י איבשיץ זצ"ל ביערות דבש (ח"א דרוש יא עמוד רפה – רפו הוצאת אבן ישראל) - דמה שאמרו תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח דהייינו שמכיר ומבדיל בין דבר הנשמע לדבר שאינו נשמע (עיין מ"ש בזה לעיל אות יב), אך בדורות האחרונים אין חילוקים אלו לפי שלא מקבלים שום תוכחה. אמנם כל זה אם יוכיח פעם אחת שבודאי לא תהיה תועלת, אך אם יחזור ויוכיחם שוב ושוב בודאי שדבריו יעשו פירות בשקידה תמידית, ולכך אל תתמהו בני על חפצי תמיד להוכיח, ובאמונה אני אומר לכם, כי בכל ימי ושנותי עלי ארץ לא נבחר ולא היטיב ליבי שעה אחת אפס שעה זו שאני עומד להוכיח ולהשיב רבים מעון וגם לכם שעה זו היא נבחרת מכל ימיכם עלי ארץ, כי זה תכלית החיים וקיום גויתינו לשמוע בקול מוכיח. עכ"ד.ואדרבא, מי שאוהב את הרשעים באמת, זהו רק מי שמוכיחם ומזהירם לבל ירדו לשחת, ושלא תהיה אחריתם עדי אובד, וכמו שכתב ביערות דבש (ח"א דרוש י עמוד רסט הוצאת אבן ישראל), דעיקר אהבת הנפש היא האהבה הניצחית שמפריש את חבירו מדבר עבירה, ואם לא מפרישו ומוכיחו היש לך שונא גדול מזה שרואה את חברו טובע בנהר ואינו מוחה? זו שנאת חינם שהיתה בבית שני (יומא דף ט ע"ב), כי רבו העוברים ולא מיחו בידיהם. עכ"ד. חזינן מכל הני מילי, שחיוב התוכחה לא פסק לעולם, אלא שלכל היותר אין להחשיבם כאנשים ששמעו את התוכחה ומרדו בה.
♦
כז. האם יש לאהוב את הרשעים שבדורינו? והאם יש לכבד הורים חילוניים?
ואגב אורחא אבא אעירה, ממה שרצו להוכיח מדברי האהבת חסד הנ"ל דמצוה לאהוב את הרשעים וכמו שהב"ד החזו"א, יש להעיר מכמה מקומות שמצאנו חובה לשנוא את הרשעים גם בדורינו, וכמאמר דוד המלך ע"ה "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט: תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי" (תהילים קלט, כא-כב). וזה יצא ראשונה דברי הח"ח גופא בביאור הלכה (סימן א ד"ה ולא) שכתב דאותם האפיקורסים המתקוממים על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בעניני העיר ועי"ז יעבירו את העם מרצון ה' מצוה לשנאתם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל. עכ"ד. וכן כתב עוד בספרו אהבת ישראל (ריש פרק ד) שאיש הישראל שאינו מאמין בי"ג עיקרי הדת מצוה לשונאו. ע"כ. וכן מבואר בדברי החזו"א לעיל מיניה (יו"ד סימן א אות ו) דלאחר שהוכיחו לאותו תינוק שנשבה והשתדלו עימו כפי השיעור שהוא ראוי לשוב, אם נשאר ברשעו הרי הוא מזיד גמור ודינו כמומר. ושיעור ההשתדלות הוא לפי התבוננות הדיינים. עכ"ד. ועל כרחינו לומר שאין בזה דין כללי לאהוב את כל הרשעים או לשונאם, ובכל מקרה יש לדון לגופו.וכ"כ בשו"ת אדרת תפארת (ח"ד סימן סט). ובודאי מי שמחטיא את הרבים במזיד, כגון אלו הפורשים מדרכי החיים הם בכלל הרשעים שמצוה לשונאם, וביחוד שעושים כן ללא תועלת, ואדרבא מוציאים ממון כדי להחטיא את הרבים ואוי להם ואין לנשמתם, ואחריתם עדי אובד. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סימן לו אות ה) ליישב הסתירה בדברי הח"ח הנ"ל, דאלו המחטיאים את הרבים מצוה לשונאם. ע"ש דבריו. וע"ע בשו"ת אז נדברו (ח"ט סימן נה).
ובשו"ת יביע אומר (ח"ח חיו"ד סימן כא אות ט), מסיק גם כן דגם כשההורים ממשיכים בחילול שבת ושאר עבירות, צריכים הבנים לנהוג בהם כבוד, ושיתאהב שם שמים על ידיהם, אולי ישמעו וישובו. כי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אולם כל זה שייך כשההורים אינם מפריעים לבניהם שזכו להכיר את האמת ולשוב לצור מחצבתם, ומוקירים אותם על אומץ לבם ועוז רוחם. (או לכל הפחות שנשארים אדישים כלפיהם). אבל אם הם עויינים אותם על כך שחזרו בתשובה, וצוררים להם בגלל שנאתם לדת, הרי הם בכלל המינים והאפיקורסים שבודאי אין לכבדם, ומנעם ה' מכבוד. ואם אפשר עדיף שהבן יפרד לגמרי מהורים כאלה וידור בעיר אחרת. עכ"ד. ודון מיניה.
♦
כח. תוכחה בחשש סכנת גופו או ממונו, חיוב התוכחה לרב יותר משאר אנשים
וכמה הפליגו והרחיקו אותם המונעים את התוכחה מכלל העם שהביאו ראיה מתשובת מהר"י וויל (סימן קנז), שכתב דכיון שרבו פריצי עמינו המלעיגין ומלעיבין בתורה ובלומדיה ואינם שומעים למוכיחים, אם היינו מוחים בידם איכא למיחש לסכנה שהיו עומדים עלינו על גופינו ועל מאודינו. והא דאמר מי שיש בידו למחות ואינו מוחה וכו' היינו היכא דליכא סכנה. ופסק דבריו הרמ"א בהג"ה (יו"ד סימן קנז סעיף א וסימן שלד סעיף מח, וחו"מ סימן יב סעיף א). ועל דברים אלו סומכים סמיכה בכל כוחם לסלק מעליהם חיוב התוכחה. ולו חכמו ישכילו יבינו לאחריתם, מה יענו ביום דין שישאלם הבורא איך חששתם מחשש כל דהו שאין בו שום חשש אמיתי, ובחשש סכנה כבר כתב בספר החינוך (מצוה רלט) שכשהוא איש אלם ורשע ביותר ומתירא ממנו שלא יעמוד עליו ויהרגנו, שאינו חייב במצוה זו באיש כזה. וכתב במנחת חינוך (ס"ק ג), דהוא פשוט, דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש. הא קמן, שרק דבר שהוא בגדר סכנה שכזו יש להימנע. ואפילו בחשש של הפסד ממון כשימסרם למלכות, גם כן יש על מה לסמוך, כמפורש בסמ"ע (חו"מ סימן יב ס"ק ה), ומבואר בארוכה בשו"ת זכרון יהודה גרינוולד מסאטמר (חלק ב מהדו"ת סימן פח), ע"ש [והבט ושא עינך למ"ש בשו"ת חות יאיר (סימן קמא) להביא ראיה מפסחים (דף נג ע"א) שאמרו אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי, ולחד מ"ד הטעם שהיה תומך בתלמידי חכמים, ומשמע, דאפילו מניעת ריוח דת"ח כ"ש על גרם היזק ממונם רשאי למנוע מלנדותו. עכ"ד. ומ"מ אין ראיה שאין למחות בו במעשיו ולהמנע ממצוה דאוריתא דהוכח תוכיח, ופשוט]. וע"ע בספר חשוקי חמד עמ"ס סוכה (דף ב ע"ב). ומ"מ בסתמא, כל שלא הוחזק החשש סכנה, אין להתלות בזה שלא להוכיח את החוטאים, ולבטל מצות תוכחה.צא ולמד, ממה שזכר הרב פתחי תשובה (יו"ד סימן שלד ס"ק יט) עניין זה, וצדיק עתק דברי הרב בכור שור בחדושיו למסכת סוטה (דף מז ע"ב) שכתב דמזה דשו רבים וכהתירא דמי להם לחנוף לאשר לו שם ויד קצת אצל שום שררה, או שאר תקיפות, אף על גב דלא ברי היזיקא. על כן תפוג תורה, ובאמת טעות גמור הוא, דדברי מהרי"ו לא נאמרו כי אם בברי היזיקא, ואי לא תימא הכי בטלת "לא תגורו" מעיקרא דודאי לא נאמר "לא תגורו" (דברים א, יז) כי אם בדאיכא מקום לירא והאריך בזה. עכ"ד. והגם ששם זכר ממצות לא תגורו הנאמרת על בית דין (עיין סוטה דף מז ע"ב, וסנהדרין דף ו ע"ב), דון מיניה לכל חיוב התוכחה שלא נאמרו דברי מהרי"ו אלא בברי היזקא. וע"ע בשו"ת דברי יציב (ליקוטים והשמטות סימן קיב אות ה). ובשו"ת להורות נתן (ח"ה סימן סח אות יח).
ועינינו הרואות שעל כבוד עצמם לא חוששים, ופעמים ומוחים באותם האנשים אם פגעו בכבודם, ובעניני כבוד שמים ארי נעשה שועל, ולא תהיה כוהנת כפונדקית. וע"ע בשו"ת חות יאיר (סימן קמא) מ"ש תוכחה מגולה לרב שחשש מלמחות בעובר עבירה. ע"ש. וביחוד שחובת התוכחה מוטלת על הרב טפי משאר אינשי וכמו שהאריך בזה השד"ח (כרך ה באספ"ד מערכת ה' אות ב עמוד 317) ע"ש. וכ"כ בשו"ת כתב סופר (אבה"ע סימן מז), דמי שיושב על כסא הרבנות אין לו לחוש אלא על כבוד השם, ויוכיח גם למי שחושש שישנאהו וינקם ממנו [וע"ע במ"ש בתשובה באו"ח סימן נז]. וכיוצא בזה כתב בשו"ת מנחת אלעזר מונקאטש (ח"ג סימן עו) - דמה שיש מהנדזים להרהר אחרי רב העיר על פי מ"ש הרמ"א (שם) שנהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה, פשוט דזהו טענת הבל דזהו רק היינו אם הרב מתיירא מפני מסירות וכיוצא, אבל אם עמד במסירות נפש ועשה ונידה בודאי תבא עליו ברכה. ע"כ. אתה הראת לדעת שאין לסמוך על תשובת מהר"י וויל הנ"ל כדי לבטל מצות תוכחה, שבודאי אין זו כונת דברי קדשו. וע"ע במ"ש לעיל (סוף אות יג) דברי החות יאיר ומשם בארה.
♦
סיכום
המורם מכל האמור: חיוב מצות התוכחה לא בטל ולא יתבטל לעולם, וזאת התורה לא תהא מוחלפת. ומיהו על המוכיח את חבירו ללמוד כיצד מוכיחים כדי שתהא תועלת בתוכחתו, ובדרכים המבוארים בתשובה בס"ד. אמנם, אותם הכופרים הרשעים המפורסמים שלא מקבלים תוכחות, אין חיוב להוכיחם, וברוב הפעמים עדיף שלא להוכיחם, שדרכם כסל למו לעשות ליצנות ובזיון מדבר ה', והחכם עיניו בראשו שלא ליתן חרב ביד שונאנו לנגח את שומרי התורה והמצות.עוד יש לדעת, דכשיש חשש אמיתי שיזיקוהו לו או לממונו, לא מחוייב להוכיח. ומ"מ לרב הקהילה אין לחשוש לזה ויש לו להוכיח גם בכהאי גוונא ותבא עליו ברכה, ובלבד שאין בזה חשש סכנת נפשות. וצי"מ וימ"ן אמן. והנלע"ד כתבתי.
♦ ♦ ♦