אשדוד
בעניין שיעור מיל
מאמר תגובה
בירחון האוצר גליון נ"ג נדפס מאמר מעמיק ומקיף מאת הרה"ג ר' יוסף עובדיה שליט"א, אשר בו האריך והרחיב לברר שאין אף אחד מהראשונים הסובר ששיעור מיל הוא 18 דקות, ומסקנתו היא שאין לחוש כלל לשיטה זו אפילו לחומרא. והנה, גם אני הקטן עסקתי הרבה בסוגיא זו, ובעניי הגעתי למסקנא שונה לחלוטין. לכן אענה גם אני את חלקי על סדר דבריו כדרכה של תורה.♦
ביאור דברי החזו"א ששיעור מיל היה קבלה ביד התה"ד
בעמ' קל"ז הביא הרב הנ"ל את דעת התה"ד שנפסקה בשו"ע (או"ח תנ"ט) וברמ"א (או"ח רס"א) ששיעור מיל הוא "רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה", ואת דברי החזו"א שכתב שכיון שדרכו של התה"ד לקבוע הוראותיו ע"פ הראשונים ז"ל ודאי קבלה בידו שיעור מיל ע"פ הראשונים ז"ל שפירשו את הסוגיא כפי' הגר"א שהעשר פרסאות הן מזריחה לשקיעה. והאריך הרב הנ"ל להוכיח שא"א לומר שהתה"ד פירש כך את הסוגיא.אך תמיהני, שהרי ברור לכל רואה שלא עלה על דעת החזו"א שהתה"ד עצמו פירש את הסוגיא כפי' הגר"א, אלא כתב שהשיעור של 18 דקות היה קבלה ביד התה"ד מפי הראשונים, והתה"ד חשב ששיעור זה מתאים לפירש"י בסוגיא דפסחים, אך האמת היא ששיטה זו לא מתאימה עם פירש"י, והראשונים שהורו כן פירשו את הסוגיא שם כפי' הגר"א.
ואמנם נכון הדבר שהשערת החזו"א נראית מחודשת מאוד, כי לא מצאנו אף אחד מהראשונים שפירש כן, אך באמת אין זה רחוק כלל, כי יתכן ששיעור זה בא להם בקבלה מהקדמונים שהיו באשכנז בתקופת רש"י ורבותיו, שרובי תורתם וחיבוריהם הרבים עלו עמם למרום בגזירות תתנ"ו (ולקמן יבואר שנראה שבאותה תקופה סברו ששעות היום הן מהנץ עד השקיעה).
ומה שהחליט החזו"א ששיעור זה היה קבלה ביד התה"ד, ולא רצה לומר שהתה"ד חישב זאת לבדו ע"פ מה שחשב שבניסן ותשרי יש י"ב שעות שוות מעלות השחר עד צה"כ, נראה שסבר החזו"א שלא יתכן שהתה"ד היה מחליט כך מעצמו בלי לבדוק תחילה את המציאות. אמנם, היה אפשר לומר שהתה"ד הבין כך מדברי הירושלמי פ"ק דברכות שאם אומר את ליתן עביו של רקיע ללילה אין היום והלילה שוין וכו', אך כנראה סבר החזו"א שלא מסתבר שהתה"ד סמך להלכה על ראיה כזו בלי לברר תחילה את המציאות (והיה בעירו של התה"ד מגדל עם שעון שהשמיע צלצול בכל שעה, כמו שכתב הרב זלמן קורן בנספח ללקט יושר, כך שהיה בידו לברר את המציאות בנקל). ולכן החליט החזו"א שודאי שיעור זה היה קבלה בידו מפי הראשונים, ולכן לא חשש התה"ד לבדוק אחריו.
♦
לא יתכן שכוונת התה"ד לשעה גדולה
והנה בתחילה נטה הרב יוסף עובדיה לפרש כפי' השלום יהודה שכוונת התה"ד לשעה גדולה של 72 דקות, אך בהמשך דבריו נראה שהסכים להבנת הגר"א והחזו"א ועוד רבים, שהתה"ד חשב שביום בינוני יש מעה"ש עד צה"כ י"ב שעות שוות. ויש להוסיף שברור שאין מקום לפרש בתה"ד כפי' השלום יהודה, כי במקומות אחרים ברור שסתם "שעה" של התה"ד היא שעה שוה, שהרי בתה"ד סי' קכ"א כתב: "בשנת העיבור שהיום מאריך בגבולינו, שבסוף ארבע עדיין כמו ג' שעות עד חצות", וזה לא שייך כלל לפי שעות זמניות.וכן הוכיח בספר זמנים כהלכתם מדברי התה"ד סי' קס"ז שנשאל שם: "מרגלא בפומיה דאינשי, שצריך הבשר לשהות במלח שעה אחת, יש שום סמך או ראייה על זה?" ובתוך תשובתו שם כתב: "כמהלך מיל דהיינו חלק שלישית שעה פחות חלק ל' מן השעה", ובודאי שם כוונתו לאותה שעה שהזכיר השואל, שהיא השעה ש"בפומא דאינשי".
ומלבד זה כבר האריך לבאר הרב זלמן קורן שליט"א בנספח לשו"ת תשב"ץ מכון ירושלים ח"א, ובנספח ללקט יושר מהדורת מכון ירושלים, שמדברי התה"ד סי' א' וסי' קכ"א מבואר שלשיטתו המושג "שעות גדולות" לא קיים כלל, אלא שיטתו היא שכל השעות שבדברי חז"ל הן רק שעות שוות, וסבירא ליה שזמן ק"ש הוא עד ג' שעות מתחילת היום (כגון: אם הנץ ב6:40 סוף זמן ק"ש ב9:40, ואם הנץ ב5:40 סזק"ש ב8:40), וזמן תפילה הוא עד ד' שעות מתחילת היום, וזמן מנחה גדולה הוא חצי שעה שוה אחר חצות, וזמן מנחה קטנה הוא שעה ורבע שוה קודם הלילה, וכן מבואר מדברי האגור סי' שכ"ז. ואת השיטה המקובלת שכל שעה היא אחד מי"ב מהיום מזכיר התה"ד רק בדרך אגב בתור שיטה מחודשת שראה בתוס' בימי חרפו (וכן האריך בזה בספר "שעות שוות בהלכה" שער ג'). וממילא ברור שאין שום מקום לפרש שכוונת התה"ד ל"שעה גדולה", שהרי לשיטתו אין "שעה" כזו כלל.
ויש להוסיף שהתה"ד אינו יחיד בשיעור זה, כי כן כתב גם האגודה חולין פ"ח ששיעור מיל הוא "שליש שעה פחות חלק אחד משלשים בשעה", וכ"כ האיסור והיתר הארוך שער א' והגהות המנהגים דיני הגעלה ולישה, וכ"כ בשו"ת מהר"י ווייל סי' קצ"ג שמיל הוא "רביע שעה וחלק אחד מעשרים בשעה". וברור ופשוט כמ"ש החזו"א שכל מקום בפוסקים שלא מדברים על זמני היום כוונתם לשעה רגילה של 60 דקות, שהרי לא באו לסתום אלא לפרש (והחזו"א אף התבטא שהאומר שלא כיונו לשעה שוה "אומר על יום שהוא לילה ועל עץ שהוא אבן").
וכן כתב הרקח סי' רי"ז: "ומהלך לילה או יום י' פרסאות", וכן כתב בספרו סודי רזי סמוכים בשער מספר: "היום מהלך י' פרסאות וכן הלילה", הרי שסבר שמהלך י' פרסאות הוא 12 שעות שוות. וכל זה מחזק את השערת החזו"א ששיעור זה היה קבלה ביד חכמי אשכנז.
♦
הבנה חדשה בלשון התה"ד
והנה, כל זה כתבתי לפי הבנת הגר"א והחזו"א בדברי התה"ד, שחשב שי"ב שעות שוות ביום בינוני הן מעלות השחר עד צה"כ. אמנם מחברי זמנינו העירו על דבר נפלא שמצאנו בלשון התה"ד, שלפ"ז יתכן שהתה"ד ידע היטב שהי"ב שעות שוות הן מהנץ עד השקיעה, וכדלהלן:דהנה בתה"ד סי' קכ"א כתב: "בשנת העיבור שהיום מאריך בגבולינו, שבסוף ארבע עדיין כמו ג' שעות עד חצות, עד אימת שרי לאכול חמץ...", ומסקנת התה"ד שם היא ש"אין לאסור לעולם רק ב' שעות קודם חצות", ובלקט יושר עמ' ע"ח כתב: "זה התשובה מצאתי כתוב בקונט' בשם הגאון זצ"ל נראה לע"ד דמשמע קצת מן הספר, דהי' צריכ' ליזהר להפסיק באכילת חמץ בי"ד, בסוף ד' שעות מתחלת היום בעמוד השחר, אפילו בשנת העבור שהיום מאריך בגבולנו כי"ד שעות בימי ניסן. ולא מחשבי' ד' שעות הללו לעולם לשליש היום כמו שהוא. או נחשוב לעולם ב' שעות לפני חצי היום", ולכאורה מפורש בדבריו שהוא מונה את שעות היום מעלות השחר.
אמנם, כבר כתב הרב זלמן קורן שליט"א בנספח ללקט יושר הוצאת מכון ירושלים, שכאשר נדקדק בדבריו נראה שזה לא יתכן כלל, שהרי כתב "שבסוף ארבע עדיין כמו ג' שעות עד חצות", ובודאי אין כוונתו לשעות זמניות, כי הרי התה"ד ס"ל שמחשבין שעות שוות מתחילת היום, כנ"ל. וגם בלאו הכי לא שייך לומר שכוונתו לשעות זמניות, כי בהן תמיד יש שש שעות מעה"ש עד חצות (ואין לומר שכוונתו שאחר ד' שעות זמניות יש ג' שעות שוות עד חצות, כי אח"כ כתב שיש לאסור רק ב' שעות לפני חצות, והרי לא עדיף מכל שנה שאחר ד' שעות זמניות יש יותר מב' שעות שוות עד חצות. ואין לומר שכוונתו לומר שיש להפסיק קודם חצות כשיעור ב' שעות זמניות מעה"ש עד צה"כ של יום בינוני, כי דבר כזה ודאי היה לו לפרש באר היטב, ולא יתכן שיכתוב באותה תשובה שלשה סוגי שעות שונים בלי לפרש שיחתו), אלא ודאי שכוונתו לשעות שוות.
אמנם לפי זה דברי התה"ד תמוהים מאוד, דהרי בכל שנה אחר ארבע שעות מעלות השחר יש יותר מג' שעות שוות עד חצות. והנה בנוישטט - עירו של התה"ד - בערב פסח הארוך ביותר שיתכן, הנץ הוא בשעה 4:55 וחצות היום בשעה 11:58, הרי שאחר ד' שעות שוות מנה"ח היה שם כג' שעות עד חצות, א"כ פשוט שהתה"ד מנה את השעות לגבי חמץ מנה"ח עד השקיעה. ולכאורה אף שהדבר זר מאוד בעל כרחך צ"ל שהתה"ד קרא לנץ החמה "עלות השחר" ולשקיעה קרא "צאת הכוכבים".
ולפי זה לכאורה היה מקום לומר שגם מה שכתב התה"ד על שיעור מיל שהוא לפי יום בינוני מעלות השחר עד צה"כ כוונתו מהנץ עד השקיעה, ופירש את הסוגיא בפסחים כפי' הגר"א (ומש"כ בהגהת השערי דורא שחשבונו הוא ע"פ פירש"י בפסחים, היה אפשר לומר שתיבות אלו אינם מהתה"ד עצמו, כי יש שם הוספות מאחרים).
אמנם מודה אני שקשה לומר שהתה"ד פירש בסוגיא דפסחים פירוש חדש דלא כרש"י ולא הודיע לנו זאת, וגם עדיין מוזר מאוד לומר שקרא לעלות השחר נץ החמה וכו', ולכן שיטת התה"ד בענין זה עדיין עמומה וצריכה ליבון.
♦
דעת השו"ע והמג"א והמשנ"ב
וכן מה שכתב השו"ע בסי' תנ"ט ס"ב ששיעור מיל הוא רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה, ברור ופשוט שכוונתו לשעה שוה, ולפ"ז שיעור מיל הוא 18 דקות, וכמ"ש במשנ"ב ובבה"ל סי' תנ"ט, וכמו שהכריע החזו"א הנ"ל בתוקף עוז שאין כל מקום לפירוש אחר בדבריו.והרב יוסף עובדיה כתב שמדברי המג"א בסי' תנ"ט סק"ג מוכח שהוא פירש שכוונת השו"ע לשעה גדולה, שכתב שם: "הוי רביעית. ולאותם המחשבים מהנץ החמה עד שקיעתה הוי ב' חומשי שעה, וכ"כ מהרי"ל, עמ"ש סי' תמ"ג", משמע שלדעת השו"ע מחשבים את השעות מעלות השחר עד צה"כ. וכתב הרב הנ"ל שודאי ידע המג"א מה שכתב במנחת כהן שהמציאות היא שי"ב שעות שוות של יום בינוני הן מהנץ עד השקיעה, ועל כרחך שלדעתו כוונת השו"ע לשעה גדולה של יום בינוני, שהיא 75 דקות, ורביעית שעה ועוד חלק עשרים מהשעה הם 22.5 דקות, עכ"ד.
אך במחילה אין זה נכון כלל, שהרי המג"א כתב שלאותם המחשבים מהנץ עד השקיעה הוי ב' חומשי שעה, ולפי דרכו שהמג"א ידע שמהנץ עד השקיעה יש 12 שעות שוות נמצא שב' חומשי שעה לשיטתם הם 24 דקות ולא 22.5, והיה לו לומר ג' שמיניות שעה, וכמובן אין שום סיבה לומר שהמחשבים את השעות מהנץ עד השקיעה חולקים על השיעור של 22.5 דקות, דמה ענין זה לזה.
אלא פשוט שהמג"א אכן חשב שי"ב שעות שוות של יום בינוני הן מעה"ש עד צה"כ, כמו שנראה מפשט לשון התה"ד ומהירושלמי פ"ק דברכות (ולא שם לבו לדברי הלבוש והמנח"כ בענין זה), והבין אל נכון שכוונת השו"ע לשעות זמנית של יום בינוני (60 דקות) ושיעור מיל הוא 18 דקות, והמג"א אזיל לטעמיה בסי' פ"ט סק"ב שמעה"ש עד הנץ וכן מהשקיעה עד צה"כ יש ה' מילין שהם שעה ומחצה, ושני הנשפים יחד 180 דקות, ולפ"ז נמצא שהזמן שמהנץ עד השקיעה יש רק 540 דקות, וכל שעה זמנית היא רק 45 דקות (720-180=540÷12=45). נמצא שלפי המחשבים את השעות מהנץ עד השקיעה, כדי לומר ששיעור מיל הוא 18 דקות צריך לומר ששיעור מיל הוא ב' חומשי שעה (45÷5=9×2=18), וזה פשוט מאוד.
ולמדנו מדברי המג"א שהוא הבין שגם המהרי"ל מודה ששיעור מיל הוא 18 דקות, כמו שכתבו שאר גדולי אשכנז, ומה שכתב שהוא ב' חומשי שעה כוונתו לשעה קטנה של 45 דקות.
ואמנם זה נכון, שדברי המג"א לכאורה סותרים לגישתו הנחרצת של החזו"א שכל שעה שאינה קשורה לזמני היום היא שעה שוה של אחד מכ"ד ביממה, כי מדברי המג"א מבואר שהוא הבין שכולם צריכים להגדיר את שיעור מיל דוקא לפי שעה זמנית של יום בינוני. אכן, לענ"ד אין מדבריו שום סייעתא לגישתו של השלום יהודה שכוונת השו"ע ושאר פוסקים לשעה גדולה, שהרי גם המג"א מודה שסתם שעה שנזכרה בדברי הפוסקים היא אחד מכ"ד ביממה. אלא שלפי מה שחשב המג"א שי"ב שעות שוות ביום בינוני הן מעה"ש עד צה"כ, ממילא חשב שזו היא השעה הזמנית של יום בינוני, ולכן הוא חשב שכל הפוסקים שנקטו שעה זו דיברו לפי שעה זמנית וחישבו את השעות מעה"ש עד צה"כ (וחשב שגם מה ששעה זו רגילה בפי כל הוא משום שכך היא השעה הזמנית של יום בינוני), אך הלבוש וסייעתו שמחשבים את השעות הזמניות מהנץ עד השקיעה צריכים לנקוט שעות אחרות. אך אילו ידע המג"א שהי"ב שעות שוות הן מהנץ עד השקיעה ודאי גם הוא היה מפרש שסתם שעה שבדברי הפוסקים אינה שעה זמנית אלא שעה שוה של אחד מכ"ד ביממה, ורק לשיטת הלבוש שעה זו חופפת לשעה הזמנית.
ועתה ניגש לברר מי המה הגאונים והראשונים הסוברים כדעת התה"ד.
♦
בירור דעת רס"ג
הנה רס"ג בסידורו (עמ' כ"ט) כתב: "אן כאן ימכנה אן יצבר מקדאר מסיר פרסך, ומדתה סאעה וכמס מן אלזמן אלמעתדל", ותרגומו: "אם היה יכול להמתין כשיעור הליכת פרסה, היינו שעה וחומש מן הזמן הממוצע", וברור ש"הזמן הממוצע" הוא שעה בינונית, ואם כן מפורש בדבריו ששיעור פרסה הוא 72 דקות, וממילא שיעור מיל הוא 18 דקות, כדברי התה"ד וסייעתו. ובהכרח שרס"ג פירש את הסוגיא בפסחים צ"ד כפירוש הגר"א, שלמסקנת הסוגיא מהלך י' פרסאות ביום היינו מהנץ עד השקיעה.אמנם הרב יוסף עובדיה (בעמ' קמ"ג) כתב לפרש שכוונת רס"ג לשעה גדולה לפי השעות הזמניות שמעה"ש עד צה"כ, והוכיח זאת בזה"ל: "שאם תאמר שכוונתו לשעה שהיא אחד מכ"ד ביום, למה ליה למימר "מן הזמן הממוצע", שהיה לו לכתוב שעה וחומש סתם, ואנן ידעינן שהכוונה לשעה שוה. לכן צריך לפרש מה שכתב "מן הזמן הממוצע" כלומר יום ממוצע שהוא בימי ניסן, ולעולם י"ב השעות הן מעה"ש לצה"כ", עכ"ל.
אך פירוש זה אינו נכון כלל מכמה סיבות:
א. תמוה מאוד לומר שרס"ג ביאר את הזמן לפי שעה זמנית הלכתית של יום ממוצע, וכך סיבך את הקוראים כהוגן, שכדי לדעת את השיעור עליהם לחשב כמה הוא ארכו של יום ממוצע מעה"ש עד צה"כ, ואח"כ עליהם לחשב כמה היא שעה זמנית של יום זה, ואח"כ כמה היא שעה וחומש, ועל כן ברור שכוונתו לשעה הרגילה בפי כל.
ב. לדעתי ברור כשמש שלדעת רס"ג שעות היום הן מהזריחה עד השקיעה, וכן היתה דעת כל הגאונים בלי יוצא מן הכלל, ויש לזה ראיות רבות [אך כדי לברר זאת צריך מאמר בפני עצמו], וממילא אין שום מקום לפרש שכוונת רס"ג לשעות שמעה"ש עד צה"כ.
ועל כן ברור שכוונת הרס"ג במה שכתב "סאעה וכמס מן אלזמן אלמעתדל" היא לשעה מן השעות השוות, וכמו שהיה מקובל בכל הדורות לקרוא לשעה רגילה "שעה בינונית" או "שעת ההשוויה" או "שעה ישרה", ולאפוקי מהשעות הזמניות, שהן עיתים גדולות עיתים קטנות. וגם הרמב"ם בפהמ"ש ריש ברכות קרא לשעות השוות "סעאעאת אלאעתדאל", וכוונתו לשעות השוות, כמ"ש בשו"ת מהר"י פראג'י סי' מ"ז, וכפי שתרגמו לנכון בתרגומים החדשים (אמנם איני יודע לשון ערבית, אך לפי מה שראיתי בתרגומים גם "אלמעתדל" וגם "אלאעתדאל" תרגומם הוא "ממוצע" "ממוזג" "מאוזן" וכדו').
♦
בירור דעת הראב"ד
בעמ' קמ"ד הביא הרב הנ"ל את ראיית האורות חיים מדברי הראב"ד שהובא ברא"ש מו"ק פ"ג שכתב: "ולמחר שדר ליה שליחא ומודעי ליה ומטי שליחא התם סמוך למנחה". וכוונתוהיא שיבא ממרחק י' פרסאות, הרי שהיום יותר ארוך מי' פרסאות, דאם לא כן איך יכול להגיע סמוך למנחה. והרב הכותב דחה שהראב"ד סובר כשיטת ר"ת, ומה שכתב סמוך למנחה היינו סוף זמן מנחה, שהוא ד' מילין אחר השקיעה, עכ"ד.אך במחילה ביאור זה אינו נכון כלל, כי בכל מקום במשנה ובגמרא ובפוסקים "סמוך למנחה" היינו לפני תחילת זמן המנחה (או מנחה גדולה או מנחה קטנה). ועוד, דגם לפי ביאורו עדיין קשה איך יכול השליח להגיע סמוך למנחה של ר"ת, והא לפי דעת הראשונים מהלך י' פרסאות הוא מעה"ש עד צה"כ של ר"ת, א"כ השליח יגיע אחרי צה"כ. וגם עיקר מה שהחליט שהראב"ד סובר כר"ת לענ"ד אין זה נכון כלל (למרות שכמה חכמים כתבו כן), אך לא אאריך בזה כאן כדי לא לסטות מהענין יותר מדאי.
ועל כן ברור מדברי הראב"ד כדעת הגר"א והחזו"א שמהלך י' פרסאות ביום הוא רק מהנץ עד השקיעה, אך היום ההלכתי ארוך יותר. וממילא אם יצא השליח בעלות השחר הוא יהיה יכול להגיע לשם סמוך למנחה (אפשר דס"ל דעה"ש ה' מיל לפני הנץ, דהיינו שעה וחצי, וממילא יוכל להגיע שעה וחצי לפני השקיעה, שהוא סמוך למנחה קטנה), נמצא דגם הראב"ד ס"ל כדעת התה"ד בשיעור מיל.
♦
בירור דעת הרמב"ם בפיהמ"ש ריש ברכות
המקור המפורסם ביותר לשיטת התה"ד הוא מה שכתב רבינו הרמב"ם בפיהמ"ש ריש ברכות שעלות השחר הוא שעה וחומש (72 דקות) לפני הנץ. והביאור הפשוט והמקובל הוא שהרמב"ם כתב כן על פי מסקנת הגמ' בפסחים שמעה"ש עד הנץ יש ד' מילין, וסבר ששיעור מיל הוא 18 דקות, וא"כ ד' מילין הם 72 דקות.והרב יוסף עובדיה נ"י דחה ראיה זו (בעמ' קמה-קמו), שהרמב"ם שם כתב עוד: "וטעם זה קרבת אור השמש מן הקיטורים העבים העולים מן הארץ תמיד אשר די עלותם מן הארץ אחד וחמישים מיל כמו שהתבאר בחכמת הלמודים", וכתבו החכמים ט. כץ וי. ג. וייס בירחון מוריה טבת תשנ"ו עמ' ז' שמקור דבריו הוא ב"ספר הנשפים" ושם מבואר שחשבון זה מתאים רק לקו המשוה, ששם בעלות השחר השמש נמצאת 19 מעלות מתחת האופק, וכ"כ הגר"א בסי' רס"א שדברי הרמב"ם שם נאמרו על הקו השוה. וממילא אין מדברי הרמב"ם שום ראיה לשיעור מיל, כי מה שכתוב בגמרא שמעה"ש עד צה"כ ד' מילין הוא לפי אופק א"י, ומש"כ הרמב"ם שעה וחומש הוא לפי הקו המשוה, שם הוא פחות מד' מיל, עכ"ד.
והנה, מדבריו משתמע כאילו בספר הנשפים כתוב בפירוש או ברמז שעלות השחר בקו המשוה הוא שעה וחומש לפני הנץ, וזהו מקור דברי הרמב"ם. אכן אין הדבר כך כלל, כי שם כתוב רק שעלות השחר בקו המשוה הוא בזמן שהשמש 19 מעלות מתחת האופק, וכבר עמדו כותבי המאמר שם על כך שאין זה מתאים כלל עם מה שכתב הרמב"ם שהשיעור הוא שעה וחומש, כי ידוע שבקו המשוה מהלכת השמש כל מעלה ב4 דקות (לפי החשבון של 360 מעלות ב24 שעות), ואם כן הזמן שבו השמש 19 מעלות מתחת האופק הוא שעה ו16 דקות לפני הנץ, ולא שעה וחומש (ואין לומר שכוונת הרמב"ם שהוא קרוב לשעה וחומש ולא דק, דא"כ היה לו לכתוב שעה ורבע, שהוא הרבה יותר קרוב לשיעור המדוייק).
וכותבי המאמר כתבו ליישב את דברי הרמב"ם בזה"ל: "את ההפרש הקטן ניתן להסביר בהנחה שעלות השמש בדברי הרמב"ם היא בזמן בו נראית לעינים נקודת השמש הראשונה כשהיא מגיעה לגובה האופק, בעוד שחשבונו של אבו מעאד מבוסס על הזמן בו מגיע מרכז השמש לגובה האופק, בנוסף להפרש בזוית בין מרכז השמש לקצה יש גם הבדל בין זמן ההראות הממשית של השמש אליה מתכוין הרמב"ם לבין הזמן המחושב ללא התחשבות בשבירת קרני השמש הגורמת לכך שאנו רואים את השמש יותר מוקדם", עכ"ל.
אמנם איני מומחה באסטרונומיה, אך לפי מראה עיני נראה שלפום חורפייהו החליפו בין עלות השחר לנץ החמה, כי בזמן עלות השחר השמש כלל לא התקרבה אל האופק ולא רואים אותה כלל, והמדובר כאן הוא רק על ראיית אור השמש החוזר אלינו מ"הקיטורים העבים העולים מן הארץ". אכן, לכאורה היה אפשר ליישב ע"פ דרכם באופן אחר, שבספר הנשפים דיבר על הרגע הראשון שבו מופיע אור קלוש בקצה המזרח, אך לענין הלכה לא די בנצנוץ מועט זה כדי שיהיה עלות השחר, אלא צריך שיהיה ניכר האור בבירור, ולכן כתב הרמב"ם שעלות השחר הוא שעה וחומש לפני הנץ.
אכן מכיון שנתברר לנו שהשיעור של שעה וחומש לא לקוח מספר הנשפים כלל, וגם אינו ענין אסטרונומי אלא אלא ענין הלכתי טהור, שוב אין שום טעם וריח לפרש שהרמב"ם כתב את השיעור הזה לפי הקו המשוה, שהרי כל ישראל דרים במרחק גדול מן הקו המשוה, ולשם מה הוצרך הרמב"ם לבאר לנו מתי סוף זמן ק"ש של הלילה בקו המשוה, ומהיכא תיתי לומר כן, אלא ודאי שהרמב"ם כתב את זמן עלות השחר לפי אופק א"י שבו נכתבה המשנה.
וכמובן אין לזה כל קשר עם מה שכתב הגר"א בסי' רס"א שדברי הרמב"ם והאבן עזרא הם על הקו השוה, כי לשונו שם הוא: "ובזה מתורץ שלא תוכחש מ"ש הרמב"ם ואבן עזרא ששיעור הנשף הוא כ' מעלות שיעור שעה ושליש ולפי דעת הגמרא הוא שעה ומחצה... אבל שיעור הרמב"ם ואבן עזרא על קו השוה ודברי הגמרא על אופקם", הרי להדיא שהגר"א לא כתב כן על השיעור של שעה וחומש, אלא על השיעור של שעה ושליש העולה מדברי הרמב"ם.
והגר"א כתב כן על פי מה שכתב היש"ר מקנדיא בספר אילים ח"ד (גבורות ה') סוף מדרגה ל"ב: "וידעתי שאלצין הערבי בספר הנשפים ורמב"ם בפירוש משנה א' בברכות יחשבו הגובה הזה נ"ב מיל נראה שחשבו שהנשף יתחיל אפילו שנרחק השמש מהאופק 19 או 20 מעלות", והשיעור של 20 מעלות הוא אכן מתאים רק לקו המשוה.
ולפ"ז נמצא עוד, שהגר"א לא כתב מעולם שהרמב"ם עצמו בריש ברכות דיבר רק על הקו המשוה, כי מה שכתב הרמב"ם על גובה הקיטורים הוא נכון בכל העולם, כי גובה הקיטורים שוה בכל מקום, אלא כוונת הגר"א היא שמה שעולה מדברי הרמב"ם ע"פ החשבון שעלות השחר הוא שעה ושליש לפני הנץ, זהו רק בקו המשוה, אך באמת דברי הרמב"ם עצמם נכונים על כל מקום.
וכן מוכרח מדברי הגר"א עצמו בסי' תנ"ט שהשיעור של שעה וחומש אינו לפי הקו המשוה, שהרי שם כתב בארוכה שהרמב"ם בפיהמ"ש בברכות סותר למה שכתב בפיהמ"ש בפסחים ובחיבורו הלכות קרבן פסח פ"ה בשיעור מיל, והאריך להקשות עליו, ולבסוף יישב את דבריו על פי פירושו החדש בגמרא בפסחים. ולא עלה על דעתו כלל שהרמב"ם דיבר רק לפי הקו המשוה, ובהכרח שמה שכתב בסי' רס"א שהרמב"ם דיבר על הקו השוה כוונתו כמו שנתבאר (והמגיה לאמרי נועם ריש ברכות נתקשה מאוד בזה, וכתב שאולי מה שכתוב בסי' רס"א הרמב"ם הוא ט"ס, אך להמבואר ניחא שפיר).
והיוצא לנו מכל זה הוא שברור ופשוט שדברי הרמב"ם בפיהמ"ש ריש ברכות נאמרו לפי אופק א"י. וממה שכתב שמעלות השחר עד הנץ יש שעה וחומש, מבואר באר היטב דס"ל כדעת התה"ד ששיעור מיל הוא 18 דקות. אמנם אח"כ חזר בו הרמב"ם בפירושו לפסחים ובחיבורו בהלכות קרבן פסח, אך מ"מ שיטת הרמב"ם בצעירותו היא גם כן תורה שלימה, והיא ראיה גדולה שיש מקום גדול לפרש כן.
וגם ידוע מה שכתב הרמב"ם בתשובה (תשובות הרמב"ם בלאו סי' רי"ז) שיש דברים שכתב בפירוש המשניות שנמשך בהם אחר דעתו של גאון מן הגאונים, ואחר כך נתברר לו שהיא טעות. ואם כן נראה שגם דבר זה לקח הרמב"ם מגאונים שקדמוהו אשר פירשו את הסוגיא דפסחים כפי' הגר"א, אך אח"כ חזר בו מחמת הסוגיא דפסחים שפירש אותה כפי' הר"ח ורש"י[2].
אמנם צ"ע, שהרי ידוע שבמהדורה בתרא של פיהמ"ש הגיה הרמב"ם את המקומות שחזר בו, ולמה לא תיקן את דבריו בפיהמ"ש בברכות הנ"ל. אך כמדומה שמצאנו עוד כמה דברים שחזר בו ולא תיקן, כיון שהיה טרוד מאוד והיה קשה לו לתקן כל מילה בכל מקום.
♦
פירוש הגר"א בסוגיא דפסחים
הנה בביאור הגר"א סי' תנ"ט נתקשה בדברי הרמב"ם הנ"ל שבגמרא בפסחים מבואר שמהלך י' פרסאות הוא מעה"ש עד צה"כ, ובזמן זה יש הרבה יותר מ720 דקות, וא"כ ד' מיל, שהם עשירית היום, הם הרבה יותר מ72 דקות. ובתחילה כתב הגר"א מכח זה שבאמת שיעור מיל הוא 22.5 דקות, ודלא כהשו"ע והרמ"א, אמנם בסוף דבריו כתב ליישב את שיטת הרמב"ם, שהרמב"ם פירש את מסקנת הסוגיא דפסחים צ"ד דלא כרש"י. ולפי פירושו, מסקנת הגמרא היא ששיעור מהלך י' פרסאות ביום הוא רק מהזריחה עד השקיעה, וכתב דפירוש זה מדוקדק היטב בלשון הגמרא שם, ודבריו מבוארים יותר בשנות אליהו ברכות פ"א מ"א.והנה, מדברי מחברים רבים שעסקו בענין זה נראה שהם לא הבינו את דברי הגר"א בענין זה כראוי, או שהבינו אותם רק בצורה מעורפלת, ולכן התייחסו לדבריו בשויון נפש וקרירות יתירה, כאילו הגר"א כתב כאן איזה 'מהלך מחודש' או 'פירוש דחוק' כדי ליישב את שיטת הרמב"ם. ומדברי כמה מחברים נראה שגם לא הבינו כלל את ראיית הגר"א מהירושלמי, בעוד שלאמיתו של דבר כל דברי הגר"א בענין זה מוכרחים וברורים ומאירים כשמש בצהרים, ומי שעומד עליהם כראוי קשה לו מאוד להבין שיש צד אחר.
ומי לנו גדול בהבנת עומק הפשט ממרן החזו"א, אשר האריך לבאר את פירוש הגר"א הלז במכתבו אל הגר"א פלצ'ינסקי (מח"ס שלום יהודה) שנדפס בספר חזו"א שו"ת וחידושים סי' כ"ז (וקטעים ממנו נדפסו בקובץ אגרות חזו"א ח"ג סי' קע"ח), ולפני שפירט את הקשיים החמורים שיש בלשון הגמ' לפי פירוש רש"י כתב: "קנאתי להאמת... כמה מן הקושי הוא לשון הגמ' פסחים צ"ד". ואחרי שביאר את פירוש הגר"א יצא מגדרו וכתב: "וכל המעיין מלא חדות גיל מאור האמת אשר בפירוש הזה ואשר אינו נותן מקום לנטות ממנו ולא די בזה אלא שהדבר מפורש בירושלמי...". ובהמשך דבריו התבטא על פירוש זה בלשון נשגבה וטמירה שלא נמצא דוגמתה: "וביום שגילה הגר"א את הדבר הכריזו ברקיע הזהרו באליהו ובתורתו שגילה רז זה לבני ישראל".
ועל כן אמרתי להרחיב את הדיבור מעט בביאור דברי הגר"א הללו.
וראשית נציע את דברי הסוגיא בקצרה:
בתחילת הסוגיא (פסחים צ"ג ע"ב) הובאו דברי עולא שאמר "מן המודיעים לירושלים חמשה עשר מילין הויא", וביארה הגמרא את טעמו: "סבר לה כי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כמה מהלך אדם ביום עשרה פרסאות, מעלות השחר ועד הנץ החמה חמשת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים חמשת מילין, פשו לה תלתין, חמיסר מצפרא לפלגא דיומא, וחמיסר מפלגא דיומא לאורתא". ובהמשך הסוגיא (שם צ"ד ע"א) הובאו דברי רבא שאמר "שיתא אלפי פרסי הוי עלמא, וסומכא דרקיעא אלפא פרסי", וביארה הגמרא שמה שאמר שאורך העולם 6000 פרסאות הוא "גמרא", דהיינו שכך קיבל מרבותיו, אך מה שאמר שעובי הרקיע אלף פרסאות טעמו הוא: "סבר לה כי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כמה מהלך אדם בינוני ביום י' פרסאות, מעלות השחר ועד הנץ החמה ה' מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ה' מילין, נמצא עביו של רקיע אחד מששה ביום", דהיינו שלפי החשבון נמצא שהזמן שמעה"ש עד הנץ הוא שישית מאורך היום (מהנץ עד השקיעה), נמצא שעובי הרקיע הוא שישית מאורך העולם.
ואחר כך דחתה הגמרא את דברי עולא ורבא מכח ברייתא מפורשת: "מיתיבי רבי יהודה אומר עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום, תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות, ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין, נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום, תיובתא דרבא, תיובתא דעולא, תיובתא". וממשיכה הגמרא "לימא תהוי תיובתא דר' יוחנן", דהיינו האם ברייתא זו סותרת גם את דברי ר' יוחנן. ומשיבה הגמרא: "אמר לך ר' יוחנן, אנא ביממא הוא דאמרי, ורבנן הוא דקא טעו דקא חשבן דקדמא וחשוכא" [וברוב כתבי היד הגירסא: "אנא דיממא הוא דאמרי"]. ופירש רש"י (ד"ה כי אמינא): "אני כללתי של כל היום מעלות היום עד צאת הכוכבים עשרה פרסאות ולא פירשתי כמה קודם הנץ החמה ואחר שקיעתה, ורבנן עולא ורבא שפירשו הדבר טעו בקדמא וחשוכא, שרוב בני אדם מהלכין חמשה מילין קודם הנץ החמה ע"י שמשכימין קודם עלות השחר וכן אחר שקיעתה על ידי שמחשכין ליכנס אחר צאת הכוכבים".
והקשה הגר"א על פירוש רש"י כמה קושיות (חלקן כתובים רק בשנו"א):
א. כשאמר רבא בתחילה "נמצא עביו של רקיע אחד מששה ביום" כוונתו היתה שהוא אחד מששה מהזמן שמהנץ עד השקיעה (היום האסטרונומי), ואילו כאן לפי פירוש רש"י נמצא שמה שאמר ר' יהודה בברייתא "עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום", כוונתו שהוא אחד מעשרה מהזמן שמעלות השחר עד צה"כ (היום ההלכתי), והוא דוחק גדול.
ב. לפי רש"י דחוק מאוד הלשון "אנא ביממא הוא דאמרי", דמפשט הלשון משמע כאילו לפי עולא ורבא ר' יוחנן לא דיבר על היום, וזה ודאי אינו. ולכן דחק רש"י לפרש שאמרתי רק כמה מהלך אדם במשך כל היום, והוא דוחק גדול, דלפ"ז היה לגמרא לומר "אנא שיעורא דכולי יממא הוא דאמרי".
ג. לפי רש"י לא מובן כלל הלשון "דקא חשבן דקדמא וחשוכא", כי לפירש"י הטעות של עולא ורבא אינה מה שהחשיבו את הקדמא וחשוכא, אלא שטעו בשיעור אורך הקדמא וחשוכא, והוה ליה למימר "דטעו בשיעורא דקדמא וחשוכא", אך הלשון "דקא חשבן" משמע דהטעות היתה עצם זה שכללו בחשבון י' פרסאות את הקדמא וחשוכא.
ד. לא מובן כלל מה כל האריכות, היה די לומר בפשטות שר' יוחנן לא אמר כלל כמה יש מעלות השחר עד הנץ.
[והחזו"א במכתבו הנ"ל הוסיף עוד קושיא, שהלשון "אמר לך ר' יוחנן" שייך רק במקום שיש שני צדדים לפרש את דבריו, שאומר כוונתי לא היתה כך אלא כך, אך כאן לא מבאר שום כוונה אלא מכחיש לגמרי מה שאמרו בשמו].
ולכן פירש הגר"א, שבאמת גם מה שאמר ר' יהודה בברייתא "עביו של רקיע אחד מעשרה ביום" כוונתו שהוא אחד מעשרה מהזמן שמהזריחה עד השקיעה (היום האסטרונומי), שזמן זה בלבד הוא שיעור מהלך ארבעים מיל, ועובי הרקיע הוא ד' מיל. והגמרא כאן הקשתה על עולא ורבא שתי קושיות: א. הם אמרו שמעלות השחר עד הנץ ה' מילין, ואילו ר' יהודה בברייתא אמר שהם רק ד' מילין. ב. עולא ורבא הבינו שמהלך אדם ביום עשר פרסאות היינו מעלות השחר עד צאת הכוכבים, אך בדברי ר' יהודה בברייתא מבואר ששיעור זה הוא רק מהזריחה עד השקיעה.
ולפ"ז לשון הגמרא מכוון ומדוקדק היטב בפשטות גמורה, והפירוש הוא כדלהלן:
אמר לך ר' יוחנן אנא ביממא הוא דאמרי. אומר לך ר' יוחנן: מה שאמרתי שמהלך אדם ביום עשר פרסאות, כוונתי היתה רק על היום שמהזריחה ועד השקיעה (שאז הוא עיקר היום, אך הזמן שלפני כן נקרא גם "לילה" וגם "יום" כמבואר בברכות ח' ע"ב וט' ע"א, ע"ש). ורבנן עולא ורבא הוא דקא טעו דקא חשבן דקדמא וחשוכא. שהם טעו וחשבו שדיברתי על היום ההלכתי שמעלות השחר עד צה"כ, ולכן כללו בתוך השיעור הזה גם את זמן הנשף של הבוקר ושל הערב.
ויש להעיר שגירסת רש"י היא: "כי אמינא אנא ביממא אמרי", וכעין זה היא גירסת כת"י מינכן: "א"ר יוחנן כי קאמינא אנא דיממא אמרי". ולשון זו משמע להדיא כפי' הגר"א שר' יוחנן בא לפרש את כוונת דבריו הקודמים, ולא שמכחיש את מה שאמרו בשמו.
♦
ביאור ראיית הגר"א מהירושלמי
והביא הגר"א ראיה אלימתא לפירוש זה מדברי הירושלמי ריש ברכות, שהגירסא שם לפנינו היא: "דתני בשם ר' יודה עוביו של רקיע מהלך חמשים שנה, אדם בינוני מהלך ארבעים מיל ביום, עד שהחמה נוסרת ברקיע מהלך חמשים שנה אדם מהלך ארבעת מיל, נמצאת אומר שעוביו של רקיע אחד מעשרה ביום" (והגר"א העתיק את הירושלמי עם תוספת קטנה לפי גירסתו, וז"ל: "דתני בשם ר' יהודה עוביו של רקיע מהלך נ' שנה אדם בינוני מהלך ד' מילין, החמה מהלכת ת"ק שנה, עד שהחמה מנסרת ברקיע מהלך נ' שנה אדם מהלך ד' מילין, נמצאת אומר שעוביו של רקיע אחד מעשרה ביום" כו', אך יש להדגיש שראיית הגר"א היא גם לפי הנוסח בירושלמי שלפנינו, כמבואר לכל מעיין, וכמה מחברים טעו בזה), הרי להדיא שהד' מיל שמעה"ש עד הנץ הם מלבד הי' פרסאות שאדם מהלך ביום.וביאור ראיית הגר"א הוא, שבירושלמי כתוב שמעה"ש עד הנץ הולכת השמש רק שיעור נ' שנה, ועל זה אמר הירושלמי שעוביו של רקיע הוא אחד מעשרה ביום, והנה ידוע בדברי חז"ל שמהלך הארץ הוא ת"ק שנה, ואם כן מהזריחה עד השקיעה הולכת השמש שיעור ת"ק שנה, ואם נוסיף על זה את שיעור עובי הרקיע של הבוקר והערב נמצא שמעה"ש עד צה"כ הולכת השמש מהלך ת"ר שנה. ואם כן תמוה איך אמר הירושלמי שעובי הרקיע הוא אחד מעשרה ביום, הלא לפי החשבון הוא אחד מי"ב ביום? אלא על כרחך דמה שאמרו שעובי הרקיע הוא אחד מעשרה ביום הכוונה בזה היא רק לזמן שמהזריחה עד השקיעה, שהוא ת"ק שנה ועובי הרקיע נ' שנה. ולפ"ז כיון שהזמן שהשמש בעובי הרקיע הוא שיעור הילוך ד' מיל, ממילא נמצא שמהזריחה עד השקיעה הוא שיעור הילוך מ' מיל, שהם י' פרסאות.
ולפ"ז ברור שמה שאמר ר' יהודה בירושלמי "עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום", כוונתו שהוא אחד מעשרה מהיום האסטרונומי שמזריחה עד השקיעה, וא"כ ודאי דזו היא ג"כ הכוונה במה שאמר ר' יהודה עצמו לשון זו ממש בבבלי בברייתא דפסחים הנ"ל.
ובמאמרו של הרב יוסף עובדיה בעמ' קמ"ה כתב בשם האיש מצליח לדחות את ראיית הגר"א, שיש לפרש שמה שכתוב בירושלמי שהחמה מהלכת מהלך ת"ק שנה היינו מעה"ש עד צה"כ, וכתב שכן פי' בספר ברית שלום. אכן, במחילת כבוד קדושת תורתם דבריהם תמוהים מאוד, כי בהרבה מקומות בחז"ל מבואר שמהלך הארץ ת"ק שנה, שהרי בחגיגה י"ג ע"א מבואר שמן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ובתמיד ל"א ע"ב ול"ב ע"א מבואר שהמרחק שבין הארץ לשמים שוה למרחק שמן המזרח למערב, דאמרינן שם: "עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב אמר להן מן השמים לארץ רחוק או ממזרח למערב אמרו לו ממזרח למערב... וחכמים אומרים זה וזה כאחד שוין שנאמר כגבוה שמים על הארץ [וגו'] כרחוק מזרח ממערב ואי חד מינייהו נפיש נכתוב תרווייהו כי ההוא דנפיש" (ועיין תוס' פסחים צ"ד ע"א ד"ה כל הישוב). וכן מבואר בחגיגה י"ב ע"א, דאמרינן שם: "דאמר רבי אלעזר אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע שנאמר למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ... אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה שנאמר למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים... אי הכי קשו קראי אהדדי, אידי ואידי חד שיעורא הוא". וכן כתוב בתחילת הברייתא דשמואל הקטן: "כרחוק מזרח ממערב כגבוה שמים מעל הארץ". הרי לנו מכל זה שאורך הארץ שוה למרחק השמים מן הארץ, שהוא ת"ק שנה.
וכן כתב הרשב"ם ב"ב ע"ד ע"א ד"ה היכא דנשקי: "ולאו היינו סוף העולם דהא מהלך חמש מאות שנים הוי", וכן כתבו התוס' בחגיגה שם: "מסוף העולם ועד סופו. מהלך ת"ק שנה", וכ"כ בתוס' הרשב"א משאנץ פסחים צ"ד ע"א ד"ה כל הישוב: "מיהו קשה לרבי מהא דאמר לקמן מן הארץ ועד לרקיע מהלך ת"ק שנה וזו היא המדה שמקצה השמים ועד קצה השמים כדמוכח בפ' אין דורשין (חגיגה יב.) ובשילהי אחד דיני ממונות (סנהדרין לח:) ובשלהי מסכת תמיד (לב.) דממזרח למערב כמו מן השמים לארץ", וכ"כ התוס' נזיר ז' ע"א ד"ה ואמאי ושם ע"ב ד"ה ולהוי, ועוד. ועל פי שיעור זה יסד הקליר ביוצר לפרשת שקלים "זה העולם בשליש יושב במאה ושישים ושש ועוד מתחשב", כי שליש מחמש מאות הוא 166.6666666666667. ודוחק גדול לומר שהירושלמי חולק על כל זה.
וכיון שמהלך הארץ ת"ק שנה ממילא ברור שהזמן שמהזריחה עד השקיעה הוא ת"ק שנה, שאז השמש מהלכת על הארץ, מה שאין כן בעת הנשפים, שאז אין השמש מהלכת על הארץ כלל.
וכבר רמז לכל זה בקצרה בחזו"א או"ח סי' י"ג ס"ק א', ובמכתב הנ"ל האריך בזה יותר.
וראיה זו היתה כ"כ ברורה בעיני החזו"א עד שהחליט בוודאות שדברי הירושלמי נעלמו מעיניהם של רש"י ושאר הראשונים שלא פירשו כך, ואילו היו רואים את הירושלמי ודאי היו גם הם מפרשים את הסוגיא כפירוש הגר"א.
וז"ל החזו"א: "ופירוש זה מוכרע מהירושלמי, דהרי אין לנו שום הכרח לומר דגמרא דידן פליגא אירושלמי, ואדרבה לשון הסוגיא מורה ומאירה על פי הירושלמי ודאי הכי נקטינן, [והירושלמי לא היה בידי הראשונים ז"ל בקביעות מפני העניות שלא היו כתבי היד מצויים הרבה ומפני שאר סיבות] ואילו ראו רבותינו את הירושלמי היו מפרשים כן את הסוגיא". ועוד כתב שם (במכתב ב'): "אחרי שדברי ר' יהודה שהובא בגמ' פסחים צ"ד א' מבוארין בירושלמי דעשרה פרסאות הן מנץ החמה עד שקיעת החמה ואין שום רמז מגמרא דידן דפליגא דבפשיטות מתפרשת הסוגיא כפי המבואר בירושלמי, ההיא דירושלמי מכרעת אף נגד הר"מ, אלא שבזמנינו אין מי שיכול לומר שדברי הר"מ הם נגד הירושלמי, אבל אם אפשר לפתור את המסופק ע"פ הירושלמי זו הכרעה קיימת אף לדידן, וכש"כ אם הדבר יצא מפי הגר"א שהוא כאחד מן הראשונים אשר ניתן לו רשות לחלוק על הראשונים".
והרב יוסף עובדיה טען כנגד זה שהראשונים העתיקו קטעים מהירושלמי דברכות, הרי שהירושלמי היה למראה עיניהם ואעפ"כ לא פירשו כפירוש הגר"א. אך נראה שאין זו טענה כלל, כי ידוע שהירושלמי לא היה נפוץ בזמן הראשונים ולא עסקו בו בקביעות, ובהרבה מקומות בראשונים נראה בעליל שלא ראו את דברי הירושלמי בסוגיא שעסקו בה. ואם העתיקו ממנו כמה קטעים אין זה ראיה שלמדו את כולו, וכי כל מי שמעתיק קטע מאיזה מדרש בהכרח שלמד את כולו מראשו ועד סופו?
♦
נראה שהגר"א נוקט להלכה כפירוש זה
ויש לציין שבחילופי גירסאות סנהדרין מ"א כתב שהגר"א לא כתב את כל הדברים שם יחד, אלא בצעירותו כתב רק את החלק הראשון, שבו נקט ששיעור מיל הוא 22.5 דקות ודחה את דברי הרמב"ם, ואת החלק השני (מ"אלא העיקר נראה" עד הסוף) כתב הגר"א בזקנותו, שאז חידש את פירושו הנפלא בסוגיא דפסחים, ועל פי זה יישב את שיטת הרמב"ם הנ"ל ששיעור מיל הוא 18 דקות.ומדברי החל"ג שם משמע שחשב ההמשך אינו לשון הגר"א כלל, אלא המעתיק הוסיף את הדברים ע"פ דברי הגר"א בשנו"א פ"א דברכות (שנכתב ע"י תלמידיו). אמנם לענ"ד ברור שהחלק השני הוא ג"כ לשון הזהב של הגר"א בעצמו, כי הוא ממש בסגנונו המובהק והמיוחד של הגר"א בכל כתביו. אמנם, נכון שלשונו של השנות אליהו דומה קצת ללשון של ביאור הגר"א כאן, אך אין זו ראיה שהדברים שכאן לקוחים משם, אלא נראה לענ"ד להיפך, שעורך השנות אליהו לקח את עיקרי לשונו מדברי הגר"א כאן.
ואיך שיהיה, נראה ברור מראיותיו הרבות של הגר"א לפירוש זה שלא כתב כן רק כדי ליישב את שיטת הרמב"ם, אלא כך היא דעתו אליבא דאמת שזה הוא הפירוש האמיתי הברור והנהיר. ולפ"ז מסקנת הגר"א לדינא ברורה כדעת התה"ד והשו"ע והרמ"א ששיעור מיל הוא 18 דקות, וכמו שכתב החזו"א.
ונראה עוד ראיה ברורה שכן דעת הגר"א, ממה שמובא בשמו בהרבה ספרים לבאר מה שכתוב בפרשת בהעלותך "הממעיט אסף עשרה חמרים", שהוא משום שבני ישראל אספו את השליו יום ולילה ויום, שהם מהלך ל' פרסאות, והשליו היה סביבות המחנה, ומחנה ישראל הוא ג' פרסאות, ומי שגר באמצע המחנה היה צריך בכל פעם ללכת פרסה וחצי ולחזור פרסה וחצי, ביחד ג' פרסאות, ולכן הספיק לאסוף עשרה חמרים, עכ"ד. ומובן מאליו שחשבון זה נכון אך ורק לפי פירושו הנ"ל, שלפ"ז מהלך י' פרסאות הוא 12 שעות שוות, שלפי זה מהלך אדם ביממה שלימה עשרים פרסאות, אך לפי פירש"י וסייעתו שמהלך י' פרסאות הוא 15 שעות שוות, אין הדבר כך כלל.
♦
בענין שעות היום
ואגב אעיר על מה שכתב הרב יוסף עובדיה בענין שעות היום (אף שאין זה נוגע כ"כ לסוגיית שיעור מיל, כי אפשר לסבור שהשעות מעה"ש עד צה"כ ומהלך י' פרסאות הוא מהנץ עד השקיעה, וכן להיפך).בעמ' קל"ג כתב הרב הנ"ל להוכיח כדעת הראשונים ששעות היום ההלכתיות הן מעלות השחר עד צה"כ, ממה שאמרו בברכות ג' ע"א "סוף משמרה אחרונה למה לי סימנא יממא הוא", וכתב: "משמע שסוף משמרה אחרונה בעה"ש וממילא שעות היום מתחילות בעה"ש..." עכ"ד. וראייתו אינה מובנת, שהרי הלשון "יממא" מתפרש שפיר גם על היום האסטרונומי שמהזריחה עד השקיעה, וכמו שפירש הגר"א את לשון הגמרא בפסחים צ"ד "אנא ביממא הוא דאמרי". וגם פלא שהתעלם מדברי המנחת כהן והגר"א בסי' תנ"ט שהוכיחו מאותה גמרא ממש להיפך, שהרי התוס' שם (ד"ה למאן) נתקשו מאוד איך אמרינן שהסימן של סוף משמרה אחרונה הוא לדעת מתי זמן ק"ש, הא זמנה אינו בעה"ש אלא משיכיר בין תכלת לכרתי, ונדחקו בזה מאוד. והוכיחו מזה המנח"כ והגר"א שמשמרות הלילה הם עד הנץ החמה, והסימן הוא לסוף זמן ק"ש (שלר' אליעזר גומרה עד הנה"ח).
ולענ"ד נראית עוד ראיה אלימתא מגמרא זו שהמשמרות עד הנץ, דלפי השיטה שהמשמרות עד עה"ש תמוה מאוד מה הקושיא "למה לי סימנא יממא הוא", הרי עמוד השחר הוא דבר דק שאינו ניכר כ"כ, ובמקומות שהאופק המזרחי מוסתר א"א לראות את עמוד השחר כלל, וכן ביום המעונן. אכן אם המשמרות עד הנץ ניחא שפיר, דזה אכן ניכר וברור לכל, וכמפורש בפסחים י"ב ע"ב וסנהדרין מ"א ע"ב שאחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר אחר הנץ החמה עדותן בטילה, אך לא מצאנו שאם אחד אומר קודם עלות השחר ואחד אומר אחר עה"ש עדותן בטילה, כי בזה אפשר לטעות.
ועוד ראיה הביא הרב הנ"ל מהא דאמרי' בסוכה נ"ג ע"א שעה ראשונה תמיד של שחר, והתמיד היה קרב לפני הזריחה, הרי להדיא ששעה ראשונה של היום אחר עלות השחר, עכ"ד. אמנם גם בספר חידושי הרז"ה הביא ראיה זו, אך במחכ"ת אין זה ראיה כלל, כי אין שום הכרח שהכוונה שם לשעה הראשונה של היום, שהרי ידוע דברי הגמ' ביבמות קכ"א ע"ב: "מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא שעה ראשונה אמר להם שלום שניה אמר להם שלום שלישית אמר להם עלתה", וכי ס"ד שהכוונה שם לשעה ראשונה של היום? וכן בעירובין כ' ע"ב: "שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך", ושם נ"ד ע"ב: "מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה", ועוד הרבה. דפשיטא שאין הכוונה לשעה ראשונה של היום, אלא לשעה הראשונה של אותו מעשה. וכן כאן הכוונה היא לשעה הראשונה שאחרי שמחת בית השואבה.
[ויש בידי עוד אריכות גדולה בענין שעות היום, לברר שלדעת כל הגאונים כל השעות שנזכרו בדברי חז"ל הן מהזריחה עד השקיעה, וכן היתה שיטת הרמב"ם והראב"ד ועוד הרבה קדמונים (והאריך בזה גם הרב עמנואל מולקנדוב נ"י בירחון האוצר אלול תשע"ט, ע"ש). ויש לזה הרבה ראיות מהגמרא והמדרשים והזוהר, וכן ידוע ממקורות אחרים שהשעות הללו היו השעות המקובלות בעולם בזמן חז"ל ושעוני השמש העתיקים התאימו רק לשעות אלו, ואכמ"ל].
קנצי למילין: לשיטת רוב הראשונים מהלך י' פרסאות ביום הוא מעלות השחר עד צה"כ ולפ"ז שיעור מיל הוא 22.5 דקות או 24 דקות, אכן שיטת רס"ג והראב"ד שמהלך י' פרסאות ביום הוא רק מהזריחה עד השקיעה, ולפ"ז שיעור מיל הוא 18 דקות, וכן כתב הרמב"ם בפיהמ"ש ריש ברכות (אך כנראה אח"כ חזר בו), וכן עולה מדברי הרקח וכן כתבו האגודה ומהר"י וויל והתה"ד ועוד, וכן פסקו השו"ע והרמ"א ועוד הרבה אחרונים, וכן הכריעו הגר"א והחזו"א.
ושיטה זו היא הנהירה והמחוורת ביותר בפירוש הסוגיא דפסחים צ"ד ע"א, ויש לה ראיה מפורשת מהירושלמי ברכות פ"א ה"א. וברור ופשוט שיש לחוש לחומרא לשיטה זו, וכמו שפסק המשנ"ב סי' תנ"ט ס"ק ט"ו, ולשיטת החזו"א אפשר לסמוך על שיטה זו גם לקולא.
♦ ♦ ♦
התכתבות עם הרב יוסף עובדיה
לענין מה שכתב הרב דוד אריה הילדסהיים לחזק את פסקו של החזו"א.פשוט שהתה"ד כתב את שיעור מהלך מיל על פי מה שיצא לו מסוגיא דפסחים. תדע, שגם מהר"י וייל בן דורו של התה"ד גם כן כתב את השיעור הזה, ומקורו הוא ע"פ התוספות בפסחים (יא:). ויתכן מאוד שגם התה"ד ס"ל שמזריחה לשקיעה מהלך 30 מיל, כשיטת עולא. והראשונים לא התייחסו כל כך למציאות, אלא לסוגיות הש"ס, ואפשר שסברו שהמציאות בארץ ישראל היא כמו שאמר עולא. וגם הרקח חשב שהמציאות בא"י היא שיום ולילה שוים בימי ניסן, מעה"ש לצה"כ, כדמשמע מהירושלמי. ודברי החזו"א שהייתה לתה"ד קבלה מרבותיו הם דוחק.
ובביאור דברי המג"א קיבלתי את הערתך. ותקנתי דברי במאמר בלשון זה:
ובסימן פ"ט סק"ב מבואר שלדעת המג"א מעה"ש עד הנץ יש ה' מילין, וזה כדעת עולא, ולכן שיעור מיל הוי שני חומשי שעה שוה. וסובר המג"א שגם התה"ד חישב את מהלך מיל לפי שיטת עולא, וכמו שביארנו בדעת מהרי"ו ושעה גדולה היא 80 ד'. ולפי זה יש לפרש את דברי המג"א הנ"ל כך: שלפי התה"ד שחישב את שיעור מהלך מיל בשעה גדולה היוצאת מחלוקת היום מעה"ש לצה"כ, הוי שיעור מהלך מיל רביעית שעה ואחד מעשרים משעה גדולה (היינו 80 ד'), ולאותם המחשבים י"ב שוות מהנץ החמה עד שקיעתה הוי ב' חומשי שעה שוה, וחד שיעורא הוא 24 דקות. ומה שכתב המג"א בסימן רס"א (ס"ק י) שלדעת השו"ע פלג המנחה כדי מהלך של"ג אמה ושליש קודם תחילת השקיעה, ודבר זה אפשר רק אם נאמר שמהלך מיל הוא 22.5 דקות כמבואר לעיל. דבר זה כתב המג"א בדעת השו"ע, שהרי לדעת השו"ע מעה"ש עד הנץ יש ד' מילין (כדמוכח בסימן רס"א) כמסקנת הגמרא לפי פרוש רש"י. וזה לא כהמחצית השקל (סימן רסא) שכתב שרביעית שעה וכו' הם משעות ההשוואה, ולכן יצא לו ששיעור מיל ח"י מינוטי"ן.
ועדיף לפרש כך את דברי המג"א, מאשר לומר שהמג"א חשב שיש י"ב שעות שוות מעה"ש לצה"כ. שאם אתה אומר שלא יתכן שהתה"ד לא בדק את המציאות, כל שכן שיש לומר כן על המג"א, שהרי ודאי שהיו יותר מצויים שעונים בדורו של המג"א מדורו של התה"ד. ואין כוונתי לומר שהמג"א מפרש שהתה"ד מיירי בשעות גדולות, אלא אפשר שהוא ידע שהתה"ד חישב בטעות מעה"ש לצה"כ י"ב שעות שוות. וכוונתו לומר שאנחנו צריכים לחשב את השיעור הכתוב בשו"ע לפי שעות גדולות.
מה שכתב שברור כשמש שלדעת הרס"ג שעות היום הן מזריחה לשקיעה, וכן הייתה דעת כל הגאונים בלי יוצא מן הכלל, ויש לזה ראיות רבות, וממילא אין שום מקום לפרש שכוונת הרס"ג לשעות שמעה"ש עד צה"כ עכ"ד.
הנה, הגאונים שהזכיר מהר"ם אלאשקר (סימן צו) שסוברים שביה"ש מתחיל מיד בשקיעה הניראת, הם רב האי גאון ורב שרירא גאון. והרי רב האי גאון עצמו ס"ל שמונים את שעות היום מעה"ש. וז"ל האורחות חיים (דין מאה ברכות אות לד) "אמר רבינו האיי גאון ז"ל לענין ש"צ המתעסק בתחנונים עד קרוב לשעה שלישית ראוי למנעו ולעסוק בשמע בשעת הנץ החמה" עכ"ל. הנה, ממה שאמר רה"ג "עד קרוב לשעה שלישית", מבואר דס"ל דזמן ק"ש עד ג' שעות, היינו עד ולא עד בכלל, כדעת היראים, והרקח, ומחזור ויטרי, והוא סוף שעה שניה, ולכן כתב רה"ג שצריך להפסיק מלומר התחנונים בשעת הנץ החמה, שהוא באמצע שעה שניה מעה"ש, כדי שלא ימשך עד סוף שעה שניה ויעבור זמן ק"ש. הרי מוכח שאע"פ שצה"כ לדעת הגאונים הוא שלושה רבעי מיל מיד אחר השקיעה, מ"מ הם מונים את שעות היום מעה"ש. וע"כ צ"ל דס"ל שצריך לחלק את היום כך, שש שעות ראשונות עד חצות, ושש שעות מחצות עד צה"כ, שהרי אמרו חז"ל חצות היום הוא כשהחמה בראש כל אדם. וכבר ביאר החזו"א ששעה זמנית אינה מציאות חיובית המשמשת לדיני התורה לזמן מנחה ולאיסור חמץ, אלא זמן מנחה וחמץ היא הסיבה למציאותה של שעה זמנית.
הן אמת שבתשובה המובאת באוצר הגאונים (חגיגה עמ' 56) בשם רב האי גאון, לכאורה משמע שם שהוא מחשב את שעות היום מזריחה לשקיעה. אבל אין ראיה משם, שאמנם שהשעות שדיבר בהם בתשובה זו הן י"ב שעות שוות שיש מזריחה לשקיעה, אלא שהנושא שדן בו שם רב האי גאון הוא עובי הרקיע, שהוא עניין תוכני, והתוכניים השתמשו לצורך החישובים בשעות שוות. כמבואר בשו"ת תשב"ץ (ח"א סימן קט) שכתב "כל חשבונות המולדות אינו אלא לפי חשבון השעות הבינוניות ולא עשו זה אלא להקל עליהם במלאכתם". וכן חילק בשו"ת מהרי"ל (סימן קנב, ובחדשות סימן מה). (וזו תשובה גם לרב עידוא אלבה, ולרב יניב לוי)
מה שכתב בדעת הראב"ד. שבכל מקום במשנה ובגמרא ובפוסקים "סמוך למנחה" היינו לפני תחילת זמן המנחה.
מצאנו לשון סמוך שמתפרש לאחריו: בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו בין לפניו בין לאחריו. ר' אליעזר אומר יום טוב שהוא סמוך לשבת בין מלפניו בין מלאחריו מערב אדם שני עירובין.
ולענין פסיקת ההלכה, איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תרנח) אמר רבי ינאי כל דבר ודבר שהקב"ה אמר למשה, אמר ליה מ"ט פנים טמא, ומ"ט פנים טהור, א"ל רבש"ע, מתי נעמוד על הברור של הלכה אמר ליה אחרי רבים להטות, רבו המטהרים, טהור, רבו המטמאים, טמא עכ"ל. דרך פסיקת ההלכה המקובלת (במקום שאין מנהג), היא לברר תחילה את דעת הראשונים שדעתם ברורה, וללכת אחר הרוב (וכמובן שאין משקלם שווה). ואח"כ לנסות להתאים את דעת שאר הראשונים שאין דעתם כ"כ ברורה (ובנושא דידן, הרס"ג והראב"ד) ולהשוותם לדעת רוב הראשונים, דאפושי פלוגתא לא מפשינן. ורק אם נמצא שהמחלוקת שקולה, אז אפשר לנסות להכריע ע"פ דברי חז"ל כפי ראות עינינו. אבל כשיש רוב ראשונים אי אפשר להכריע נגדם ע"פ סוגיות הש"ס, ודבר זה מחייב גם חכם שלמד הסוגיא הדק היטב, ויצא לו דרך אחרת בהבנת הענין, כי מה נדע אנחנו ולא ידעו הם. ואפילו כדי להצדיק פסק החזו"א אין לעשות כן, ואפילו היכא דמסתבר כדעת המיעוט, שהרי אמרו חז"ל (יומא לו:) "הלכה כדברי חכמים, פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים, מהו דתימא מסתבר טעמיה דר"מ". וכל מחלוקת שיש בה קולא וחומרא בכל שיטה דסתרי אהדדי, כגון בענין זמן עה"ש, וכן לענין אם מונין את שעות היום מזריחה או מעה"ש, צריך לבחור בשיטה אחת ע"פ כללי הפסיקה ולפי מה שנהגו. ויש איסור להחמיר כשיטה שניה אפילו ממדת חסידות.
יוסף עובדיה
♦
א. ב.
לכבוד הרב יוסף עובדיה נר"ו.א. כתבתי בעניותי להראות פנים וליתן טעם לשבח להשערת החזו"א ששיעור המיל היה קבלה ביד התה"ד מפי הראשונים. למעשה גם אתה מודה שברקח מפורש כדברי התה"ד, א"כ גם אתה מסכים ליסוד דברי החזו"א שהיו ראשונים שכתבו כדברי התה"ד, אלא שהינך דוחה את דברי הרקח עצמו, שהוא ג"כ טעה וחשב שכך הוא שיעור יום בינוני מעה"ש עד צה"כ. אך במטותא, א"א לדחות את דבריו של חד מתקיפי קמאי בלא ראיה, וגם לא זו הדרך לשווייה לחד מקמאי כטועה בשעה שיש מקום מרווח ליישב את דבריו, שידע היטב את המציאות ופירש את הסוגיא בפסחים כפירושו הישר והנפלא של הגר"א.
ב. בענין דברי המג"א גם אתה מודה שאין ראיה מדברי המג"א שפירש את כוונת השו"ע לשעה גדולה, אתה רק אומר ש'עדיף' לפרש כך את דבריו כדי לא לשווייה כטועה, כמו שאמרת כך לגבי השו"ע, אך אין לך שום תוספת ראיה לזה מדברי המג"א.
מה שכתבתי שלא הסתבר לחזו"א שהתה"ד הורה בלי לבדוק את המציאות, זה רק אילו היה אומר זאת מעצמו, אם אם נמשך אחר הראשונים ודאי יתכן שלא בדק אחריהם, ולכן כתב החזו"א שנראה שקיבל שיעור זה מהראשונים. וממילא אין לשאול למה המג"א לא בדק את המציאות, כי הוא ודאי נמשך אחר התה"ד.
ג. בעניותי הנני חוזר ואומר שברור כשמש שלדעת כל הגאונים שעות היום הן מהזריחה עד השקיעה, ומלכתחילה לא רציתי לזה כדי לא להאריך, אך אם נכנסת לזה נבאר בקצרה כמה ראיות:
יש ראיה פשוטה מסוף זמן מנחה, שבסוגיית הגמרא ברכות כ"ו ע"ב מוכח שזמנה עד סוף י"ב שעות היום, ולשיטת הגאונים זמנה עד השקיעה, כמ"ש בסידור רס"ג (עמ' כ"ה): "וזמן בין השמשות שמתפללים בו את התפלה הזאת משניכרת ירידת החמה וזה מחציה השני של השעה השביעית עד שקיעת החמה". ובספר העיתים סי' כ"ה כתב בשם רב האי גאון "סבירא להון שמתפללין מנחה עד שתשקע החמה". וכ"כ בסידור רשב"נ פ"א, וכ"כ בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' צ"ו בשם רב ניסים גאון. וכ"כ הרמב"ם הלכות תפילה פ"ג ה"ד "ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה". והאמת יורה דרכו שאין לפרש שכוונת כולם לסוף שקיעה שהוא צה"כ, שאם כן היו אומרים בפירוש "צאת הכוכבים" כלשון חכמים, וגם לא מצאנו בגמרא שצה"כ נקרא סוף שקיעה, ודבר זה נתחדש רק בבית מדרשו של רבינו תם.
וגם ברור שלפי שיטת הגאונים בצה"כ א"א לומר ששעות היום הן עד צה"כ של ר"ת, דודאי א"א להתפלל מנחה עד אז, וא"א לומר שהשעות הן עד צה"כ של הגאונים כי אם כן חצות היום לא יהיה בשש שעות, ועל כרחך שהשעות הן רק מהזריחה עד השקיעה. ומה שחידש הגר"ש דבליצקי זצ"ל שהשעות של החצי הראשון של היום גדולות יותר, עפר אני תחת כפות רגליו אבל תמוה מאוד לומר שידיעה כה יסודית בחשבון השעות לא נתפרשה בשום מקום בחז"ל ובגאונים ובראשונים, ואף אחד בעולם לא ידע אותה עד היום.
וכבר נודע שכן מפורש בר"ח ברכות כ"ו ע"א שהשעות מהזריחה, וכן מוכח בדבריו בע"ז כ"ה ע"א, וכן מפורש בהדיא בתשובות הרמב"ם בלאו סי' קל"ד, וידוע שדרכם היא דרך הגאונים.
וכן מוכח בפירוש ספר יצירה לר' יהודה הברצלוני עמ' 169, שכתב שמה שאמרו חז"ל שג' שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה בא ללמד דרך ארץ שאדם יעסוק בתורה בבוקר אחרי התפילה כמו רביעית היום, הרי להדיא שרובן של ג' השעות הראשונות של היום הן אחרי התפילה, וגם הוא היה מבית מדרשם של הגאונים.
ומש"כ הארחות חיים בשם רב האי גאון שיש לעסוק בק"ש בשעת הנץ החמה, פשוט דזהו משום שיטת הגאונים והר"ח שעיקר מצותה לקראה בנץ החמה כותיקין, ואין מזה שום ראיה לענין שעות היום.
ד. מה שכתב כבודו שמה שכתב הראב"ד סמוך למנחה היינו בסוף זמן מנחה, פשוט שאינו נכון כלל, ואין זה ענין כלל למה שהבאת שמצאנו "סמוך" שהוא אחרי, כי כאן לפירושך אין זה לא לפני ולא אחרי אלא בסוף המנחה. וזה לא מצינו כלל, ואינו מענין הלשון כלל. ולשם מה ינקוט הראב"ד לשון כה זרה שלא מצינו כיוצא בה, וכי לא יכול היה לכתוב בפירוש "סמוך ללילה" או "סמוך לחשיכה".
וגם העלמת עין ממה שכתבתי עוד שלפי האומרים שי' פרסאות מעה"ש עד צה"כ לא יוכל השליח להגיע אפילו סמוך ללילה (ופשוט דאין לדחוק שהשליח ימהר הליכתו, דדבר כזה הוה ליה לכתוב בהדיא).
ה. בענין פסק ההלכה אין להאריך, ההלכה לא התחילה היום, יש הרבה עניינים שדוקא דעת המיעוט נתקבלה, וגם בגמרא יש הרבה מקומות שנפסק כדעת יחיד. ומה שאנו פוסקים לפי הרוב אין זה משום אחרי רבים להטות, שזה דוקא בב"ד שישבו יחד, אלא זה הוא רק אחד מכללי הפסק הרבים, אך יש כללים אחרים הדוחים אותו. יש עדיפות גדולה בהלכה לשיטה היותר מחוורת, ויש גם עדיפות לשיטה שנפסקה בפוסקים המפורסמים, וכן יש עדיפות לשיטה שנתפשטה בכל ישראל.
וגם מי שסבור שאין לנו כח להכריע, מ"מ ודאי חייב לחוש לשתי השיטות, ומה שכתבת שאסור להחמיר כשתי שיטות א"צ כלל להשיב ע"ז, כי כל הש"ס והפוסקים מלאים על גדותיהם בחומרות כשני שיטות, ודי בזה.
דוד אריה הילדסהיים
♦
בספר הרקח (הלכות שבת סימן נא) מבואר דס"ל משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ה' מילין (היינו שהכסיף תחתון, כדעת ר"ת בספר הישר), וזה כדעת עולא שהארבעים מילין מעה"ש לצה"כ. וע"כ שמה שכתב הרקח שמהלך לילה או יום י' פרסאות, הוא משום שהוא סבר שיום ולילה שוים זה מעה"ש לצה"כ, כפי שכתוב בירושלמי.
בעניין דברי המג"א, והרי גם אתה כתבת לפרש דבריו בשני סוגי שעות, שאי אפשר לפרש דבריו בענין אחר. וכתב הלבוש (או"ח סימן רסז) על התה"ד שמחשב י"ב שעות שוות מעה"ש לצה"כ, שהוא טעות גמור לפי המציאות. ואין לומר שהמג"א חולק על הלבוש לענין המציאות, וע"כ אי אפשר לפרש דברי המג"א כמו שכתבת, שכוונתו לומר שאותם המחשבים מעה"ש מיירי בשעות שוות, ואותם המחשבים מזריחה מיירי בשעות של 45 דקות. אלא כך צריך לפרש: שאותם המחשבים מזריחה מיירי בשעות שוות, ואותם המחשבים מעה"ש מיירי בשעות גדולות.
מה שכתבת שמדברי רה"ג שהביא הארחות חיים, אין שום ראיה לענין שעות היום, לא עיינת כראוי בדבריו.
הנה, זה הלשון בספר ארחות חיים: "כתב הריא"ג ז"ל, אמר רבינו האיי גאון לענין שליח ציבור המתעסק בתחנונים עד קרוב לשעה שלישית ראוי למונעו ולעסוק בשמע עם הנץ החמה וכן ראוי לעשות, וידוע אצלנו מפורש על שמע שלא יתאחר בתחנונים ובחזנות עד קרוב לשעה שלישית" עכ"ל. מבואר שסוף זמן ק"ש לדעתו הוא סוף שעה שניה, ומצוה לקראה עם הנץ החמה.
אם נאמר שמונים את השעות מעה"ש נמצא שסוף זמן ק"ש לשיטת עולא חצי שעה גדולה אחר הנץ החמה, ולשיטת רבי יהודה ארבע חמישיות השעה אחר הנץ החמה. ולפי זה השליח ציבור שמתעסק בתחנונים (בסליחות) באשמורת הבוקר, אומרים לו לקצר מעט באמירת הסליחות כדי לקרות את שמע כותיקין, ולא יאריך עד קרוב לשעה שלישית, היינו עוד חצי שעה, שהוא סוף זמן ק"ש.
אבל אם תפרש שמונים את השעות מהנץ החמה, והש"ץ מאריך שתי שעות באמירת סליחות אחר הנץ החמה, היכי דמי, אי מיירי שהוא מתחיל סמוך להנץ החמה, מה שייך לומר בזה שראוי להפסיקו מלומר תחנונים, היה לו לומר שלא יתחיל כלל, ואי מיירי שמתחיל שעה קודם הנץ החמה, ומאריך עד קרוב לשעה שלישית, וכי היו אומרים תחנונים שלוש שעות?
מה שכתבת להביא ראיה שרב האי גאון מחשב את השעות מזריחה, ממה שכתב שמתפללים מנחה עד שתשקע החמה, אין מזה שום ראיה, משום דס"ל לרב האי גאון שצריך להתפלל מנחה בזמן שהוא יום, ולא בזמן שהוא ספק לילה. ואפילו אם תרצה לומר דס"ל לרה"ג שסוף י"ב שעות הוא בשקיעה, אין זה סותר את הטענה דס"ל שמונים את שעות היום מעה"ש, כמו שהוכחתי ממה שהביא הארחות חיים, שהרי סובר רה"ג שחצי היום הראשון הוא בשעות גדולות.
מה שכתב הראב"ד סמוך למנחה, היינו בתוך זמן המנחה כשימהר קצת בהליכתו. תדע שהראב"ד לא השיג על הרמב"ם בהלכות קרבן פסח על מה שכתב "ואי זו היא דרך רחוקה חמשה עשר מיל חוץ לחומת ירושלים". מבואר שמסכים עמו שהלכה כעולא, ואם היה סובר הראב"ד שמזריחה לשקיעה ארבעים מיל, היה לו להשיג על הרמב"ם ולומר שדרך רחוקה היא עשרים מיל, דהא איתותב עולא. ואזלא לה הראיה מאבל.
ומה שכתבת שיש עדיפות לשיטה שנתפשטה בכל ישראל.
אם יש בקהילות האשכנזים שנהגו למנות מזריחה, שימשיכו במנהגם. אבל מנהג הספרדים היה למנות מעה"ש ואין לשנות, שהיא גם דעת מרן השו"ע והרמ"א, וכך היה המנהג בארץ ישראל, והיא דעת רוב הראשונים.
ומה שכתבת כי כל הש"ס והפוסקים מלאים על גדותיהם בחומרות כשתי שיטות (דסתרי אהדדי?). לא תמצא כן אלא בדורות האחרונים, וכבר הארכתי בזה במאמר.
יוסף עובדיה
♦
ג. ד.
לגבי הרקח, מי שסובר כעולא בזה שמהשקיעה עד צה"כ ה' מיל לא חייב לסבור כמותו בזה שהמ' מיל הם מעה"ש לצה"כ, אלו שני נושאים שלא תלויים זה בזה כלל.בענין המג"א, אין כ"כ הכרח שהוא לא חולק על הלבוש, אך למען האמת עלי להודות שגם אני שגיתי בביאור דבריו, כי כעת ראיתי בפמ"ג שם שפירש את דבריו באופן הרבה יותר פשוט, והוא שכוונת המג"א שמש"כ השו"ע שמיל הוא 18 דקות זה נכון לפי שיטת התה"ד שיש י"ב שעות שוות מעה"ש עד צה"כ, אך לפי שיטת הלבוש שיש י"ב שעות שוות מהזריחה עד השקיעה נמצא ששיעור מיל הוא ב' חומשי שעה, דהיינו 24 דקות [והיינו לפי שיטת המג"א שמעה"ש עד הזריחה ה' מיל]. ולפ"ז דבריו הם ממש דברי המעדני יו"ט בפ"ק דברכות שכתב כן.
ולפ"ז דברי המג"א פשוטים מאוד, ומעולם לא עלה על דעתו שכוונת השו"ע או המהרי"ל לשעות גדולות, שלדעת החזו"א זהו כמו לומר על יום שהוא לילה ועל עץ שהוא אבן.
לגבי הארחות חיים בשם רה"ג, אין הכי נמי, רה"ג כתב "ראוי למונעו" דהיינו שמכיון שהגיע זמן ק"ש לכתחילה שהוא בנץ החמה, ראוי למונעו מלעסוק אז בתחנונים (והוא כמו שצידדו השואלים בתשוה"ג ליק סי' פ"ז, וז"ל: "לרב נטרונאי. וששאלתם שיש בתי כנסיות שמתקבצים הצבור ואומרים פרשיות שבספר תהלים בשבת וביו"ט, ובר"ה ויוהכ"פ מוסיפין פרשיות ועד שהצבור מזמרין מתחילין תלמידים ושונין ודורשין ועוסקין בתורה עד קרוב לב' שעות ואחר כך מתפללין, מהו לעשות כן מאחר שהגיע זמן ק"ש מותר להתחיל ולשנות קודם שקבל עליו עול מלכות שמים, או לא").
ממה שכתבו רס"ג ורב האי שמנחה עד השקיעה ברור דס"ל שסוף י"ב שעות בשקיעה, כדמוכח בברכות כ"ו ע"ב שזמנה עד סוף י"ב שעות ממש. וכבר כתבתי את דעתי אודות ההמצאה המשונה שהשעות שלפני חצות גדולות יותר.
מה שכתבת שסמוך למנחה הוא בתוך זמן המנחה כבר כתבתי שהוא בורכא. וכן מה שכתבת שכוונת הראב"ד שימהר את הליכתו. ומה גם שכבר רמזתי שדעת הראב"ד בצה"כ היא כהגאונים, וכדמוכח מדבריו בספר כתוב שם בסוגיית נולד קודם חצות, ממה שהביא בשם הכוזרי ולא השיג עליו (לא אוכל לבאר את הראיה, כי לשם כך צריך ליכנס לכל הענין הסבוך שם), ואם כן יצטרך השליח לקצר את הדרך בשעה שלימה (זה לפי דוחקך שכוונתו לסוף זמן מנחה, ולפי מה שכתב באמת "סמוך למנחה" יצטרך השליח לקצר את הדרך ביותר משעתיים וחצי!). כך שפשוט וברור מדבריו שהי' פרסאות מהזריחה עד השקיעה, והאמת יורה דרכו.
ומה שהוכחת ממה שלא השיג על הרמב"ם בהלכות ק"פ, ידוע שא"א ללמוד משתיקתו של הראב"ד, כי יש הרבה דברים שחלק עליהם ולא השיג (ומלבד זה ידוע שיש הרבה סתירות בין ספריו של הראב"ד, כי היה חריף ומחדש כמעיין הנובע וחזר בו פעמים רבות).
מה שכתבתי שיש תוקף לשיטה שפשטה בישראל, לא התכוונתי לכך שמונין את השעות מהזריחה, אלא לכך שתופסין כדעת השו"ע ששיעור מיל הוא 18 דקות, שכן פשטה הוראה בכל ישראל ע"פ השו"ע ורוב האחרונים.
בענין חומרות כשתי שיטות דסתרי אהדדי, גם אם כדבריך שמצאנו כן רק בדורות האחרונים, כמובן שעלינו ללכת בעקבות רוב פוסקי הדורות האחרונים. אבל עד כמה שידוע לי גם בגמרא וראשונים מצאנו הרבה חומרות כשתי שיטות, ואכמ"ל. ומי שאין בכוחו להכריע ודאי אין לו ברירה אלא להחמיר כשניהם, ומוטב יקרא כסיל ואל יהי רשע בפני המקום, והלואי ונגיע לקרסוליהם של הכסילים של זמן התנאים, שכל כסילותם היתה שלא ידעו להכריע בין ב"ש לב"ה.
ד. א. הילדסהיים
לדבריך סובר הרקח שאע"ג שמעה"ש עד הנץ ה' מילין, מ"מ מזריחה ועד שקיעה 40 מילין. אין שיטה כזאת בחז"ל, ולא בראשונים, ולמה להמציא שיטה חדשה.
כתבת: שכוונת המג"א שמש"כ השו"ע שמיל הוא 18 דקות, זה נכון לפי שיטת התה"ד שיש י"ב שעות שוות מעה"ש עד צה"כ ע"כ.
זה גם מה שאני אומר. וא"כ ממה נפשך, אם המג"א מאמין למנחת כהן ולספר הלבוש שכתבו שבמציאות יש י"ב שעות שוות מזריחה לשקיעה, ולא מעה"ש, הרי שהוא סובר שדברי התה"ד הם טעות. וע"כ צריך לומר שכוונת המג"א שצריך לחשב את מהלך שיעור מיל שכתב התה"ד לפי שעות גדולות, כדי שיהיה הדבר מכוון לאמת. ואם המג"א מסתפק איזה מהם הנכון לפי המציאות, א"כ כיון שאנו יודעים שבמציאות הי"ב שעות שוות הן מזריחה לשקיעה, הרי שעלינו לחשב את מהלך שיעור מיל שכתב התה"ד לפי שעות גדולות, כדי שיהיה הדבר מכוון לאמת.
ומ"מ, ממה שכתב המג"א בסימן רס"א שפלג המנחה הוא כדי מהלך של"ג אמה ושליש קודם תחילת השקיעה, מוכח שהוא סובר בדעת השו"ע שמסקנת הגמרא היא כפרוש רש"י, וממילא שיעור מהלך מיל הוא 22.5 ד'.
ומה שהבאת תשובה לרב נטרונאי גאון להשוות לתשובת רה"ג, לא קרב זה אל זה, דהתם מיירי בשבתות וימים טובים, שפנויים ממלאכתן והיו משכימים ללמוד תורה, כמו שמסיים שם בתשובה "אין בידינו לא משנה ולא תלמוד לשנות בלילה ויש עלינו טורח ומחיה ופרנסה, בשבתות וי"ט מיהא שיש לנו פנאי וכו' תקנו להשכים לבהכ"נ ולומדים עד שחרית". אבל בתשובת רה"ג מיירי בתחנונים שאמרו ביום חול, וכולם ממהרים לסיים את התפילה ולרוץ למלאכתן, ודאי שלא היו מאריכין שתי שעות אחר הנץ.
מה שכתבת, שדברי הגאון שריה דבליצקי זצ"ל הם המצאה משונה, א"כ גם שיטת הראשונים ששעות היום נמנות מעה"ש, ושעות היום גדולות משעות הלילה, היא המצאה משונה. אלא שאתה טוען שלא מצאנו מי שכתב חידוש זה. הנה, ממה שנהגנו למנות את שעות היום מעה"ש וגם נהגנו כצה"כ של הגאונים, וגם נהגנו שחצות היום הוא כשחמה בראש כל אדם, א"כ הרי זה כאילו כבר כתוב.
מה שכתבת להוכיח מסוגיית נולד קודם חצות שהראב"ד סובר כהגאונים, אין מזה ראיה, שכבר הבאתי מה שכתב התשב"ץ "כל חשבונות המולדות אינו אלא לפי חשבון השעות הבינוניות ולא עשו זה אלא להקל עליהם במלאכתם". וכן חילק המהרי"ל. וסובר הראב"ד כדעת ר"ת לעניין צה"כ, ואפשר שיגיע השליח בתוך זמן המנחה אם יקדים לצאת לדרך או שקצת ימהר.
מה שכתבת שא"א ללמוד משתיקתו של הראב"ד.
הנה, כל מפרשי הרמב"ם נשאו ונתנו במקום שהיה לו לראב"ד להשיג על הרמב"ם ולא השיג, הרי שהחשיבו את שתיקתו כמסכים לדעת הרמב"ם.
ובכל זה אין כוונתי להוכיח מה דעת הראב"ד, אלא רק לומר שאי אפשר להוכיח שהראב"ד סובר שהארבעים מיל הם מזריחה לשקיעה. וגם לפי טענתך שיש הרבה סתירות בספרי הראב"ד וחזר בו פעמים רבות, א"כ אתה מודה שאין ודאות מה דעת הראב"ד. וכן כל הראשונים שהבאת להוכיח ששיעור מהלך מיל 18 דקות, אין בידך הוכחה ודאית, אלא רק שאפשר לומר שהם סוברים כך. ולכן יש ללכת אחר הראשונים שדעתם ברורה, שהם ודאי רוב מוחלט. ומה שאתה טוען שאין בכוחנו להכריע, אין זה אלא מפני שאין אתה 'רוצה' להכריע, שהרי יש לך ראיות תלמודיות נגד דעת כל הראשונים, כמו שכתבת בעצמך: "ושיטה זו היא הנהירה והמחוורת ביותר בפירוש הסוגיא דפסחים".
אבל אני צועד בדרך הסלולה שסלל לנו מרן הבית יוסף, שכתב בהקדמת ספרו וז"ל: ומי זה אשר יערב לבו לגשת להוסיף טענות וראיות. ואיזהו אשר ימלאהו לבו להכניס ראשו בין ההרים הררי אל להכריע ביניהם על פי טענות וראיות לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם. כי בעונותינו הרבים קצר מצע שכלינו להבין דבריהם כל שכן להתחכם עליהם. וכו' ומקום שאחד מן הג' העמודים הנזכרים לא גילה דעתו בדין ההוא והשני עמודים הנשארין חולקין בדבר הנה הרמב"ן והרשב"א והר"ן והמרדכי וסמ"ג ז"ל לפנינו אל מקום אשר יהיה שמה הרוח רוח אלהי"ן קדישין ללכת נלך כי אל הדעת אשר יטו רובן כן נפסוק הלכה עכ"ל.
כתבת שיש תוקף לשיטה שפשטה בישראל. כך כתב גם מרן הבית יוסף בהקדמה: "ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אף על פי שאנו נכריע בהפך יחזיקו במנהגם". הנה מנהגנו היה לחשב את זמן עה"ש 90 דקות, שהם ד' מילין קודם הנץ החמה כמו שכתב הכף החיים, ואין לספרדים לשנות. ומ"מ אלו שנהגו לחשב את זמן עה"ש 72 דקות, הרי שנהגו כך על פי מה שחשב התה"ד שי"ב שעות שוות הן מעה"ש, ומנהג טעות לא הוי מנהג.
בעניין שתי חומרות דסתרי אהדדי, כבודו רוצה למחוק גמרא ערוכה, וגם חוזר וכותב שבגמרא וראשונים מצאנו הרבה חומרות כשתי שיטות דסתרי אהדדי, ולא הבאת אפילו מקום אחד להוכיח. ואם תרצה להביא מקום כזה תבדוק תחילה (בעיון ולא בקופיא) אם אין זה מיושב במאמר שכבר שלחתי לך בנושא זה.
ומה שכתבת מוטב יקרא כסיל וכו'.
מי שפוסק כחומרי דבי תרי דסתרי אהדדי נכנס לגדר של חסיד שוטה (=כסיל), שנעשית לו התורה כשתי תורות, והרי גם חסיד שוטה שאמרו חז"ל עושה כן רק מחמת שאינו רוצה להקרות רשע בפני המקום. ומה שאמר התנא מוטב שאקרא שוטה, היינו בעיני הבריות, אבל אסור להיקרא שוטה בפני המקום.
וכתב בספר מסילת ישרים (פ"כ) על מעשה דר' טרפון "וסוף סוף נגמר שהלכה כבית הלל לעולם, הנה קיומה של תורה שגמר דין זה ישאר בכל תוקף לעד ולעולמי עולמים ולא יחלש בשום פנים שלא תעשה תורה חס ושלום כשני תורות, ועל כן לדעת המשנה הזאת יותר חסידות הוא להחזיק כבית הלל אפילו לקולא מלהחמיר כבית שמאי". ואע"ג דיש לחלק בין המעשה דרבי טרפון לנושא דידן, מ"מ מוכח מזה שפעמים יש איסור להתחסד, וקבעו חז"ל שאסור להתחסד ולהחמיר כבי תרי דסתרי אהדדי שלא תעשה תורה חס ושלום כשני תורות. ומה שכתבת שהחמירו כשלא ידעו להכריע בין ב"ש לב"ה, אינו נכון, אלא כך אמרו: "ר"ע לא ידע אי בית הלל בחד בשבט אמור אי בחמיסר בשבט אמור", ולא היה זה ספק כמאן הילכתא, אלא ספק במציאות מה אמרו ב"ה.
ובזה אשים קנצי למילין
יוסף עובדיה
♦
ה. ו.
על חלק מהשאלות איני רואה צורך להשיב כי הצדדים כבר נתבארו לעיל או שהם פשוטים, ואענה רק על הטענות הנראות חזקות:לומר ששעות היום גדולות משעות הלילה או הפוך, אין זו המצאה משונה, כי בזמן חז"ל כלל לא נהגו לחשב את זמני הלילה לפי שעות אלא לפי משמרות, ולמיטב ידיעתי לא מצינו בשום מקום בחז"ל שהזכירו את זמני הלילה לפי שעות. ויש רק מקום אחד בברכות דף ג' ע"א דמקשינן ליתני עד ד' שעות, אך גירסת הר"ח והרא"ש שם "עד שלישית הלילה" וכן הוא בכת"י מינכן. וברור שזו הגירסא הנכונה, כי אז היו יודעים את השעות על פי מקום השמש או על פי שעוני השמש, וכמבואר בגמרא שביום המעונן טועים בשעות, ובלילה אין שמש כידוע.
ומה שכתבת שהמנהג למנות את השעות מעה"ש וצה"כ כהגאונים וכו' הוא כאילו כתוב שהשעות שלפני חצות יותר גדולות. במחכ"ת זה מגוחך, כי אף אחד בעולם לא נהג לפי השעות הללו, ואיך תאמר שהמנהג מעיד נגד עצמו. וגם לדבריך אין זה משיב כלל על מה שטענתי שאילו חישוב זה היה נכון לא יתכן שאף אחד מהאמוראים והגאונים והראשונים לא היו מפרשים זאת, כי אף אחד לא אמור להעלות זאת על דעתו לבד. לא מבעיא האנשים הפשוטים, אלא גם הת"ח וגם גדולי הפוסקים לא חשבו על זה עד שבא הגר"ש דבילצקי זצ"ל.
לגבי הראיה מנולד קודם חצות, כבר כתבתי שאיני יכול להכנס לענין הארוך שם, אך מי שיכנס לענין שם יראה שהראיה אינה מחשבון השעות אלא מוכח מדברי הכוזרי שמבחינה הלכתית הדין שצריך "יום ולילה מן החדש" הוא על היום המתחיל מהשקיעה הנראית. אמנם גם הר"ן והריטב"א הסכימו לפירוש זה, והם סוברים כר"ת, ולשיטתם צריך לדחוק שהיום הקובע לענין זה הוא היום האסטרונומי ולא היום ההלכתי, אך מהראב"ד שם לא נראה כן.
כתבת שמהראשונים שהבאתי אין ראיה ברורה ששיעור מיל הוא 18 דקות, אבל מה אעשה שדעת רס"ג והראב"ד בזה ברורה לחלוטין למי שאינו מתעקש. וכן ברור לענ"ד בדעת הרמב"ם בפיהמ"ש בברכות, וכפי שהבין רבינו הגר"א בדעתו, ואף שהרמב"ם חזר בו, מ"מ כבר כתבתי שכנראה מקור דבריו בגאונים, והם לא חזרו בהם. וכן ברור מדברי הרקח (ואין כאן המצאת שיטה חדשה, כי שיעור הנשף ושיעור י' פרסאות הם שני עניינים שונים).
פסקי גדולי הפוסקים ומנהגי ישראל קדושים הם תורה שלימה, וגם אם היתה להם איזה טעות מ"מ הדין דין אמת מטעם אחר, וכמו שכתבו הפוסקים בעשרות או מאות מקומות על כגון דא הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. וכמ"ש הרמב"ן בפ' שופטים בטעם הדין דכאשר זמם ולא כאשר עשה "כי רוח ה' על חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות והמכשול". וממילא אין שום נפק"מ מה חשבו ועל מה סמכו, שהרי אנו רואים דאדרבה שיטה זו היא המחוורת והנהירה ביותר בסוגיית הגמ' והירושלמי, והשיטה השניה קשה מאוד.
אמנם הב"י בענוותנותו כתב שלא מכריע כלום ע"פ סברא, אבל מה נעשה וכל הב"י מלא בהכרעות בין הראשונים ע"פ סברא. וכ"ש בנידון זה, שיחד עם הסברא הישרה יש גם את דעת רס"ג והגאונים והראב"ד והרקח והאגודה ותה"ד ומהרי"ו והשו"ע והגר"א (שהיה כחד מקמאי), ורוב האחרונים ומנהג כל ישראל או רובם במשך מאות שנים. ומי שכל זה לא מספיק עבורו חייב עכ"פ לחוש לשתי השיטות כמו שפסק המשנ"ב.
והיה זה שלום
דוד אריה
♦ ♦ ♦