תורת החיים
יד בנימין
בהגדרת איסור 'לא תלך רכיל'
פרק א' - מהו לשה"ר ומהו רכילות? * פרק ב' - מיהו בעל לשון הרע לדעת הרמב"ם
פרק א' - מהו לשה"ר ומהו רכילות?
בפרק זה ננסה בע"ה לברר מהו בדיוק איסור רכילות, ומהו איסור לשון הרע ומה ההבדל ביניהם.א. המקורות בתורה ובחז"ל
מהפסוקים בירמיהו ויחזקאל נראה שפירוש 'רכיל' הוא דיבור שגורם נזק
תחילה נדקדק במקורות מה פירוש המילה רכיל, באיזה הקשר היא מגיעה, ובסוף על פי זה גם נבין בע"ה מהו אותו רכיל שעליו התורה אמרה "לא תלך רכיל בעמך".בתורה (ויקרא יט, טז) מופיע האיסור "לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'" ע"כ. וצריך לעמוד ולנסות להבין מה כוונת התורה במילה 'רכיל', מכיון שלא מצאנו מילה זו או דומה לה בכל התורה. אכן, כבר מהמשך הפסוק אפשר להבין שאיסור זה של לא תלך רכיל, קשור ללאו אחר של 'לא תעמוד על דם רעך', וזה יכול להראות לנו אולי על חומרתו של האיסור.
בתנ"ך מופיעה המילה 'רכיל' כמה פעמים. וכך אומר ירמיהו (ו, כח): "כֻּלָּם סָרֵי סֽוֹרְרִים הֹלְכֵי רָכִיל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵֽמָּה" ע"כ, שם בפסוק ירמיהו מתאר את הדברים המרכזיים שבגללם עם ישראל ייענשו, ורואים של'הולכי רכיל' קורא ירמיהו 'סרי סוררים', וכן מכנה אותם בסוף 'משחיתים המה'. גם כאן אפשר לראות את החומרה שמייחסים להליכת רכיל זו.
וכן מופיע עוד בירמיהו (ט, ג), וזה לשון הפסוק: "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל־כָּל־אָח אַל־תִּבְטָחוּ כִּי כָל־אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל־רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ" ע"כ. מפסוק זה משמע שזה דבר כל כך נורא, שצריך להשמר מרעהו ולא לבטוח באח, מפחד שהוא ילך רכיל, שזה שוב מראה את החומרה הגדולה של זה, וככל הנראה גם את הנזק שגורם אותו רכיל, כי למה צריך כל כך להשמר ולא לבטוח, אם לא מדובר על נזק משמעותי?
ועוד מופיע המושג 'רכיל' בספר יחזקאל (כב, ט), וזה לשונו: "אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ־דָּם וְאֶל־הֶֽהָרִים אָכְלוּ בָךְ זִמָּה עָשׂוּ בְתוֹכֵֽךְ" ע"כ. ומפסוק זה פשוט, שאותו איש רכיל מתכוון להרע, למען שפוך דם, ובין אם הכוונה להריגה ממש, ובין אם מבינים שהכוונה רק למושג 'שפיכות דמים', שזו הלבנת פנים, נראה שודאי שמדובר על דבר שגורם נזק לאדם.
ויש עוד פסוק במשלי (כ יט), שמדבר על חטאי הדיבור, גם הוא מזכיר את ה'רכיל', וזה לשונו: "גּֽוֹלֶה־סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָֽב" ע"כ, מפסוק זה אנחנו אמנם לא יודעים עדיין מה בדיוק עושה הרכיל, אבל אנחנו כבר יודעים שמדובר על דיבור.
כך שבנתיים נראה שרכיל פירושו דיבור שהוא חמור, שגורם נזק, ושאנשים נזהרים ממנו וכיוצ"ב.
♦
הגדרת חז"ל ללשון הרע ורכילות
חז"ל בכמה מקומות דרשו את הפסוק "לא תלך רכיל בעמך", ולמדו ממנו כמה דברים.בגמ' במסכת כתובות (דף מ"ו ע"א) מובאת מחלוקת, לדעה אחת לומדים מפסוק זה אזהרה לאדם שהוציא שם רע על אשתו הטרייה, ולדעה אחרת לומדים מזה אזהרה לדיינים שיתייחסו בשווה לכל בעלי הדין, וז"ל הגמ': "אזהרה למוציא שם רע מנלן? ר' אלעזר אמר: מ"לא תלך רכיל", רבי נתן אומר: מ"ונשמרת מכל דבר רע". ורבי אלעזר מאי טעמא לא אמר מהאי? ההוא מיבעי ליה לכדר' פנחס בן יאיר, ונשמרת מכל דבר רע - מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. ור' נתן מאי טעמא לא אמר מהאי? ההוא אזהרה לב"ד, שלא יהא רך לזה וקשה לזה" ע"כ. ומבואר שיש מחלוקת תנאים מה הפסוק "לא תלך רכיל" בא ללמד, ודעת ר' אלעזר שבא ללמד שאסור לומר דבר רע על מישהו אחר[2].
♦
הגמ' בסנהדרין
במשנה במסכת סנהדרין (דף כ"ט ע"א) מוזכרת הוראה לדיינים, שאסור לדיין לצאת מבית הדין ולומר שהוא רצה לזכות את הנאשם בדין אבל חבריו שרצו לחייב היו הרוב, ולכן כך נגמר הדין, וז"ל המשנה: "גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן. הגדול שבדיינין אומר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב. ומניין לכשיצא לא יאמר אני מזכה וחביריי מחייבים אבל מה אעשה שחביריי רבו עלי - על זה נאמר הולך רכיל מגלה סוד" ע"כ. ולכאו' יש מקום לשאול למה למדה המשנה איסור זה דווקא מפסוק בכתובים, ולא למדה מהפסוק בתורה "לא תלך רכיל בעמך"[3].ונראה שהסיבה היא, שאיסור זה הוא רק מדרבנן, וכן נראה גם מלשון הרמב"ם, שכותב הלכה זו בהלכות סנהדרין (פכ"ב ה"ז) וז"ל: "אסור לאחד מן הדיינים כשיצא מבית דין לומר אני הוא המזכה או המחייב וחברי חולקין עלי אבל מה אעשה שהם רבו עלי, ואם אמר כן הרי הוא בכלל הולך רכיל מגלה סוד" ע"כ. ונראה מדבריו שהאיסור הוא מדברי סופרים, מכיון שכל הפרק כולו מדבר על הנהגות בית הדין, ולא על חיובי תורה. ועוד, שהרמב"ם כותב: "הרי הוא בכלל הולך רכיל מגלה סוד", ואם היה זה איסור דאו' היה לו לכתוב 'עובר בלאו', או 'בכלל איסור לא תלך רכיל'[4]. ולכן נראה שמה שהביאו במשנה פסוק זה, מכיון שאיסור זה לא כלול בלאו של 'לא תלך רכיל' אלא רק באיסור דרבנן, שנלמד מהפסוק 'הולך רכיל מגלה סוד'.
ולכאו' היה מקום להקשות מהברייתא הדומה למשנה, המופיעה קצת לאחר מכן (ל"א ע"א), וז"ל: "תנו רבנן: מניין לכשיצא לא יאמר הריני מזכה וחבירי מחייבין אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי - תלמוד לומר לא תלך רכיל בעמיך ואומר הולך רכיל מגלה סוד" ע"כ. ומכך שהברייתא הביאה גם את הפסוק "לא תלך רכיל בעמך" הייתי חושב שכן מדובר על איסור דאו' וקשה. אלא שנראה לענ"ד לומר, שמה שהברייתא הביאה את הפסוק "לא תלך רכיל" זה כהבאת טעם לאיסור חכמים, שבאמת הדבר אסור משום גילוי סוד, שהוא לא איסור דאו', אבל כל מה שחכמים אסרו גילוי סוד זה על בסיס הלאו דאו' של "לא תלך רכיל".
♦
הגדרת רכיל בספרא ובירושלמי
כפי שהזכרתי, בכל הש"ס הבבלי לא מופיעה המילה רכיל, חוץ מהפסוק "לא תלך רכיל", ושאר הפסוקים. ובכל אופן לא מצינו הגדרה ופירוש למילה רכיל. אבל מופיע בש"ס הבבלי הרבה פעמים המינוח 'לשון הרע' או בארמית 'לישנא בישא', כביטוי לדיבור שהוא רע או גורם לרע, והוא נלמד מ"לא תלך רכיל".לעומת זאת, בספרא (קדושים פרשה ב פרק ד) נראה שמובא פירוש למילה רכיל, וז"ל: "לא תלך רכיל בעמך, שלא תהיה רך דברים לזה וקשה לזה, דבר אחר שלא תהיה כרוכל שהוא מטעין דברים והולך" ע"כ.
ועוד מופיע כעין זה בירושלמי (פאה פ"א ה"א), וז"ל: "אזהרה ללשון הרע מנין (דברים כג י)? ונשמרת מכל דבר רע. אמר רבי לא תני ר' ישמעאל: לא תלך רכיל בעמך זו רכילת לשון הרע. תני ר' נחמיה: שלא תהא כרוכל הזה מטעין דבריו של זה לזה ושל זה לזה" ע"כ.
ולענ"ד נראה שאין להסביר בדברי הספרא והירושלמי שרכיל הוא דבר שונה מלשון הרע, אלא שיש את האיסור של לשון הרע, והרכיל זה רק דימוי, מכיון שדרך מספרי הלשון הרע כך הוא, שהולכים מאחד לשני ומספרים בגנות האחר. וכמו שכתב רש"י בפירוש הפסוק בתורה (ויקרא, יט, טז), וז"ל: "לא תלך רכיל - אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל וכו'", ומוכיח זאת בכמה טענות.
ועוד ראיה לדבר זה, שבירושלמי המושגים רכיל ולשה"ר מעורבבים, רואים זאת בדברי ר' ישמעאל שאומר – 'רכילת לשון הרע' כמושג אחד.
♦
ב. שיטת הרמב"ם
הרמב"ם מחלק בין רכיל ללשון הרע
הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ז ה"א - ה"ב) מציג את הרכיל ואת מספר הלשון הרע כל אחד בפני עצמו, ומסביר מהו כל אחד מהם, וזה לשונו: "הלכה א. המרגל בחבירו עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תלך רכיל בעמיך, ואף על פי שאין לוקין על דבר זה, עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעך, צא ולמד מה אירע לדואג האדומי. הלכה ב. אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר: כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת - הרי זה מחריב את העולם, יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו, אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב: יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות" עכ"ל. ולכאו' צריך להבין, מה החילוק שעושה הרמב"ם, ומהו בדיוק הרכיל שהרמב"ם מתאר.♦
הסבר הכסף משנה ברמב"ם
הכסף משנה הבין בדעת הרמב"ם שרכיל היינו המסכסך בין איש לרעהו, למרות שהוא לא מספר דברי גנאי, כיון שהוא גורם סכסוך ע"י דיבורו עובר על לאו של 'לא תלך רכיל'. כך משמע מדבריו (שם), וז"ל: "דעת רבינו שרכיל היינו האומר פלוני אמר עליך כך וכך או עשה לך כך, אף על פי שאותו דבר אינו גנות למי שנאמר, כמו בהלשנת דואג שאמר על אחימלך שנתן לחם וחרב גלית לדוד, ואילו נשאל לאחימלך לא היה מכחיש, שאין בזה גנות לו, דאדרבה חשב שעושה עבודה לשאול, כמו שהתנצל בדבריו. זה, אף על פי שאין בו גנות לחבירו, כיון שטוען דברים מזה והולך לזה רכיל מקרי, דכשמו כן הוא, שהוא כרוכל המחזר בעיירות" עכ"ל. ונראה מדברי הכ"מ שהבעיה בדברי הרכיל היא שהוא הולך מזה לזה, הכוונה לזה שהראשון דיבר עליו, ואומר לו מה אמרו עליו, כך שבעצם הרכיל הוא מסכסך בין ה'זה' ל'זה', והולך ומעביר מאחד לשני מה 'הוא' דיבר עליך. וכך הבין גם הח"ח (הל' רכילות כלל א') שרכיל מהותו להכניס שנאה בלב השומע על אותו שמספר עליו.♦
קושיות על הסבר הכסף משנה
אבל לענ"ד יש כמה קשיים בהסבר הכ"מ ברמב"ם. קושי אחד, שהכ"מ הוסיף את המילים 'עליך' ו'לך' כך שמצייר את המקרה שאחד מהשומעים חוזר ומספר לאדם שסופר עליו, ולכאו' זה דבר שלא מצינו ברמב"ם, כיון שבדברי הרמב"ם משמע שמדובר על כל דבר שמספר אדם על צד שלישי, ולא בהכרח דברים שקשורים לשומע.ועוד קשה לכאו', שמביא הכסף משנה ראיה מהמקרה של דואג, שזו דוגמא לרכיל, ושלא היה שום גנאי בדבריו, ולענ"ד דבר זה קשה מאוד, מכיון שאמנם אם היה דואג מספר דברים כהוויתם, שדוד אמר דברים שאינם נכונים לאחימלך, ושאחימלך היה בטוח שדוד באמת בא בשליחות שאול, ולכן הוא עשה לו את כל הדברים האלו, אז ברור שהדבר לא היה גנות ולא היה נכלל כלל בלשון הרע. אולם, דואג בדבריו החסיר את הפרט הזה, וגם לשומע (שאול) וגם למספר (דואג) זה היה ברור כגנות, מכיון שהם ידעו שדוד הוא מורד במלכות, ממילא זה ששאלו לו באורים ותומים והביאו לו לחם וחרב זה לגמרי גנות. ואם כן הסיפור של דואג הוא לכאו' לא דוגמא טובה לדיבור שאין בו גנות. ועוד שלכאו' דבר זה נכנס בהלכה ה' ברמב"ם, ששם הרמב"ם כותב שדבר שגורם רעה לאיש שמדברים עליו הוא בכלל לשון הרע, וכאן ודאי שדבר זה גרם לאחימלך רעה, וזו הייתה חלק ממטרת סיפור הדברים, ואם כן ודאי שלא לזה התכוון הרמב"ם בהגדירו מהו רכיל.
ונראה שהכ"מ הבין שהלכה א' ברמב"ם מדברת על רכיל, וכיון שהוזכר שם דואג האדומי, הבין הכ"מ שהרמב"ם הבין שדואג הוא רכיל ולא מספר לשון הרע. אבל כפי שכתבתי דואג זו דוגמא ללשון הרע ע"פ הגדרת הרמב"ם, ועל כן נראה לענ"ד שהלכה א' לא מדברת רק על רכיל, אלא היא מין כותרת לכל הלאו, שבהלכה א' אומר הרמב"ם מהו הלאו ועד כמה הוא חמור, שאפשר להגיע בו עד לשפיכות דמים, כמו דואג. ורק בהלכה ב' מפרט הרמב"ם מהם המקרים שבהם עוברים על לאו זה: רכיל, מספר לשון הרע, מוציא שם רע וכו'.
♦
הסבר מו"ר הגר"ש טל ברמב"ם שרכיל הוא איסור ולא בגלל הנגרם מדבריו
ונראה לכאו' שהיה מקום להבין שההבדל בין לשון הרע לרכילות, זה שלשון הרע הוא דיבור גנות, ורכילות זה סיפור דברים שהוא בעצמו לא גנות, אבל יגרום לכך שיספרו גנות, או שיגרום רע או צער למי שמספרים עליו.אבל אין לומר כן, מכיון שהרמב"ם בהלכות ד' ו- ה' מסביר שגם אלו כלולים בלשון הרע, או באבק לשון הרע. ואם כן עדיין צריך להבין מהו בדיוק הרכיל, ומה האיסור במה שעושה.
ולכן הציע מו"ר הגר"ש טל שליט"א להסביר, שהרכיל היינו מי שמספר דברים שלא יגיע על ידיהם נזק או צער, אלא סתם דברים שהצנעה יפה להם, ואנשים לא אוהבים שיודעים עליהם דברים אלו, אבל בלי נזק ממשי.
והבעיה בסיפור דברים אלו היא, שהם הורסים כל חלקה טובה של פרטיות, והאדם לא יכול לעשות דברים לעצמו ומפחד שכל דבר שלו יתפרסם וכולם ידעו, ולכן זה מחריב את העולם, מכיון שלא נעים לחיות במצב כזה, וגם אי אפשר לסמוך על אף קרוב או חבר[5].
כך שבעצם איסור רכיל הוא לא בגלל הנגרם מדבריו, אלא מעצם העובדה וההנהגה ודרך החיים, שכולה גילוי פרטיותו של האחר.
♦
נראה שלדעת הרמב"ם הבעיה ברכיל היא משום שבולש וחודר לפרטיות ומפרסם לרבים
ונראה שלדעת הרמב"ם לא מדובר על אדם שבאופן חד פעמי הגיע מידע לאוזניו והוא הלך וסיפר, אלא מדובר פה על משהו מגמתי, שהוא הולך רכיל, שזה דבר מתמשך[6]. ונראה שלכך הובאה הדוגמה מרוכל, שזו עבודתו ש'הולך מזה לזה ומזה לזה', ודוקא אדם כזה שבאופן מגמתי הולך ושומע ומספר הוא הנקרא רכיל, אבל מי ששמע דרך אגב מידע, וגם תוך כדי שיחה זרק איזה דיבור לחבר, הוא אמנם לא 'צדיק' גדול, אבל איסור דאו' של רכילות הוא לא עבר.ועוד דייק מו"ר הגר"ש טל, ממה שכתב הרמב"ם (שם ה"ב) וז"ל: "אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני" ע"כ, ומשמע מדבריו שהרכיל הולך מזה לזה ואומר לשניהם את אותם דברים שהוא שמע קודם[7], כלומר שיש פה משהו שיטתי, מגמתי, רצון להפיץ, לשתף אחרים בפרטיותו של האחר.
ועוד דייק מו"ר הגר"ש טל ממה שכתב הרמב"ם 'טוען דברים' לפני ה'הולך', משמע שטעינת הדברים הייתה לפני ההליכה לספר, והיא מתארת את פעולת קליטת המידע, ובדומה לטעינת סחורה, מדובר על טעינה והעמסה של דיבור או מידע לצורך פרסומו או סתם שרוצה ללכת לספר אותו. ודבר זה מראה על מגמתיות בסיפור הדברים, שיש לו ענין לספר דבר זה. ומבין הרב טל שדבר זה הוא סימן ולא סיבה, כלומר, שלא רק מי שמחפש וקולט מידע על מנת לספרו – הוא הולך רכיל, אלא כל מי שמספר את הדברים בכוונה על מנת לשתף בפרטיותו של האחר – הוא הולך רכיל, ומה שכתב הרמב"ם לגבי הטעינה, זה סימן, משום שאדם שטוען דברים, כאשר הוא יספר אותם, קרוב לודאי שמספר כי רוצה לשתף בפרטיותו של האחר, ולא שיצאו הדברים באקראי מפיו.
ועל כן נראה שמוכרחים לומר בדעת הרמב"ם שהרכיל הוא מי שמגלה את סודו של האחר וחושף את פרטיותו.
♦
לכאו' יש קושי לומר שהרמב"ם למד מהירושלמי ומהספרא
וצריך להבין מה מקורו של הרמב"ם, לאחר שהסברנו בדעת הרמב"ם שאיסור רכיל הוא המספר דברים שאין בהם נזק, אלא הם רק גילוי סוד בעלמא וחשיפת הפרטיות, צריך לראות היכן מופיע איסור זה, משום שלא ראינו מקור בחז"ל שאסרו דבר כזה.והיה מקום לומר שמקורו של הרמב"ם הוא בדברי הספרא שהבאנו לעיל, וז"ל: "לא תלך רכיל בעמך, שלא תהיה רך דברים לזה וקשה לזה, דבר אחר שלא תהיה כרוכל שהוא מטעין דברים והולך" ע"כ, ואפשר היה לטעון שמכיון שבספרא מוזכר איסור לספר דברים, ולא כתוב שמדובר דווקא בגנאי או בדיבור הגורם נזק, מכאן ראיה שגם סתם דיבור שאינו גנאי ואינו גורם נזק אסור.
אבל לענ"ד נראה לכאו' שאין זו ראיה, משום שבכל מקום שהזכירה הגמ' את הלאו דרכילות, מדובר דוקא על דיבור של גנאי או נזק, ואם כן מסתבר מאוד לומר שזו גם כוונת הספרא[8].
ועוד היה מקום להביא ראיה מהירושלמי המובא גם הוא לעיל, וז"ל: "אזהרה ללשון הרע מנין? ונשמרת מכל דבר רע. אמר רבי לא תני ר' ישמעאל: לא תלך רכיל בעמך - זו רכילת לשון הרע. תני ר' נחמיה: שלא תהא כרוכל הזה מטעין דבריו של זה לזה ושל זה לזה" עכ"ד. והנה גם הירושלמי סתם, ולא הזכיר שרכיל הוא דווקא בדיבור של גנאי או שגורם נזק, אולם נראה לענ"ד שגם מדברי הירושלמי קשה להוכיח, מכיון שהירושלמי במפורש כולל את רכילות עם לשון הרע, ויוצר ביטוי משותף של 'רכילות לשון הרע'. ועוד, שלכאו' ר' נחמיה רק מסביר את הטעם של ר' ישמעאל איך הוא לומד מהמילה 'רכיל'. וגם שכתוב "מטעין דבריו של זה לזה ושל זה לזה", ונראה לכאו' שעיקר העניין זה הסכסוך שמעביר מאחד לשני, ולכן נראה לכאו' שגם הירושלמי לא התכוון לאסור דיבור שאין בו גנאי או גרימת נזק.
♦
הרמב"ם למד את עניין המגמתיות מהספרא
ונראה שאת עניין המגמתיות למד הרמב"ם מהספרא, מכיון שלשון הספרא היא "שלא תהיה כרוכל שהוא מטעין דברים והולך" ע"כ. ולכאו' מהלשון 'והולך' משמע דבר מתמשך, שעושה זאת הרבה פעמים, ואפשר לומר שמכאן למד הרמב"ם את עניין המגמתיות.ונראה להביא ראיה לכך מברייתא המובאת בגמ' (קידושין עט., ב"ב צו., נדה ב:) וז"ל: "היה בודק את החבית להפריש עליה תרומה והולך, ואחר כך נמצאת חומץ - כל ג' ימים ודאי, מיכן ואילך ספק" ע"כ, ונראה שגם פה הלשון 'והולך' באה לתאר דבר מתמשך, שבאופן מתמשך האדם מפריש עליה תרומה. וכן גם כתב הרמב"ם (הל' תרומות פ"ה הכ"ד) וז"ל: "הבודק את החבית והניחה להפרישה תרומה על אחרים עד שתעשה כולה תרומה ויתננה לכהן, ולאחר זמן בדקה ומצאה חומץ וכו'" ע"כ. ונראה בבירור שהרמב"ם הבין מהלשון 'והולך' את העניין של הקביעות והמגמתיות.
♦
מסקנת שיטת הרמב"ם
כפי שכתבתי נראה שמוכרחים לומר בדעת הרמב"ם שרכיל היינו המספר על חברו דברים שהצנעא יפה להם, גם אם אין בהם שום נזק ממשי או גנאי. ורכיל הוא דווקא המספר מתוך כוונה (מגמתיות = יש לו עניין ומגמה לספר). וכפי שהבאתי נראה שיש קושי בדברי הרמב"ם ממה שבחז"ל לא שמענו על איסור זה, ולא הוזכר בש"ס הבבלי, ולענ"ד אין הכרח לומר שהספרא והירושלמי חלוקים על כך.♦
ג. סיעת הראשונים שנוקטים שרכיל הוא המסכסך
הסמ"ג אומר שרכיל הוא המסכסך ע"י דיבורו
ובסמ"ג (לאוין סי' ט) נראה שהוא הבין את המושג רכיל, שהכוונה להולך ומסכסך בין אנשים על ידי דיבורו, וז"ל: "איזהו רכיל? המגלה לחבירו דברים שדיבר ממנו אדם בסתר" ע"כ. מכך שהסמ"ג מפרש דווקא באומר לאדם מה שדברו ממנו, משמע שהאיסור בדבריו זה הסכסוך שגורם בין האדם ששמע ממנו לאותו אחד שמספר לו.♦
כך נראה גם מדברי רבנו יונה והחינוך
וכך נראה שהבין גם רבנו יונה (שערי תשובה, ג, רכב), וז"ל: "הולך רכיל. והוזהרנו על זה מן התורה, שנאמר: 'לא תלך רכיל בעמיך'. וגם זה נקרא לשון הרע, והוא בכלל כת מספרי לשון הרע.. ונזק הרכילות חדל לספור, כי אין מספר, כי הוא מרבה שנאה בעולם ומכשיל את בני אדם לעבור על מה שכתוב בתורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך"... ופעמים רבות יתן הרכיל חרב ביד חברו להרוג את רעהו, כמו שכתוב: "אנשי רכיל היו בך למען שפך דם", ונאמר: "כלם סרי סוררים הולכי רכיל נחשת וברזל כלם משחיתים המה וכו' " ע"כ.וכך כתב במפורש בספר החינוך (סי' רלו) וז"ל: "שנמנענו מן הרכילות, שנאמר לא תלך רכיל. והענין הוא שאם נשמע אדם מדבר רע בחבירו, שלא נלך אליו ונספר לו פלוני מדבר בך כך וכך, אלא אם כן תהיה כונתינו לסילוק הנזקין ולהשבית ריב... משרשי המצוה, כי השם חפץ בטובת הבריות אשר ברא, וצונו בזה כדי להיות שלום בינינו, כי הרכילות סיבה לריב ומצה" ע"כ, ומוכח מדבריו שהרכילות עניינה הוא סכסוך.
♦
לרבנו יונה רכיל נכלל בלשון הרע וברמב"ם לשון הרע הוא דבר נוסף על גבי הרכיל
ומבואר בדברי רבנו יונה (שם) שרכיל הוא בכלל לשון הרע, כלומר, שלשון הרע זה משהו כללי שבתוכו יש סעיף של רכיל, וז"ל: "החלק השלישי - הולך רכיל. והוזהרנו על זה מן התורה, שנאמר: 'לא תלך רכיל בעמיך'. וגם זה נקרא לשון הרע, והוא בכלל כת מספרי לשון הרע" ע"כ.וכך נראה גם ברש"י בפירושו על הפסוק "לא תלך רכיל" (ויקרא י"ט, ט"ז), שכולל ברכיל את משלחי מדנים ומספרי לשה"ר, וז"ל: "לא תלך רכיל - אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל" עכ"ד. ונראה שלדעת רש"י רכיל הוא לא דבר העומד בפני עצמו, אלא שם כללי לכל מי שמספר לשה"ר.
ודבריהם שונים מהרמב"ם שראה את הרכיל כדבר בסיסי בלאו של 'לא תלך רכיל', ואת לשון הרע כשלב נוסף על גביו, שמתקיים באומר גנות.
ולענ"ד שיטה זו של רבנו יונה ורש"י יותר פשוטה, מכיון שבחז"ל תמיד הופיעה רק ההגדרה 'לשון הרע', ולכן יותר מובן לומר שרכיל זה חלק מתוך לשון הרע.
♦
כך גם הבין הראב"ד
ונראה שגם הראב"ד הבין כך את היחס שבין רכיל ללשון הרע, כך נראה לענ"ד מהשגתו על מה שכתב הרמב"ם בהלכה ב' שלשון הרע יותר חמור מרכיל, וז"ל השגת הראב"ד: "לא, אלא קשה הראשון [רכיל] מן השני [לשה"ר], שהראשון הוא תליתאי והורג נפשות והשני תנין ואינו הורג אלא את עצמו, בינה זאת" ע"כ. ונלע"ד שהראב"ד הבין כהכס"מ והסמ"ג שרכיל היינו מסכסך, ולפי זה הגמ' בערכין (ט"ו ע"ב) שאומרת שלשון תליתאי גורמת להרוג שלושה, הכוונה לרכיל, וז"ל הגמ': "לשון תליתאי קטיל תליתאי, הורג למספרו ולמקבלו ולאומרו" ע"כ, וכיון שהבין הראב"ד שרכיל הוא מסכסך, ממילא מסכסך הוא הגורם להרוג שלושה, ולכן וודאי שהגמ' מדברת על הרכיל, ואם כן רכיל יותר חמור מלשון הרע, ומכאן הגיע הראב"ד להשגתו על הרמב"ם.♦
כך כותבים גם המחזור ויטרי וספר חסידים
וכן גם כתב במחזור ויטרי (סי' תכז) והשווה את רכיל לדילטור וקטיגור, וכותב שם שהכוונה בעל קטטה. וכן כתב בספר חסידים (סימן שלח): "אבל אם הבן יודע שהאב כשהוא יושב פנוי עוסק במעשים רעים כמו אם ישב בטל ילך אחר זונות או יסכסך בני אדם לעשות רכילות מזה לזה וכיוצא באלה וכו'" ע"כ.נראה שגם המאירי הבין שרכיל הוא המעביר מידע מסכסך מאחד לחברו
נראה לענ"ד שגם המאירי (סנהדרין דף ל"א ע"א) הבין שהאיסור הוא לספר דווקא דבר המסכסך, וז"ל: "כבר ביארנו במשנה שצריך כל אחד מן הדיינין להזהר שלא לומר אני מזכה וכו', אף בכל 'דבר שמחברו לחברו' חייב אדם שלא לגלותו ושלא להביא דבר מזה לזה, ועל כלם נאמר לא תלך רכיל בעמך, מעשה היה בתלמיד אחד שהביא דבר מאחד מן התלמידים לחברו לאחר עשרים ושתים שנה, והוציאוהו מבית המדרש והכריזו עליו דין גלי רזיא" ע"כ. ונראה לדייק ממה שכתב 'בכל דבר שמחברו לחברו' שהכוונה לדבר שבין ראובן לשמעון, יש איסור 'שלא להביא דבר מזה לזה', הכוונה את אותו דבר שביניהם, שזה מסכסך. ולכן נראה לומר שדווקא דבר כזה, שהוא מחברו לחברו שגורם סכסוך, דוקא הוא אסור. וסיפור זה בגמ' נאמר לאחר הזכרת איסור "לא תלך רכיל", ומשמע שבאותו הקשר בא הסיפור.♦
נראה שאין להוכיח ממה שכתבו הראשונים במעשה של 'ההוא תלמידא' שמדובר בסוד
ומובא בגמ' (סנהדרין לא.) וז"ל: "תנו רבנן: מניין לכשיצא לא יאמר הריני מזכה וחבירי מחייבין אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי - תלמוד לומר לא תלך רכיל בעמיך, ואומר הולך רכיל מגלה סוד. ההוא תלמידא דנפיק עליה קלא, דגלי מילתא דאיתמר בי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין, אפקיה רב אמי מבי מדרשא, אמר: דין גלי רזיא" ע"כ. והבינו הרמ"ה[9] (ד"ה פיסקא) ור"ח[10] שאותו תלמיד סולק מבית המדרש משום שגילה סוד, ולכאו' משם ראיה שאף גילוי סוד בעלמא נאסר, וכדברי הרמב"ם.אולם נראה לענ"ד שהמעשה לא הובא בגמ' כדי לתת דוגמא לתלמיד שעבר על איסור רכילות, אלא הובא בהקשר של הפסוק 'הולך רכיל מגלה סוד', שר' אמי כל כך הקפיד על מי שגילה סוד וסילקו מבית המדרש. כך נראה גם שאפשר להוכיח ממה שאמר ר' אמי: 'דין גלי רזיא', כך שנראה שהובא בהקשר של סוד, ולא של לאו ד'לא תלך רכיל'. ונראה לומר עוד, שר' אמי הוציא את אותו תלמיד מביהמ"ד מכיון שהוא גילה סוד שלא רצו שיצא מביהמ"ד, ואין זה משום שאותו תלמיד עבר איסור.
♦
ד. סיכום
לסיכום, נראה שלדעת רבים מהראשונים רכיל הוא האומר גנות שגורמת לסכסוך, והוא יותר חמור מלשון הרע, כך כתבו הסמ"ג, רבנו יונה, החינוך, הראב"ד, הכס"מ, המחזור ויטרי וספר חסידים.ונראה שהרמב"ם הוא דעת יחיד בכך שאסר לספר דברים שאין בהם גנות, ובכך שאסר את עצם סיפור הדברים ולא תלה בתוצאה שלהם כשאר הראשונים. ועוד, שכפי שבארנו לא ברור מהו מקור דברי הרמב"ם בחז"ל, וגם אם נאמר שהרמב"ם למד מהספרא והירושלמי, גם כן קשה על הרמב"ם שפסק כמו הירושלמי בעוד שבבבלי לא ראינו כך.
ובעניין המגמתיות, אמנם ראינו שהרמב"ם למד זאת מהספרא, אבל לכאו' שאר הראשונים לא למדו כמותו, ועוד שאין לדבר רמז בגמרא, ועוד שאם נאמר גם בדעת שאר הראשונים שצריך מגמתיות יהיה זה לקולא, וכיון שזה ספק דאו' לכאו' ברור שאין להקל בזה, וכל שכן כאן שלא מצינו זאת בשאר הראשונים.
ולכן למסקנה נראה: שאיסור לשון הרע, הוא כל דיבור הגורם לנזק, או גנות, או להרע או להפחיד וכיוצ"ב. ועל גבי זה יש את הרכיל שבדיבורו האסור גורם לסכסוך ושנאה. אבל דיבור גילוי סוד שלא גורם אחד מהנזקים האלו לכאו' לא אסור מהתורה, אבל מובן שזאת מידה רעה מאוד לפרסם סוד של אדם אחר.
♦
פרק ב' - מיהו בעל לשון הרע לדעת הרמב"ם
דברי הרמב"ם והקושי שבהם
הרמב"ם (הל' דעות פ"ז ה"ב) כתב וז"ל: "יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו, אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות" ע"כ. ושאל על דבריו הכסף משנה וז"ל: "מאי 'אבל' דקאמר, והלא זהו מה שכתב שלשון הרע הוא המספר בגנות חברו!" עכ"ל. ומבין הכ"מ שהמילה 'אבל' מסמנת עליית מדרגה, כמו במוציא שם רע, שהרמב"ם כתב 'אבל'[11], אלא שלא מובן איזו עליית מדרגה יש כאן, במה שונים דברי הרמב"ם לגבי בעל לשון הרע ממה שהגדיר את איסור לשה"ר עצמו? כך שואל הכ"מ.אמנם הרב קאפח (אות ז) כתב שבכתבי היד התימניים לא נמצאת המילה 'אבל'. אבל ברוב כתבי היד שנמצאים לפנינו, כולל כת"י תימניים, מופיעה המילה 'אבל'.
ועל פי זה כתב הכ"מ שיש בלאו ד'לא תלך רכיל' "ארבעה שמות – רכיל, מספר לשה"ר, מוציא שם רע, ובעל לשה"ר", והגדיר הכ"מ את אותו בעל לשה"ר כאחד שמספר לשה"ר בקביעות, וז"ל: "אבל מי שמורגל תמיד לספר לשון הרע, ההוא יקרא בעל לשון הרע. וזהו שכתב שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני, כלומר שהוא קבוע ומורגל לדבר דברים אלו". וכך גם פסק הח"ח בספרו (הל' לשון הרע כלל א' ס"ג) וז"ל: "כל זה, אפילו אם רק במקרה סיפר גנות חבירו, אבל אם חס ושלום הורגל בעון זה בתמידות, כמו אלו שרגילין תמיד לישב ולספר, כך וכך מעשה פלוני, כך וכך עשו אבותיו, כך וכך שמעתי עליו, והוא דברים של גנות, אנשים כאלו הם נקראין בפי חכמינו ז"ל בשם בעלי לשון הרע ועונשן הרבה יותר גדול, אחרי שבשאט נפשם וזדון לבם עוברין על תורת ה' ונעשה זה אצלם כהפקר, כמו שמבואר לעיל בסוף הפתיחה. ועליהם נאמר בקבלה יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות" עכ"ד.
♦
קשיים בהסבר הכסף משנה
אבל נראה שיש קשיים רבים בהסבר זה. קושי ראשון, שבהלכה ו' כותב הרמב"ם: "כל אלו הם בעלי לשה"ר שאסור לדור בשכנותם", ולפני כן הרמב"ם דיבר על לשון הרע באופן כללי, ולא רק על מספרי לשה"ר בקביעות, ומזה מוכח שבעלי לשה"ר הם לא דווקא המורגלים בסיפור לשה"ר, אלא כל אחד שמספר לשה"ר.ועוד קשה, שבפירוש המשנה (אבות פ"א מט"ז) הרמב"ם חילק בין לשה"ר ואבק לשה"ר ומוציא שם רע, ולא הזכיר שם את אותה דרגה של 'בעל לשה"ר', המספר לשה"ר בקביעות, למרות שהרמב"ם האריך שם מאוד. ואין לומר שהרמב"ם השמיט הגדרה זו מכיון שאין לה נפק"מ, מכיון שגם לחילוק של 'אבק לשה"ר' אין נפק"מ ובכל זאת הרמב"ם מנה אותו בנפרד.
ויותר מזה, שבפירוש המשנה שם ציטט הרמב"ם את דברי חז"ל 'שעל שלושה עבירות אין לאדם חלק בעולם הבא, ולשה"ר כנגד כולם', שלפי הכ"מ דבר זה נאמר דווקא בבעל לשה"ר. וקשה, שבעל לשה"ר אפילו לא מוזכר שם.
ועוד קשה, שבגמ' (ערכין ט"ו ע"ב) כתוב "סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש, שנאמר 'יכרת ה' כל שפתי חלקות'" ע"כ, ומבואר שיש עונש של כרת ברגע שסיפר לשון הרע, גם אם סיפר רק פעם אחת, ואת אותו פסוק כתב הרמב"ם כשדיבר על ה'בעל לשה"ר'. ובפשטות דברי הגמ' האלו הם המקור של הרמב"ם.
ועוד קשה, שהגמ' משווה את לשה"ר שחמור כנגד ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, ונראה לומר שבשביל לעשות השוואה צריך שנקודת המוצא תהיה שווה, ולכן כמו שבשלושת העבירות מדובר שעבר עליהם בפעם אחת, כך גם בלשון הרע מדובר בפעם אחת.
על פי כל הנ"ל נראה שלדעת הרמב"ם אין חילוק בין בעל לשה"ר למספר לשה"ר, ושניהם עוסקים במספר לשה"ר ואפילו פעם אחת.
♦
מצינו בדברי הרמב"ם את הכינוי 'בעל' גם בדבר שאינו תמידי
לכאו' נראה שהמילה 'בעל' היא מילת שייכות שלא בהכרח מעידה על תמידיות או מגמתיות וכו'. למשל 'בעל חוב' הוא אדם שיש לו חוב, ואפילו אם לווה רק פעם אחת בחייו הוא נקרא בעל חוב. וכן נאמר בישעיה (נ, ח) "בעל משפטי" שמשמעו בעל דין, ולאו דווקא אדם שבאופן תמידי או רציף מצוי בענייני משפט. וכן לכאו' גם 'בעל תשובה', שהרמב"ם מדגיש שאדם יכול להיות 'בעל תשובה' גם בהרהור אחד, ופעם אחת שעומד לפניו אותו מקרה והוא לא נופל בו. ולכן נראה שאין להקשות מהלשון 'בעל' ולומר שהרמב"ם התכוון במילה זו דוקא למספר בקביעות.♦
וכן מצינו בדברי הרמב"ם שבכפילות הלשון 'אבל' הלשון השנייה חוזרת לענין הראשון
ואין לדייק ממה שכתב הרמב"ם 'אבל' כשדיבר על מוציא שם רע וכן כתב 'אבל' כשדיבר על בעל לשה"ר, ומשמע ששניהם מסמלים עליית דרגה וחומרא יתירה ממה שהוזכר קודם, מכיון שמצינו בעוד מקומות ברמב"ם שכותב מעין זה, ובהם ברור שאחרי ה'אבל' השני חוזר הרמב"ם לדבר על העניין הראשון. למשל (הל' חמץ ומצה פ"ו ה"א): "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר (שמות י"ב) בערב תאכלו מצות, בכל מקום ובכל זמן, ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה, אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות, אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו" ע"כ. ומוכח שהרמב"ם כותב 'אבל' כדי להוסיף הערה, ולאחר מכן כותב שוב 'אבל' כדי לחזור לענין הראשון. וכן גם (הלכות גירושין פ"ו ה"י): "האשה שעשת שליח קבלה ואמר לו הבעל אין רצוני שתקבל לה גיטה אלא הרי זה גיטה הולך אותו לה, הרשות ביד הבעל ונעשה זה שליח הולכה לא שליח קבלה, אבל אם אמר לו התקבל לה גיטה או זכה לה או הא לך לא עקר שליחות הקבלה, אבל אם אמר לו הולך לה עקר שליחות הקבלה ונעשה שליח הבעל, וכן אם אמר לו הולך ותן לה עקר שליחות הקבלה" ע"כ. ומכל הדוגמאות הללו נראה שדרכו של הרמב"ם לכתוב 'אבל' כאשר הוא רוצה להוסיף עוד נקודה אחרת, וכאשר חוזר לעניין הראשון כותב שוב 'אבל'.ולכן נראה פשוט, שגם אצלנו הרמב"ם חוזר לדבר על האדם המספר לשה"ר, אבל אין זו הגדרה חדשה ששונה ממה שכתב קודם לכן.
♦
במשפט זה הרמב"ם מרחיב את הגדרת לשה"ר, וכן מחדד את ההבדל בינו לבין רכיל
ונראה לענ"ד לומר, שלאחר שהרמב"ם דיבר על המוציא שם רע חוזר ומדבר על המספר לשה"ר שהוא נקרא גם בעל לשה"ר, מכיון שבמשפט זה הרמב"ם מחדד את ההבדל בין רכיל לבין מספר לשון הרע, שרכיל זה דווקא מי שהולך, שיש לו כוונה מסוימת בסיפור הדברים, לסכסך בין אנשים, ולהעביר מידע סודי שיאהבו לשמוע, אבל לעומת זאת חוזר ומדגיש הרמב"ם, שלשון הרע אסור אפילו בסיפור דרך אגב, וגם בלי כוונה מסוימת, או לאדם מסוים. ואת זה אפשר ללמוד מהמילה 'יושב'[12], בניגוד ל'הולך' שכתב הרמב"ם ברכיל שמסמל את הצורך בכוונה של המספר, וסיפור יזום, כאן בלשון הרע מדובר על 'יושב', שמספר לפי תומו, ולכל אדם על כל אדם.♦
אין להקשות מכך שהרמב"ם חוזר ומפרט
ונראה היה שיש להקשות מכך שהרמב"ם האריך ופירט "ואומר כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואומר דברים של גנאי וכו' ", ולכאו' אם מסבירים שהרמב"ם חוזר לדבר על איסור לשון הרע, למה יש צורך להאריך בדיבור זה, הרי הרמב"ם כבר אמר שלשון הרע הוא המדבר גנאי?ונראה לומר, שבדברים אלו מחדד הרמב"ם את ההגדרה של דיבורי גנאי שעוברים עליהם משום לשה"ר, ומחדש ש"כך וכך עשה פלוני" זה גם גנאי, אפילו שמדובר שדבר חד פעמי שאותו אחד עשה, ולא משהו שמעיד על כל ישותו, וכן "כך וכך היו אבותיו" גם זה גנאי לו ופוגע בו, אפילו שלא מדבר על הפלוני עצמו, וכן "כך וכך שמעתי עליו" שאפילו שאומר שזו רק שמועה ששמע עליו, ולא יקבלו את דבריו, אפילו זה אסור, כי גם זה כמדבר בגנותו[13].
♦
אין קושי מהצורה שבה הרמב"ם סידר את הדברים
לכאו' היה מקום להקשות מהדרך שבה הרמב"ם כתב את הדברים, מכיון שגם אם אפשר להבין שהמוציא שם רע הוא הרחבה של לשון הרע, סוף סוף למה הרמב"ם ממשיך לפרט את הדינים של לשון הרע לאחר שכתב בהערה את המוציא שם רע, הרי היה יכול לפרט הכול מיד ורק לאחר מכן לכתוב את המוציא שם רע, ואם כן אולי יותר מסתבר לומר שהרמב"ם לא חוזר ומדבר על אותו ענין, כי אם כן לא היה כותב בצורה זו.אבל כפי שהבאנו לעיל, יש כמה דוגמאות שגם בהם כתב הרמב"ם בצורה זו, בהלכות חמץ ומצה, ובהלכות גירושין, וגם שם הרמב"ם המשיך ופירט לאחר שהוסיף את ההערה, ולכן נראה שזו דרכו ודרך כתיבתו ואין להקשות מכך.
והעירוני שאפשר לומר עוד בעניין זה, שבתחילה כתב הרמב"ם את כל החילוקים שיש בלאו דלא תלך רכיל ורק לאחר מכן כתב מהו העונש, ולכן אין קושי מסידור הדברים.
♦
רק על לשון הרע במזיד חייבים כרת
ונראה שגם מה שכתב הרמב"ם שעל כל לשון הרע, אפילו אם סיפר פעם אחת, כתוב "יכרת ה' כל שפתי חלקות", כלומר שחייבים עליו כרת, אין הכוונה שאפילו מי שסיפר לשון הרע בשוגג מתחייב בכרת, מכיון שלא מצינו בכל התורה שאדם בשוגג מתחייב בכרת. ועוד, שבהלכה ג' הרמב"ם מונה את לשון הרע כנגד שלוש עבירות, וכפי שהזכרנו כבר, לכאו' צריך לומר שאותם עבירות נעשות באותה צורה שנעשה הלשון הרע, מכיון שאם לא, קשה איך אפשר להשוות ביניהן, ועברות אלו הן דווקא במזיד, ולכן צ"ל שגם לשון הרע המדובר שם הוא דוקא במזיד. ועוד, שכל מקום שהרמב"ם כותב בסתמא עונש על עבירה מסוימת הכוונה היא שהעונש הוא לעובר במזיד.♦
למסקנה נראה שגם המספר לשון הרע באקראי נחשב בעל לשון הרע
לאור כל האמור, נראה למסקנה בדעת הרמב"ם ש'בעל לשון הרע', פירושו כל המספר לשון הרע, ואפילו סיפר באקראי, ו'בעל לשון הרע' הוא לא דרגה בפני עצמה בלאו ד'לא תלך רכיל בעמך'. וממילא, כל המספר לשון הרע נקרא 'בעל לשון הרע' שאסור לדור בשכנותו ובמזיד מתחייב בכרת, כפשט הגמ' בערכין וכפי שכתבנו בפנים.♦ ♦ ♦