כולל אור חברון
גדר עשה ולאו דמצות זכור
הרמב"ם מונה שתי מצוות עשה: מצות זכירת עמלק, מצוות מחית עמלק. ומצוות לא תעשה: לא תשכח.וכך כתב הרמב"ם בספר המצוות מצות לא תעשה נט: "והמצוה הנ"ט היא שהזהירנו משכוח מה שעשה לנו זרע עמלק והקדימם להזיק לנו. וכבר בארנו במצות קפ"ט ממצות עשה לזכור מה שעשה לנו עמלק ולחדש שנאתו מצות עשה. וכן אנחנו מוזהרים מהשליך זה מלבנו ומשכוח אותו והיא מצות לא תעשה והוא אמרו יתעלה (סוף פרשת כי תצא) לא תשכח. ובספרי זכור בפה לא תשכח בלב. כלומר לא תשליך שנאתו ולא תסירנה מנפשך.
ובמצות עשה קפט כתב הרמב"ם כך: "והמצוה הקפ"ט היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן. והוא אמרו יתעלה (שם) זכור את אשר עשה לך עמלק. ולשון סיפרי זכור את אשר עשה לך בפה לא תשכח בלב [על"ת נט]. כלומר אמור מאמרים בפיך שיחייבו בני אדם שלא תסור שנאתו מהלבבות. ולשון ספרא (ריש פרשת בחקתי) זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. הלא תראה שמואל הנביא כשהתחיל לעשות המצוה הזאת איך עשה שהוא זכר תחלה מעשהו הרע ואחרי כן צוה להרגם והוא אמרו יתעלה "א טו) פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים (שמואל א טו)".
נמצא שהרמב"ם מנה בעניין זכירה שתי מצוות: לא תעשה: "לא לשכח", עשה: "זכור".
המקור לזכירה בפה הוא בגמ' ובספרא.
בגמ' מגילה יח ע"א: "זכור, יכול בלב, כשהוא אומר לא תשכח - הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור - בפה".
ובספרא תורת כהנים ריש פרשת בחוקותי: "וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך, כשהוא אומר שמור, הרי שמירת לב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהיה שונה בפיך, וכן הוא אומר זכור ואל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר, יכול בלבך, כשהוא אומר אל תשכח הרי שכיחת לב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך, וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, יכול בלבך כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות הרי שכיחת לב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהיה שונה בפיך, וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכיחת לב אמורה הוא מה אני מקיים זכור שתהיה שונה בפיך".
מהגמרא ומהספרא משמע שהמקור לכך שהזכירה היא בפה זה מכך שיש ייתור, הרי די היה לכתוב "לא תשכח" מה באה התורה לחדש בכך שאמרה "זכור", והתשובה לכך: זכירה לא די בלב אלא אף בפה.
לכאורה יש להקשות[2] מניין לומר כך, שמא הזכירה היא בלב, ומה שאמרה התורה "זכור" בנוסף ל"לא תשכח" זה כדי להוסיף מצוות עשה מלבד "לא תעשה", כמו שמצאנו בכמה מצוות שיש מעשה אחד שהעובר עליו עובר על "עשה" ו"לא תעשה". ומאחר שהרמב"ם מנה בעניין זכירה שתי המצוות, לא תעשה ועשה, אם כן מניין לו שהזכירה תהיה בפה (כפי שכתב בספר המצוות ובהלכות[3]: מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב).
כדי לענות על שאלה זו נביא את דברי הרמב"ם בספר המצוות שורש ששי: "השרש הששי שהמצוה שיהיה בה עשה ולא תעשה ראוי למנות עשה שבה עם מצות עשה ולאו שבה עם מצות לא תעשה: דע שהדבר האחד יהיה בו עשה ולא תעשה על אחד משלשה פנים. אם שיהיה מעשה מן המעשים מצות עשה והעובר עליו יעבור על מצות לא תעשה כמו שבת ויום טוב ושמטה שעשיית מלאכה בהם מצות לא תעשה (רכ – רכ, שכ – שכט) והמנוחה בהם מצות עשה (קלה, קנד, קס, קסב – קסז) כמו שיתבאר. וכן תענית צום כפור מצות עשה (קסד) והאכילה בו מצות לא תעשה (קצו). וכו'".
הרמב"ם בשורש זה נותן כלל מתי מצוות עשה ולא תעשה באותה מצוה נמנות כשתי מצוות. הוא מביא לכך ג' אופנים. האופן הראשון בו אנו עוסקים הוא המחודש ביותר: פעולה אחת שבעשייה שלה עוברים על לאו ועשה כאחד. הרמב"ם נותן מספר דוגמאות: כאשר אדם עושה מלאכה בשבת הרי שהוא עובר על לא תעשה ועשה. הלאו הוא "לא תעשה כל מלאכה" והעשה הוא "ביום השביעי תשבות". בדומה לכך, העושה מלאכה ביו"ט. וכן העושה מלאכה האסורה בשמיטה עובר על לא תעשה: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" ועובר על מצוות עשה: "ושבתה הארץ". איסור אכילה ביו"כ יש בו לא תעשה ועשה. אמנם איסור לא תעשה לא נכתב באופן מפורש, אך יש לימוד בגמ' שיש אזהרה מאכילה ושתיה ביו"כ[4]. עשה: "ועיניתם את נפשותיכם".
אמנם, ברוב רובן של מצוות לא תעשה עוברים עליהן בקום עשה, אך יתבאר בהמשך שיש יוצאים מן הכלל. ומצוות עשה בדרך כלל הקיום שלהן נעשה ע"י פעולה מעשית.
אם נשאל מדוע קוראים לכל המצוות עשה שמנינו לעיל (שביתה בשבת, יו"ט ושמיטה, עינוי ביו"כ) "מצוות עשה" והרי אף שהתורה כתבה אותם בלשון עשה המשמעות המעשית היא להימנע מפעולה. נראה שהגדרת הציווי של אותן מצוות הוא התכלית. דהיינו: ביום כיפור יש מצווה על האדם להביא את עצמו למצב של עינוי. כיצד זה נעשה? ע"י הימנעות מאכילה. אם האדם יעבור ויאכל, מלבד איסור לאו על האכילה הרי שהוא גם עבר על כך שלא הביא את עצמו למצב של עינוי. כך גם בשבת: האדם מצווה להביא את עצמו לידי שביתה, וזה נעשה ע"י הימנעות מעשיית מלאכה. אם הוא יעשה מלאכה, מלבד מה שהוא עבר על לאו של איסור מלאכה, הרי שהוא ביטל את השביתה. וכך גם בשמיטה: הציווי בעשה הוא להביא את הארץ לשביתה ע"י הימנעות מעשיית מלאכה, וכאשר הוא עובד את הקרקע, הרי שמלבד איסור לאו של מלאכה הוא גם ביטל את שביתת הארץ.
כאשר נתבונן במצוות זכירת מעשה עמלק ואיסור שכחה, שגם בהם העשה והלאו הם שני פנים של דבר אחד. נמצא שזה שונה מכל הדוגמאות שהבאנו לעיל. כיצד אפשר לתת ציווי על אדם להימנע משכחה, והרי השכחה היא דבר שנעשה מאליו, ולכאורה נראה שאדם אנוס בכך ששכח. אך באמת האדם אינו אנוס, וכדי להימנע משכחה על האדם לשנן כדי לא לבוא לידי שכחה. לשם כך, אין צורך דווקא בפה, אפשר אף בהרהור הלב, מעת לעת להעלות את הדבר הלב וממילא נמנעת השכחה.
אם כן, אם נתבונן במצוות איסור שכחה של מעשה עמלק, הרי נראה שהיא שונה מרוב הלאוין. כאן אין העבירה נעשית בקום עשה, כמו עשיית מלאכה בשבת, אלא אדרבה, צריך לעשות פעולה מעשית כדי לא לעבור על הלאו. בכך המצווה הזו מחודשת מאד וייחודית משאר הלאוין. אם נגדיר את המצוה נאמר כך: איסור לבוא למצב בו יש שכחה של מעשה עמלק ע"י העלאה על הלב את מעשה עמלק.
אם נאמר שהציווי של מצוות עשה של זכירת עמלק הוא זכירה בלב, והעלאה על הלב נחשבת "כמעשה", נמצא שכאשר האדם אינו מזכיר על הלב עובר בשב ואל תעשה בשתי מצוות ביטול עשה של זכירה, ולא תעשה של שכחה. זה דבר שלא מצינו בכל התורה, שבשב ואל תעשה עובר על לא תעשה. ולכן הגמ' והספרי לומדים שהעשה והלא תעשה הם בשני דברים. הלא תעשה בהרהור הלב והעשה ע"י זכירה בפה. כעת, אחרי שהגדרת העשה של הזכירה היא זכירה בפה, העלאה של הזכרון בלב לא מוגדרת כדבר של עשייה אלא לא לתת לשכחה מקום. כביכול הידיעה של עמלק רוצה לברוח מהראש וצריך למנוע ממנה את הבריחה.
♦
דרך הרמב"ם במצוות בדיקת סימני טהרה והלוואה בריבית לגוי
על פי דרכנו, אפשר להבין בשיטת הרמב"ם עוד שתי מצוות בהן הרמב"ן שואל עליו. איסור אכילה של חיות האסורות באכילה. הרמב"ם מונה בתחילת הלכות איסורי מאכלות את הלאוין: "שלא לאכול בהמה וחיה טמאה", "שלא לאכול עוף טמא", "שלא לאכול דגים טמאים". במצוות עשה הוא מונה: "לבדוק בסימני בהמה וחיה ולהבדיל בין טמאה לטהורה", "לבדוק בסימני העוף ולהבדיל בין הטמא לטהור", "לבדוק בסימני חגבים להבדיל בין טמא לטהור", "לבדוק בסימני הדגים והבדיל בין טמא לטהור". ובתחילת מאכלות אסורות כתב כך:"מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל".
הרמב"ן מקשה עליו, שלפי שיטתו של הרמב"ם היה ראוי שמי שאוכל בהמה וחיה טמאה עובר על הלאו: "את זה לא תאכלו" ויעבור על עשה "את זה תאכלו", שודאי אין מצווה לאכול חיות טהורות, אלא כוונת התורה את אלו תאכלו ולא הטמאות. אם כן, מדוע מנה הרמב"ם את המצוה של את אלו תאכלו במצוות עשה של ידיעה והבחנת הסימנים.
לפי מה שאמרנו לעיל ההסבר הוא כך, כיצד אפשר להגדיר את העשה של "את זה תאכלו" בכך שנמנע מאכילת הטמאות. וכי ע"י זה שהוא נמנע מאכילת הטמאות הוא הביא את עצמו למצב שאכל את הכשרות? אין זה דומה למניעת מלאכה שמביאה לידי שביתה, וממילא עשיית המלאכה מבטלת את השביתה. וכן מניעה מאכילה שמביאה לידי עינוי, וממילא האכילה מבטלת את העינוי. אך כאן, וכי אכילת הטמאות ביטלה את העשה של אכילת הטהורות? ודוחק להסביר שאכילת הטמאות לא נתנה לו את האפשרות לאכול את הטהורות. ולכן הרמב"ם מסביר שהמצווה ב"וזה תאכלו" הוא עשייה שתאפשר לך לאכול, היינו ידיעת הסימנים.
שאלה נוספת שמקשה הרמב"ן היא מדוע הרמב"ם מנה במצוות ריבית מלבד איסור לאו של הלואה בריבית גם מצוות עשה להשיך לגוי. והרי לפי דרכו של הרמב"ם מי שמלוה ונושך לישראל בריבית עובר על לאו: "לא תשיך לאחיך", והיה ראוי לעבור בכך אף על עשה של ל"נכרי תשיך", שהמשמעות היא רק לגוי ולא לישראל. דהיינו לאו הבא מכלל עשה.
אף כאן צריך לומר שהרמב"ם לא מנה זאת כעשה באיסור נשך לישראל. כי האם בכך שהוא נמנע מלהלוות את הנכרי בריבית הוא בהכרח עובר על לאו של "לא תשיך לאחיך"? ולכן הרמב"ם למד מצווה נפרדת שכאשר האדם בא להלוות לגוי, צריך שהלוואה הזו תהיה בריבית.
כעת אפשר להבין דבר נוסף בספרי: הספרי כותב שזכירה של שבת היא בפה, בלב כבר נלמד מ"שמור". ולכאורה תימה, והרי מצוות "שמור" אינה מצוות הזכירה אלא איסור מלאכה. אלא שוודאי שכאשר האדם נמנע ממלאכה, על כרחך הוא מעלה על ליבו ששבת היום. לא יתכן לשמור את השבת בלי שהוא יעלה זאת על ליבו. ואחרי שהתברר שזכירה בלב אינה מוגדרת כמעשה, ע"כ מצוות עשה של זכירה היא בפה.
♦ ♦ ♦