כולל אהלי תורה וחסד כרמיאל
חרישה בשביעית
בספר דרך אמונה (שמיטה ויובל א, א ס"ק ו') ראיתי שכתב הגרח"ק שחרישה דאורייתא, ובהערותיו הביא מקורות הדבר, והראה שלמעשה יש מבוכה בזה אף בגדולי המפרשים[2]. והנה גמלה בלבי החלטה לעיין בפרק זה, ועלה בזה חידוש שיכול בס"ד לשפוך אור על הסוגיא והמבוכה בה.♦
הגמ' במועד קטן[3]
בגמ' (ב, ב) דנו איך התירו במשנה שם להשקות בשביעית בבית השלחין. והגמ' מביאה שלגבי שבת נחלקו אם משקה אסור משום זורע או משום חורש, ואז מקשים, זריעה וחרישה בשביעית מי שרי. ומבואר שברור לגמרא שחרישה אסורה בשביעית. והנה הפירוש המיוחס לרש"י מבאר שהוא איסור דאורייתא, וכן לכאורה פשוט, מפני שהגמ' מתרצת שהוא לפי רבי ששמיטה בזמן הזה מדרבנן, ובמקום הפסד כבית השלחין התירו, וא"כ בקושיא אחזו שהוא איסור תורה, וצריך להיות אסור אף במקום הפסד.ובתירוץ רבא ס"ל דהשקייה אינה איסור דאורייתא בשביעית. ומבואר בגמ' (ג, א) שהטעם הוא שרק התולדות המבוארות בתורה להדיא אסרה תורה, וכל השאר שנאסרו הן מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.
ויש לדון מה הדין בחרישה, שכן מצד אחד היא אינה מוזכרת בגמ' כאחד מהאבות, וכמו שהשקיה לא כתובה במפורש ואינה אסורה מדאורייתא, כך גם חרישה אינה אסורה מדאורייתא. ועולה שהתורה אסרה רק את שנאמר בה בפירוש, וחרישה לא נאמרה בפירוש על השביעית [אמנם בפירוש המיוחס לרש"י ביאר ש"תולדות" שלא אסורות מן התורה קאי על השקיה, שהיא לא היתה במשכן. ומשמע שחרישה שהיתה במשכן אכן אסורה מדאורייתא בשביעית, ועוד שהיא כתובה בקרא להדיא לרש"י].
וכן בדף ג. מבואר שנחלקו ר"י ור"א אם לוקה על חרישה, כיון שנחלקו אם נאסרו כל התולדות או שנאסרו רק התולדות המפורשות. ומשמע לכאורה דפליגי אי נאסרה החרישה מהתורה וכשאר התולדות, ותליא בלימוד כלל ופרט וכלל, ולמ"ד שלא דורשים אז החרישה מותרת מן התורה. אמנם קשה לומר כן, שהרי לר"ע מבואר בפסוק בחריש ובקציר תשבות שאסורה חרישה בתוספת שביעית, ולרבי ישמעאל הוא מהלכתא שלא לחרוש בערב שביעית, ואיך יתכן שבתוספת הדבר אסור מן התורה ובשביעית עצמה הוא מותר. ומזה משמע [וכן נראה מהמיוחס לרש"י[4]] שהחרישה אסורה בשביעית, או משום שמפורש בקרא "בחריש תשבות" או משום ההלכתא, והגמ' קאי על שאר מלאכות, שהן תולדות, ולא על חרישה, שהיא אב. ומה שנחלקו בדף ג' הוא רק אם לוקה, אבל לא אם אסור מדאורייתא [ושמא יש לדייק כן מהא דחלקו אם לוקה ולא אם אסור מן התורה. ויש לדחות שחלקו על הנפק"מ]. אמנם לקמן יתבאר אופן לבאר כיצד יתכן שאכן בסוגיין עולה שחרישה מותרת מן התורה כשאר התולדות דלא כתיבי בהאי פרשה, ומאידך היא תיאסר באופן מסוים מן התורה.
אך גם אם נאמר שחרישה אכן אסורה מן התורה, אכתי יש לבאר אמאי אליבא דאמת החרישה לא הוזכרה להדיא בפרשת בהר, ולא לוקין עליה, ואילו בשמות היא מוזכרת כמלאכת השדה. וביארתי בזה ששתי הפרשות הן פרשות השביתה ולא פרשיות השמיטה- "בחריש ובקציר תשבות" מול "תשמטנה ונטשתה", שהוא גדר אחר.
ויש לומר שיסוד ההבדל הוא שחרישה היא הכנה לעבודת השדה, בניגוד לזריעה וקצירה שהן ממש עבודות השדה. והכנה זו היא אות לתחילת עבודת השדה, אבל אם לא יזרע הרי שאין משמעות לחרישה. וכל משמעות החרישה היא רק אם ימשיך ויעבוד. ואם כן, מצד אחד היא מראה על נכונותו ותכנונו לעבוד, ומצד שני אין היא עבודה ממש בגידול הצמח[5]. ולכן ציין הכתוב דוקא אותה, כי היא פתיחת וראשית עבודות השדה, ומצד שני אין היא חמורה כשאר העבודות, שכן היא רק מסגרת והכנה ולא ממש עבודת האילן.
♦
דעת הרמב"ם
הנה בראשית דבריו (א, א) מבואר שאף חרישה אסורה מן התורה, וז"ל: מצות עשה לשבות בשנה שביעית מעבודת הארץ ועבודת האילנות וכו' ונאמר בחריש ובקציר תשבות, עכ"ל. ומבואר שאף היא בכלל העשה (וכן כתב בספר המצוות עשה קל"ה).ובהלכה ב' כתב שלוקה מהתורה רק על ד' מלאכות, שני אבות ושתי תולדות, והוא כמ"ד שלא לוקה על חרישה. וא"כ הרי שחרישה אסורה בעשה, והד' מלאכות בלאו.
אמנם בהלכה י', לאחר שהביא כל מיני מלאכות המותרות לצורך השקיה, כתב הרמב"ם וז"ל: ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו, עכ"ל.
ומבואר שרק ד' מלאכות אסורות מן התורה. והיו כאלה שרצו לומר שלא בא להכליל כל המלאכות אלא רק אלו שדיבר בהם לעיל מיניה (כך בחזו"א ובמהר"י קורקוס), אך לעיל מינה הזכיר הר"מ גם עניני חרישה, כמו עודרין תחת הגפנים, וכן עושין עוגיות לגפנים. וא"כ לכאורה מבואר בדבריו שאין חרישה אסורה מהתורה אלא רק מדבריהם. וא"כ דבריו סתרי אהדדי אם חרישה דאורייתא או לאו.
והנה נתקשו המפרשים [וביותר עי' בזה רעק"א על המשניות (פ"ב אות י"ב)] אמאי כתב הרמב"ם דהקרא דבחריש ובקציר תשבות קאי על שביעית, הרי רבי ישמעאל, דקי"ל כוותיה, יליף מפסוק זה לשבת בראשית, שקציר מצוה מותר, וקי"ל כוותיה. ובחזון אי"ש כתב שאעפ"כ הרמב"ם כתב את הפסוק, אף שלא מתפרש על השביעית, ובאמת חרישה אסורה רק מצד הלל"מ, והביאו הגרח"ק בדרך אמונה (פ"א ה"א ס"ק ו). וצ"ע לי בזה, כיצד יתכן לומר כן שהרמב"ם יכתוב מקור שאינו כן[6].
אמנם נראה שכל מה שאמרו בגמ' שפסוק זה לא קאי על שביעית, הוא משום השאלה [הרמוזה במשנה בשביעית (א, ד) ומבוארת בירושלמי ריש שביעית ובמו"ק (ג, ב)] שכבר נכללו כל המלאכות בשדך לא תזרע וכו'. אמנם בגמ' מו"ק קי"ל שלא נכללו כאן כל המלאכות, אלא רק המפורשות בקרא, וא"כ הרי שהיה צריך לכתוב את הקרא בשביעית בעבור החרישה של שביעית, שלא נכללה בפסוק של בהר (ובמהר"י קורקוס דן כעין זה). אך לפ"ז יקשה, שלפי המסקנא הפסוק קאי על שביעית ומנא לן לדרשו על קציר מצוה לפי רבי ישמעאל. והמהר"י קורקוס רצה לבאר שלרבי ישמעאל באמת רק הקציר מיותר ולא החרישה, והחרישה היא על שביעית. והגרח"ק (דרך אמונה שמו"י ה"א בה"ל ד"ה שנא' ושבתה הארץ) רצה לומר שלרבי ישמעאל הפסוק קאי גם על שביעית וגם על שבת. אמנם במשנה משמע שרבי ישמעאל מסכים לקושיות ר"ע, אלא שתירוצו אחר.
אמנם נראה שיש לבאר הסוגיא באופן אחר, שכוונת הרמב"ם שכתב ש"בחריש ובקציר תשבות" היא שהוא עשה, שכן לפי פשוטו של מקרא הפסוק קאי בשביעית. ושיעור הכתוב לפי פשוטו של מקרא הוא כן, שיש לשבות "בחריש ובקציר", כלומר שכשם שיש שביתה בימים, ש"ביום השביעי תשבות" דריש הקרא, כן יש שביתה בחריש ובקציר, שיש לשבות מעגל חקלאי אחד של חריש וקציר. והשביתה המדוברת כאן אינה כשביתה ממלאכות, אלא כהוראה כללית לשבות ביחידה אחת של "חריש וקציר". ושיעור הכתוב הוא, שהחריש הוא הרישא של עבודת הארץ, והקציר הוא הסיפא, והפירוש למעשה הוא שביתה ביחידת יבול אחת. אין הכוונה לחייבו על כל חריש וחריש, כמלאכות שבת, שהאיסור הוא במעשה עצמו, אלא יש כאן תיאור של כלל היחידה שעליה קאי התורה באיסורה.
כשדנו בגמ' על השקית האילנות, שהשקיה אמר רב יוסף שהיא מצד חרישה, הרי כאן הוא במבט של איכות המלאכה, לא כפעולה שקורית בשדה, אלא כאב מלאכה של שבת. יצירת פעולה החרישה- זה לא נאסר כלל בשביעית מן התורה. ולכן לא שייך לומר שהשקייה, שהיא תולדה, תיאסר. כי כתולדה אנחנו דנים על מהות המלאכה, לא כארוע חד שנתי שנקרא חרישה, אלא על הפעולה עצמה, והיא לא נאסרה. רק התולדות המפורשות בתורה נאסרו.
ממילא נראה לומר לפ"ז, שאכן אדם שבא וחורש בשביעית, אין כאן כלל עבירה על העשה, כיון שהוא לא עושה זאת כחלק מתורת עבודת הארץ, וכגון שחורש לא עבור זריעה וכדו'. אין כאן את הסדר הקלאסי של עבודת הארץ. אלא מעשה שמנותק ממהלך כללי. ואז האדם לא עובר אלא בגדרי פרשת בהר, ושם באמת לא נאסרה חרישה.
ואף שהתנאים ר"ע ור"י דרשו הפסוק על עניינים אחרים מפשוטו של מקרא, נתבאר בדברי הרמב"ם בשורשים (שורש שני) שמניית המצוות היא לפי פשוטו של מקרא ולא לפי מדרשו. וא"כ גם כאן נראה לומר שהרמב"ם מנה את המצווה לפי פשוטו דקאי על שביעית, ואמנם גדר האיסור העולה מן התורה הוא כגדר שנאמר בפשוטה, שהוא עבודת הארץ ולא בגדרי המלאכות [ובנספח ב' בסוף המאמר נבוא לבאר כיצד יתיישב פשוטו עם מדרשו על תוספת שביעית][7].
ומה שדנו בגמ' אם לוקה על החרישה הוא נידון על החרישה כמלאכה, לכשעצמה. והכריעו שאין לוקה, ואינה נחשבת אב מלאכה כלל. אמנם אם יעבוד את הארץ בדרכו, יתברר שהוא עבר על איסור עשה גם בחרישה. ולכן כתב הרמב"ם (הלכה י') שרק ד' מלאכות אלו אסורות מן התורה, וכוונתו היא שהן אסורות כמלאכות שיש איסור בעצם המעשה. וחרישה אכן לא אסורה כך. אבל כחלק מעבודת הארץ כרגיל אכן היא אסורה באיסור עשה מן התורה, אלא שלזה יש גדרים אחרים, ולא נכנס גדר זה כלל למעשים כגון עודר תחת הגפנים וכדו', שאינו סדר העבודה הרגיל.
ודברים אלו מדויקים בריש ההלכות, שכתב שבפסוק זה נאסרה "עבודת הארץ" שהוא שם כללי למסלול של חקלאות, וא"כ גם החרישה הכלולה בזה היא רק חרישה של עבודת הארץ, חרישה המגיעה לכלל זריעה קלאסית. וכן לקמן (פ"ג ה"א) מבואר שם שנאסרו בתוספת שביעית ב"עבודת הארץ", שהוא כינוי לחרישה כאירוע בשדה, אירוע גדול, אבל מוסיף הר"מ שגזירת חכמים היתה "וגזרו חכמים על החרישה", שמשמע שהוא על עצם פעולת החרישה גם לטובת האילן, כמלאכה [אמנם שם ניתן לומר שנאסרה רק החרישה בגזרת חכמים, בניגוד להלל"מ שהיא אף על שאר מלאכות].
וא"כ מתבאר שאכן חרישה אסורה מן התורה לר"מ, אך זאת רק כ"עבודת הארץ", שהאדם בא לעבוד את שדהו ולא להשביתה. אך אם הוא חורש לא כאירוע גדול במסלול העבודה בארץ, אלא כענין צדדי, כמו חרישה בעיקרי הגפנים, או באילנות, או אף להטיב את הקרקע ולהשביחה, אין זה איסור תורה אלא איסור דרבנן שגזרו חכמים בכל המלאכות[8].
דעת המאירי
במאירי (מו"ק ג, ב ד"ה אע"פ שביארנו) מובא שאכן יש בחרישה איסור עשה, והגרח"ק כתב שהוא כדברי החזו"א שלרמב"ם חרישה דאורייתא.אמנם נראה הביאור במאירי כשם שביארנו ברמב"ם, שאכן יש איסור עשה, אך זה מצד פשוטו של מקרא. ולכן אף שע"פ הדרש הפסוק לא עוסק בשביעית, כמו שכתב המאירי, אכתי המצוה היא לפי פשוטו, שמדבר על שביעית.
♦
רבותינו הסוברים שחרישה דאורייתא
הנה דעת הראב"ד (ע"ז נ, א) היא שהחרישה אב בשביעית, וגם חרישה שהותרה לנטיעות היא אב ואסורה מן התורה. גם הר"ש (בריש פ"א ובפ"ב מ"ב) כתב שאסורה מן התורה.אמנם בדעת התוס' מצאנו דעות שונות בזה. מובא בגמ' בכמה מקומות נושא של קנס לבן על חוב של אביו, ואחד המקורות בזה הוא המשנה בשביעית (ד, ב), שמי שהטיב את שדהו בשביעית לצורך שמינית קנסו אותו שלא יזרע את שדהו. יש סתירה בתוס' בזה, שבמו"ק (יג, ב ד"ה נטייבה הב') הביאו התוס' את דעת ר"ח בפירוש המשנה של נטייבה [וכן פי' הר"מ בפיה"מ] לפי הירושלמי שם (פ"ד ה"ב) שנטייבה הוא מי שחרש היטב, שחרש שתי פעמים.
ובתוס' במו"ק כתבו שאין נראה שהוא דאורייתא. אך בגיטין (מד, ב ד"ה נטייבה) כתבו שהוא דאורייתא. ובבכורות (לד, ב הטיבה) נראה שמסתפקים בזה. בגיטין (שם ד"ה שנתקווצה) משמע שאכן חרישה היא מלאכה דאורייתא, שמביא שאף תלישת קוצים היא אסורה דאורייתא, כי היא כמו חרישה. ומבואר שם שאכן חרישה היא ממש אב מלאכה כמו בשבת, ואסורה דאורייתא.
ולגוף הסוגיא של נטייבה, קשה בזה כמו שאמרו התוס' שיש מקומות שלומד ממנה לדאורייתא, כמו בבכורות [וכדהקשו התוס'], ויש מקומות שמשמע שאינו דאורייתא, כמו במו"ק [שהגמ' דוחה את הראיה מבכור שהוא דאוריתא, ומביאה את הראיה מחרישה, משמע שהיא דרבנן]. ואמר ר"ת שעכ"פ שביעית חמירא ויש ללמוד ממנו לדאוריתא.
[אמנם יש להוסיף שהגמ' נקטה "נטייבה" ולא "נחרשה", ומשמע שרק באופן זה של חרישה שתי פעמים קנסוהו, ואם חרש פעם אחת לא קנסוהו. ומשמע שאין זה משום מלאכת החרישה, שהיא דרבנן בכהאי גוונא, אלא משום שחרש היטב. אמנם יתכן היה לפרש דאיירי בחורש כעת פעם אחת ובתחילת השמינית פעם נוספת, אך בתוס' לא משמע כן].
♦
דעת רש"י
מפירושו על הגמ' במו"ק (ב, ב ד"ה חרישה בשביעית) נראה דס"ל שאסורה מדאורייתא, שכתב וז"ל: הא נפקא מבחריש ובקציר תשבות, דאמרינן אם אינו ענין לשבת שאינו צריך, שהרי כבר נאמר כל מלאכה תנהו ענין לשביעית, עכ"ל. ומבואר בדבריו שהמקור מבחריש ובקציר תשבות קאי על חרישה. ועוד מבואר בדבריו שהוא פסק את הדרוש המובא בגמ' וכתב שאם אין ללמוד לשבת בראשית שכתוב כל מלאכה, אז תנהו לענין שביעית, אף שבגמ' לקמן המשיכו שאינו ענין לשביעית. ומשמע שהפסוק קאי על שביעית לכו"ע לדעת רש"י, שכן הגמ' לא מדברת רק לפי ר"ע אלא לכו"ע. ואף לר"ע הרי אינו ענין לשביעית[9] [וא"כ יש מקום להראות אף לשיטת רש"י את היסוד שכתבנו לעיל שלכו"ע פשוטו של מקרא בשביעית אף לאחר דרשות החכמים].ודעתו (ד"ה תולדות) שרבא תי' רק לגבי השקיה שהיא תולדה ואינה אסורה מן התורה, אך לא קאי אחרישה לרש"י, שכתובה בפסוק הנ"ל לכו"ע.
וא"כ לכאו' דעת רש"י כדעת רבותינו דס"ל שחרישה מדאורייתא. אמנם היה מקום לומר שרש"י נמנע מלכתוב על חרישה לא משום שחרישה היא אב מלאכה כשאר האבות, אלא משום שאכן יש אופן שבו חרישה אסורה, וכמו שהבאנו מפשוטו של מקרא כשהיא עבודת הארץ הכללית, ולכן לא כתב במפורש שהוא דרבנן, וביאר את דברי רבא על התולדה דמשקה. ויש לדייק כן מרש"י בשבת (סח, א ד"ה אית), דמבואר בו שיש ארבע אבות בשביעית, ולא כתב חרישה בינייהו].
והביאו המלקטים את דברי רש"י על המשנה בר"ה (ב, א) שכתב שאסור לחרוש ולזרוע בשביעית. אמנם גם שם יש לומר שכוונתו לשיעור הכתוב בחריש ובקציר, שחריש שהוא פעולה כללית כמו חרישה לזריעה, אבל לא קאי על חרישה כאב מלאכה. ומדויק בדבריו שכתב חרישה וזריעה, שאסורה החרישה רק כשהיא מהלך אחד עם הזריעה, לחרוש ולזרוע, וכדלקמן ברמב"ן.
♦
דעת הרמב"ן
עוד מקום שיש להראות סתירה בזה, הביא הגרח"ק מדברי הרמב"ן. בחידושים על מכות (כב, א) מבואר שלמ"ד בסוגיין שלא לוקה על חרישה ס"ל דחרישה דרבנן, אמנם בפרשת משפטים (כג, יא) כתב שחרישה וזריעה אסורות מן התורה.ונראה ליישב כמו שאמרנו, ששיעור המקרא הוא לאסור חרישה וזריעה כמחזור כללי של עבודת הארץ, ולא כאב מלאכה פרטי. וזה באמת אסור מצד איסור עשה, לעבוד עבודת הארץ, כלומר להתנהל כרגיל בשנה זו. וזה קאי על המלאכות הכלליות. אמנם אם יזרע הרי שגם בחרישה יחשב שעבר על שביתת הארץ, שכן עבד בה כרגיל [ובפירוש על התורה נקט הרמב"ן כלשון רש"י בר"ה, שכתב "חרישה וזריעה" יחד כלפי שביעית, שכן החרישה אסורה רק אם היא מלאכת השדה והארץ].
וזה היישוב, שבאמת שיעור האיסור עשה הוא על החרישה הגדולה שבשדה, שנעשית כעבודת הארץ. אמנם החורש לבד, כגון המשקה, אין כאן עבודה הארץ הגדולה שנאסרה רק בפעולות הגדולות, ובתוכן גם חרישה, אם היא נעשית כהכשר זריעה. וצורה זאת באמת היא עבירה על שמיטת הארץ.
♦
נספח א' - ראיות מחז"ל שחרישה דרבנן
א. גמ' במו"ק (ב, ב- ג, ב)כמו שהבאנו בגוף המאמר יש להראות בגמ' במו"ק מחד שחרישה לא לוקים עליה, ובדברי רבא שאין כלל ופרט וכלל, ולכאורה יש מקום לומר שאינה כלולה באיסורי פרשת השביעית, וכמו שכתוב להדיא ברמב"ן במכות שהבאנו. מאידך יש להוכיח מדברי ר"ע ור"י שנאסר חריש של תוספת שביעית שחרישה דאורייתא, שכן כיצד יתכן שתיאסר התוספת מקרא או מהלכה, ואילו השביעית עצמה לא תיאסר.
ב. גמ' במו"ק (יז, א)
שם הגמ' דנה לגבי קנס לבן לאחר שמת אביו, ומביאים ראיה מבכור, ודוחים ששם הוא איסור דאורייתא. ואילו לאחר מכן מביאים להקשות מנטייבה, ולפי הירושלמי בשביעית (פ"ד ה"ב) הוא חרישה בקרקע וכן פי' ר"ח, ואעפ"כ הגמ' מקשה מזה לאחר שאמרו שאין להקשות מדאורייתא. מאידך בבכורות הביאו להוכיח מנטייבה לצרם אוזן בכור, ומשמע שהוא באותו דרגא של איסור.
ג. ירושלמי כלאיים (פ"ח)
וכן משמע בירושלמי כלאיים, שכתב שלרבי יוחנן, שלא לוקים על חרישה, מובן למה מותר לחפור בורות שיחין ומערות. וביאר בפני משה שכיון שהיא אינה אסורה מהתורה לא יגזרו על בורות וכו'. ואם חרישה אסורה מהתורה לא יובן מה כוונת הירושלמי.
ד. ירושלמי שביעית (פ"ד ה"ב)
הירושלמי אומר שנטייבה שקנסו עליה היא שחרש את השדה פעמיים. ומבואר שפעם אחת אינו סיבה לגזור במיוחד, ומשמע שאינו דאורייתא בפני עצמו [ושם הלא חרש לשמינית, ולכן לא שייך לומר שהתנהל כרגיל ועבר אדאורייתא].
♦
נספח ב' - הפשט והדרש בפסוק "בחריש ובקציר תשבת"
נתבאר במהלך הדברים שהפשט של הפסוק קאי בשביעית. אך א"כ יש לבאר כיצד משתלב הדרש בפשט זה, ואיך משתלבים הדברים זה בזה. שכן התנאים ר"ע ור"י אמרו שאין הפסוק קאי בשביעית, אלא בתוספת שביעית לר"ע ולר"י בשבת בראשית.וראשית יש להדגיש שפרשה זו של כי תשא באה לאחר חטא העגל, ובולט בה הענין של ההרחקה מהאלילים.
ובפשוטו של מקרא מבואר ומודגש בפסוק שיש לשבות גם בפעולות האדמה ולא רק בכלל המלאכות. והפסוק קאי על שביתה בכלל, שיש לשבות בחריש ובקציר. ובאמת לא פירטה התורה כי היא מדברת על כל השביתות, שיש לשבות בחריש ובקציר. שהחריש הוא הרישא, והקציר הוא הסיפא, ואמרה תורה שיש לשבות גם בהם. אף שהם חיי האדם, ואף שהם נמשכים זמן רב וקשה להפסיק בהן, ואף שיש דיוק בזמן שיש לעשותן, אפילו הכי תשבות בהן את שביתתך.
וחלקו התנאים איפה יבוא ענין זה לידי ביטוי ונפק"מ ע"פ תושבע"פ, אם בא לידי ביטוי בשבת בראשית, כרבי ישמעאל, או שיש לשבות באחד ממסלולי החריש והקציר, וכרבי עקיבא.
ויש להקדים שמצינו במקרא שתי הגדרות לשמיטה- בפרשת משפטים וראה הלשון הוא "תשמטנה ונטשתה", ואילו בפרשת כי תשא ובהר הלשון הוא "שביתה". לפי ר"ע, שפרשה זו מתפרשת על שביעית, הרי היא מעין פרשת בהר, ודלא כפרשת משפטים, שבה השמיטה היא "תשמטנה ונטשתה", ואילו בכי תשא השמיטה היא צמודה לשבת בראשית לכו"ע- בחריש ובקציר תשבות. ונראה שהלשון שביתה בחריש ובקציר לר"ע מורה שהשביתה היא מדין אמונה בה', ושביתה [ומתאים לרקע הפרשה, דקאי בענין הרחקה מאלילות ודבקות בה'].
והנה איסור תוספת שביעית אינו מובן, ממה נפשך - אם הוא ענין של שמיטת הקרקע לאביוני עמך, או אם הוא ענין של שבת, כשבת בראשית, מה מקום יש לאסור בערב שביעית, הרי עדיין אינו עדיין בשביעית. ומה לי שמכין את אדמתו לשביעית, הרי אין זה עדיין זמן השביתה.
אמנם יש מקום לומר, שכיון שהלשון הוא "בחריש ובקציר תשבות", כלומר שיש לשבות יחידת "חריש" אחת או יחידת "קציר" אחת. ואם הענין הוא לא לשבות "שנה" בלבד אלא "חריש" אחד, הרי שחריש זה של תוספת שביעית יש לו שייכות לשנה השביעית, והוא מקרי "חריש" שביעית. בפרשה זו מתבאר שאין הענין בשביעית בקדושת הזמן בלבד, כמבואר בשאר הפרשיות שמדברות על "השביעית", אלא יש כאן ציווי לשבות בחריש, כלומר לשבות במסלול חריש אחד מתוך החריש הכללי.
ואפשר שגם לפי רבי ישמעאל אין הפירוש שהפסוק קאי רק בשבת בראשית, אלא קאי על שביתה בכלל בחריש וקציר, שביתת שבת ושביתת שביעית. אלא שחלקו התנאים מה למדים אנו מפסוק זה, וכמו שכתבו בתלמודים שהוקשה להם מה באה לחדש פרשה זו. ולרבי עקיבא יש כאן מסלול חרישה, שמזה יש ללמוד לתוספת שביעית, והוא מבט אחר על שביתת השביעית. ולפי רבי ישמעאל אין ללמוד מזה שיש שביתה בגדר נוסף מלבד השביעית הכללית, אלא יש ללמוד מזה לשבת בראשית לענין מלאכות החול, שבפסוק זה מתוארת השביתה כענין של שביתה ממהלך החיים הרגיל, מסלול של חריש וקציר, וממילא אין בקציר מצוה כדי חילול השביתה. אבל גם לרבי ישמעאל פשוטו של מקרא לא חורג מהביטוי הכללי שיש בו, שיש לשבות בחריש ובקציר, וקאי בכל.
ולפ"ז לכו"ע הפסוק קאי גם בשביעית, אלא שהוא בגדר של מסלול שלם של חרישה בשדה. ואילו בתור אב מלאכה לא נאסר כלל.
♦ ♦ ♦