הרב איתי יוסף וידר
כולל "תורת החושן" מודיעין עילית

דיני שומר במוצא אבידה

הגמרא (ב"ק דף נו:) מביאה מחלוקת בדין של שומר אבידה - דעת רבה ששומר אבידה שומר חינם, ודעת רב יוסף ששומר אבדה הוא כש"ש, והנפק"מ היא בגניבה ואבידה שש"ח פטור וש"ש חייב.
אולם בתחילת הלכות השבת אבידה לרמב"ם לא נכתב כלל דינו של המוצא האם הוא ש"ח או ש"ש. ויתרה מכך, הדין שהיות המוצא שומר לא מוזכר כלל. אולם בסוף הלכות אבידה בשו"ע חו"מ סימן רסז יש מחלוקת שו"ע והרמ"א האם גדרו כש"ח או כש"ש, אבל עצם היותו שומר כלל לא הוזכר, וצריך להבין פשר דבר זה.
פליאה נוספת היא מיקומם של דיני שומר אבידה, שבסוגיות הש"ס אינם כלל בסוגיות העוסקות בשמירה אלא בסוגיות העוסקות בהלכות מזיק (פרק הכונס) ובהלכות נדרים, שכאשר מודר הנאה מחבירו האם משיב לו אבידתו (מסכת נדרים). ואין הדין נמצא כלל בסוגיות של אלו מציאות. והלא דבר הוא, וודאי שדבר זה טעון ביאור מעמיק. עיין פנ"י ב"ק נו: ואור שמח פ"ד מהלכות נזקי ממון מש"כ בעניין זה.
ומפורש מצינו בדברי הרמב"ן (בבא מציעא דף כו:) שכתב שבאבידה שנטל ע"מ לגוזלה מועיל יאוש כי אינו נחשב שומר. העולה מדבריו הוא שכל מוצא אבידה קודם יאוש לא מועיל היאוש לאחר שהגביה את החפץ, כי כבר נהיה שומר וידו כידו, ובאופן שנטלה על מנת לגוזלה לא נעשה שומר ולכן מועיל היאוש אפילו אחרי שהגביה את המציאה.
וא"כ מוכח מדברי הרמב"ן שדין שומר אבידה כשומר בעלמא ודינו כידו כיד הבעלים.
וכן מצינו בשו"ת הרשב"א (חלק ה קסו): "ובנדון שלפנינו אפי' תן עיניך בספר לא אמר לו מעולם למלמד והדבר [מובן] שאין לו דין שומר כלל. ואין להשיב משומר אבידה שהתורה הטילה עליו שמירה בפירוש וגם הוא קבלה עליו כשהגביה האבידה". מבואר מדבריו שיש בשומר אבידה שני דיני שמירה - שמירה שהתורה הטילה ושמירה שקיבל ע"ע כשהגביה את האבידה.
אולם רוב הפוסקים מתייחסים לשומר אבידה כשומר שהתורה הטילה עליו, וההוכחה הניצחת מנוסח הגמרא מסכת נדרים "בע"כ שיעבדיה רחמנא", ופירושו שהתורה חייבה אותו להיות שומר.
ועדיין יש לחקור מה התורה קבעה. האם הוא שומר של הבעלים או שומר של התורה, התורה היא המשלחת אבל אולי התורה אומרת לשמור עבור הבעלים
ויש לדון האם יש חילוקי דינים בין שומר אבידה לשומר פיקדון.
♦
נידון ראשון שמצינו חילוק בין שומר פיקדון לשומר אבדה הוא בשומר שמסר לשומר.
יעויין בהגהות חכמת שלמה (חו"מ רצא סעיף כו) שהסתפק בכך. אולם מצינו בשו"ע הרב (הלכות אבידה סעיף לב) שאין חיוב של שומר שמסר לשומר בשומר אבידה, וז"ל: "אבל באבידה בכל ענין רשאי למסרה למי שנאמן אצלו לשמרה שהרי לא נעשה שומר עליה אלא ממצות המקום ובכל המצות שלוחו של אדם כמותו)". מבואר שכיון שכל יסוד שמירה בשומר אבידה הוא מחמת מצווות המקום דינו כמצוות, ואפשר לשלוח שליח.
וכ"כ הבא"ח (שנה ראשונה כי תבא אות ז) וז"ל: "מצא ספרים שיש בהם סימן ה"ז לא יקרא בהם אלא ישמרם כראוי, ואם ירצה למסרם למי שנאמן אצלו לשמרם אתו הרשות בידו, מיהו כל זה באבידה אבל בפקדון אם אדם הפקיד אצלו דבר אחד אינו רשאי למסרו לאחר לשמרו אצלו, ואם ירצה לילך למקום אחר ואינו רוצה להוליכו עמו משום אחריות או טורח, רשאי ליתנו לב"ד והם ימסרוהו לאיש נאמן".
אולם בחזון יחזקאל (בבא מציעא פרק ט הלכה ב בחלק החידושים) למד מהמכילתא על הפסוק ואספתו אל תוך ביתך שמחויב לשמור ברשותו ואסור לו למסור לאחר, והוי כשומר שמסר לשומר. וכך פירשו הספרי דבי רב והזית רענן (למ"א) על הפסוק ואספתו אל תוך ביתך.
עם זאת, מצינו בריטב"א (שבועות ל) שאפשר למנות שליח אחר שיחזיר אבידה במקומו, גבי זקן ואינו לפי כבודו. וז"ל: "שיתן מי שיעשה במקומו".
אכן, הגמרא במסכת בבא מציעא מביאה את דברי רבא ששומר שמסר לשומר חייב משום טענת אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר, ולכן בשומר אבידה לא התמנה להיות שומר מהבעלים ואין מקום לטענת "אין רצוני". וכן אין בו דין שבועה, ולכן אין את הסברא שהשומר השני אינו נאמן בשבועה, כי אין שבועה. ובאמת היה מקום לומר שאינו שומר של הבעלים כלל, אולם אין בזה הכרח, כי יתכן שגזה"כ חדשה שהוא חשיב שומר עבור הבעלים, אבל מכל מקום הוא לא התמנה ע"י הבעלים. לפיכך, אין כאן את הכי יתן איש כסף או כלים, אלא מעצמו נהיה שומר, ע"י זה שהוא מגביה את האבידה.
♦
נידון נוסף מסתפק האור שמח (הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה ד בסופו) האם שומר אבידה חייב בנזקי הבהמה שהזיקה.
הגמרא בבא קמא מדברת באדם שחייב לשמור ששורו לא יזיק, אולם כשהוא מוסר אותו לשומר, כבר אין הוא צריך לשמור, כי תפקידו של השומר לשמור שהשור לא יזיק.
ויש לדון האם דין זה נאמר רק בשומר פיקדון שהמפקיד מסר לו את השור, שהוא חייב לשמור שלא יזיק, אבל בשומר אבדה אינו חייב לשמור.
האור שמח מסתפק בכך ותולה חקירה זו במחלוקת האם שומר אבידה הוא ש"ש מחמת פרוטה דרב יוסף או מחמת שרחמנא שיעבדיה. וזה לשונו: "ונראה דתליא בזה, אם נאמר דבההיא הנאה דמיפטר מלמיתב רפתא לעניא הוי שומר שכר (שם נ"ו ע"ב) אז איהו חייב בנזיקין שתזיק הבהמה לאחרים כמו כל שומר שכר דעלמא, ואם נאמר מטעמא דרחמנא שעבדו בע"כ, אינו מחוייב רק אם תאבד האבדה או תגנב, אבל לשומרה מנזיקין דעלמא לא על זה שעבדתו תורה, דרק לטובת בעל האבדה שעבדו רחמנא, לא שלא תזיק אחרים".
והעולה מדבריו הוא שאם סיבת השמירה משום פרוטה דרב יוסף הוא שומר ככל השומרים, כי הוא מקבל שכר, ולכן צריך לשמור שלא יזיק. אבל לפי הטעם שרחמנא שיעבדיה מסתבר שרחמנא שיעבדיה לטובת בעל האבידה שישמור על החפץ שלא יאבד, אבל לא שעבדה התורה שישמור מנזקיו.
אולם ראיתי בשם גאב"ד דבוסטון (רשימות שיעורים) שגם מי שסובר שהטעם הוא משום פרוטה דרב יוסף יודה שאינו כשומר פיקדון, כי סיבת השכר היא שהוא עוסק במצוה, כלומר שהוא פטור מלתת צדקה לעני. והרי דין זה נובע ממצות השבת אבידה, כלומר החיוב הוא כלפי שמיא ולא קשור למאבד. וא"כ שומר אבידה הוא שומר מכח מצוות ה', ולכן הוא אמנם נחשב לש"ש, אך אין הוא נחשב כשומר למאבד.
עוד יש לחקור האם הדין של כולם נכנסים תחת הבעלים נובע מכך שהשור ברשותו, או הטעם הוא מפני שהוציא מרשות הבעלים, והבעלים לא יכול לשמור עליו עכשיו. ונפק"מ בשומר אבדה, שהגם שהוא ברשות השומר, אבל הוא לא הוציא מרשות הבעלים, והשור הנאבד יצא מרשותו מאליו.
ונחלקו בזה האור שמח והגר"ח מבריסק, ודבריהם מובאים ברשימות שיעורים (בבא קמא דף נו:), ואלו דבריו: "והנה באסיפת רבנים אחת באירופה התנהלה שיחה בין מרן הגר"ח זצ"ל לבין מרן הגאון ר' מאיר שמחה בעל אור שמח זצ"ל בנוגע לשומר אבידה אם חייב בשמירת נזקין או לא. הגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל הביע דעתו ששומר אבידה חייב בשמירת נזקין הואיל והאבידה ברשותו. כשם שגזלן ושומרים אחרים חייבים בשמירת הנזקין כמבואר בתוס' שלפנינו "אקרי בעלים כל מי שבידו לשומרה", ה"ה שומר אבידה כל זמן שהיא אבידה אין הבעלים הראשונים יכולים לשומרה. משום כך שומר אבידה שבידו לשומרה נכנס תחת הבעלים וחייב בשמירת הנזקין, אך הגר"ח זצ"ל השיב לו שלדעתו אין לדמות דינו של שומר אבידה לגזלן. גזלן ושומרים דעלמא הוציאו את המזיק מרשות הבעלים ולפיכך לא יכלו הבעלים לשמור את המזיק. משום כך נכנסו הם תחת הבעלים וממלאים מקומם כי בידיהם בלבד לשמור את המזיק. מאידך, בעל האבידה לא היה יכול לשמור את המזיק מאז שנאבדה והמוצא את האבידה לא הוציאה מתחת יד שמירת הבעלים. לפיכך לא נכנס מוצא האבידה תחת הבעלים לשמירת הנזקין. וכן מורה לשון התוס' וז"ל דכיון שהוציא מרשות הבעלים שהיו חייבין בשמירה ואין הבעלים יכולים לשומרה כו' יש על הגזלן לשומרה עכ"ל. ואילו שומר אבידה לא הוציא את האבידה מרשות הבעלים ולכן פטור משמירת נזקין".
העולה מהדברים הוא שבשומר פיקדון הדין ברור שהשומר חייב על נזקים שהשור עושה, משא"כ בשומר אבידה שיש להסתפק בדבר.
♦
נפק"מ נוספת היא האם יש דין בעליו עמו.
ויש בזה כמה סברות:
א. מי הבעלים שנחשבים בעליו עמו. ובהכרח צ"ל שכיון שלא הבעלים של החפץ הוא זה שמינה אותו לשומר אין דין בעליו עמו, כי הדין של בעליו עמו הוא דין במי שמתחייב למפקיד, אבל כאשר בעל האבידה לא מינה אותו להיות שומר לא שייך הפטור של בעליו ועמו. וכ"כ הגרש"ר (ב"מ כט).
ב. עוד חידשו ר' חיים ור' מאיר שמחה (מובאים בחידושי הגר"ח על פרק השואל)שבשומר אבידה מתחדשת השמירה כל רגע ורגע, ולכן הפטור של בעליו עמו בשעת שמירה לא מועיל לזמן שאחרי שעת השמירה. ול"ה כשומר רגיל, שבשעת המסירה לשומר חל דין בעליו עימו. כי הפטור של בעליו עמו הוא על שעת קבלת השמירה. אולם בשומר אבידה כל רגע ורגע מתחדשת השמירה.
קנין השומר אבידה.
דעת הקצות (רצא, ד) ששומר אבידה צריך קנין כדי שתחול השמירה, ומוכיח דבריו מהפסוק "ואספתו אל תוך ביתך". אולם שיטת האחיעזר (חלק ג סימן ו) והברכת שמואל (ב"מ סימן כה אות ב) ששומר אבידה ל"צ קנין.
ויש לדון האם הדין של בעליו עמו הוא בשעת הקנין על השמירה, שאם בשעת הקנין היה בעליו עמו פטור, או שהגדר הקובע הוא שבזמן שהשומר נהיה שומר המפקיד משועבד לו. ונפק"מ באופן שאין קנין - למ"ד שומר אבידה ל"צ קנין אין בעליו עמו. וכך מדוקדק בדברי הרמב"ם, שמביא את הדין של פרה במשיכה, והרי ל"צ משיכה אלא לקנין ולהתחייבות של השומר, ועל הזמן הזה יש את הפטור של בעליו עמו. ובשומר אבידה אין קנין, וממילא אין את הדין של בעליו עמו.
סברא נוספת הובא בטבעת החושן (חלק ה קצות סק"ה) שגדר חיוב שומרים שהשומר כבעלים על החפץ ולכן חייב באחריות וכמו שהבעלים מאבד חפץ הפסיד לעצמו כך השומר הפסיד, וגדר הפטור של בעליו עמו אינה סתם גזירת הכתוב אלא גדר שהבעלים לא הסתלק מהחפץ[2] והשומר לא נכנס תחת הבעלים, ולפי דבריו ודאי שבשומר אבידה אי אפשר לומר שעדיין לא התנתק מהחפץ מחמת השיעבוד שהרי כלל אינו יודע שהחפץ נמצא אצל המוצא.
♦
נידון נוסף הוא האם שומר אבידה חייב בגניבה באונס ומתי דעייל דעייל אינשי.
ידועים דברי המשל"מ (פרק י הלכה א הלכות שכירות) והקצות (עב סק"ה), שחידשו שבאומנים חייב כשומר שכר, ולא כתוב שנחשב שומר שכר, כי יש הבדל ביניהם לגבי הדין של גניבת אונס, שיש האומר שחייב בשומר שכר, אבל באומנים כתוב כשומר שכר ולכך פטור בגניבת אונס. וא"כ גם בשומר אבידה כתוב כשומר שכר ויהיה פטור בגניבת אונס ובעייל כדעיילי אינשי.
והביאור בזה הוא שיש סברא מיוחדת שהמפקיד שילם לנפקד כדי שישמור יותר טוב ויקח אחריות יתר, ולכן הנפקד חייב בגניבת אונס ובעייל כדעיילי אינשי. אבל בשומר אבידה, שבעל האבידה לא שילם ולא מינה אותו, הוא לא חייב על עייל כדעיילי אינשי.
♦
נידון נוסף הוא שליחות יד בשומר אבידה.
בכל שומר פיקדון תתחדש פרשת שליחות יד שדינו כגזלן. והביאור הוא שכיון שהוא עושה נגד תכליתו, הוא עקר את שמירתו וכליא שמירתו. אולם בשומר אבדה יתכן שלא כלתה שמירתו, ואז דין שומר לא מאפשר לשליחות יד לעשותו גזלן. וזאת, כי רק בשומר פיקדון שמינה אותו הבעלים ועכשיו הוא מורד בבעליו, א"כ כבר ל"ה שומר ויכולה לחול פרשת גזילה. אבל שומר אבידה, שרמי רחמנא עליה חיוב שומר, שוב לא שייכת שליחות יד. וכ"כ במשנת יעב"ץ (חו"מ סימן מא).
אולם בפנ"י (ב"ק נו) כתב שיש ללמוד שליחות יד בשומר שכר משומר אבדה, ומוכח מדבריו שהוא סבר שיש דין שליחות יד בשומר אבידה.
הבדל נוסף הוא באופן שהוקר אחרי השליחות יד.
בשומר אבידה לא כליא שמירתו, כי לא הוא קיבל על עצמו, ולכך הוא לא יכול להפקיע את עצמו. וא"כ יתכן שיש דין שליחות יד אבל נשאר שם שומר אבידה.
ועיין פרי יצחק חלק ב סימן סב שנקט ששומר אבידה, כיון שלא קיבל את השמירה אלא התורה רמי עליה, נשאר שומר אבידה אף ששלח יד, ואם הוקר חייב, כי ודאי ששומר אבידה חייב משעת פשיעה.
ובשומר פיקדון פוסקים שאם יתייקר אחרי שעת שליחות יד חייב כשעת השליחות יד.
הבדל נוסף מתבקש מדברי הפרי יצחק שהובאו לעיל והוא באופן שיש ספק האם פשע או נאנס. בשומר פיקדון יש מחלוקת האם חייבים משעת משיכה או משעת פשיעה, עיין קצות (רצא סק"א) וש"ך (שם ס"ק מ"ד) וקצות ונתיבות סימן שדמ. ונפק"מ האם הוי כאיני יודע אם פרעתיך, או כאיני יודע אם הלויתני (מלבד שיטת הריטב"א המובאת בקצות בכמה מקומות ששומר משלם משעת משיכה, ואעפ"כ נחשב כאיני יודע אם הלויתני).
אולם בשומר אבידה כיון שלא הקנין הוא המחייב, ודאי שמשעת פשיעה חייב (לפי השיטה ששומר אבדה ל"צ קנין).
חילוק נוסף הוא בשומר אבדה המחופה כסף ולא ידע שיש בה זהב.
נפסק בשו"ע סימן רצא שבשומר פיקדון ואמר לו הבעלים שהחפץ מחופה בכסף ונמצא של זהב ופשע, חייב לשלם בערך של חפץ מחופה כסף. אולם בשומר אבדה הקצות רצא סק"ד מסתפק באבידה שמחופה כסף ולא ידע שיש בה זהב ונאבדה, האם חייב זהב או כסף, כי הרי הוא לא תלוי בקבלת שמירתו והתורה הטילה חיוב שמירה, ומה משנה אם חשב השומר דהוי של כסף.
♦
נידון נוסף הוא האם חייב בכחש דהדר.
תוספות (ב"ק נו:) כתבו שיש חילוק בין שומר לגזלן, ששומר חייב בכחש דהדר וגזלן לא. והחילוק הוא ששומר קיבל שמירה וגזלן לא קיבל שמירה. ע"פ זה חידש ר' אלחנן ששומר אבידה חייב כגזלן ולא חייב על כחש דהדר, כי לא קיבל שמירה.
וז"ל ר' אלחנן (קובץ ביאורים בבר קמא אות מז): "בבא קמא נו ע"ב] תד"ה פשיטא וכו', דמצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור, שהרי בכחשה בהמה הכחשה דהדרא וכו', ופטור אפי' בפשיעה, דלא קיבל עליו שמירה עכ"ל.
וקשה לי, אמאי לא יתחייב בשמירה בע"כ מטעם שומר אבידה. ואין לומר דגזה"כ הוא שיהא פטור מלשלם יותר מכעין שגזל, דהא חזינן שגזלן מחויב מטעם מזיק (עיין בקצוה"ח סי' שס"ג), ושומר שפשע בשמירתו דינו כמזיק בידים. ונ"ל דגם שומר אבידה פטור ממה שהגזלן פטור, דהא דמוצא אבידה מחויב בשמירתה הוא משום דכתיב השב תשיבם, וכיון דבכחשה בהמה הכחשה דהדרא יכול לקיים מצות השבה, פטור הוא מלשלם יותר".
העולה מדבריו הוא ששומר פיקדון קיבל שמירה ולכך חייב גם על כחש דהדר, משא"כ בשומר אבדה. ובתוספת נופך ביאר שחיוב שומר הוא מפני מצוות השבת אבידה, ומצוות השבה יכול להחזיר בכחש דהדר, כמו שמצינו בהשבת הגזילה[3].
♦
נידון נוסף האם חייב בהיזק שאינו ניכר.
בשער המשפט (סו, לד) מביא מחלוקת האם שומרים חייב בהיזק שאינו ניכר, אבל בשומר אבידה ודאי שיכול לומר הרי שלך לפניך, כי הסתמא היא שלא מקבל כזה היזק, אבל כשמקבל מפורש ודאי חייב.
ובחלקת יואב (חו"מ יב) משמע שחייב בשומר אבידה בהיזק שאינו ניכר. ומוסיף לומר ששומר לא חייב בשוגג, אבל בשומר אבידה רחמנא רמיא, ולכן חייב אפילו בשוגג.
ויש לדון שכל שומר ודאי שידו כיד בעלים, אבל באבידה שכל מה שהוא שומר מחמת המצוה אינו שומר לבעלים.
ואולי בזה נחלקו הרמב"ן והתוספות (ב"מ כו:) האם באבידה שנטל ע"מ לגוזלה הוי שלו כי ל"ה שומר, ומועיל יאוש. ובסתם אבידה הוא שומר לבעלים. וזו שיטת הרמב"ן, ולכך הרמב"ן כתב הוי שומר כש"ש, ולמה לא כתב כש"ח, כי אם הוא שומר חינם זה מהציווי האלוקי של השב תשיבם ול"ה שומר דבעלים. ורק ש"ש למ"ד פרוטה דרב יוסף שנהנה ממונו הוי דומיא דש"ש (ותוספות סוברים שבכל אבידה אינו שומר, ולא מועיל יאוש ומתי שבא לגזול הוי גזלן).
♦
נידון נוסף הוא שומר אבידה פחות משו"פ.
הגמרא מיעטה השבת אבידה פחות משו"פ בשעת אבידה ובשעת מציאתה, אולם שם מיירי בכלי. ובשומר פיקדון שהביא כלי פחות משו"פ יש דין שומר (שו"ת אור שמח יד), כי פיקדון נובע מקבלתו וכיון שיש לו שם כלי ואחשביה הוי כממון, אבל באבידה, שלא קיבל שמירה, התורה מיעטה מה שלא נחשב ממון, ואין כאן מי שיעשה אחשביה דאינו שומר של אף אחד.
♦
חילוק נוסף הוא האם צריך למכור פירות שיש חשש ריקבון.
בשומר פיקדון נחלקו רבנן ורשב"ג, אבל בשומר אבידה לכו"ע מוכרן בבי"ד פרק יג הלכה יא.
♦
נידון נוסף הוא בנטלה קודם יאוש להשיב ואחר יאוש רצה לגזלה והוקרה אחר שעת גזילה.
הרי בנטלה ע"מ לגזלה הוי גזלן, אבל הוי כבר שומר אבידה, וגזלן לא יכול להפקיע שם שומר אבידה (כי רחמנא רמי עליה), ולכן בהוקרה האבידה חייב כשעת היוקר ולא כשעת הגזילה.
♦
אבידה של קטן בשטרות ועבדים וקרקעות.
כיון שרחמנא שיעבדיה אין מיעוט לשומר אבידה (גידולי שמואל ב"מ כט). עיין אמרי בינה טוען ונטען סימן לח, שחידש שכיון שכל שומר אמרינן איש כי יתן אבל בשומר אבידה אין נתינה.
ובאחיעזר (ח"א, טז) כתב שיש בשטר ובקרקע דין שומר אבידה, וז"ל: "מ"מ לשי' הרמב"ן דלהכי לא הוי יאוש משום דהוי שומר וידו כיד הבעלים אפשר דבשטרות דאין בו דין שמירה ל"ש זה, אולם ז"א כיון דבודאי יש בו דין אבידה כמו באבידת קרקע ומחויב בשמירה אף על פי שלא נתחייב אח"כ על דיני שמירה מ"מ הוי שומר וידו כיד הבעלים".
♦
ויש לדון בחפץ שיש בו ספק אם הוא שייך לגוי.
בשומר פיקדון כשיש ספק אם המפקיד הוא גוי, הספק הוא בדיני ממונות ולקולא.
אבל מוצא אבידה שיש בה ספק אם שייכת לגוי יש להסתפק, שהרי מחד גיסא יש כאן ספק מצות השבה ולחומרא, ומאידך יש גם דיני שומר, ובספק שומר הוי כספק ממון לקולא.
ויותר נראה שכיון שסיבת השמירה היא המצווה אזלינן לחומרא. עיין אמרי בינה או"ח סימן יג שהוי ספק שמירה מכח ציווי חייב ורחמנא שיעבדיה מספק.
יש נידון בשומר אבידה שפטור מדינא דזקן ואינו לפי כבודו אבל מחל או הכישה ונהיה שומר אבידה האם חייב בעצמו לדאוג לחפץ ואם לא – השומר מחוייב לשכור פועלים כי רחמנא רמיא לשמור. אולם שומר שקיבל ע"ע שמירה ואינו לפי כבודו, מעיקרא קיבל זאת על דעת שלא יעשה בעצמו, ואם הוא מזמין פועלים במקומו הוי על חשבונו.
ועיין ברדב"ז (חלק א סימן שיג) שכתב: "ולענין השכירות הפועלים מסתברא לי דחייב בעל הפקדון לפרוע דכיון דידע ששמעון זקן ואינה לפי כבודו ואין דרכו לעשות בשלו כיוצא במלאכה זו ע"מ כן הפקיד אצלו שישכור פועלים לנערה ולתקנה כי לא קבל עליו שמעון אלא לשמור כדין שומר חנם לא להוציא הוצאות משלו כיון שהדבר ידוע שאין דרכו לעשות כן בשלו".
העולה מדברי הרדב"ז שבשומר פיקדון השומר לא קיבל על עצמו לטפל בחפץ באופן שאינה לפי כבודו. אולם בשומר אבידה, שהתורה הטילה עליו את השמירה, יתכן שהוא חייב לדאוג לשלם לפועלים על הטרחה או שיעשה בעצמו.
♦
ונסכם בקצרה את הנידונים והחלוקים בין שומר פיקדון לשומר אבידה:
א. שומר שמסר לשומר. ב. שומר על בהמה שאבדה והזיקה. ג. בדין בעליו עמו. ד. האם צריך קנין. ה. שליחות יד. ו. עייל בעידניה דעייל אינשי. ז. מחופה כסף ולא ידע שבפנים הוא זהב. ח. כחש דהדר. ט. היזק שאינו ניכר. י. בשוגג. יא. האם ידו כיד הבעלים. יב. כלי פחות משו"פ. יג. פירות שהתחילו להרקיב. יד. אבידה שגזלה והוקרה. טו. קטן. טז. שטרות. יז. קרקעות. יח. עבדים. יט. ספק אבידת גוי. כ. שומר אבידה יכול לומר הרי שלך לפניך. כא. שומר אבידה ששלח יד ואח"כ הוקרה האבידה. כב. בזקן ואינו לפי כבודו האם מחוייב לטרוח בעצמו ואם שוכר פועלים הוי על חשבונו. כג. שומר אבידה חייב משעת פשיעה.
♦ ♦ ♦