מקום פאות הראש
פתיחה
עמדתי ואתבונן בדין פאת הראש עד היכן היא. האם מקומה הוא עד סוף האוזן, כלומר למטה מן האוזן, או עד אמצע האוזן. והנפק"מ היא האם מותר לגלח מאמצע האוזן ולמטה בכעין תער כדין פאת הזקן, וכפי שנהגו רבים להקל, או שצריך להחמיר, כדין פאת הראש שאסור לגלח אלא עד שיוכל לכוף את עיקר השערה לראשה או שיוכל לאוחזה, וכמחלוקת הראשונים (כפי שיבואר אי"ה). ובדורנו נהגו רבים מבני התורה לגלח בכעין תער מאמצע האוזן (או מהעור הרך שבאוזן וכפי שיבואר), ויש לבוא ולעמוד אם מנהג זה מנהג ישר הוא או שהוא נעשה מחוסר ידיעה ובטל [ובכה"ג ל"א אם הלכה רופפת בידך פוק חזי וכו'[2]], וזה החלי בס"ד.♦
א. ביאור הנפק"מ
ידועה מחלוקת הראשונים האם בפאת הראש מותר כעין תער או לא, וברמב"ם (בל' ע"ז פ' י"ב ה"ו) כתב וז"ל: "ומותר ללקט הפאות במספריים ולא נאסר אלא בתער" (ועיין בכס"מ). ובטור כתב בשם הרמב"ם שאינו חייב אלא בתער, אבל לפי"ד אביו הרא"ש אסור נמי במספריים כעין תער, ואלו הם דברי הרא"ש במס' מכות (סי' ג') יעו"ש. ובב"י הביא שכן היא גם דעת תוס' בשבועות ודעת רבינו ירוחם, יעו"ש. ובריטב"א מבוארת שיטה אמצעית, שמלקט ורהיטני אסור ומפני שהם משחיתים את כל השיער ובכך הוא משווה צדעיו לאחורי פדחתו, אך במספרים מותר. ועל כל פנים בשו"ע הביא (סי' קפ"א סעי' ג') את ב' הדעות וסיים דיש לחוש לדברי הרא"ש. וא"כ עולה שבפאת הראש יש להחמיר ולא לגלח אפי' לא במספרים כעין תער[3]. ומבואר עוד דלפי השו"ע יש מקום להקל מעיקר הדין כד' הרמב"ם מהא דכתב שיטת הרמב"ם בסתם[4].ובגדר עובי פאת הראש שמותר כדי שלא ייחשב כעין תער נחלקו האחרונים. בחכמת אדם (כלל פ"ט סי' ט"ז) כתב שאינו סמוך לבשר ממש אבל אם הוא סמוך לבשר ממש הוי כעין תער ואסור. אולם יש שכתבו שצריך להחמיר וישאיר בגודל שיכול להשאיר כדי לכוף ראש לעיקרו (כ"כ בשו"ת צמח צדק החדש יו"ד סי' צ"ג אות י"ז), ובשו"ת חת"ס האריך בנידון זה ומשמע מדבריו כדברי הצמח צדק. ואכמ"ל. ועל כל פנים הואיל שדברי השו"ע שמה שמחמירים כלל לא לגלח כעין תער כד' הרא"ש הוא מפני חומרא ונראה שמעיקר הדין יש להקל כשיטת הרמב"ם, כאמור, נראה שבענין השיעור שצריך להשאיר בפאת הראש יש מקום להקל כד' החכמת אדם, וישתדל שלא יהיה סמוך לבשר ממש. ויעוין עוד בשו"ת שאול שאל (סי' קנ"ח), וע"ע במה שהאריך בנידון זה בעולת יצחק (רצאבי, ח"ב סי' ק"ס) [אם כי יש להדגיש שבד"כ אדם שחותך השערות כדי שלא יהיו סמוכות לבשר בד"כ אפשר ג"כ לכוף ראש לעיקרו, אולם ודאי שעדיין אפשר לחתוך את השערות באופן שלא יהיו סמוכות ועל כל פנים לא יוכל לכוף ראש לעיקרו אך קשה לצמצם. וק"ל].
לעומת זאת, בדין פאת הזקן כבר פסק השו"ע (שם סעי' י') שמותר לגלחם במספרים כעין תער. וע"ע במש"כ האחרונים בדין פאת הזקן ובדין מכונות הגילוח ואכמ"ל [ועיין במש"כ בשו"ת יבי"א (ח"ט סי' י' ח' יו"ד) ומשם בארה].
וא"כ ישנה נפק"מ עד היכן חשיבא פאת הראש - האם עד סוף האוזן או אמצע האוזן, והיא - האם יכול לגלח כעין תער מאמצע האוזן או שיצטרך להחמיר שלא לגלח כעין תער כלל עד סוף האוזן.
♦
ב. דברי הריב"ן והמחלוקת בביאור דבריו
במשנה במכות (כ.) אמרינן: "המקיף פאת ראשו חייב על כאו"א על הראש שתיים אחת מכאן ואחת מכאן", וכתב שם רש"י ז"ל: "שתי פאות יש לו לראש שהראש כשתי חתיכות מקום השיער חתיכה אחת ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו מקום שלועזין קורין טנפל"א ושם נקרא פאה ששם סוף הראש מקום חיבור הפרקים וכו'". ומבואר מד' רש"י שמקום פאת הראש מסתיים בסוף האוזן, דהרי כתב שבמקום האוזן הוא חיבור הראש והפנים ומתבאר שכל מקום החיבור חשיב כפאת הראש. שו"ר שבשו"ת ארץ צבי (סי' ג' אות ה') כתב לדייק ג"כ בדברי רש"י (ד"ה שתים מכאן) שכתב: "וכל מה שלמעלה מן הצידעא בכלל פאת הראש" [והצידעא ביאר שם רש"י שהיא חודו של לחי] וא"כ עולה שרש"י ס"ל שהוא עד סוף האוזן. אך כבר כתב שם לדחות זאת, מפני שרש"י כתב שפאת הראש וזקן מתחברות במקום שלועזין קורין "טנפל"א" והביא את דברי התוס' יו"ט, שכתב שה"טנפלא" הוא ה"שלוף" והוא למעלה מן האוזן [ונראה לענ"ד להביא ראיה לדבריו מרש"י בשופטים (ד, כב), שכתב שהרקה הוי צדעא עיי"ש, וי"ל שהרקה הוי העצם שנמצאת באמצע האוזן. וק"ל]. ולכן כתב שמקום פאת הראש הוא עד אמצע האוזן.אולם ברש"י לאחמ"כ כתב גבי פאות הזקן: "אחד למטה מן האוזן מקום שלחי התחתון יוצא ומתפרד שם". ולפי"ז דייק בשו"ת תפלה למשה (ח"ג סי' כ') שפאת הראש נמשכת עד לחי התחתון, שהוא למטה מן האוזן, והקשה מלשון הגמ' "משווה צדעיו", שמשמע ממנה שרק בצדעים ולא מתחת להם, ודוחק לומר שהצדעים נמשכות עד לחי התחתון, ועוד שבמציאות ל"נ כן. עוד הראה שם שהדבר מפורש בפי' ריב"ן בדף כא. ועל כל פנים העלה שם שאי"ז מפי' רש"י עצמו אלא מפי' ריב"ן (כ"כ הריטב"א) ומפני שהוא שיטה דחיקא אין הדבר מוכרח דצריך לחשוש להאי דינא. עיי"ש וע"ע בסמוך.
♦
ג. ראיות מד' הראשונים דלא כפשטות הריב"ן
ואכן כדברי הא"צ מבואר ברוב הראשונים, שמקום סוף פאת הראש הם במקום הצדעים והוא חיבור הלחי עם הגולגולת ולא בסוף האוזן. ראשית, רש"י בשבועות (ב:-ג. ד"ה על הראש) כתב וז"ל: "מקום חיבור הלחי עם הגולגולת והם מקום הצדעים" וכ"כ הר"ח (הובא בתוס' שאנץ מכות דף כ. ד"ה ועל הזקן) כלשון רש"י הנ"ל[5].עוד מבואר כן מד' הרמב"ם (ע"ז פרק יב ה"ז) שכתב שפיאות הזקן הן חמש פאות ואחת מהם היא בלחי העליון, ומבואר שחלק מן האוזן הוא מפאת הזקן [שהרי לחי העליון הוא מהפה ולמעלה ולחי התחתון הוא מהפה ולמטה וחיבור הלחי התחתון עם העליון הוא תחת האוזן ממש. כמבואר בד' הראשונים וק"ל ואכמ"ל].
ויעוין עוד במש"כ בבדק הבית (ב"י שם): "ומתחברות זו עם זו בצד האוזן והיא נקראת צדעא", וא"כ מבואר שבצד האוזן הוא סוף פיאת הראש כמבואר שם ואכמ"ל.
וכן ראיתי בשו"ת עשה לך רב (ח"ט סי' י"ד), שהביא ראיה מדברי המאירי: "ולחי העליון הוא צד הלחי שמן הפה ולמעלה ומקום בליטתו הוא סמוך לאוזן כנגד הנקב מצד הפנים", וא"כ מבואר שעיקר דין פאת הראש הוא עד הנקב שבאוזן. וזה כפי שכתבנו, שהוא עד העצם וק"ל. שו"ר בשו"ת תפלה למשה (שם), שהביא ראיה מד' המאירי בדף יג. וז"ל: "ולענין פאה חייב על הראש שתיים וכו' צידעא מכאן וצידעא מכאן מקומות שמתחבר בהם עצם הגולגולת שבו השיער עם הלחי העליון שבו הפנים והאזנים שהם הבליטות של האזנים וכו' עכ"ל, וא"כ מפורש שהצדעא היינו המקום הבולט שעל האוזן.
[ובשו"ת ארץ צבי הנ"ל הביא עוד ראיות מד' האחרונים ואצ"ל להאריך, אחר שהם דברי ראשונים כמלאכים. יעו"ש].
♦
ד. דברי השו"ע והקושי בדבריו
ובשו"ע (שם סעי' ט') פסק וז"ל: "שיעור הפאה הוא מכנגד שיער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן" וכ"כ כבר בב"י. וא"כ מבואר דפליג על כל דברי הראשונים ולא מצאנו ראשון אחד כוותיה וביותר ששיטת הרמב"ם אחד מעמודי ההוראה אינה כד' השו"ע [ובארץ צבי (שם) ר"ל שדברי השו"ע אלו דברי רש"י הנ"ל (וכ"כ הגר"א אות יג') ודחאם, כפי שכתבנו לעיל דו"ק].♦
ה. ביאורים שונים בד' מרן ודחייתם
בשו"ת ארץ צבי כתב בהערה שם דיתכן שכוונת דברי השו"ע היא שאינם אסורים מכח דין פאת הראש אלא מכח איסור דרכי האמורי, והביא ראיה מד' המד"ר יעו"ש. ולענ"ד דבריו אינם נראים כלל (וחלק מהדברים העיר בעצמו), שבדברי השו"ע הלשון דחוק שמשמע שהאיסור הוא מדין פאת הראש ולא מטעם אחר, דהא כתב "שיעור הפאה וכו'". ועוד נראה שגם אין איסור כלל מדין דרכי האמורי, וכבר האריך כן מרן פאה"ד ביבי"א (ח"ט יו"ד סי' י' אות יב'), והביא ראיה מד' הב"י עצמו (יעו"ש), שאין איסור כלל משום "בחוקתיהם לא תלכו", שהוא איסור רק כשמתכוון להידמות אליהם אך הכא שלא רוצה כלל להידמות אליהם אין איסור כלל. ויעו"ש עוד שהביא סניפים להקל מצד זה (וקצת תימה על מרן בעל היבי"א דלא זכר שר את דברי המד"ר שהביא הא"צ הנ"ל, שכתב דיש איסור משום דרכי האמורי). וא"כ אי מהא לא חיישינן.ובשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קפ"ג אות ב') כתב שמה שמחמיר השו"ע שצריך עד סוף האוזן הוי חומרא מדרבנן ומפני דא"א לצמצם ואין אנו בקיאים כ"כ בצמצום שיעורים. עוד העלה שם שעל כל פנים חומרת השו"ע היא רק עור הרך שבאוזן ולא עד סוף האוזן לגמרי, והוכיח כן מדברי רש"י בבכורות (לז. ד"ה אבל לא מן העור), דאמרה שם הגמ' נפגמה אוזנו מן החסחוס אבל לא מן העור וכתב רש"י וז"ל: "דהדר בריא ולא הוי מומא והאי עור היינו אליה רכה של אוזן" ומכאן הוכיח שהאליה אינה חלק מן האוזן. ע"כ. ולענ"ד יש להעיר ע"ד בתרתי. ראשית, שמרן השו"ע כתב בלשון "למטה מן האוזן" ויתכן דבא לאפוקי מדעה זו, ועוד, שלענ"ד מד' רש"י הנ"ל מוכח להיפוך, דהא רש"י כתב "אליה רכה של אוזן" ומשמע שהאליה אכתי חלק מהאוזן היא, ואי כוונת רש"י היתה כדבריו היה צ"ל "היוצאת מן האוזן" וכדו' ומשמע לכאו' היפוך מדבריו. ועל כל פנים כדבריו ודאי לא מוכח כלל[6].
ובשו"ת עשה לך רב הנז' רצה לומר שכל דברי מרן אינם אלא בגדר חשש בעלמא ולא מעיקר הדין, והוכיח כן מד' הב"י שכתב וז"ל: "ונראה דכיון דספיקא דאורייתא הוא יש להיזהר מלגלח הצדעים מכנגד שיער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם ועל רוחב מקום זה לא תגע יד בתער או במספריים כעין תער", וא"כ מהא דכתב מרן שהוא משום ספיקא דאורייתא על כרחך לא חשיבי אלא רק כחומרא. ע"כ. אולם, לענ"ד, דבריו תמוהים דהרי כל ספק דאורייתא פסקינן לחומרא[7], ואע"פ שהב"י כתב לשון "יש להיזהר" אך אכתי י"ל שכוונתו דחייבים להיזהר דהרי סו"ס הוי ספק דאורייתא ומהיכן יהיה כח למרן לבוא ולומר דלא יהיה אסור מדינא[8]. שו"ר כתב בשו"ת עולת יצחק (רצאבי, ח"ב סי' ק"ס) שכאן נראה שכוונת מרן לאסור מדינא, ואף שבד"כ לשון מרן שכתב יש להיזהר הוא בד"כ לשון חשש בעלמא, הכא הוי מדינא ומאחר שהקדים דהוא ספק דאורייתא. ועיי"ש עוד שהוכיח כן מלשון השו"ע ואכמ"ל. ובמסקנת הדברים שם העלה דאין לזוז מהוראת מרן ואסור לגלח בכעין תער כלל עד סוף האוזן. וכן ראיתי שכתב בשו"ת להורות נתן (ח"ג סי' סב') בסו"ד. ובשו"ת עולת יצחק (שם). עיי"ש.
[עוד ראיתי בקונ' דיוקנא קדישא (להר"ר משה דיין זצ"ל ראב"ד דמקו"ח בברזיל) ג"כ כתב דמדברי רבותינו הראשונים יוצא שמקום פאת הראש הוא דלא כד' השו"ע, אולם בד' הריב"ן מבואר כוותיה ונעלם ממנו דברי הא"צ הנז'. והעלה שם דיש להזהיר בלשון של זהורית שלא יגעו עד סוף האוזן שזה נקרא פיאות].
וכעת מצאתי למש"כ הגאון הרב משה לוי בשו"ת תפילה למשה (שם, וחלק מהדברים צורפו לעיל במקומם) שכתב לבאר שמש"כ בשו"ע "למטה מן האוזן" הכוונה למטה מתחילת האוזן ועיי"ש שכתב להוכיח כן בדברי האחרונים. ועל כל פנים רוב האחרונים לא הבינו כדבריו בדעת השו"ע, וכגון החת"ס (יו"ד סי' קלט') וכן האמרי יושר והארץ צבי ולהורות נתן הנז' ועוד]. אמנם בשו"ת עולת יצחק (שם) הביא את דברי שו"ת שאול שאל (סי' ק"ס) שכתב כד' הרב משה לוי זצ"ל אך על כל פנים בדברי רוב האחרונים לא מבואר כן. ושמא כסניף נוסף להקל בנ"ד יש סעד וסמך להביאו. וצל"ע [וראה מש"כ בסוף הדברים מס' פאת זקנך ומד' הרמב"ם בפיהמ"ש ודו"ק ויש השתא יותר מקום לדבריו].
ואינה ה' לידי לראות בקו' אור תורה (טבת התשמ"ח סי' נ' אות ג') את דברי מרן הגאון הנאמ"ן שליט"א וזת"ד דאכן מדברי השו"ע משמע שאסור לגלח עד סוף האוזן אך צ"ע שלא ראינו מי שנזהר בזה ורובם משאירים עד אמצע האוזן ומשם ולמטה מתגלחים כעין תער (והראה שם לחת"ס ועוד אח' כאשר יראה המעייו שם ואכמ"ל). ויישב את דברי השו"ע, דכיון דבסעיף ג' סתם מרן כדעת הרמב"ם, וא"כ מעיקר הדין מותר לגלח את פאת הראש כולה במספריים, ועוד דבדין פאת הראש נחלקו מה שיעורה - האם ד' (או מ') שערות או (כשיטת רש"י) דסגי שאינו משווה צדעיו, ואע"פ שלשיטת הראבי"ה צריך להשאיר כל הפאה כולה וחייב בנטילת ב' שערות (בתער) מ"מ הוו"ל ספק ספיקא, שמא במספרים כעין תער מותר. ועוד שבב"י בבדק הבית הביא את דברי הריטב"א, ושם משמע שהוא עד אמצע האוזן ולא עד סופה, וא"כ משמע שאחר דברי הריטב"א חזר בו ממש"כ לעיל, דכיון דהוא ספק דאו' יש להחמיר באורך פאת הזקן. והראיה שבשו"ע כתב "וכל רוחב מקום זה לא תגע בו יד" ולא סיים "אף במספריים כעין תער" וא"כ משמע שהוא רק חומרא. ועל כן יש מקום להקל. עכת"ד.
♦
ו. הנראה להלכה (אך לא למעשה) והנימוקים להתיר
לפיכך, לענין הלכה ולא למעשה, נראה לענ"ד לומר דיש מקום להקל לגלח עד מקום העצם שבאוזן או עד העור הרך שבאוזן, דבשו"ע משמע שהאיסור לגלח את פאת הראש במספרים הוא חומרא וזהירות וכמו שכתב "ויש לחוש לדבריהם" [ואע"פ שבעולת יצחק הנז' כתב שהוא איסור ממש, כוונתו רק למקום הפאה ולא לעצם הפאה (כלו' לעצם הגילוח במספרים בפאת הראש), כפי שביאר שם העולת יצחק. ופשוט כן בשו"ע למעיין היטב]. ומעיקר הדין מותר לגלח את כל פאת הראש במספרים בכעין תער, רק דנהגו להחמיר בדבר, ומפני דהוא ספק דאורייתא [ובפרט שדעת הרמב"ם, שקיבלנו הוראותיו, היא להתיר וא"כ אנן הספרדים ודאי דיש מקום להקל, אולם לבני אשכנז נראה דיש מקום לאסור, ומפני דהם ס"ל כשיטת הרא"ש והטור ולכן נראה שלבני אשכנז יש מקום לאסור (וראה עוד בסמוך)]. וא"כ כאשר יש ספק על עצם מקום סוף פאת הראש, יש להקל. ובפרט שברוב הראשונים (שתח"י) ראה ראינו שאינם כדברי השו"ע, ואזי יש מקום לומר שדברי השו"ע הינם חומרא בעלמא, כמש"כ בשו"ת עשה לך רב הנז'. ואף שבלשון הב"י לא נראה כן, וכמש"כ לעיל, אך על כל פנים לא נראה דהב"י יחלוק על רוב הראשונים ואחד מעמודי ההוראה, רבינו הרמב"ם. וא"כ מידי ספק לא יצאנו, ועל כן לענ"ד יש מקום להקל לגלח עד מקום העצם או עד סופה בכעין תער. ולא ראינו מי שהעיר על זאת עד ימינו אנו. וכן ראיתי שהעלה בשו"ת ברכת יהודה (ברכה, ח"ד יו"ד סי' ז'). וזה עיקר טעמנו.והן אמת שראיתי למש"כ הגאון החת"ס (או"ח סי' קנ"ד) וז"ל: "והנה שיעור הפאה באורך מפדחת עד למטה מן האוזן ולא שיהיה אורך כל שיער כך אלא כל שיער שגדל מפדחת עד למטה מהאוזן אסור" וא"כ מוכח להדיא שהבין בד' השו"ע כפשוטו אולם י"ל שכ"ז לשיטת בני אשכנז, דס"ל מעיקר הדין כשיטת הרא"ש, ולכן ס"ל להחמיר, אך אנן, דנקטינן כשיטת הרמב"ם, שמעיקר הדין יש מקום להקל בפאת הראש, הכא ודאי שיש מקום להקל כמבואר.
ונראה להוסיף עוד כסניף להקל, ע"פ מה שמצאתי בס' עין יצחק (ח"ג עמ' רצ"ז) שהביא את דברי הגאון חקרי לב שכתב בשם המשאת משה, שבמקום שמרן השו"ע חולק ע"ד הרמב"ם אזי העושה כאחד מדברי שניהם לא משתבש. ועוד הביא שם את דברי הרב המג"ן, שפסק באיזה מקומות כדברי הרמב"ם ולא כדברי השו"ע. וא"כ הרי הראנו לעיל שמדברי הרמב"ם מוכח דלא כהשו"ע, וגם הרמב"ם ס"ל שפאת הראש הוי עד אמצע האוזן. ואע"פ שבעין יצחק כתב שם (מדנפשיה), שרק במקום צורך יש להקל, בכ"ז כסניף ודאי שיש מקום להחשיבו [ובפרט שבאחרונים הנ"ל לא משמע שהוי רק במקום צורך].
עוד יש סניף נוסף, דהרי הראשונים נחלקו מהו שיעור הפאה שצריך לתלוש כדי שיתחייב בהקפת הראש, והרמב"ם כתב דלא נתנו חכמים שיעור אלא ששמע מרבותיו דשיעורו אינו פחות מארבעים, וגירסת הטור ארבע, וא"כ יש מקום לומר דסגי בהשארת ארבעים או אפי' ארבע שערות. אולם, בב"י כתב להעיר בדבריהם, כמובא לעיל. על כל פנים מידי ספק לא יצאנו. וק"ל [ועוד דהא דפסק הב"י להחמיר הוא מדין ספק דאורייתא לחומרא, ואנן נקטינן שדעת מרן להחמיר בספק דאורייתא הוי דין דרבנן[9] וא"כ מדאורייתא אי"צ להחמיר כלל בהאי ספיקא. אולם יש לדחות מפני דסו"ס אחר שרבנן פסקו להחמיר בספק דאורייתא סו"ס חשיב כדין ודאי ולא כספק. ויל"ע, וע"ע מש"כ בהערה בסמוך].
ועתה הראוני מש"כ מחבר אחד (ס' פאת זקנך עמ' מ"ח) בשם מרן הגר"נ קרליץ שליט"א, ששיעור הפאה הוא עד אמצע האוזן, מפני שסוף האוזן ע"פ הרפואה הוא רק חור האוזן, ושאר הבשר מסביב לאוזן יש לו שם אחר, וסוף החור מקביל לסוף העצם ולכן יש מקום להקל עד סוף העצם. עכת"ד ויש להביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש (נגעים פ' יד' מ"ט), דהתם כתב הרמב"ם לגבי הביאור בתנוך האוזן וז"ל: "כי גוף סחוסי עגול בולט על פני האוזן כלפי פנים שאם נוגע בו האדם ימצא שהוא חזק בדומה לעצם ומחוצה לו בשר רך כפוף סובב את האוזן כולה ולפנים ממנו הוא האוזן כולה וכו'" עיי"ש. ולכאו' מבואר להדיא שהבשר מחוץ לאוזן אינו חלק מן האוזן, דהא כתב "סובב את האוזן", ומשמע שרק פנים האוזן כלפי פנים הוא עיקר האוזן. ולכאורה הוא סייעתא להדיא לדבריו. ויל"ע.
עוד הראה שם למש"כ בס' כרם שלמה (לגאון הרב גרוס שליט"א סי' קפ"א אות י"ח), דיש להחמיר בנ"ד ודלא כמש"כ. וסמך שם ע"ד החת"ס הנז'.
♦
העולה מכל האמור
נראה שמעיקר הדין יש מקום להקל לגלח במספרים כעין תער או במכונת גילוח שאיננה תער [ויש לבדוק כל מכונה לגופה, ועיין בס' כשרות מכונות גילוח בהלכה לרב דרעי זצ"ל ומשם בארה], עד העור הרך שבאוזן ולכה"פ עד אמצע האוזן [בד"כ היינו העצם המורגשת ליד האוזן]. והמחמיר לא לגלח עד סוף האוזן בכעין תער תע"ב. וכן העלה בשו"ת תפילה למשה הנז' מטעם אחר. כל זאת לבני ספרד, הפוסקים כשיטת הרמב"ם, אולם לבני אשכנז, דס"ל כד' הרא"ש, הדבר יותר דחוק להקל[10], כמבואר לעיל. והנלענ"ד כתבתי.♦ ♦ ♦