רב היישוב רמת מגשימים
קריאת מגילה לנשים ע"י אשה
שאלה
בקהילתנו הועלתה הצעה לקיים קריאת מגילה לנשים באחד הבתים, ע"י אשה שתקרא בפניהן. ונשאלנו האם הדבר מותר הלכתית, ואם כן - האם ראוי לעשות כן.♦
תשובה
א. מקור חיוב האשה במגילה
בגמ' במגילה (דף ד' ע"א) מובא: "ואריב"ל נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס. ופרש"י (שם ד"ה שאף הן היו באותו הנס) שאף על הנשים גזר המן להשמיד להרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים וגו'". והתוס' (שם ד"ה שאף הן היו באותו הנס) פירשו בשם רשב"ם, שעיקר הנס היה על ידן, בפורים ע"י אסתר, בחנוכה ע"י יהודית, ובפסח – שבזכות צדקניות שבאותו הדור נגאלו.וכן מובא בגמ' בערכין (דף ג' ע"א): "הכל כשרין לקרות את המגילה. לאתויי מאי? לאתויי נשים, וכדרבי יהושע בן לוי, דאמר ר' יהושע בן לוי נשים חייבות במקרא מגילה שאף הם היו באותו הנס". ופרש"י (שם ד"ה לאתויי נשים) "שחייבות במקרא מגילה וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתם". ומשמע מדבריו, שחיובן הוא באותה רמת החיוב של הגברים, ולכן הן יכולות להוציאם יד"ח, דכל המחויב בדבר יכול להוציא את חברו ידי חובה.
אולם, בתוספתא מגילה (פ"ב הלכה ד') מובא: "הכל חייבין בקריאת מגילה, כהנים לויים וישראלים... נשים ועבדים וקטנים פטורין, ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן". וזוהי סתירה לגמ' הנ"ל.
וכתבו הרשב"א והריטב"א (על הגמ' שם) שהברייתא בתוספתא משובשת, ולכן הלכה כהגמ', שנשים חייבות ומוציאות אף את הגברים. והמאירי הוכיח שהתוספתא משובשת ממה שנכתב בה תחילה שנשים פטורות ממגילה, וא"כ פשיטא שאינן מוציאות את הרבים יד"ח, ולא היה צריך להשמיע זאת שוב. ומסכם המאירי (במגילה שם): "ועיקר הדברים, שלא לדחות תלמוד ערוך שבידינו מברייתא, או מדברי תלמוד המערב, וכל שכן מסברא, אלא בואו ונסמוך על הכלל הידוע, כל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן". וכן כתב האור זרוע (ח"ב סי' שס"ח), וכן פסקו הריא"ז (פ"ב הלכה ב,ג) הנימוק"י, בעל המכתם ובספר המאורות (על מגילה שם), והגר"א בביאורו לשו"ע (או"ח סי' תרפ"ט סיעף א'-ב') וכתבו שגם מהסוגיא בערכין (שם) מוכח שאין לסמוך על התוספתא, שהרי הגמ' מפרשת שם את הרישא של הברייתא שבתוספתא "הכל חייבין במקרא מגילה" לרבות את הנשים, א"כ ודאי שאי אפשר לגרוס בהמשך הברייתא שנשים פטורות. וכן דעת הרמב"ם (ריש מגילה) וכמ"ש הרב המגיד והגהות מימוניות.
אבל התוס' במגילה (שם) הביאו את דברי בה"ג, שפסק בעקבות התוספתא "דאשה מוציאה מינה, אבל לא אנשים" ומבארים התוס' את הגמ' בערכין, דסלקא דעתך דלא תועיל קריאתן אפילו להוציא נשים, קמ"ל דמוציאות. וכן כתבו התוס' בערכין (שם ד"ה לאתויי נשים) בשם בה"ג, שנשים חייבות בשמיעה, לפי שהכל היו בספק להשמיד ולהרוג ולאבד, ולכן אישה יכולה להוציא אישה אחרת יד"ח, אך אינה יכולה להוציא גבר.
וז"ל הבה"ג (ריש הלכות מגילה): "מחייבין בית ישראל למיקרי מגילתא באורתא... אמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות במשמע מגילה שאף הן היו באותו הנס", ומשמע שגורס כן בגמ' דידן, שנשים חייבות במשמע מגילה, ולא בקריאה. ועפ"י דברים אלו מתורצת הסתירה בין התוספתא ובין הגמ', שאמנם נשים חייבות לשמוע, אך הן אינן בכלל חיוב הקריאה, ולכן אין הן מוציאות את האנשים. אלא דהא גופא צריך הסבר, מהו החילוק בין שמיעה לבין קריאה.
בדברי בה"ג נאמרו כמה הסברים:
א. החיוב של איש ואשה בקריאת מגילה זהה, ואעפ"כ אסור לנשים להוציא גברים, וכפי שנימק זאת באורחות חיים (ריש הלכות מגילה אות ב') "והטעם משום דקול באשה ערוה, ואע"ג דמדליקות נר חנוכה ומברכות לא דמי, לפי שאין צורך שיהיו שם האנשים בעת הדלקה". ולפי"ז אם אשה קראה לגברים, יצאו בדיעבד יד"ח.
ובאשכול (ח"ב עמ' 30) כתב, שהטעם שאשה לא תקרא לגברים מפני שדומה לקריאת התורה "להכי תקנו שלא תוציא אנשים, ולכאורה משום כך לא יוצאים גברים מאשה אף בדיעבד. (אלא שקשה, שבקריאת התורה נאסר מפני כבוד הציבור, משמע שבדיעבד יצאו יד"ח, וצ"ע).
ב. בעל ערוה"ש מבאר (או"ח סי' תרפ"ט ס"ה) שחיובן של נשים הוא רק מטעם "שאף הן היו באותו הנס" ואין הוא חיוב גמור, כשל הגברים, ולפיכך הן חייבות רק בשמיעה ולא בקריאה. ערוה"ש מביא ראיה לשיטה זו, דאי אפשר לומר דמטעם זה ש"אף הן היו באותו הנס" יהיה חיובן של הנשים זהה לשל גברים, דא"כ למה על חיוב מצה לנשים בפסח אמרה הגמ' היקשא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכול מצה (פסחים מ"ג ע"ב), לימא מטעם דאף הן היו באותו הנס? אלא ודאי שמטעם זה אינו חיוב גמור כאיש לקריאה, אלא די בשמיעה. וה"ה בחנוכה, דאין חיובן בהדלקה אלא בראיית נר חנוכה, אא"כ יש לה בעל (ואינו שם) דמדלקת בשביל הבעל.
[ובזה מתורץ מדוע לבני אשכנז, הפוסקים כרמ"א שכל אחד מבני הבית מדליק, אין האשה והבנות מדליקות, דאף אם נאמר אשתו כגופו, אך מה עם בנותיו? אך לפי ערוה"ש ניחא, דאין חייבות אלא בראייה ולא בהדלקה[2]].
ג. המרחשת (ח"א סי' כ"ב) כתב, שבקריאת המגילה יש גם משום זכירת עמלק. ומצווה זו קשורה במחיית עמלק. ומכיוון שאשה פטורה ממחיית עמלק (כהחינוך מצווה תר"ג), כי אין דרכה במלחמה, ה"ה שהיא פטורה מזכירת עמלק, ולכן היא פטורה גם מקריאת המגילה, אך בשמיעת המגילה חייבת, משום פרסומי ניסא.
ולפי"ז, יש לומר שאשה לא יכולה להוציא אפי' את עצמה, כי היא חייבת לשמוע מפי בר חיובא, והיא עצמה איננה בר חיובא. ופרסומי ניסא עניינו להצטרף לקהל השומע את המגילה, וככל שהקהל גדול יותר, כך גדל פרסום הנס (ולפי"ז דומה שמיעה של קריאת המגילה לראיית נרות חנוכה, שאף הרואה מברך שעשה ניסים אע"פ שאינו מדליק). וכן פסק הבן איש חי (פרשת תצוה שנה א' הלכות פורים סעיף א') דהנשים אע"פ שיודעות לקרוא ישמעו מן האנשים "שמעולם לא נשמע שהאשה קראה מגילה". וכן פסק המג"א (סי' תרפ"ט ס"ק ו') בשם מדרש הנעלם רות, שאשה לא תקרא לעצמה רק תשמע מהאנשים.
ד. עוד כתב המרחשת (שם), שיש בקריאת מגילה גם קיום מצוות הלל, כמבואר בגמ' מגילה (דף י"ד) דקרייתא זו הלילא. ואשה פטורה מהלל וחייבת רק בפרסומי ניסא. ודו"ק.
ה. הטורי אבן במגילה (דף ד' ע"א) כתב, שבעצם אשה פטורה מקריאת מגילה, כי זו מצוות עשה שהזמן גרמא, וכל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון, ומה שחייבוה משום שאף היא הייתה באותו הנס, הוא חיוב חדש של פרסומי ניסא, וחיוב זה הגדרתו היא בהצטרפות לשומעים, ולכן הן חייבות לשמוע מפי בר חיובא, ואין הן יכולות להוציא את עצמן, וכנ"ל.
♦
ב. שיטת הרא"ש עפ"י הקרבן נתנאל
הרא"ש במגילה (פ"א סי' ד') הביא את דברי בעל הלכות גדולות, שנשים חייבות בשמיעה בלבד, והביא גם את הירושלמי (מגילה פ"ב ה"ד), דריב"ל היה מכנס את אנשי ביתו (הנשים) וקורא לפניהן מגילת אסתר, וכן רבי יונה אבוה דרבי מנא. ומבאר הרא"ש, שלפי בה"ג, הא דכתבה הגמ' בערכין שהכל כשרים לקרות המגילה.... לאתויי נשים? היינו "לא שיוציאו אנשים בקריאתן, אלא דווקא נשים, דלא תימא אף נשים אינן יוצאות אלא בקריאה חשובה של אנשים, קא משמע לן שהאשה מוציאה חבירתה". עכ"ל.וכתב הקרבן נתנאל (שם ס"ק ס') שהאשה מוציאה דווקא "חבירתה", וכן צריך לדקדק בדברי הרא"ש, "אבל נשים רבות אין אשה מוציאן דזילא בהו מילתא, כמו שכתבו תוס' בסוכה דף ל"ח עיי"ש וכדפרשתי". כדי להבין את הקרבן נתנאל ראוי, אפוא, לבאר את התוס' בסוכה היטב.
במשנה בסוכה (דף ל"ח ע"א) נאמר ש"תבוא מארה" למי שאישה או קטן מקריאים לפניו את ההלל (המדובר שם הוא על אדם שאינו יודע לקרוא את ההלל, ואשה או קטן מקרין אותו והוא עונה אחריהם מה שהם אומרים. ותבוא לו מארה משום שלא למד. רש"י שם).
ובגמ' שם: "ת"ר באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה (ברהמ"ז), אבל אמרו חכמים תבוא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו".
ומבואר שם דבבן קטן איירינן, ואעפ"כ יכול להוציא את אביו. כפי שכתב רש"י (שם ד"ה בן מברך לאביו): "דחייב מדרבנן ובמסכת ברכות פרק מי שמתו (דף כ' ע"ב) מוקים לה כגון שלא אכל אביו אלא כזית או כביצה דהוי שיעורא דרבנן, דמדאוריתא לא מיחייב עד דשבע דכתוב ואכלת ושבעת וברכת הלכך אתי מדרבנן ומיפיק מדרבנן".
ומשמע מזה שאשה מוציאה את בעלה בברהמ"ז לחלוטין, דחיובה נמי מדאורייתא. ומקשים התוס' (שם ד"ה באמת אמרו) דהרי בתוספתא מובא שאין אשה ועבד וקטן מוציאין את הרבים יד"ח בברהמ"ז, ומדוע, והרי אשה חייבת בברהמ"ז מדאורייתא וכל המחויב בדבר יכול להוציא אחרים יד"ח?
ומתרצים התוס' ב' תירוצים: א. באמת אשה חייבת בברהמ"ז מדאורייתא, אלא כיוון דנשים אינן מצטרפות לזימון (בעשרה) לכן אין הן מוציאות אנשים אע"פ שהאיש מוציאן, דשאני איש דחשיב טפי. ובתוס' הרא"ש (שם ד"ה באמת) ביאר דאשה אינה יכולה להוציא אנשים בברהמ"ז, למרות שחייבת בברהמ"ז מדאורייתא, מכיוון דאנשים "חשיבי טפי שחייבים בכל המצוות" וא"כ הם אינם בדרגת חיוב זהה. ב. עוד כותבים התוס': "אי נמי משום דרבים זילא בהו מלתא, דהרי מגילה, דנשים חייבות בה, ופירש בה"ג דאין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתן במגילה".
ולכאורה יש נפקא מינה בין ב' תירוצי התוס': דלתירוץ הראשון אשה לא יכולה להוציא רבים בברהמ"ז אפי' בדיעבד, כי היא אינה באותה דרגת חיוב כהאיש במצווה זו, דהאיש יש בו זימון (בעשרה) ולא האשה, ולכן בדבר ששייך לרבים אין היא יכולה להוציאם. אך לפי התרוץ השני, זה רק לא ראוי כי זילא בהו מילתא, אך בעיקרון אשה חייבת בברהמ"ז כאיש, ולכן בדיעבד, אם ברכה לציבור אנשים, היא הוציאה אותם יד"ח.
אך הקרבן נתנאל מדייק מתירוצי התוס' לגבי ברהמ"ז נפקא מינה גם לגבי קריאת המגילה ע"י אשה. דלפי התירוץ הראשון, אישה אינה יכולה אמנם להוציא גברים, כי חיובם אינו באותה דרגה, אבל נשים אחרות יכולה היא להוציא, משום שחיובן שווה. אמנם, לפי התירוץ השני עיקר הטעם שנשים אינן יכולות להוציא את הרבים ידי חובתם הוא "משום דרבים זילא בהו מילתא". לפי הקרבן נתנאל (ס"ק מ'), כוונת התוס' בתירוצם השני הוא לאסור כל קריאה של אישה ברבים, אף בפני ציבור שכולו נשים.
לעיל ראינו בדעת ערוה"ש (או"ח סי' תרפ"ט ס"א), שביאר בדעת בה"ג שאין אישה מוציאה גברים ידי חובתם "מפני שאין זה כבוד הציבור". טעם זה נאמר ביסודו בתקנת חז"ל שאישה לא תקרא בתורה בציבור "מפני כבוד הציבור", ושם הכוונה היא לפגיעה בכבוד ציבור הגברים, שאם אישה קוראת לפניהם סימן הוא שלא נמצא אף גבר שיודע לקרוא, דאל"כ לא היו מניחים לה לקרוא. לפי"ז אין כל מניעה שאישה תקרא בפני ציבור שכולו נשים, כי אין כאן פגיעה בכבודו של אף אחד, וחיובן שווה. וכן כתב הערוה"ש (שם ס"ו) במפורש, וחלק על המג"א (שם ס"ק ו') והשאירו בצ"ע.
אבל הקרבן נתנאל (על הרא"ש במגילה ס"ק ס' והרחיב זאת בס"ק מ') הבין דאף קריאת אשה לפני ציבור נשים נחשב ל"זילא בהוא מילתא" אף אם רמת חיובן שווה. ונראה לבאר כוונתו, שמכיוון שקריאת המגילה מצריכה דקדוק רב בקריאתה, ונשים בד"כ לא היו בקיאות בקריאה מדוקדקת, שהרי אינן רגילות לקריאה בתורה, וממילא לא היו רגילות בקריאה מדוקדקת, לכן אם היו נותנים לאשה לקרוא לפני הקהל, הרי הם כמזלזלים בקריאה, דאם היה צריך לקרוא בדקדוק כיצד לא הביאו גבר שיקרא בדקדוק?
ואם זו הסברה שלכך תיקנו חכמים שאשה לא תקרא לרבים, א"כ ה"ה שאשה לא תקרא לציבור נשים, דאדרבה בציבור נשים שייך האי סברא טפי, דאם ישלחו לציבור נשים אשה שתקרא בשבילם - יאמרו שנשים אינן חייבות במגילה ולכן אפשרי לתת להן בעלת קריאה שאינה מדקדקת, ויבואו לזלזל בחיוב קריאת הנשים במגילה.
יוצא אם כן לפי הבנת הקרבן נתנאל, ש"זילא בהו מילתא" שונה מ"כבוד הציבור" של קריאת התורה, ולא כפי שהבין ערוה"ש.
ונראה להוכיח דבריו, שהרי הרמ"א כתב (בסי' תרפ"ט ס"ב) דאם האשה קוראת לעצמה מברכת "לשמוע מגילה", משום שאינה חייבת בקריאה. ואם כדברי ערוה"ש, הרי אשה חייבת כמו איש ורק טעם חיצוני של פגיעה בכבוד בציבור מונע ממנה מלקרוא, אך בדיעבד אם קראה לגברים יצאו הגברים יד"ח (כמו בקריאת התורה), וא"כ מדוע אישה הקוראת בפני נשים, או הקוראת לעצמה, לא תברך "על מקרא מגילה" כדרך הגברים?
אך לפי דברינו ניחא, שמכיוון שקריאת מגילה נתקנה לכתחילה בציבור (מפני פרסומי ניסא), ומראש תיקנו שאשה לא תקרא לרבים (בין גברים ובין נשים), כדי לא לזלזל בקריאה, לכן החיוב שלה הוא שמיעת המגילה בלבד, ולכן אף אם תקרא בעצמה תברך "על שמיעת מגילה".
ואמנם אם היא לא שמעה קריאת בציבור חייבת היא לקרוא בעצמה, גם אם אין היא יודעת לדקדק בקריאת המגילה, כפי שחייב האיש בכהאי גוונא (עיין שו"ע סי' תר"צ י"ד), מ"מ אינו דומה קריאה בציבור לקריאה ביחיד, וכמו שיחיד שלא שמע בציבור קורא בעצמו אף אם אינו יודע טעמים וכדו' ויעמוד לידו אדם עם מגילה מנוקדת שיתקנו, כדי לצאת יד"ח, ה"ה באשה, שיכולה לקרוא לחברתה בכה"ג, אך כמו שבציבור אין זה ראוי, ד"זילא בהוא מילתא" קריאה מעין זו, ה"ה שתיקנו שאשה לא תקרא בציבור מהאי טעמא.
ואם תקשה, א"כ אשה הבקיאה בקריאה כבעל קורא מנוסה, תוכל לקרוא בציבור, ולכה"פ לציבור נשים? אך נראה שמכיוון שרוב נשים לא היו בקיאות בקריאה, בכה"ג אמרינן "לא פלוג רבנן" וכפי שפסק המ"ב (סי' תרפ"ט ס"ק ז').
וראיתי בשו"ת בני בנים (ח"ד מאמר ה') שדחה את דברי הקרבן נתנאל, בטענה שהמעיין בדברי תוס' הרא"ש בסוכה (שם) יווכח שהתוס' התכוונו שאשה לא תקרא לאנשים דווקא, משום זילא בהו מילתא, אך לנשים יכולה לקרוא ואין בכך זילא בהו מילתא, אלא שבזמנו של הקרבן נתנאל עדיין לא יצא לאור הספר תוס' הרא"ש, ולכן דקדק ברא"ש במגילה דקדוק שאינו מכוון.
אך המעיין היטב בדברי תוס' הרא"ש, יווכח שדברי הקרבן נתנאל בעינם עומדים. תוס' הרא"ש (סוכה ל"ח ע"א ד"ה באמת אמרו) כותב בשם התוספתא דאשה לא מוציאה רבים בברכת המזון והוסיף "ואין לדקדק משם דנשים לא מחייבי בברהמ"ז דאוריתא" משום ב' סיבות: א. "דאיכא למימר אפי' מחייבי דאוריתא לא חשיבי להוציא אנשים דחשיבי טפי שחייבים בכל המצוות". ב. "אי נמי זילא בהו מילתא באנשים שיוציאום נשים, מידי דהוה אמגילה דנשים חייבות בה וקאמר בה"ג דאין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתן במגילה".
הרי מפורש שלגבי ברהמ"ז כתב שאשה לא תוציא אנשים יד"ח, לא כי אינה חייבת כמותן אלא כי "זילא בהוא מילתא" כפי שאשה לא מוציאה את הרבים במגילה כי "זילא בהוא מילתא". ולדברי שו"ת בני בנים קשה, מדוע שינה תוס' הרא"ש את לשונו בין ברהמ"ז למגילה?
אמנם, ניתן היה לתרץ שמגילה נקראת בבית הכנסת, ושם מצויים אנשים ונשים (בעזרת נשים), ולכן כתב "דאין נשים מוציאות את הרבים", אך אה"נ שיכולות להוציא נשים ידי חובה, משא"כ בברכת המזון, שלא מצויות שם נשים, ולכן כתב שלא מוציאות "אנשים". אך דוחק הוא, שיותר מצוי שזימון יהיה בחוג המשפחה, ויהיו בו אנשים ונשים, ואעפ"כ כתב לגבי ברכת המזון "אנשים" ולגבי מגילה "הרבים". משמע שיש חילוק בין ברכת המזון, שאמר הרא"ש שלא תוציא ידי חובה אנשים בלבד, אך נשים יכולה להוציא, לבין קריאת המגילה, בה אין אשה יכולה להוציא אפילו ציבור נשים.
ולפי דברינו דבריו מדויקים. דאמנם בברהמ"ז, שלא צריך לדקדק כ"כ בקריאתה ויכול לאומרה לכתחילה בכל לשון (שו"ע סי' קפ"ה ס"א), וגם רגילות לאומרה בכל יום, אין בכך זלזול אם אישה תוציא נשים רבות ידי חובתן. אך במגילה, שלכתחילה אין לקוראה בלעז (עיין שו"ע סי' תר"צ סי"א), וצריך לדקדק בקריאתה, ויש בה לפעמים חומרא שאין בקריאת התורה, יש חשש של זילא בהו מילתא, שלא יאמרו שנשים אינן חייבות. ובכך מדוקדקים דברי הרא"ש בתוספותיו, ששינה לשונו בין ברכת המזון לקריאת מגילה - אף שהדברים נאמרו בסמיכות [והתוס' השאילו את המושג זילא בהו מילתא, שנאמר לגבי קריאת מגילה ע"י אשה לרבים (אפי' ציבור נשים), גם לקריאת ברמה"ז של אשה להוציא ציבור גברים, למרות שיש הבדל בהלכה ביניהם, דכל אחד לפי עניינו, וכפי שביארנו][3].
ואכן מה שהכריח את הקרבן נתנאל לומר כן, הוא ההבדל בין ב' תירוצי התוס'. שבתירוץ הראשון אמרו, שאשה לא מוציאה אנשים כי היא לא באותו רמת חיוב, ולכן היא נחשבת ל"אין מחוייבין בדבר", שאינו מוציא אחרים. אך בתירוץ השני משמע, שאיש ואשה הם ברמת חיוב זהה, ואעפ"כ אין האשה מוציאה ידי חובה, משום זילא בהו מילתא, כפי שבמגילה היא חייבת באותה רמת חיוב, שאף הן היו באותו הנס (והיו צריכים להוציא את הרבים, אפי' גברים, כרש"י ועוד), ואעפ"כ כתב בה"ג (בביאור ויישוב התוספתא) "דנשים חייבות ואין מוציאות את הרבים (זו גרסת התוספתא) ידי חובתן", ומה הוסיף בתירוץ זה של התוס', והרי תירוץ זה חלש יותר, שהרי משמע שהן חייבות באותה רמת חיוב? אלא שהחידוש הוא, שאף את הנשים לא מוציאות נשים יד"ח משום זילא בהו מילתא וכנ"ל, ומה שהגמ' בערכין כתבה הכל כשרין לקרוא את המגילה לאיתויי נשים, הכוונה, שאשה יכולה להוציא את חברתה, אך לא ציבור של נשים.
♦
ג. שיטת המ"ב עפ"י הרמ"א
אע"פ שראשונים רבים לא כתבו כבה"ג, וסוברים שאשה חייבת כאיש, ואף יכולה להוציא אנשים, וכך משמע ברמב"ם, וכן בדעה הראשונה בשו"ע (בסי' תרפ"ט ס"א), מ"מ בדעה השנייה כתב השו"ע: "וי"א שהנשים אינם מוציאות את האנשים" ועל כך הוסיף הרמ"א בהגה: "וי"א אם האשה קוראה לעצמה מברכת לשמוע מגילה, שאינה חייבת בקריאה".והמ"ב (שם ס"ק ז') פסק כהדעה השנייה וביאר כמה טעמים לדעת בה"ג: א. "ולא דמי לנר חנוכה (שמוציאה את האנשים יד"ח בהדלקת הבית) דשאני מגילה דהוי כמו קריאת התורה, ופסולה מפני כבוד הציבור ולכן אפילו ליחיד אינה מוציאה משום לא פלוג" וזוהי דעת המג"א. (ועפ"י תירוץ זה אכן אשה ואיש חיובן זהה, ורק בגלל עניין צדדי, כבוד הציבור, לא מוציאה, אך בדיעבד יצאו). ב. "וגם דאפשר דאשה אינה חייבת בקריאה רק לשמוע, וכדלקמיה, ומקרי שאינה מחויבת בדבר לגבי איש, אבל אשה מוציאה את חברתה", והוסיף בשער הציון (ס"ק ט"ז) "אבל לנשים רבות אין האשה מוציאן, דזילא בהו מילתא [ק"נ בשם התוספות]".
וצ"ע מה הכריח את המ"ב לפסוק כהרא"ש עפ"י הקרבן נתנאל, ולא כרש"י והרמב"ם והדעה הראשונה (שנאמרה ב"סתם") בשו"ע? ונראה לומר דמכיוון שהרמ"א פסק דהאשה מברכת "לשמוע מגילה" ולא על קריאת מגילה" בסמיכות לדעת הי"א בשו"ע (שנשים אינם מוציאות את האנשים), א"כ בני אשכנז היוצאים ביד רמ"א ומחויבים לפסקי הרמ"א, על כרחך פוסקים כדעת בה"ג, שהרי נוסח זה נכתב בראבי"ה (מסכת מגילה סי' תקס"ט) בהבנת דעת בה"ג, ומכיוון שפסק הרמ"א שאשה, אפי' הקוראת לעצמה מברכת "לשמוע מגילה" ולא על קריאה, על כרחך הטעם שאשה לא תקרא לגברים אינו מטעם כבוד הציבור כמו בקריאת התורה (כערוה"ש), דא"כ הייתה יכולה לברך ברכה כהגברים "על מקרא מגילה", אלא הטעם הוא או כי חיובה שונה (מהטעמים לעיל) או כי מראש תיקנו שלא תקרא לציבור (בין גברים בין נשים) כי זילא בהו מילתא, ומכיוון שקריאת מגילה נתקנה לכתחילה לקרוא בציבור, משום פרסומי ניסא, לכך אין ברכת "על קריאת מגילה" שייכת בה, ולכן אפי' כשקוראת לעצמה תברך לשמוע, כי עיקר חיובן בשמיעה.
אלא שא"כ הוא, עדיין ניתן לפרש שהטעם של בה"ג הוא משום שחיובה של האישה במצוות פחות מהאיש, (כתירוץ הראשון בתוס' בסוכה) ולפ"ז אישה יכולה להוציא גם נשים רבות, כי חיובן במצוות שווה, וא"כ מה הכריח את הרא"ש, עפ"י הסבר הקרבן נתנאל, לאסור זאת?
ונראה ליישב, שתירוץ זה קשה להולמו, דא"כ נשים ג"כ לא תוכלנה להוציא גברים יד"ח בהדלקת נר חנוכה, שהרי אותו ביטוי של ריב"ל "אף הן היו באותו הנס" נאמר על חיוב נשים בחנוכה ובפורים, וא"כ מאי שנא? ואכן הראבי"ה כתב במפורש בדעת בה"ג שלגבי חנוכה אין הבדל בין גרסת בה"ג לגרסתנו (כפי שגרס במגילה "נשים חייבות במשמע מגילה"), ואף בה"ג גורס שנשים חייבות "בהדלקת נר חנוכה" (ולא רק בראייה). ומה שרצה ערוה"ש סי' תרפ"ט ס"ה לחדש שגם בחנוכה דינה שונה, שחיובן הוא רק בראייה – דבר זה לא נזכר באף פוסק, ולכן נראה דחוק. ולכן נראה יותר שאף התוס' בסוכה הבינו שתירוץ זה קשה ולכן הביאו תירוץ נוסף, וע"כ טעם זה נראה דחוי.
ויש להביא עוד ראיה לכך שבה"ג אסר קריאה לציבור נשים ע"י אישה, מכך שהטעם היחיד המופיע בראשונים בהבנת טעמו של בה"ג מדוע נשים חייבות רק בשמיעה ולא בקריאה, הוא בתוס' בסוכה בתירוץ השני מפני "זילא בהו מלתא". ואם "זילא בהו מילתא" שייך רק בקריאת אישה לגברים ולא בקריאת אשה לנשים, מדוע יש לשנות את נוסח הגמ' ולומר "אשה חייבת במשמע מגילה" לעומת גברים שחייבים במקרא מגילה? והרי הבעיה היא רק באשה לגברים בגלל זילא בהו מלתא, אך לא ברמת החיוב?
על כרחך, ש"זילא בהו מילתא" נאמר בכל קריאה של אשה לציבור (שזה עיקר התקנה) בין גברים ובין נשים ולכן אין חיוב של אשה בקריאה כלל מהטעם שאמרנו לעיל, וצדק הקרבן נתנאל בהבנת התוס' והרא"ש.
ולכך החמיר המ"ב כדעת התוס' והרא"ש - כי זו דעת הרמ"א(!).
והמ"ב (בס"ק ח') עוד הוסיף בשם המג"א שאף לעצמה לא תקרא לכתחילה (וכן פסק הבן איש חי). ולפי דברינו דבריו מובנים, מכיוון שכשנקבעה חובת קריאת המגילה היא נקבעה לקוראה בציבור, משום פרסומי ניסא, ומשום כך תקנת הקריאה נתקנה דווקא על הגברים, שהרי הנשים אינן שייכות בקריאה בציבור, ואילו לגבי הנשים, מלכתחילה הייתה התקנה שתשמענה מאחרים. ודברים אלו מכוונים כדברי המרחשת והטורי אבן שהובאו לעיל, שהקריאה שייכת למחיית עמלק, שמחוייבים בה רק גברים ולא נשים, והנשים שייכות רק בפרסום הנס ע"י השמיעה[4].
והחולקים סבירא להו, וכך פסק הרמ"א (שהרי כתב "אם אשה קוראה לעצמה מברכת לשמוע מגילה שאינה חייבת בקריאה") וכך פסק המ"ב (בדיעבד), שתקנת המגילה לכתחילה היא בציבור ולכן אשה לא יכולה לקרא (משום זילא בהו מלתא) וחייבת רק בשמיעה, מיהו אם שומעת את עצמה או את חברתה, במקום שאין זילא בהו מילתא, שפיר דמי, ובתנאי שתברך "לשמוע מגילה" כפסק הרמ"א. נמצא שהמחויבות לדברי המ"ב, שפסק כהקרבן נתנאל בהבנת התוס' והרא"ש, היא מחויבות לפסק הרמ"א שכל בני אשכנז נשענים עליו[5].
וע"כ עפ"י המ"ב אין אשה יכולה לקרוא לציבור נשים, וכן פסק כף החיים (שם ס"ק י"ז).
♦
ד. שיטת בני ספרד
ואע"פ שלדעת בני ספרד הדבר קל יותר, שהרי לפי הדעה הראשונה בשו"ע (שנכתבה ב"סתם") אשה יכולה להוציא אפי' איש, וא"כ כ"ש שיכולה להוציא נשים, אך אין זה מוסכם על כל הפוסקים, דהפרי חדש כתב דהלכה כדעת ה'יש אומרים', וביאר זאת כף החיים (שם ס"ק י"ד) בשם תשובת בית דוד (סי' רנ"ט), דכל היכא שלא פירש השו"ע בפירוש בדעה ראשונה וכתב י"א ושם ביאר במפורש, דעתו לפסוק כה'יש אומרים'. וכן פסק דרך החיים אות ג'. ובנדוננו, השו"ע בדעה הראשונה לא כתב במפורש שאשה מוציאה איש, וב'יש אומרים' כתב במפורש כדעת הבה"ג, וא"כ שמא גם מרן השו"ע פסק כבה"ג, ואכן כך פסק הבן איש חי (תצוה אות ב') וכן פסק הגר"מ אליהו (ספר ארבע פרשיות ופורים עמוד 100 הערה 5), וא"כ ודאי שלכתחילה יש לחוש לדעתם ולצאת מהספק, וע"כ ראוי שאיש יקרא לנשים.♦
ה. ספק בנוסח הברכה
עוד נראה לומר, שיש להמשיך במנהג הרגיל שאיש יקרא לנשים, מכיוון שכשאישה קוראת להן היא מכניסה עצמה לספק מהו הנוסח שעליה לברך, האם "לשמוע מגילה" או "על מקרא מגילה" ואילו כשאיש (שטרם יצא יד"ח!) קורא לנשים יכול לברך "על מקרא מגילה" ללא ספק. וכן כתב המחזיק ברכה (שם אות ד') "ונראה דהטוב והישר שהאיש המוציא האשה בקריאת המגילה הוא יברך על מקרא מגילה" והביאו כה"ח (שם ס"ק י"ט). אמנם, מדבריו משמע שאפי' אם האיש יצא כבר יד"ח יכול לברך כך והביא כה"ח חולקים בדבר, אך אם הקורא לא יצא יד"ח לכו"ע זה עדיף.♦
ו. קריאה ברוב עם
טעם נוסף נראה להוסיף, שאף על האשה יש מצווה ללכת לבהיכ"ס לשמוע המגילה ברוב עם, וכך כתב הרמ"א בדרכי משה (סי' תר"צ): "ואותם בני אדם שמניחים בית הכנסת וקוראים המגילה ביחיד לא טוב עושים, אלא צריכים לבוא לביהכ"ס, הם ונשותיהם וילדיהם". משמע שיש עניין לבוא למניין המרכזי ולא לעשות מניין נשים בבית פרטי. וכן פסק הב"ח והלבוש והח"א, וכן פסק הקיצשו"ע (סי' קמ"א ט'): "דמצווה מן המובחר לשמוע את המגילה בביהכ"ס במקום שיש רוב אנשים משום דרוב עם הדרת מלך, ולכל הפחות יראה לשמוע אותה במניין עשרה". וכידוע מניין עשרה הוי בגברים בלבד. וברכה שלאחרי המגילה אין אומרים אלא בעשרה גברים, וע"כ ודאי שזה מהודר יותר ואף עדיף ללכת למניין המרכזי מטעם זריזין מקדימים למצוות. ומהאי טעמא, אף נשים שאינן יכולות לבוא למניין המרכזי, עדיף שתבואנה לאחר מכן אל ביהכ"ס, ותשמענה מגילה בקריאת נשים שמשתתפות בה כמה שיותר נשים. ומשום כך נאמר בגמרא שמבטלין ת"ת למקרא מגילה, אף שלכאורה אין כל חידוש בכך, שהרי לכל המצוות מבטלין ת"ת, מ"מ במקרא מגילה יש עניין שיהיו כמה שיותר, משום פרסום הנס.♦
ז. שמירת המנהג והמסורת
וכבר כתב על כך מו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א (מובא בשו"ת חבל נחלתו ח"ד עמ' 104): "ולעצם התופעה שנשים מוציאות נשים, אין דעת חכמים נוחה ממנה. מצוות קריאת המגילה צריכה להתקיים בהמון גדול ככל שניתן, משום פרסומי ניסא. פרישתן של נשים מהציבור למניין פרטי נוגדת את רוח ההלכה, כי היא ממעטת את פרסום הנס. וכל זה לשם מה? רק לשם מתן אפשרות לאשה לקרוא. אין כאן כוונה לשם שמיים, אלא רק להביע מחאה חברתית באמצעות המגילה. זאת לא דרכה של תורה (עיין אג"מ או"ח ד' מ"ט)". ומסיק להלכה ולמעשה: "קריאת המגילה ע"י אשה מותרת רק למקרה חריג שבו אשה לא שמעה קריאת המגילה בציבור ואין מי שיקרא לה". וכן פסק בספרו שו"ת באהלה של תורה (ח"ב סי' ק"ה).ובשו"ת אג"מ הנ"ל כתב, שאף דברים המותרים עפ"י ההלכה אך הם באים משום תרעומת או מניעים זרים הרי הם אסורים בגלל המניע.
וכן ענה לי הגרא"ד אוירבך שליט"א, אב"ד טבריה ת"ו, שכיום זוהי "שעת גזירה" (מפני מאבקי הרפורמים ותומכיהם) ולכן אין להתיר זאת כלל.
וידוע, שגדולי ישראל הקפידו מאד על שמירת מנהגים בישראל, והשינוי במנהג נקרא בשם "אל תטוש תורת אמך", ופסק בשו"ת הרשב"א (ח"א ס'י שכ"ג) שמנהגן של ישראל תורה היא.
ואף שגדולי ישראל ידעו להקל, אפי' קולות מופלגות, בשעת הצורך, מ"מ כשזיהו אותם גדולים, רוחות זרות הנושבות מכיוונים הבאים לערער על המסורת והמנהג, נלחמו על כך כאריות. וידוע דעתו התקיפה של מרן הגראי"ה קוק זצ"ל בעניין הזזת הבימה בביהכ"ס בזכרון יעקב, שבמסע המושבות סירב הרב להיכנס לביהכ"ס זה מכיוון שהבמה הייתה בסמיכות לארון הקודש כמנהג הרפורמים. וכתב אח"כ לגבאי ביהכ"ס בשו"ת אורח משפט (סי' קמ"ט): "שיסוד מוסד הוא שלא לשנות ממנהגי אבותינו הקדושים נוחי נפש ז"ל, ולהשתוות עם כללות עם קדוש בכל דרכי עבודת השי"ת הוא עיקר גדול בתורה, וממקרא דלא תתגודדו למדנו שלא לעשות אגודות אגודות", והוסיף על כך "שבמקום שהדבר שווה בישראל בציבורים רבים אין לשום ציבור להיפרד ולהשתנות, ואין זה תלוי בהוראה של קהילה מיוחדת". ודון מינה ואוקמי באתרין.
וכן כתב הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל (מובא בנפש הרב, לגאון הרב צבי שכטר שליט"א, עמ' רל"ה) שמנהגי הציבור הרי הם מחייבים "ומי שאינו נוהג במנהגי הציבור בדבר הניכר והבולט והנראה לעין, הרי זה בבחינת פורש מדרכי הציבור"[6].
ובפרט בענייננו, שעמותות 'חברתיות' פרסמו בכלי התקשורת את כל המקומות שמתקיימת בהן קריאת מגילה לנשים ע"י אשה, והתברר שחלק מהקהילות שפורסמו באותה רשימה הן קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות. וא"כ ברור ששינוי המנהג בנידון דידן (גם אם המארגנים לא מתכוונים ודעתם לש"ש) הרי הוא נותן כח לתנועות המנסות להשחית את כרם ד' צבא-ות בית ישראל ולהדיח רבים מאחרי ד' אלוקי ישראל ותורתו הנאמנה (לשון מרן הרב קוק בשו"ת אורח משפט סי' ל"ה). וע"כ נראה שבזמננו יש יותר להקפיד בעניין, כדברי הגרא"ד הנ"ל.
♦
ח. סוף דבר
ולכן נראה, שיש להמשיך במנהג שנהגנו עד כה, שנשים שלא יכולות לבוא לשמוע המגילה בביהכ"ס במניין המרכזי, מפני שהן שומרות על ילדיהן וכדו', תתכנסנה בביהכ"ס ותדאגנה שאיש הבקיא בקריאת המגילה בכל דקדוקיה ופרטיה (וטרם שמע בעצמו קריאת מגילה), יקרא לפניהן ויוציאן ידי חובה. ובכך יוצאים ידי כל הדעות, ומנהג ישראל תורה הוא.וידועים דברי ערוה"ש (או"ח סי' תר"צ סעיף כ"ד) שרק מנהג שנתייסד על פי גדולי הדור הוי מנהג ולא מנהג שנהגו בעצמם, ודון מיניה ואוקי באתרין. כנלע"ד.
♦ ♦ ♦