מח"ס שערי אריה
גדרי מצות ציצית
חלק א' - דין עידן ריתחא בציצית * חלק ב' - דין עיטוף ולבישת ציצית * חלק ג' - דין כאשר אין תכלת, וציצית בטלית של שאר מינים * חלק ד' - צמר לבן ופשתן בשאר מינים
חלק א' - דין עידן ריתחא בציצית
בגמ' מנחות מ"א א' "דמלאכא אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה: קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא, ציצית של תכלת מה תהא עליה? אמר ליה: ענשיתו אעשה? אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן; אי אמרת בשלמא חובת גברא הוא, היינו דמחייב דלא קא רמי, אלא אי אמרת חובת טלית הוא, הא לא מיחייבא. אלא מאי? חובת גברא הוא, נהי דחייביה רחמנא כי מיכסי טלית דבת חיובא, כי מיכסי טלית דלאו בת חיובא היא מי חייביה רחמנא? אלא הכי קאמר ליה: טצדקי למיפטר נפשך מציצית".בביאור הגמ' שאע"פ שאין חיוב ללבוש ציצית, מי שעושה טצדקי למיפטר נענש בעידן ריתחא, יש ג' מהלכים בראשונים.
א. רק שעושה שינוי מהרגיל ובגלל זה נפטר: שיטת ר"י הזקן, בסמ"ג עשין כ"ו, וכן תוס' שאנץ במרדכי ציצית תתקמ"ה. שדרכם היה ללבוש טלית בת ד' כנפות, אף בלא קשר למצוה[2]. ורב קטינא שינה מהרגיל, וע"ז הייתה טענה עליו. אבל לדידן, שאין דרך ללבוש טלית בת ד' כנפות, לא חשיב טצדקי למיפטר נפשיה. ויש תוספת קולא בתשובות רש"י, שזה רק כאשר עושה בכוונה להפטר. בתשובת רש"י שמצוטטת במלחמות ה' שבת י"ב א', וכן בתשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן ע"ו, פירשו שרב קטינא עשה כן להפטר מן התכלת, משום שדמיו יקרים. הרי שלא רק איירי בשינוי, אלא בשינוי משום שהוא רוצה להפטר בגלל העלות של המצוה.
ב. צריך לרצות להתחייב במצוה: יש שיטות שהטענה על אדם היא שהוא צריך לרצות להתחייב במצות. והדבר נלמד ממשה רבינו שרצה להיכנס לארץ. אלא שיש שפירשו כן בגמ', וזה לכל אדם, והיא שיטת רבינו יונה, ויש שפירשו שזה נאמר רק על חסידים וגברא רבא, כך שיטת הרמב"ם, ר"ש בר"א מוורמיזא ומהרש"א. ויש שפירשו שאי"ז כוונת הגמ', אלא הגמ' מתפרשת כשיטה הראשונה שהטענה כאשר עושה שינוי לפטור עצמו מהמצוה, וזה לא שייך לנו, אך מ"מ יש עוד ענין לכתחילה משום שצריך לרצות להתחייב במצוה[3].
ג. משום טעם המצוה לזכרון: יש שיטות שאע"פ שבכל המצות לא מענישים את מי שאינו מכניס עצמו לחיוב, הכא יש טעם משום למען תזכרו, הרי שטעם המצוה לזכרון מצות ה', ולכן ראוי ונכון ללבוש משום טעם המצוה. כך שיטת הטור וסמ"ק ושו"ע. ונחלקו אם זה טעם הגמ' ומענישים ע"ז, או שזה טעם להידור נוסף. וכן אם זה מחייב ציצית כדין, או גם אם הציצית לא מועילים מדינא, מ"מ די בזה לזכרון.
♦
פרק א' - שיטת הרמב"ם ועוד שנאמר רק על חסידים
זה לשון הרמב"ם הלכות ציצית פרק ג' הל' י"א "אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר, גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים". הרי שהרמב"ם העמיד את הגמ' שמי שלא לובש ציצית נענש בעידן ריתחא, על חסיד ולא על כל אדם. ובשעת התפילה שצריך להיזהר ביותר, ג"כ העמיד בת"ח ולא באנשים רגילים.ובתשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן ע"ו יש תשובה ארוכה של רבי שמואל בן אברהם הלוי מוורמיזא[4], ומביא את הגמ' שלא צריכים למהדר אבתריה "לאהדורי אבתרה מי חייבה, ואפילו הכי כיון דגברא רבא הוא מיבעי ליה לאהדורי בתר קיומי מצוה, דילפי' ממשה דכתיב אעברה נא ואראה וגו', וכי צריך היה משה לאכול מפריה ולשבוע מטובה, שהרבה כל כך תחנונים הללו בדבר זה, אלא הרבה מצות נצטוו ישראל בארץ ותלויות בארץ, והיה מתאוה לקיימן. ולפיכך הרבה פגעים ותחנונים על כך". הרי ג"כ מפורש כרמב"ם שהעונש על עידן ריתחא הוא על גברא רבא. והטעם אינו משום שהוא מחפש להפטר, אלא על כך שלא חשק בקיום המצות. וכמו משה רבינו שהתפלל להיכנס לארץ כדי לקיים מצות. וזה דלא כשיטת התוס' ומרדכי וסיעתם, שעידן ריתחא הוא רק בעושה טצדקי להפטר. אלא זה גם על מי שלא חושק בקיום המצוה. אך זה נאמר על אדם גדול דווקא, וכדעת הרמב"ם.
וכעין שיטה זו מבואר במהרש"א בחידושי אגדות על המקום, וז"ל "בעידן ריתחא ענשינן כו' ר"ל בעידן ריתחא בעלמא היה לצדיקים להגין על דורן בתפלתן ובמצותן וע"כ יש להן להרבות במצות כדי לזכות דורן בכך ולא טצדקי למפטר נפשייהו ממצות וע"כ ראוי לצדיקים כמותם ליענש על כך וק"ל". והביאו בספר בן ידיד כסייעתא לרמב"ם, שהעידן ריתחא נאמר על צדיקים.
♦
שיטות שהגמ' לכל אדם, והרמב"ם הוסיף בזה"ז שאין עידן ריתחא שלחסיד יש מעלה
במעשה רוקח על הרמב"ם הנ"ל הקשה "אין ראוי לאדם חסיד וכו'. איכא למידק דבגמ' אמרינן כו' ומסתמא ודאי היינו לכל ואין חילוק בין ת"ח לעם הארץ דבעידן ריתחא קנסי אכולהו וא"כ אמאי כתב רבינו אין ראוי לאדם חסיד וכו' דמשמע חסיד דוקא הוה ליה לומר אין ראוי לאדם סתם כיון דטעמא דמלתא לא הוי אלא משום עידן ריתחא". והוא מיישב לפי דברי התוס' שהעידן ריחתא הוא רק ברגילים ללבוש בגד של ד' כנפות והוא משנה כדי להפטר, ולא בזמננו שאין רגילים ללבוש כן. ומפרש שהרמב"ם חידש עוד שלב, שאע"פ שדברי הגמ' לא שייכים, מ"מ חסיד צריך להקדים להכניס עצמו במצות. ולכאורה קשה לקבל שהרמב"ם דחה את הגמ' מדעתו, והוסיף דין חדש של חסידות מדעתו בלא מקור מגמ', ועשה כל זה בלא להזכיר את הגמ' ולבאר למה לא שייך בזמננו. ועיין בספר בן ידיד שם שכתב "ותרוצו ואין לו שחר" וזה כהנ"ל.♦
כך מבואר גם בתוס' שאנץ
וכעצם דבריו שאף כאשר לא שייך עידן ריחתא, יש מידת חסידות לחזר אחר המצות, מבואר בהלכות קטנות למרדכי כאן רמז תתקמ"ה "בעידן ריתחא ענשינן פירוש מי שיש לו טלית בת ארבע כנפים ומחזר עלילות כדי להיפטר מן המצות נענש ודוקא בימיהם שהיו רגילים ללבוש טליתות בת ארבע כנפים אבל אנחנו אין דרכנו בבגדי ארבע כנפים אפי' בעידן ריתחא לא מיענשי ומיהא מצוה מן המובחר היא כדאמרינן לא נתאוה משה ליכנס לארץ משום פירותיה אלא כדי לקיים מצות התלויות בה וה"ה בציצית שגדולה מאד ומתן שכרה מרובה כדאמר ששקולה כנגד כל המצות. תוספות שאנ"ץ". הרי כתב ממש כלשון התשובות ופסקים, אך לא כפירוש בגמ', אלא כדין נוסף שחסיד יחזר אחר המצות[5]. ויתכן שאין ע"ז עונש כלל, אלא זו מעלה בעלמא. ומ"מ ודאי מסתבר שהרמב"ם שיטתו כתו"פ הנ"ל שזה פירוש בגמ', ונאמר לחסיד דוקא ויש ע"ז עונש.יש שפירשו כן בדעת השו"ע
לשון הטור וכן בשו"ע או"ח סימן כ"ד ס"א "אף על פי שאין אדם חייב לקנות טלית בת ארבע כנפות כדי שיתחייב בציצית אלא דוקא אם רוצה להתכסות בטלית בת ד' כנפות חייב להטיל בה ציצית מ"מ טוב ונכון להיות כל אדם זהיר וזריז במצות ציצית שיהיה לו בגד קטן מצוייץ שילבש אותו כל היום כי עיקר מצותה על זכירת המצות ובכל שעה ובכל רגע צריך לכך דוגמא לדבר כאדם המזהיר לחבירו על ענין אחד שקושר קשר באזורו כדי שיזכר". וכך נמצא גם בסמ"ק מצוה לא "ואף על פי שאין הפסוק משמע שיהא אדם חייב לקנות טלית, מ"מ נראה כי מצוה גדולה לקנותו, כדי שיזכור מצות בוראו. כדכתיב וראיתם אותו וזכרתם".הרי כתבו את הטעם ללבוש ציצית אע"פ שפטור מדינא, לא משום להכניס עצמו לחיוב, וכמ"ש שאר הראשונים כמו משה רבינו שרצה להיכנס לארץ, אלא זה דין מיוחד בציצית שמועיל לזכור מצות ה'. ולשונם גם "טוב וישר" משמע שאינו חיוב. והשתא צ"ע אם כך פירשו את הגמ', או שזה לדידן שליכא ריתחא, וכמ"ש המרדכי, מ"מ יש ענין והם פירשו את הענין.
ובנחלת צבי כתב שהכוונה היא כמרדכי, שבזמננו שאין עידן ריתחא מ"מ יש ענין לזכור מצות ה'. "ואף על גב דאמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן, כבר כתב המרדכי [סי' תתקמה] דוקא בימיהם שהיו רגילים בטליתות בת ד' כנפים, אבל עכשיו שאין דרכינו בבגדי ד' כנפים אפילו בעידן ריתחא לא מיענשי, והביאו ב"י. ומ"ש וטוב כו'. כ"כ המרדכי [שם] והטור". הרי הקשה שמשמעות השו"ע שזו מעלה בעלמא ולא נענשים, ותירץ שאה"נ בזמננו הדין כך, ומ"מ יש ענין כמ"ש המרדכי.
♦
שיטת תה"ד שלענין זה אי"צ ציצית כהלכתא
בתרומת הדשן סימן מ"ה מאריך בשאלה אם טלית צריכה להיות עם עיטוף או מהני גם לבישה. והוא ס"ל שדי בלבישה, שלא כתיב עיטוף בתורה. וכך נפסק באו"ח ח' ג'. ומביא או"ז שחייב רק בעיטוף ולא בלבישה, וכותב שלצאת ידי חובה גם לשיטתו, יעשה עיטוף ויישאר כך כדי הילוך ד"א, ושוב יפשילו על כתפו. וכותב שאל תאמר שלשיטת האו"ז מה שמפשילו אח"כ על כתפו אין בזה מצוה. "וע"כ היינו טעמא, דבציצית תחילת העיטוף, ושהוא עומד כך מעוטף כמו הילוך ד' אמות, זהו גוף המצוה, ומכאן ואילך אינו אלא שיהוי המצוה, ולא קפדינן כ"כ בעמידה, אבל בתקיעה כולו גוף המצוה היא, סוף התקיעה כתחילתה, וה"נ לא קפדינן אעיטוף בציצית אלא בתחילתו. וטעם יפה הוא, שהרי ציצית לאו חובת הגוף הוא, אלא שאנו מכניסין עצמינו לחיוב לעשות בגד שיש לו ד' כנפים, ובשיעור המיעוט נפקינן בה י"ח, ומה ששוהין בו כל היום, היינו כדי להסתכל תדיר בציצית כדכתיב וראיתם אותו וזכרתם".הרי דבריו מפורשים שמצד קיום מצות ציצית די בפעם א' ביום כדי הילוך ד"א. ומה שצריך להיזהר ללבוש כל היום הוא רק משום ענין הזכרון, כמ"ש הסמ"ק וטור ושו"ע, ולזה אי"צ דין לבישה מחויבת[6]. הרי מפורש בתוה"ד שדין הזכרון אינו משום קיום המצוה, אלא הוא ענין בפנ"ע. וזה נראה מאוד שאין זה הפירוש בגמ' על עידן ריתחא, אלא זה ענין בפנ"ע וכמ"ש המעשה רוקח והנחלת צבי, וע"ד המרדכי. וזה ע"י כך שכבר קיים את המצוה פעם אחת, המשך היום הוא כבר רק עבור ענין הזכרון.
השתא צריך לדון על ט"ק דידן, האם צריך שיהיה עשוי כדין. ונפק"מ למי שלובש טלית גדול ומברך עליה, ולא מברך על הט"ק, כמ"ש המשנ"ב. א"כ לתה"ד הלבישה במשך שאר היום היא לזכרון בעלמא, ואי"צ להיות כדין. וא"כ לענין שיעור ט"ק, וטלית צמר, וחומרות בלשמה של הציצית וכו', הכל יהיה יותר קל כמובן.
♦
שיטת רבינו יונה שהטעם כהנ"ל משום שלא חמד את המצות, אבל זה לכולי עלמא
וכעין פירושי הראשונים הנ"ל שיש תביעה על אדם לרצות לקיים מצות, ונלמד ממשה רבינו שרצה להיכנס לארץ, וזה הטעם לתביעה לקיום ציצית אע"פ שפטור, נמצא בשערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות כב "וגם כי אין מצות ציצית זולתי על מי שיש לו בגד אשר לו ארבע כנפות, ואם אין לו בגד כזה אינו חייב לקנותו, אף גם זאת אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי ענוש יענש לעתות בצרה על דבר אשר לא חמד בלבבו יפי המצוה ושכרה, לבעבור סבב פני דבר חיובה עליו ולקחת לו בגד שיש לו ארבע כנפות לעשות בו ציצית על כנפיו". הרי פירש כתוס' שאנץ ורשב"א מווירמיזא וסיעתם, שהתביעה היא על כך שלא חיפש אחר המצוות, אע"פ שאינו מחויב בהם. אלא שיש שינוי גדול בין רבינו יונה לשאר הראשונים, שלרבינו יונה על זה בעצמו יש את העונש המוזכר בגמ', וזה נאמר לכל האנשים. ואילו שאר הראשונים לא סברו כן אלא שיטה א' שזה נאמר רק על חסידים וגברא רבא, שיטה ב' שאי"ז הסבר הגמ' שמענישים, אלא זה דין נוסף לפנים משורת הדין. ורבינו יונה פירש כן בגמ' שמענישים ע"ז לכל אדם.♦
פרק ב' - האם העידן ריתחא הוא רק על מי שלא מקיים כלל בשום זמן
לשון הגמ' שם מ"א ע"א "דמלאכא אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה: קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא, ציצית של תכלת מה תהא עליה? אמר ליה: ענשיתו אעשה? אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן". בפשטות הלשון נראה, שהטענה היתה על זה שכל השנה היו לו טעמים להפטר מחובת ציצית. ומשמע שאם חלק מהזמן היה מקיים, לא היה קפידא על זה שבחלק מהזמן הוא פוטר את עצמו. וא"כ אדם שלובש טלית גדול בזמן התפילה, לא יהיה עליו עונש גם אם אינו לובש בשאר היום.כך דייק העיטור בגמ'
ומצאתי שדייק כן בספר העיטור דף עג טור א ובחדש תתע"ט, וזה לשונו "ואיכא למידק ממלאכא דאם רמי ציצת בקייטא או בסתווא אף על גב דלא רמי כולה שתא או כולה יומא לא מיענש, דלא מיענש אלא דלא רמי לא בסתווא ולא בקייטא וקא פטר נפשיה לגמרי. ודווקא היכא דמכסי טלית דלאו בר חיובא אבל מכסי טלית דבר חיובא ולא רמי חייב". ולפי"ז פשוט שיטת תה"ד הנ"ל, שכל שמקיים פעם אחת ביום, שוב אין דין מיפטר נפשיה ממצות. וההידור הוא או משום חיפוש אחרי מצות, לשיטת תוס' שאנץ וסיעתו, או משום טעם המצוה לזכרון, לטעם הטור וסמ"ק ושו"ע. ומ"מ נקטו שאין בזה עידן ריתחא.♦
כ"ה שיטת המעשה רוקח
ובמעשה רוקח הנ"ל, אחר שפירש שכל שלא עושה טצדקי למיפטר נפשיה אינו בכלל עידן ריחתא, ומ"מ יש בזה מידת חסידות, כתב "ומכאן יש ללמוד נמי דכיון שאנו רגילים בטלית של מצוה ולפחות בשעת תפילה לא שייך תו שום עונש ושפיר כתב רבינו דלענין טלית קטן אין ראוי לאדם חסיד וכו' ולענין חסידות הוא דקאמר ודו"ק".♦
חלק ב' - דין עיטוף ולבישת ציצית
הקדמה
בדין לבישת ציצית, יש ג' שיטות: א' שיטות הגאונים שצריך עטיפת ישמעאלים ב' שיטת העיטור שצריך עיטוף, דהיינו רוחב הטלית לקומת האדם, ומהדק סביב. אבל לא כיסוי פניו, שזו לא הגדרה של עיטוף, אלא ניהוגי אבילות בעלמא. ג' שיטת הר"ש שאי"צ עיטוף כלל אלא לבישה בעלמא, שבפסוק לא כתוב עיטוף אלא כיסוי. נפק"מ לטלית קטן, שאינו עיטוף ומ"מ דרך לבישה. וכתב מהר"י אבוהב להסתפק בדעת העיטור אם עיטוף מעכב, וכתב מזה שהטור פסק שט"ק כשר מוכח שס"ל שאינו מעכב. ומ"מ מסיק השו"ע שטוב לעשות גם בט"ק עיטוף.בשו"ע לא הזכיר כלל דין עטיפת ישמעאלים, לפי שפסק כעיטור לגמרי. והחומרא רק משום העיטור שצריך עיטוף, ושמא צריך עיטוף גם בראש ולא רק בגוף. וכמה אחרונים דהיינו הפמ"ג גר"ז ומשנ"ב פירשו בשו"ע שהוא מחמיר להצריך עטיפת ישמעאלים. ולכאורה ד"ז צ"ע טובא.
בעיטור הביא עוד שיטה שעיטוף מחייב שהיה הבגד העליון שזה שם כיסוי, ודחה, ובשלב מסוים כתב לכתחילה לעשות כן לכה"פ בשעת הברכה, ולא ברור אם הוא נשאר בזה.
בפוסקים כתבו לכתחילה לעשות עיטוף כדי ד"א, ונחלקו אם זה משום שדי בכך שמהדר לקיים שיטה זו בזמן הראשון, ואח"כ לא אכפת לנו, כיון שקיים פעם א' ביום, ההמשך הוא משום הזכרון בעלמא. או שאם היה מצד חשש היו עושים כן כל היום, אך אנו ס"ל שאין חשש, ורק משום לשון הברכה להתעטף, שנתקן בזמן שהיו מתעטפים ממש, ולא שינו את לשון הברכה. ולכן כל שבשעת הברכה עושה כן שפיר דמי. ויתכן שנפק"מ תהיה שחייב לברך לפני העיטוף או בזמן ולא אח"כ, עיין ס"ח ס"א בבאר היטב והג' רע"א.
ונפק"מ לאידך גיסא, לשיטות שלבישת כל היום די בזכרון בעלמא ואי"צ הכשר. שאין ראיה מהט"ק לדידן. דהיינו שלשיטה זו פוסקים לגמרי כעיטור ולכן עושים עיטוף או יוצא יד"ח בטלית גדול, ושוב די בזכרון בעלמא, ואי"צ דקדקי הלכה בט"ק כלל. ויתכן שזה טעם שנהגו הקדמונים ללבוש פחות משיעור וכד'. וכן טלית של כותנה[7],[8] אך לכאורה אינו טעם על הברכה, אך ברמ"א כתב שמשו"ה מברכים על מצות, וכפי שהבאנו בהערה כאן[9]. ואפשר לחלק שתה"ד איירי בטלית גמורה שיצא בה, וכעת מניחו בצורה שאינה עיטוף, משא"כ במניח מראש טלית שאינה כדין, וי"ל. ומ"מ ברמ"א הנ"ל על ברכת טלית קטן, יש סיעתא שיש מושג לתת ציצית מעיקרא שלא כדין, ומ"מ מברכים ברכה כללית. ותמוה למה לברך ברכה כללית של הודאה כאשר אינו עושה כדין. ולהנ"ל מ"מ הוא מקיים את טעם המצוה של למען תזכרו, וזה כעין מעשה קיום המצוה, אך לא מדינא אלא מטעם המצוה, וצ"ע.
♦
פרק א' - עטיפת ישמעאלים
בטור שצריך עיטוף, ונחלקו אם כישמעאלים או לא
זה לשון הטור או"ח סימן ח' "וסדר עטיפתו פירשו הגאונים כעטיפת ישמעאלים שהיא עטיפה גמורה. ובעל העיטור כתב דלא בעינן כולי האי אלא כדרך בני אדם שמתכסין בכסותן ועסוקין במלאכתן פעמי' בכיסוי הראש ופעמים בגילוי הראש. ודרך העטיפה רחבה לקומת האיש". הרי הטור מביא מחלוקת אם יש דין עטיפת ישמעאלים או לא. שהגאונים ס"ל שצריך כעטיפת ישמעאלים, והעיטור כתב שאי"צ, אלא כדרך בני אדם פעמים בכיסוי ראש ופעמים בגילוי ראש. ומסיק שעטיפה היינו רוחב הטלית לקומת האדם. הרי שלא דן האם צריך עיטוף או לא, שזה פשוט שצריך, ורק דן האם צריך עטיפת ישמעאלים, דהיינו סביב ראשו ממש, או שדי בעיטוף של רוחב הטלית לקומת האיש. חזינן שגם אם צריך עיטוף יש ב' שיטות אם כישמעאלים או לא. ושבטור פשוט שצריך עיטוף, אע"פ שלא ס"ל עטיפת ישמעאלים.♦
מדברי העיטור בתחילת דבריו גם נראה כן
ומקור הדברים בעיטור הלכות ציצית דף עה טור א-ב "העטיפה רחבה לקומת האיש ומחזיר שתי ציצת לפניו ושתים לאחריו כדי שיהיה מוקף במצות ויכסה בו ראשו שלא יעמוד בגילוי הראש. ורבותינו הגאונים כתבו ועטיפתו כעטיפת הישמעאלים עטיפה גמורה. ומסתבר' לן דעטיפת ישמעאלים לא הוזכרו אלא גבי אבילות. דאמר שמואל )מו"ק כ"ד א'( קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה, מחוי ר"נ עד גבי דדיקנא, ובירו' צריך לכסות את פיו, ובבלי מה עדשה אין לו פה אף אבל אין לו פה. והתם הוא דכתיב לא תעטה על שפם מכלל דכ"ע מחייבו ובמצורע כתוב ועל שפם יעטה ובמנודה מבעי' לן אבל כ"ע לא מחייבי בעטיפת הראש כלל דא"כ יכסה את פיו וכי ר"ש שהיה מתכסה בסדינין המצוייצין וכן חתנים מי היו מתעטפין בכך ורב יהודא אמר אינש צניעא ולא הוה שדר גלימא אטו כל יומא הכי קאי וגבי בהמ"ז דאמר ר"פ מתעטף ויתיב משום דחזינן ביה עיטוף כעטיפת ישמעאלים הוא".הרי שתחילת דברי העיטור שיש דין עיטוף, והוא רחבו לקומת האיש. ושוב מביא את דין עטיפת ישמעאלים ושוללו, שזה דין מיוחד באבלים, לכסות פניו ופיו, כי אין לו פה, ושפם יעטה. ואינו שייך כלל לעצם השם עיטוף, אלא זה דין מיוחד באבל לכסות את פניו. ומ"מ הקדים שצריך עיטוף של רחבו לקומת אדם. וזה כמ"ש.
♦
המשך דבריו צ"ע
אך העיטור מיד ממשיך "וגבי ציצת נמי, אף על גב דמברכין להתעטף בציצת, לשון כיסוי הוא, כדכתיב אשר תכסה בה, כמנהג בנ"א המתכסין בכסותן, והולכין ועוסקין בעסקיהן, פעמים בכסוי הראש פעמים בגלוי הראש". הרי כעת נראה דס"ל שלשון עיטוף מצריך עטיפת ישמעאלים, וצריך לתרץ שעיטוף ר"ל כיסוי ולא עיטוף. דלא כהנ"ל, שלא שולל דין עיטוף, אלא רק עטיפת ישמעאלים. וצ"ל שהרי תירוצו שהכונה בעיטוף כיסוי, כדרך בנ"א לפעמים בגילוי כו', ר"ל לא שאי"צ עיטוף ודי בלבישה, אלא שעיטוף מתפרש ככיסוי הגוף ולא תמיד צריך את הראש[10].♦
כך פירש בביאור הגר"א
וכך פירש להדיא בביאור הגר"א בס"ב "סדר כו'. ע' תוס' דערכין ב' ב' ד"ה היודע כו' ושלא כדעת הגאונים שכ' המרדכי והטור בשמם כעטיפת ישמעאלים כמ"ש במ"ק כ"ד א' ואמרינן בברכות ס' ב' דמברכין להתעטף בציצית וליתא מדאמרינן גבי אבל ש"מ דבשאר מקומות א"צ ועיטוף לא כתיב בקרא אלא אשר תכסה בה כדרך ב"א שמתכסין כו' ולהתעטף היינו כסוי דדוקא שם דגלי קרא לא תעטה כו' וכל עטיפה שאינה כו' בע"ה. אלא כמ"ש התו' בשם ר"י ט"ע".הרי הגר"א פירש בתוס' ובעיטור שיש דין עיטוף, אלא שאי"צ עטיפת ישמעאלים, שזה נאמר דוקא באבל. ומפרש ממש כלשון העיטור שלא ר"ל שאי"צ עיטוף, אלא שעיטוף היינו כיסוי. ודוקא היכא דאיתמר באבל לא תעטה הוא שצריך כישמעאלים, אבל בלא"ה מתקיים דין עיטוף בכיסוי. ובהמשך דברינו נבאר שבס"ג שמכשיר טלית קטן, הגר"א מפרש שהוא משום שאי"צ עיטוף, דלא כהנ"ל.
♦
פרק ב'- שיהיה הבגד העליון
שיטת רבינו יצחק בן מרן הלוי שכיסוי צריך להיות בגד עליון
ומיד ממשיך העיטור שבדין כיסוי יש שלמדו שיש דין שיהיה בגד עליון דוקא. ומפורש בדבריו שהם גם סוברים לדין עטיפת ישמעאלים, והוא חולק עליהם. "והרב קרובנו חלקו עם שבע כתות הצדיקים, אמר בשם הרב בן מרן לוי, בכתב ששגר לאדוני הרב אבא מארי ז"ל, שאלו המתכסין בטליתות תחת המקטורין, אין עושין מצות ציצת, מאשר תכסה בה. ומיהו דמלאכא דא"ל ציצת מה תהא עליהן, ואי ס"ד דאית ביה מצוה, לכסי בה תחת סרבלא". דהיינו שדברי המלאך היו שבקיץ רב קטינא לובש מלבוש שפטור ובחורף לובש מלבוש שפטור. ואם אפשר ללבוש מתחת, זה שהוא לבוש בחורף סרבל אינו מעכב את קיום המצוה. ומזה הוכיח שציצית צריך להיות הבגד העליון שבו מתכסה[11].יאוממשיך "ולדעתייהו (בחדש כתוב אולי צ"ל ולדעתי) נהי דלא עביד מצוה מן המובחר, והמקיים אותה צריך להתכסות על כל מלבושיו, ועטיפתו כעטיפתו ישמעאלים שיהיה עטיפה גמורה. אבל נ"מ לברכה, דשעת עטיפה קודם שלובש מלבוש העליון, וזכר לציצת היא". דהיינו שהוא מסייג את הדברים, או בדעתם, או בדעת עצמו, שאע"פ שמצוה מן המובחר שהיה כיסוי עליון, וכעטיפת ישמעאלים, מ"מ אינו מעכב. אבל נפק"מ שבשעת הברכה ראוי לעשות כן כישמעאלים ומלבוש עליון. ומסיק "וזכר לציצית היא", ולא הבנתי. ועיין בב"י ממהרי"א שהעיטור שפתח שצריך רוחב לקומת האדם לכתחילה ולא בדיעבד, ושמא מסתייע מזה שיש הידור בעיטוף, אך זה לא מעכב.[12]
ואז העיטור חולק על שיטה זו לגמרי "ומסתב' לן דאשר תכסה בה לדרשא אחרינא הוא דאתי ולרבוי אתי ולא למעוטי כדאמרינן אשר תכסה מ"מ ולר"ש לאתויי כסות לילה וסומא ולרבנן לאתויי בעלת ה' וא"כ הו"ל למעט תותי גלימא א"ו אשר תכסה בה קרי' ומצות ציצת איכא"[13].
הרי שבסו"ד יש שלב שהעיטור כתב ששיטת אלו של מלבוש עליון ועטיפת ישמעאלים הם לכתחילה, ומ"מ בשעת הברכה יש לעשות כן. ויש ספק בגירסא אם זה לשיטתם או לשיטתו. ומ"מ מסקנתו בהחלט דלא כן.
♦
פרק ג'- הדין להדר בזמן העיטוף שיעור הילוך ד"א
בפוסקים כתבו עצה שאת דין עיטוף לחומרא, דהיינו עטיפת ישמעאלים, וי"א גם שהטלית יהיה הבגד העליון, יעשה בזמן העיטוף וישהה שיעור ד"א, ואח"כ ילבש כדרכו. ויש ב' שיטות נפרדות בראשונים, בתועלת שיש בהידור רק כדי שיעור ד"א, ואח"כ מוריד.שיטת תה"ד וסיעתו: שהידורים אלו מעכבים מדינא לשיטת אלו. אבל כל שקיים מצות ציצית פעם ביום, אין תביעה על אדם ליותר מזה, גם בעידן ריתחא. וכל הענין ללבוש ציצית כל היום הוא משום טעם המצוה "למען תזכרו", וכפי שכתבו הסמ"ק טור ושו"ע, ולא משום עצם קיום המצוה. ולכן לענין זה אי"צ להחמיר כשיטות נוספות.
ושיטת הנימוקי יוסף (ציצית דף י"א ב') וסיעתו: שמצד הדין אי"צ לחשוש לשיטות אלו, ומה שאנו מהדרים לעשות עיטוף שלא בדרך הלבוש שלנו, הוא משום לשון הברכה "להתעטף". שמדינא חולקים על השיטות שמצות ציצת צריך עיטוף, משום שעיטוף לא כתוב בתורה. ומ"מ לשון הברכה נתקן על עיטוף, וזה משום שכך היו עושים בזמן שחז"ל תקנו את הברכה. ומטבע הברכה לא משתנה. ולכן בזמן העיטוף, כדי שלשון הברכה יהיה נכון, אנו עושים עיטוף לכל הדעות, דהיינו ישמעאלים ובגד עליון. ואחרי ד"א, שכבר יצאו ידי ענין הברכה, לובש לבישה רגילה.
הרי שיש נפק"מ גדולה בגדר לבישת ציצית כל היום. האם הוא משום קיום מצ"ע כל זמן המצוה, ויש תביעה על קיום במשך כל היום. או שמצד קיום העשה די בהילוך ד"א פעם אחת ביום, ומה שלובשים כל היום הוא משום זכרון בעלמא, משום טעם המצוה.
♦
חלק ג' - דין כאשר אין תכלת, וציצית בטלית של שאר מינים
כאשר אין תכלת אם נותן ב' לבן או ד'
במשנה ריש התכלת ל"ח א': התכלת אינה מעכבת את הלבן. ותוס' שם האריכו כאשר אין לו תכלת אם נותן ב' לבן, או צריך לתת ד' לבן. שרש"י פירש "מתני'. התכלת אינה מעכבת את הלבן - ואף על גב דמצוה לתת תכלת ב' חוטין בציצית כדמפרש לקמן אפ"ה אין זה מעכב את זה ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא". הרי שצריך לתת ד' חוטים בכל אופן. ובמרדכי רמז תתקל"ט בשם תוס' שאנץ פירש בדעת רש"י להפך "פירש"י ז"ל שהיו נותנין בטלית שני חוטי' לבן מפני שהוא מין כנף והיה כופלן לד' וכן של תכלת כו' תוס' ותימה לר"צ על מנהגנו שאנו עושין ארבע חוטין שהן שמנה ואמאי מן הדין לא היה לנו להטיל אלא שנים שהן ארבע כנגד הלבן לפירוש רש"י ז"ל ואדרבה כיון שאין התכלת מעכב את הלבן היה יותר נכון לעשות ב' חוטין דהשתא איכא למיחש לבל תוסיף". ואח"כ דן שנותן ד', וכן שאין בל תוסיף.♦
ישוב הדיוק מתפילין שאינם מעכבים
ותוס' הקשו שהמשנה כללה באותו משנה שתפילין של יד לא מעכב ש"ר, והתם אינו נותן במקום זה עוד תפילין. ותוס' לא ישבו דיוק זה. וי"ל לפירוש רבינו גרשום המובא במהדורת עוז והדר, שפירש שלא קאי על החוטין עצמם, אלא על החוט שכורכים סביב הגדיל. וזה לשונו "והיה נוטל חוט לבן וחוט תכלת וכורך על גבי השישה, ואם אין לו תכלת אינה מעכבת את הלבן אלא עושה של לבן". ויתכן שדייק ממה שנקטו בלשון יחיד "אינה מעכבת", שלא קאי על החוטין שהם רבים. אלא על הכריכה, שתמיד עושים גם לבן וגם תכלת, ואם אין תכלת עושה רק עם לבן. ולפי"ז לא שולל ד' חוטי לבן.♦
יש להסתפק בגדר הלבן שמוסיפים
לבאר את המחלוקת אם כאשר אין תכלת נותן רק הב' לבן, או נותן ד' לבן. י"ל ע"פ מה ששמעתי ממו"ר הגרמ"ש שפירא זצ"ל, שהאריך בענין טענת קורח על משה רבינו, טלית שכולה תכלת אם חייב בציצית תכלת. דהיינו כיון שכולו תכלת מה צריך עוד בחוט. והקשה, הרי לא שאל על טלית שכולה לבן אם צריך חוטי לבן. שהרי הדין הוא חוטים, ומה מועיל שיש בגד לבן. וא"כ מה הטענה על תכלת, כל הבגד תכלת, אבל אין חוטי תכלת, ויש דין שיהיו חוטי תכלת, ומאי שנא. והוכיח מזה שתכלת אינה הגדרה לתת חוטי תכלת, ואינה הגדרה בעצם החוט שיהיה חוט תכלת, אלא יש דין לתת צבע תכלת, והציצית היא מקום בעלמא לצבע[14]. והקשה שא"כ כל שכל הבגד תכלת, מה צריך צבע בחוט.ופשוט שאם זה הגדר, כאשר חסר תכלת אין טעם להוריד ב' חוטים. שלפי"ז יש דין ד' ציצית, ועוד דין לצבוע ב' מהם בתכלת. וא"כ כאשר חסר בדין הנוסף של הצבע, אין טעם להוריד את החוטים, שהוא דין נוסף. משא"כ אם החפצא של החוט הוא חוט תכלת, מסברא כאשר חסר הצבע אין טעם לתתם. אא"כ נאמר שיש דרשה שיהיו ד' חוטין בכל מקרה.
♦
נחלקו הראשונים, אם הב' חוטי לבן במקום תכלת או דין לבן
ומצאנו מחלוקת מפורשת בראשונים אם לב' חוטים הלבנים הנוספים יש שם חוטי תכלת, והם ב' חפצות, החוטי לבן והחוטי לבן במקום התכלת. או שכולם שם א' של חוטי לבן. והוא בדף ל"ח ב': "אלא אמר רבא: לא נצרכא אלא לגרדומין, דאי איגרדם תכלת וקאי לבן, ואי איגרדם לבן וקאי תכלת - לית לן בה". הרי שלשון הגמ' היא שצריך שאחד מהם יהיה שלם, או הלבן או התכלת. ותוס' כתבו בשם ר"ת "ואור"ת דעכשיו שנותנין ד' חוטין ב' משום לבן וב' משום תכלת וכופלן לשמונה צריך ליזהר דאם נפסקו שלשה מן החוטין שמא הם משלשה חוטין ונמצא שלא נשארו ב' חוטין שלימין". ובמרדכי מביא שכן הורה ר"ת למעשה, שאם נפסקו ג' חוטין ויש חשש שהם מג' וליכא ב' שלמים, פסול. הרי לדידן שיש ד' לבן, צריך שיהיו ב' שלמים, שזה כנגד הלבן או כנגד התכלת.ובתוס' המשיכו שמסתבר שזה מועיל רק לרבי שמעכבים זה את זה, והוה חד מצוה, אבל לרבנן שאין מעכבים למה יועל לבן לתכלת. "ומיהו נראה למאי דבעינן בלבן נמי ד' חוטין א"כ חד מצוה נינהו ואי לא בעינן אלא ב' כ"ש דלא מעכבי וכמאן דליתנהו הוו". הרי שהסיקו שאם בענין ד' לבן במקום התכלת הוה הכל במצוה א' וכרבי בתכלת. וא"כ זו מחלוקת מפורשת, שלדעת ר"ת הלבן הוא במקום התכלת, ולתוס' הלבן הוא מצוה אחת עם הלבן האחר[15], וי"ל. זאת אומרת, שלכאורה לר"ת מפורש שהד' לבן הם ב' לבן וב' תכלת, ובתוס' יש ספק שמא הם ד' לבן.
דהיינו שלר"ת צריך ב' חוטים שלמים, ולא מהני גרדומים של צד א' כמו לשיטת התוס', שרק בנחתך ב' צדדים של החוט נפסל. ולתוס' אם מפריד את הכפל לב' צדדים, כל שלא נחתך כל הצד הא' כשר. ולר"ת כל שנחתך ב', צד א' פסול. וכן אם לא נזהר להפריד, כל שנחתך ג' חוטים מתוך ח' פסול, שמא לא נשתייר ב' שלמים. ואחר שיש ב' שלמים הוא שמהני דין עניבה בשאר. ובשו"ע י"ב א' הביא את ב' הדעות, וברמ"א כתב שמנהג כר"ת.
♦
חלק ד' - צמר לבן ופשתן בשאר מינים
בפוסקים הביאו את שיטת מהר"ם מרוטנברג שמה שצמר ופשתן פוטרים שאר מינים, הוא רק כאשר הם ביחד ומשום מצות התכלת, אבל אם נותן ציצית של צמר לבן או פשתן בשאר מינים, לא יוצאים יד"ח. והובא בהגהות מיימוניות הלכות ציצית פרק ג הלכה ה "[ו] הנה מורי רבינו שיחיה אמר לי הא דאמרינן צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן היינו דוקא יחדיו. ולפיכך נהגו לעשות לטליתות של משי ציצית של משי". ובתרומת הדשן סימן מד הביאו ומביא שכ"כ מהר"ם ביבמות בסוגיא של עליה, אך מביא אחד מהגדולים שהשיב שלא נהגו לחשוש לזה, והתה"ד מעיד ג"כ שהמנהג לא לחשוש לזה. וכך פסקו בפשטות הרמב"ם טור ושו"ע, ובב"י שכך משמע מפשט דברי הפוסקים. והב"ח באו"ח ס"ט, אף שכתב שכל הפוסקים לא סוברים כן, כתב שמ"מ ירא שמים יוצא ידי כולם, ולכן לא יברך על טלית משי עם ציצית צמר. ובמקורות שמביא, וכן מה שציין הא"ר, מפורש שהבעיה היא רק הברכה, שמציעים כפתרון לתת ב' ט"ק, א' של צמר וא' של משי, ואח"כ להסיר את הצמר. הרי שלא חששו משום חיוב ציצית אלא משום הברכה. ועיין משנה ברורה סימן ט ס"ק ו – ז "(ו) של צמר וכו' - והב"ח כתב כיון דיש פוסקים המחמירין בזה שלא לעשות אפילו ציצית של צמר לשאר מינין כיון שאינו מינו כמבואר בב"י ע"כ לא יברך רק על טלית צמר וציצית צמר והעולם נוהגין לעשות ציצית של צמר לשאר מינין ובספר א"ר ג"כ כתב שיש להקל בזה וכן משמע בספר מעשה רב".בתשובת מהר"ם עצמו כתב באופן שונה
ובמקור הדברים בתשובת מהר"ם עצמו, אף שכתב כעין הדברים שכתבו בשמו, מ"מ למעשה יש שינוי גדול, שנוגע למש"כ בגדר הלבן כאשר אין תכלת. וכבר תמה כן באליהו רבה ס"ט או"ג[16]. וזה לשון שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן תמד "וששאלת על ציצית של פשתן ודאי בטלית של פשתן דינו לכתחלה בציצית של פשתן כדכתי' הכנף מין כנף וציצית אחר א"א להטיל בו דאי של צמר כיון דאין לנו תכלת הוי כלאים שלא במקום מצוה ואי משאר [מינים הא] שאר מיני' אין פוטרי' שלא במינן כו'[17] וציצית של פשתן בטלית של שיראים לא מהני דאין זה הכנף מין כנף והתורה אמרה פתיל תכלת דהיינו צמר צבוע בתכלת ואי ליכא תכלת יקח צמר שאין צבוע כי הצבע אינו מעכב אבל ציצית אמרה תורה. והא דאמר גדילים תעשה לך מהן היינו ביחד שני חוטי תכלת אבל היכא דא"א להטיל שניהם יחדו כגון לדידן אין לעשות ציצית אלא או מצמר דכתי' פתיל תכלת או ממינו כדכתי' הכנף מין כנף".♦
מפורש שדיבר רק על ציצית פשתן ולא ציצית צמר
הרי אף שהתחיל בסברא שכתבו בשמו, שצמר ופשתן בשאר מינים רק ביחד ומשום התכלת, הרי שאחר כך כתב להדיא שמדבר רק בחוטי פשתן, משא"כ בחוטי צמר, אפשר לתת לבד בשאר המינים, שהרי זה חוטי תכלת, ואע"פ שאין צבע, הצבע לא מעכב. וזו תוספת חידוש בצד הנ"ל שהבאנו שהב' לבן הנוספים הם חוטי תכלת, שאי"ז רק הגדרה, אלא גם נפק"מ לדינא שפוטר שאר מינים, משא"כ פשתן. וא"כ יוצא שלמעשה לא סבר מה שהביאו בשמו אלא בחוטי פשתן ולא בצמר. וכהנ"ל, שחוטי הלבן הם בעצם חוטי התכלת ורק שהצבע לא מעכב. וזה כשיטת ר"ת, ולא כשיטת הראשונים האחרים שתכלת אינו מעכב ר"ל שלא פוסל את הלבן, ומ"מ אין טעם לתת חוטי לבן במקום. ולשיטות ששמים, זה רק משום דרשה אחרת שצריך ד' חוטים.♦
יש ליישב שתלוי בגדרי לבן
ולפי"ז יתכן קצת ישוב לקושית הפוסקים איך ההג' מימוני הביא בשם מהר"ם לאסור צמר במשי, כאשר להדיא אסר רק פשתן במשי. שלהנ"ל כ"ז הוא אם הלבן הוא מדין תכלת, שהצבע אינו מעכבו. אבל לשיטת התוס' ועוד שהלבן הוא מדין לבן, אין טעם לדברים, וא"כ ההג' מימוני סבר כסברא זו ולכן אסר גם בצמר[18].♦ ♦ ♦