הזיק בפורים מחמת שיכרות
שאלה
אדם נהג ברכב ביום הפורים מתוך שכרות, ופגע ברכב חונה והזיקו. האם יכול המזיק לפטור עצמו בטענת אונס שהיה שיכור, או מצד שהנזק אירע כתוצאה משמחת פורים, דקיי"ל שמזיק מחמת שמחת פורים פטור.♦
תשובה
מקור הענין בגמ' ששיכור אין ממכרו ממכר
א. איתא בגמ' עירובין (סה.) שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו, מלקות מלקין אותו, כללו של דבר הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפלה. מאי יכולני לפטור דקאמר נמי מדין תפלה, אמר רבי חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם.וכן פסק הרמב"ם (פכ"ט מהל' מכירה הל' י"ח): "השכור מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימין, ואם הגיע לשכרותו של לוט והוא השכור שעושה ואינו יודע מה יעשה, אין מעשיו כלום והרי הוא כשוטה או כקטן פחות מבן שש".
וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' רל"ה כ"ב): "השכור מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימות, ואם הגיע לשכרות של לוט, והוא העושה ואינו יודע מה עושה, אין מעשיו כלום והרי הוא כמו השוטה". וכן פסק (אבהע"ז סי' מ"ד ג'): "שיכור שקדש, קדושיו קדושין אפילו נשתכר הרבה, ואם הגיע לשיכרותו של לוט, אין קדושיו קדושין, ומתיישבין בדבר זה".
מבואר מהנ"ל להלכה ששיכור יש לו דעת והוא יכול למכור ולקדש אשה, רק בתנאי שלא הגיע לדרגת שיכרותו של לוט. אולם, אם כבר הגיע לדרגה זו, נחשב שאין לו דעת ולא יכול הוא לעשות קנינים ולקדש אשה וכו', וכלשון השו"ע דנחשב כשוטה, וכלשון הרמב"ם דנחשב כקטן. רק כלפי קידושין, כיון שהוא חמור, בודקים טוב האם הוא באמת שיכור כלוט, ורק אז מבטלים הקידושין.
♦
שיכור שהזיק חייב לשלם
ב. ועתה יש לדון בשיכור שהזיק, כאשר היה בדרגה של שיכרותו של לוט האם נחשיב אותו לשוטה, וכמו שממכרו אינו ממכר, וקידושיו אינם קידושין, וכן לפי דברי הרמב"ם, שמדמה שיכור לקטן לגבי מקח וממכר, כך נדמה אותו ג"כ לנזיקין, ונאמר דכמו שקטן שהזיק פטור, אז כך שיכור שהזיק יהיה פטור, או שנאמר שכלפי נזיקין הדין שונה והוא יתחייב באופן שהזיק. ונבאר הדברים.הרמב"ם (פ"א מהל' חובל ומזיק הי"א) כתב אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן בין שכור, אם חבל בחבירו או הזיק ממון חבירו משלם מן היפה שבנכסיו. הים של שלמה (ב"ק פרק ג' סי' ג') הרחיב בדברים בענין שיכור שהזיק, וז"ל: "והשיכור אפי' הגיע יותר משכרתו של לוט, מ"מ מחייב בתשלומים על כל הזיקות, ומה שמסקינן בפ' הדר (עירובין ס"ה:) דשיכור כלוט פטור ממיתת ב"ד, ולא מלקין אותו, היינו דפטור מדיני שמים על אותו העון, ומ"מ מקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע, אבל לפוטרו מדין שמזיק לחבירו, פשיטא שחייב, דאדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן בין אונס בין רצון, דאל"כ לא שבקת חיי, דכל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיקו, ויפטר ע"ז. ואפילו בפורים דמחויב להשתכר, מ"מ אין כונת רבותינו כדי שישתגע, רק כמו שכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' מגילה הט"ו) צריך להשתכר להיות נרדם בשכרתו", עכ"ל. היינו דס"ל דשיכור שהזיק חייב לשלם דאדם מועד לעולם.
♦
יש לבאר מדוע שיכור שהזיק לא נחשב כשוטה
ג. אם כן, מבואר הן בדברי הרמב"ם והן בדברי היש"ש, ששיכור שהזיק חייב לשלם, וכדכתב היש"ש דאפי' ששיכור שהגיע לדרגה של לוט חייב לשלם. ויש לבאר מ"ש נזיקין ממכר וקידושין דמבואר שאין מעשיו מעשים ונחשב כשוטה, ומדוע כשמגיעים לדון בדיני מזיק לא מתחשבים בזה שהשיכור שוטה ואינו שולט במעשיו ואין לו דעת, כמו במכר וקידושין, אלא מחייבים אותו לשלם.ויש עוד לעיין, דהרי שיטת התוס' (ב"ק כז: ד"ה ושמואל, ב"מ פב: ד"ה וסבר) היא, וכן פסק הרמ"א (חו"מ סי' שע"ח א'), דכל מאי דמבואר דאדם המזיק חייב באונס, זהו רק באונס רגיל, אבל באונס גמור פטור. ולכאורה היינו צריכים להחשיב את השיכור כאונס גמור ולפטור אותו, דהרי בזמן שיכרותו אין לו דעה והוא לא שולט במעשיו, ומדוע מבואר ביש"ש דאם הזיק חייב, דהרי היש"ש ג"כ סבירא ליה לחידוש התוס', דאדם המזיק באונס גמור פטור.
♦
אדם שמכניס עצמו למצב שיכול להזיק זה עצמו סיבה שאפשר לחייבו
ד. והנראה לבאר דהתוס' (ב"מ פב:) מביאים ראיה לחידושם, דאדם המזיק באונס גמור פטור, מהירושלמי (בבא קמא פ"ב ה"ח) דאם היה ישן ובא חברו וישן אצלו והזיקו זה את זה, הראשון פטור והשני חייב, ומה שהראשון פטור צריך לומר דכיוון שהישן נחשב לאנוס גמור ופטור. אולם יש לבאר למה השני חייב, הרי גם הוא ישן, והיו צריכים להחשיב גם אותו לאונס גמור, כמו שמחשיבים את הראשון, שהרי שניהם ישנו, ומדוע את הראשון פוטרים מלשלם ורק את השני מחייבים לשלם.מוכח מכאן יסוד גדול, דהרי שהשני שהגיע לישון, ראה שכבר מישהו ישן שם, לא היה לו להיכנס לשם לישון, שהיה לו לחשוש שמא יזיק אותו בשעת שנתו, ואם בכל זאת נכנס לישון, עשה זאת על אחריותו, וע"ז הוא נחשב פושע, ולכן חייב לשלם, שמחשיבים אותו לפושע ע"ז שהכניס עצמו למצב שיכול להזיק וע"ז מתחייב. וא"כ, גם כאן בשיכור, אמנם לכאורה היה צריך להחשיב זאת כאונס גמור שהזיק ושיהיה פטור, אלא שמה שמחייבים אותו הוא מדיש עליו טענה שנחשב פושע על כך שהכניס את עצמו למצב הזה, וכלשון היש"ש: "ומ"מ מקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע", זאת אומרת, על זה עצמו שהשתכר ולא מנע ממנו מלהגיע למצב של שיכרות הוא מתחייב בתשלום. וגם אם נניח כשיטה שמזיק באונס גמור פטור (כשיטת התוס', וכך כתב שם היש"ש), הרי שבשיכור יש סיבה לחייב אותו, כיון שפשע שהכניס את עצמו למצב כזה.
♦
שיכור שהזיק בפורים דמצוה להשתכר
ה. עד הנה ביארנו טעם החיוב בשיכור שהזיק בשאר ימות השנה, שפשע בכך שהכניס עצמו למצב של שיכרות שאין בזה שום חיוב, ואכתי יש לדון דבאופן שהנזק היה בפורים. דמבואר בגמ' (מגילה ז:) אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' תרצ"ה סעי' ב') חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, וכיון שכן ליכא למימר דפשע שהכניס עצמו למצב של שיכרות, דהרי הוא מצווה ועומד להשתכר, ולכאורה היינו צריכים לפטור המזיק.ו. והנראה לומר, דהרמ"א (או"ח סי' תרצ"ה סעי' ב') כתב בסוף דבריו: "וי"א דאם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים פטור מלשלם," והמג"א (סק"ח) ביאר: "פי' שעשה מכח שמחה אבל אם כיוון להזיק חייב עיין בחושן משפט שם", וצריך ביאור, מה כוונת דברי המג"א שפטור רק שעשה מכח שמחה ולא שהתכוון להזיק.
ובשביל לבאר זאת יש לראות את פסק הרמ"א בעניין נוסף. הרמ"א (חו"מ סי' שע"ח סעי' ט') פסק: "בחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה והזיקו זה את זה ממון חבירו דרך שמחה ושחוק, וכן בשאר דבר שמחה, הואיל ונהגו כן, פטורין, מ"מ אם נראה לב"ד לעשות סייג וגדר, הרשות בידם".
ומקור הדברים הוא מתני' בסוכה (מה.): מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן, ורש"י בד"ה ואוכלין אתרוגיהן וכו' של תינוקות ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום שכך נהגו מחמת שמחה, והתוס' (בד"ה מיד), אחרי שהביאו את פירוש רש"י, כתבו וז"ל ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעין בגדו של חבירו, או מקלקל לו סוסו שהן פטורין, שכך נהגו מחמת שמחת חתן.
המבואר מהסוגיא בסוכה, שהיא המקור לפטור מזיק בשמחה, דהפטור הוא הואיל וכך נהגו. ומוכח מזה דכל הפטור של מזיק מחמת שמחה קיים רק אם המזיק עושה פעולה שרגילים לעשותה בזמן שיכרות, אבל ודאי דאם יזיק בצורה לא רגילה הוא לא יהיה פטור אלא יתחייב על כך. וזו כוונת דברי המג"א, דהפטור הוא רק אם הדבר קרה מכח שמחת פורים ולא אם כיוון להזיק. וכן מבואר ביש"ש דהבאנו לעיל, דכתב דאפילו בפורים דמחויב להשתכר, אין כוונת חז"ל כדי שישתגע, רק כמו שכתב הרמב"ם דיש להשתכר עד שירדם.
ז. המ"ב (תרצ"ה ס"ק יג) הביא את שיטת הב"ח דכל הפטור בפורים הוא רק בנזק קטן אבל בנזק גדול מקפידין, ואין המנהג לפטור בנזק גדול. ויעויין בערוך השולחן (או"ח תרצ"ה י'): "עוד כתב די"א דאם הזיק אחד את חבירו בשמחת פורים פטור מלשלם (רמ"א), כלומר שלא כיוון להזיק, אלא כיוון לשמוח ומכח השמחה הזיקו, וכבר כתבנו זה בח"מ ס"ס שע"ח, ועכשיו בעונותינו הרבים ערבה כל שמחה ואין אנו נוהגים לשמוח כל כך עד שיבא להיזק, ולכן עכשיו כשהזיק חייב לשלם ואפילו בזמן הקדמון חייב בנזק הגוף".
המבואר מדברי ערוך השלחן, שהוא מבאר דהפטור של הרמ"א הוא רק בלא התכוון להזיק, אלא עסק בלשמוח בשמחת פורים וכתוצאה מכך נגרם נזק, אבל אם התכוון להזיק ודאי שיהיה חייב. אם כן, גם כאן, שהאדם נכנס לרכב במצב שיכרות ויכול היה להגיע לסכנת נפשות, ודאי שחייב, דכל הפטור של הרמ"א חל רק אם הנזק אירע מכח שמחת פורים, ואילו לנהוג ברכב במצב שיכרות אין זה מחמת שמחת פורים, ולכן חייב.
♦
תבנא לדינא
ח. באופן שאדם השתכר מחמת שמחת פורים, נהג ברכב בשכרות, והזיק - חייב, ואין הוא יכול לפטור את עצמו ע"פ מאי דמבואר ברמ"א, דאם הזיק מחמת שמחת פורים פטור. לא מבעיא לשיטת הערוה"ש, שסובר שכיום שאין שמחה עד כדי כך ואין את הפטור של מזיק בשמחה וממילא חייב לשלם. אלא גם לרמ"א, שסובר שמזיק מחמת שמחה פטור, כבר כתב הב"ח (והמ"ב מביא זאת), שבהיזק גדול לא נאמר הפטור, וכאן, בהזיק רכב, מדובר בהיזק גדול. ועוד סיבה יש לחייב, דהרי כתב המג"א על דברי הרמ"א דכל הפטור הוא רק אם עשה זאת מחמת שמחת פורים, ולא אם כיוון להזיק, ובאופן שנכנס לרכב במצב שיכרות זה נחשב כיוון להזיק, וחייב לשלם עבור הנזקים.♦ ♦ ♦