איש לרעהו[2]
מצוה חביבה[3] מדברי קבלה בפורים[4]: "משלוח מנות איש לרעהו"[5].הסיפא "ומתנות לאביונים" מובנת: לאביון אין אוכל, וצריך לדאוג לו, אחרת לא יוכל לשמוח עמנו בפורים. אבל מה הטעם ברישא, מצוה לשלוח מנות לחבר, שב"ה יש לו כל טוב בבית ולא חסר מאומה[6]? ודאי שאין זו "גזירת הכתוב", להתעסק בפורים עם צלחות, פתקים, מגשים ואריזות, תבשילים, קופסאות וממתקים!
לימד אותנו המקובל האלוקי רבינו שלמה אלקבץ זצ"ל בספרו הידוע מנות הלוי (על המגילה, פרק ט פסוק יט וכב), שהטעם לכך הוא בשביל להרבות אחדות בישראל, היפך מדברי הצורר שאמר "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". אדם מביא מנות לחבירו, וחבירו מביא לו, נוצרת יותר אחדות גם בלב.
נראה מדבריו, ש"משלוח מנות לרעהו" אין הכוונה דווקא לחבר[7], שהרי איתו בין כה יש אחדות, אלא אדרבה, נראה שעדיף לתת למי שפחות מוכר, ועוד יותר טוב לשלוח למי שנמצאים עמו במצב של קפידא וסכסוך[8], כדי ליצור בפורים אחדות חדשה[9].
♦
חיבה וריעות בישראל
במחשבה ראשונה, אפשר לטעות ולחשוב שחיזוק קשרי הידידות והאחווה בינינו הוא פעולת רשות. הכל תלוי באופי, ותלוי אם רצונך ותכונתך להיות "חברותי"[10]. אם אתה "מתחבר" לזה, "מתאים" לך, ו"זורם" עם זה[11], מצוין, ואם לא, לא קרה כלום. אבל מכמה מקורות נראה אחרת, שיש בכך ענין גדול גם ע"פ ההדרכה התורנית, וגם בזה יש עבודת השם.א. הכנסת אורחים - מבואר בפוסקים שמצות הכנסת אורחים היא דווקא כשבאו אורחים מחוץ לעיר ונתארחו בביתו, אבל המזמין את חברו שבאותה העיר לסעוד בביתו, אינו נקרא 'אורח', ואינה סעודת מצוה אלא סעודת רשות[12]. אבל לעומתם כתב רבי חיים מפרידברג, אחי רבינו המהר"ל מפראג[13]: "וראוי לאדם לקרב שכניו ומיודעיו, אפילו הם עשירים יכניסם לפעמים לביתו כדי לכבדם, וזהו מצות הכנסת האורחים שמנו חז"ל מכלל המצוות שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, וכו'. ומעתה אל תהא סעודת המריעים קלה בעיניך, בזמן שאין שחוק וקלות ראש ...כי גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים, ומחזקת את האהבה שבין איש לרעהו. וכן היה המנהג אף מימים הקדמונים להיות לכל משפחה ומשפחה יום מיוחד בשנה שהיה להם למשתה ולשמחה, כמו שאמר דוד (שמואל א' כ, כט) כי זבח משפחה לנו בעיר" ("ספר החיים", פרנסה וכלכלה פ"ג).
הנה לנו שבהחלט יש ענין תורני בביקור אחד אצל השני, שכנים וקרובים.
ב. נתינת מתנה - גמרא (שבת י: וביצה טז.): "הנותן מתנה[14] לחבירו צריך להודיעו[15]", למרות שלכאורה מהצד המוסרי היה עדיף לתת בסתר, יותר "לשמה" בלי ציפיה בדווקא להכרת הטוב. ובאר רש"י טעמו של דבר שצריך להודיעו: כדי שתרבה חיבה וריעות בישראל!
ג. מצוה גדולה לפרגן[16] לשני [דאורייתא, "ואהבת לרעך כמוך"!]. וידועה הגמ' בכתובות יז, א: "כיצד מרקדין לפני הכלה, נאה וחסודה" גם אם אינה כך לדעת הרואים, ועל זה הגמרא שם כותבת: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".
♦
רעהו
בספר 'לקט רשימות'[17] על פורים האיר את עיננו בנקודה חשובה:מצות הזמן בפורים הוא משלוח מנות איש לרעהו, אבל לפני שנותנים מתנות, צריך לדעת ולהכיר שיש 'רעהו'...
אנשים שנמצאים בתחנת רכבת, רצים וממהרים ולא שמים לב בכלל מי שנמצא לידם, כיון שהם עסוקים להגיע למחוז חפצם. וכן הוא בכל אדם, אם אינו נעצר לראות השני, הוא לא רואה אותו.
האדם עסוק עם עצמו מהבוקר עד הלילה, וסגור בתוך בית האסורים של הד' אמות של עצמו, ואינו רואה שום דבר חוץ מרצונו. וכל זמן שלא יצא משם, הוא לא מבחין בכלל שיש עוד אנשים בבריאה חוץ ממנו.
כלומר: הבעיה של האדם היא שהוא בכלל לא שם לב למה שקורה אצל השני. טוב לו עם עצמו, עם עולמו החומרי ואפילו הרוחני[18], ואינו מצליח לראות מעבר לזה.
כדי להתרומם מעל האנוכיות הטבעית הזאת צריך השתדלות חזקה, מה שמרן הראי"ה קורא לה "היחלצות". והוא מדגיש שהיא פעולה תמידית, כי בעצם כל הזמן אדם בטבעו חוזר לאנוכיותו. הא לנו דבריו המאירים (באורות הקודש ח"ג עמ' קמז):
האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל: צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים לכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום, ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה.
וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלוקי, כי שם מלא חל על עולם מלא, ולית שכינתא שריא באתר חסיר, וכיון דבאתר חסיר או פגים לא שריא איך תשרה באתר שהכל נטול וחסר, ואין שם כי אם נקודה דלה מצערה ואפסית, שהיא הפרטיות האנוכית לבדה.
והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי, בצרורא דלעילא דביה חיי כולא, הוא יסוד נשמת הצדיקים, המתהלכים לפני האלוקים, ומתענגים על ד'. והם צריכים להתחזק לדעת את עצמות רצונם, ושלא לעזבו משום מניעה שבעולם, רק תמיד יגדלוהו יקדשוהו ויפארוהו, ויזכו לברכת ד', מיסוד בכל מכל כל.
♦
רגישויות
נקדים שיש סוגים שונים של רגישויות, כל אחד ותכונת נפשו. צריך להיות מודעים לדברים, כדי שלא לצער את השני. יש מה שמכונה 'שולחן ערוך חלק חמישי', להיות בן אדם טוב שמתחשב באחרים ורגיש לרגישויות של אחרים!יש מי שיטען: "מה הדקויות האלו? למי זה אכפת בכלל שכך עשו לו?". נאמר לו, שאת זה יגיד כל אחד לעצמו, שלא צריך להיות רגיש למה שעשו לו או אמרו עליו! כלפי אחרים תזהר ותקפיד לפי היכולת! ועוד, שגם לך ודאי יש מקרים של העלבות והרגשה לא נעימה, גם אחרי ההצגה של כביכול "חספוס" ואי לקיחה ללב.
אז נכון, קשה להיות מושלמים בזה, וכבר חז"ל העידו בנו על דברים ש"אדם דש בעקביו" בלי תשומת לב[19], אבל נשתדל לפחות להתחזק בדברים אלו.
וביחוד בני תורה ראוי שישימו לב לדברים, הן מצד התביעה כלפיהם, ולמנוע חילול השם, וגם מצד שלימוד התורה מעדן את הלומד ומביאו לתשומת לב לדברים שסתם אדם נוטה להתעלם מהם.
נביא כאן מספר דוגמאות, מתוך הרבה אפשרויות, כדי לסבר את האוזן:
א. לא ראוי להזכיר איזה דבר טוב שיש לאדם לפני השני שיש לו [אולי[20]] חסרון מסויים בדבר זה, שזה מזכיר לו את כאבו[21]. כגון, לספר ולהתפאר בילדך לפני אחד שאין לו ילדים[22], או אשה שמספרת בשבח בעלה לפני אשה אלמנה או אשה שבעלה אדם קשה, או אבא שמתפאר בילדיו המוצלחים לפני מי שמסובך עם בעיות בילדיו, וכדומה[23]. כמובן שאין לברך "ברוך משנה הבריות" בפרסום[24] כשהאדם המשונה שם לב ומתבייש[25].
ב. מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל הדריך פעם יתום שיעשה בדיקת חמץ במהירות, ונימק זאת כי אימו האלמנה נזכרת כעת בבדיקת חמץ של האב, וראוי לקצר ולא להרבות צערה.
ג. מצוי לעיתים דיבור ב'ציניות' וב'חספוס' אחד לחבירו, דיבור שיכול לפגוע בשני.
ד. לגבי בעל קורא שטעה, לא פשוטה כלל המציאות של גערות שלעיתים הציבור צועק אליו לתקנו, וביחוד בבר מצוה שהדבר יכול מאד לצערו (ראה בקובץ 'הכי איתמר' ח"ו מאמרי בעניין זה, מהצד ההלכתי והמוסרי).
ה. גבאי בית הכנסת צריך מאד חכמה ותשומת לב את מי "לכבד" בעליה לס"ת או לש"ץ, שלא לשכוח מישהו. והיא 'עבודה קשה שבמקדש' להיזהר בכבוד השני, ובקל אפשר להגיע בזה ל"קפידות" שונות. וראה מ"ב סי' קמא ס"ק טז.
ו. "לא ישנה אדם בנו בין הבנים". והחכם עיניו בראשו, שגם אם צריך פעם להעדיף ילד אחד, יעשה זאת באופן שלא יעורר קנאת אחיו. וכנ"ל בתלמידיו, אחיו, שכניו, וכדומה.
ז. לא לבקש מאורח לומר דברי תורה, שמא אין לו כעת משהו לומר, וגם אינו מיושב בדעתו כעת, ונמצא מתבייש.
ח. בשעת צער או שמחה, אם אין תגובה והתייחסות מחברים או מקרובים, הדבר עלול מאד לפגוע. ועובדא ידענא באחד שנולד לו ילד, ואחד מאחיו התמהמה שבועיים עד שהתקשר לומר "מזל טוב", והאבא המאושר נפגע מכך. ועוד למדנו, שלדוגמא אם מישהו יושב שבעה רח"ל, גם אם אין אפשרות ליסוע בגלל ריחוק הדרך וכיו"ב, ראוי מאד להתקשר ולדבר עימו, וכיו"ב בשעת שמחה.
ט. אדם שכתב ספר או מאמר טוב, ואין תגובה חיובית מחברים, הדבר פוגע[26]. ועובדא ידענא באחד שהיה כותב מאמרים טובים בעיתון הצופה, וכמעט לא "פירגנו" לו, והצטער מכך, וסיפר שרק הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, אז הרב הראשי, עם כל טרדותיו היה קבוע מתקשר אליו ואומר לו "יישר כח" לבבי!
י. דין בשו"ע (או"ח סי' קע סע' טז), שלא להשקות מכוסו לאחר, שאולי הוא איסטניס בכך ונמצא מצטער[27]. והוא אפילו בחמיו וחמותו, שאינם ממש קרוביו מבטן, שראוי לחוש לכך, ולכן אם עושה קידוש ומוציאם יד"ח ימזוג תחילה לכוסית קטנה עבורם לפני שתייתו מהכוס.
יא. גם במצוות ביקור חולים צריך הרבה לשים לב מה באמת לצורך החולה, ולהתחשב בו. וב"המעין" (ניסן תשע"ב עמ' 85 בהערה) פרטתי מעט[28]: דבר מצוי הוא שאנשים מנסים לקיים מצוות ביקור חולים, ולא מספיק חושבים על טובת החולה ונחת רוחו. כגון, שמכבידים עליו בביקור ממושך, או להיפך כשזמנם קצר נותנים לחולה הרגשה לא נעימה של חוסר זמן (בחושבם בטעות שחולים אינם כ"כ מבינים ומרגישים...), מביאים לחולה מתנה ממתקים שאסור לו לאכלם, שואלים שאלות מביכות או אומרים אמירות שלא במקום, וכדומה, וצריך תשומת לב לדברים אלו.
יב. ראוי לאדם לפני שמחליט עושה מעשה חשוב בחייו להתייעץ עם רבותיו וקרובים וחברים טובים, מלבד עצם התועלת שיש בזה הרי לעיתים יתכן שמישהו מהם יכול להיפגע מזה שלא דברו אתו לפני כן כלום בעניין. ויחסית הוא דבר קל לעשיה וחבל להימנע מזה.
נביא כאן גם שני סיפורים על הג"ר אברהם גנחובסקי זצ"ל מראשי ישיבת טשעבין ורגישותו כלפי הזולת[29]:
א. ביציאה ממחלקה פסיכיאטרית בבי"ח לאחר ביקור אצל פלוני, פגש באברך שעמד להיכנס למחלקה. מבלי להסס ניגש אל האברך ואמר לו: אני מבקש שתבטיח לי שלא תספר שראית אותי כאן (כדי שלא לגרום בושה לאברך הוא יצר 'מצג שוא' כאילו יש לו מה להסתיר בעצמו[30]...).
ב. תלמיד שהגיע לבית הרב גנחובסקי בשבת בצהריים (אולי ע"מ ללמוד עימו) לחץ בטעות על הפעמון. לאחר כעשר דקות הרב גנחובסקי פתח את הדלת כשהוא לבוש בפיג'מה והתנצל שהוא כנראה נרדם חזק...
נסיים פרק זה בהערה, שספרי "איש צדיק היה" ו"צדיק יסוד עולם", על ר' אריה לוין זצ"ל, וספרי "התורה המשמחת" ו"אורו של עולם", על הגרש"ז אויערבך זצ"ל, מלאים בדברים כאלו של רגישות לזולת, לכבדו[31] ולמנוע צער ממנו, וכל שכן שלא לצערו[32]. וכל המרבה לקרוא בהם ולקחת לעצמו הנהגות - הרי זה משובח!
♦
לפי רוח רעהו!
לא תמיד פשוט להבין מה טוב לשני ומה מצער אותו."יש איש מתאווה להיטיב לזולתו, הפגשו עם רעהו הוא לו לחדוות לב, מקבלו בספר פנים יפות, חרד אולי לא קלע אל המטרה לפי רוח רעהו" (חזו"א אמו"ב פ"א סי' טו). פרצופיהם שונים ודעותיהם שונות, וצריך להתאמץ להבין היכן אני באמת מיטיב לו והיכן ח"ו מצערו, לפי ענינו של השני.
וידוע שגם גדולי ישראל שנהגו פרישות בעצמם, מ"מ נהפכו להיות "מבינים" בעניני טעם ותאווה כלפי הנאת האחרים, וכאברהם אבינו שהביא לאורחיו בן בקר "רך וטוב".
ובספר אורחות רבינו[33], הביא מכתב נפלא של הגאון בעל הקהילות יעקב זצ"ל, שמבקש מחילה מגאון גדול שבא לבקרו, ודברו בדברי תורה, והקה"י הקשה עליו כמה קושיות, וכדרכה של תורה. ואח"כ כתב לו איגרת שמבקש מחילתו אולי ח"ו פגע בכבודו, שאמנם אצלנו למדנו מהחזון איש דרך זו[34], אבל אולי כב' אינו רגיל בכך, וא"כ הנני מבקש מחילתו. ישמע חכם ויוסיף לקח, לנהוג כבוד "לפי רוח רעהו". ולחיבת הקודש נביא לשונו הטהורה:
אתמול נתכבדתי בביקורו אצלי, ופלפלתי בדבריו, ורצוני להדגיש כי לא אמרתי שום דבר כמחליט רק כתלמיד הדן, ואנכי הורגלתי בזה ממרן החזו"א זצוק"ל שהיה "מבקר" רצוי, וכמעט על כל חידושי התורה שהצעתי לפניו השיב על חלק מהם ולפעמים על כולם כי זה לא מסתבר וזה לא יתכן, מטעמים כך וכך, והוא משום שתורתנו הקדושה היא תורתו של הקב"ה וצריכים לברר מהי אמיתו כוונת התורה וכל כך הורגלנו בזה עד שזהו אצלנו סגנון המשא ומתן בדברי תורה. ואח"כ נתיישבתי אולי פא"מ שליט"א איננו מורגל בזה, ושמא חילוקי הדעות גרם לו ח"ו צער ועגמת נפש או לחלישות הדעת ח"ו, ואם אמת הוא שכן היה אבקשה ממעלתו בבקשה רבה שימחול לי בלבב שלם יענה ויאמר סלחתי, כי אני לתומי חשבתי לתועלת בירורא דשמעתתא שראוי כל אחד להגיד מה שעלה על דעתו וממילא רווחא שמעתתא.
ומסתבר שיש לחלק בזה בין אחד שרוצה ללמוד, כגון חברותא או תלמיד, לבין אורח שבא ומרצה חידושיו, ואז יותר נח"ר לו לקבל הארת פנים.
ובספר בשדה הראי"ה (עמ' 276) הביא מה ששמע מהג"ר ירוחם ורהפטיג זצ"ל, שהיו גדולים שהיו מבטלים דברי זולתם, וכשהגיע אצל מרן הראי"ה זצ"ל לביקור והרצה חידו"ת "האיר פניו אלי ברוב ענוותו, חיזק את דברי וביססם בעוצם בקיאותו, העמיק והטעים סברותי ברוחב הבנתו" וכו'.
♦
הארת פנים
ויש עוד ענין חשוב, של הארת פנים."והלכת בדרכיו" כתיב, ומה הקב"ה כתוב בו "יאר ה' פניו אליך", ואמרו חז"ל בילק"ש "אמרו ישראל לפני הקב"ה, אין לנו אלא הארת פניך", כך גם אנחנו צריכים להאיר פנים לסובבים. להורים, לאשה, לילדים, לחברים, ולסתם אדם ברחוב.
המלבין שיניים לחבירו טוב ממשקהו חלב, וכבר דברו בזה גדולי המוסר בציור מהו "משקהו חלב" חם ביום חורפי שממש מחייהו וכו' ועדיין חיוך בהלבנת שיניים עדיף[35]. וכן למדנו באבות בדברי שמאי (א, טו) לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ובדברי רבי ישמעאל (ג, יב) לקבל בשמחה.
ונודע בשערים דברי האורחות חיים לרא"ש ליום ד': "אל יהיו פניך זעומות נגד עוברים ושבים, וקבל אותם בפנים מאירים"[36]. פני האדם אינם ברשותו, ויכול להזיק ולצער אם פניו יהיו זעומות! ולכן אמר חובות הלבבות: "הפרוש אבלו בליבו וצהלתו על פניו". גם צער רוחני או גשמי ראוי לבעל המעלה לשמור בלב, ולא לצער את כל העולם[37] (כמובן, לא סותר לדאגה בלב איש ישחנה לאחרים, אם נצרך).
ונביא כאן מפורום אוצה"ח באשכול על "דברי חכמה ושנינות ממרן שר התורה הגרח"ק שליט"א". וכתבו שם על הנהגתו: "מי שמכיר את מרן שליט"א יודע שאין צריך לפתוח כזה אשכול כי אלו דברים לא נדירים, הוא אדם שמח ומדבר בסגנון כזה כל יום, עד היום עמו"ש, וחלק מהתגובות שלו הן בשביל להשרות רוח של שמחה בבית. ויש כאלו שמחמת שאינם מכירים ורגילים לא יודעים שהוא מדבר לעיתים בהומור, ותולים בתגובות וכו'". ישמע חכם ויוסיף לקח, ללמוד מהאדם הגדול שכולו תורה, וכך ראינו גם אצל מרן הגר"א שפירא זצ"ל ועוד גדולי ישראל.
לסיום נעיר שהארת פנים אינה רק מהגדולים לקטנים, אלא גם הגדולים מצפים להארת פנים מהקטנים אליהם, כגון ילדים להוריהם ותלמידים לרבניהם. וכבר זירז על זה בדברים נפלאים בספר עלי שור (ח"א עמ' קצא). ובגליון שמחת שלמה (פרשת משפטים) כתב העורך הרב אברהם משה רוט שליט"א: "אאמו"ר שליט"א סיפר לי בשם הגר"י זילברשטיין שליט"א שכאשר חמיו מרנא הגריש"א זי"ע נפל למשכב, הוא הגיע לבקרו וסיפר לו שהשכנים שלו ברמת גן (אנשים פשוטים מההמון) מתעניינים מאד בשלומו ודואגים על מחלתו, וכששמע זאת הגריש"א האירו פניו. ואמר הגר"י זילברשטיין, הרי לנו שאפילו אנשים גדולים שראשם בשמי שמיים מ"מ שמחים בהארת פנים אף מפשוטי ארץ, וכו', כי אפילו הגדול בענקים מתרומם ומתהנה ממאור פנים של זולתו".
♦
שניהם שווים!
רש"י (שמות לא, יח) מביא דרשת חז"ל על הלוחות, ששניהם היו שוות. והאיר עיננו בזה הרש"ר הירש (שם, וכן לעיל כה, יז) בפירוש נפלא, שהכוונה הרעיונית במאמר זה היא שהלוח הראשון שעיקרו בין אדם למקום, והלוח השני שעיקרו בין אדם לחבירו[38], שניהם שווים בחשיבותם! ולא כמצוי שיש המקפידים באחד מהתחומים והשני קצת מוזנח… [אמנם בפירוש הרא"ש (מסכת פאה פ"א מ"א) כתב: "הקדוש ברוך הוא חפץ יותר במצוות שיעשה בהם גם רצון הבריות מבמצוות שבין אדם לקונו". ויל"ע].וכך העידו על מרן הגרשז"א זצ"ל בהספד בנו הגרא"ד שליט"א בהלוויה: "אצל אבא לא ראינו שהיה אדוק בדבר אחד יותר מהדבר השני, כל תרי"ג מצוות עבדו באותו לחץ. להניח תפילין ולשלם ביומו שכר שכיר היה באותו קדושה, באותו הידור" (קובץ ההספדים "רבן של ישראל" עמ' 159).
ואם הגאון רבי חיים זצ"ל, אבי הישיבות, שכל כולו חי תורה בלי גבול, בלימודה והרבצתה, מעיד עליו בנו בהקדמה לנפה"ח: "וכה היה דברו אלינו תמיד, שזה כל האדם לא להועיל לעצמו נברא, כי אם להועיל לאחריני בכל מה שיוכל להועיל", נמצאנו למדים מה החשיבות שאיש התורה נותן לבין אדם לחבירו.
♦
מתוך מה לשלוח מנות בפורים?
יש נידון בפוסקים[39] האם משלוח מנות צריך "כוונה" לעיכובא למ"ד מצוות צריכות כוונה (גם במצוות מדרבנן[40], ואכמ"ל), ואולי הוא כמו מצוות שבין אדם לחבירו שלא ברורה לגביהן חובת מצוות צריכות כוונה[41]. ועכ"פ פשיטא שראוי לכוון למצווה, ויש בספרים גם "לשם יחוד".וכאן אפשר להעיר לנקודה נוספת בזה, שהמשלוח מנות יהיה מתוך נדיבות לב ואהבת הרעים, שזו היא מטרת המצווה לפי מנות הלוי ועוד.
וכבר כתב מרן הגרימ"ח זצ"ל (מכתבי מרום איגרת כה) דברים נפלאים על כל ערך המעשה מתוך נדיבות הלב:
כלל אחד המקיף הרבה: יש לידע כי העולם טועה וחושבים כי המגמה של חסד היא הפעולות להיטיב עם אחרים. כן, אבל העיקר הוא המחשבה, הציור. צריך שההצטיירות יהיו ציורי חסד, ציורי אהבה, ציורי הטבה, והפעולות הנמשכות מציורים כאלה הן הנה העולות במעלה עליונה מאד, והן המשלימות את האדם[42].
ואם כן כדאי לפני קיום מצוות המשלוח מנות לחשוב איך ברצונו לתת לשני, לשמח אותו ולכבד אותו, ולהרבות אחדות ביניהם, ומתוך זה לשלוח. שנזכה.
♦
סוף דבר
נס פורים היה כתוצאה מאחדות גדולה בעם ישראל: "לך כנוס את כל היהודים, וצומו עלי". עם ישראל בטבעו הינו "עם אחד", "ערבין זה לזה" ו"ערבין זה בזה[43]", אע"פ שלא תמיד הוא מצליח להוציא את כשרונו הטבעי הזה לפועל, ולכן נראים לעיננו לעיתים תופעות של מחלוקות ומריבות. המשימה שלנו היא להוציא את האחדות הזאת לפועל, ופורים ומצוותיו מלמד אותנו שכדי ליצור "עם ישראל" ו"כלל ישראל" צריך לפעול תחילה במעגל הקרוב, כלפי "ר' ישראל" האישי שאתה מכיר ורואה, לדעת להתייחס בכבוד וחיבה אחד לשני[44].יש כאלו שהתרגלו לכך מקטנותם ונערותם, ויש כאלו שלצערם התרגלו להיפך, וממילא עבודתם קשה לשנות הרגלי דיבור ועשיה. אדרבה, לפום צערא אגרא, והבא ליטהר - מסייעין בידו!
בהצלחה לכולנו במשימה החשובה והמרוממת, לקיום דבר השם והכלל הגדול בתורה של "ואהבת לרעך כמוך".
♦ ♦ ♦