מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
הגיגים ורעיונות על מגילת אסתר
וכלים מכלים שונים [א, ז]נהגו בקהילות האשכנזים לקרוא הפסוק הזה בניגון איכה, כיון דהכלים הוו מכלי המקדש, ויש לעיין אמאי לא נהגו לקרוא את הפסוק ד'בגדי שש' באותו ניגון, דלפי"ד חז"ל הוי בגדי כהונה. אכן, נראה ליישב את המנהג, דיש לחלק בין בגדי כהונה לכלי שרת. בכלי שרת יש בהם מועל אחר מועל ולא יצאו מקדושתם, כדאיתא במעילה (יט, ב), ולכן דבשעת הסעודה עדיין הוי כלי שרת, לכך אנו עצבים על העבירה, שמעלו בכלי שרת, ואפי' אם נאמר דלגוי עצמו אין איסור מעילה, מ"מ היה פגם שנהנו מסעודתו של אחשורוש בשעה שמעלו והשתמשו בכלי שרת. אבל בגדי שש הוי בגדי כהונה, ולשיטת הריטב"א (קדושין נד, א) בגדי כהונה לא הוי כלי שרת, כיון דאין משתמשים בגופם, אלא מכשירי עבודה נינהו (ועיין בס' המקנה שם). ולפ"ז, הרי הם כבר יצאו לחולין בשעת לקיחתם מהמקדש, וא"כ בשעת הסעודה הוי כבגדי חול, ונמצא שהשתמשו בהם בסעודה בשעה שהם בגדי חול ולא כלי המקדש.
♦
כי אין לה אב ואם [ב, ז]
נראה לבאר הטעם שחזר ושנה הכתוב הא דאין לה אב ואם ע"פ מש"כ בספר תורת חולין (חולין צב, א), שביאר בהא דכ' רש"י עה"פ (ה, יג) "בכל עת אשר אני רואה את מרדכי יושב בשער המלך", אמרו רבותינו שהיה מראה לו שטר שמכר עצמו לעבד על חוסר מזונות כשנתמנו ראשי גייסות מרדכי והמן במלחמה אחת, והוא מגמ' במגילה (טו, א). ובתרגום איתא 'ומרדכי לא קם מן קדם אנדרטיה ולא רתת מיניה אלהן פשט ית רגליה ימינה ואחוי ליה שטר זביניה דאזדבן ליה בטולמא דלחם דמיכתבה באיסטרקליליה מיד גבר רוגזו', וצ"ב הא דפשט רגלו והראה לו שטר המכירה, ואטו היה השטר כתוב על רגלו. ותי' דהמן נתקנא במרדכי על דבר הבכורה והברכה שלקח יעקב מעשו, ומרדכי היה ניצוץ ובן גילו דיעקב, וכאשר זחה דעתו של המן על מרדכי, פשט את יריכו בשטר מכירתו אשר עליו [כדאי' בב"ב קלה: דייתקי קשורה על ירכו] להראות לו שגם הוא גם אבותיו גם כל אומתו עבדיו הם מימים קדמונים, ע"י הבכורה שקנה יעקב מעשו. עכ"ד.
וע"פ דבריו נראה להטעים טעם הפסוק שחזר ושנה העניין דאין לה אב ואם ע"פ הא דאי' במדרש (איכה ה, ג): "חייכם אף הגואל שאני עתיד להעמיד מכם במדי לא יהיה לה אב ואם, הדא הוא דכתיב ויהי אמן את הדסה היא אסתר בת דודו כי אין לה אב ואם". ונראה דכיון שהמן היה מזרעו של עשיו, ואיתא בזוה"ק (תולדות רו): "פתח רבי ייסא ואמר בן יכבד אב ועבד אדוניו, בן דא עשו דלא הוה בר נש בעלמא דיוקיר לאבוי כמה דאוקיר עשו לאבוי, וההוא יקירו דאוקיר ליה אשליט ליה בהאי עלמא", להכי הוצרכה להיות הגאולה ע"י אסתר, שאין לה אב ואם ולא נכשלה בעון זה של אי הכיבוד של אב ואם. דכדי לגבור על עשיו שייך רק ע"י שליח שלא נכשל בזלזול בכבוד אב. ועיין בגמ' (קידושין לא, ב) "אשרי מי שלא חמאן [שאי אפשר לקיים כבודם ככל הצורך - רש"י]".
♦
יכתב לאבדם [ג, ט]
איתא בגמ' (מגילה יב, א): "שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו דור כליה, א"ל אמרו אתם, אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, א"ל א"כ שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו, א"ל אמור אתה א"ל מפני שהשתחוו לצלם" וכו'. ויש לעיין דלכאורה 'נהנו מסעודתו של אותו רשע' אינו סיבה לחייב את אנשי שושן מיתה, והרי היה כרצון איש ואיש, ואיתא בחז"ל דהוי בכשרות.
ונראה לבאר עפ"י הא דאיתא במדרש (אסת"ר פ"ח): "לדעת מה זה ועל מה זה, אמרה לו לך אמור לו, מימיהם של ישראל לא באו לצרה שמא כפרו ישראל בזה אלי ואנוהו, ושמא כפרו בלוחות דכתיב בהן (שם לב) 'מזה ומזה הם כתובים' ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו, אמר להתך לך אמור לה בן בנו של קרהו בא עליכם, הה"ד 'אשר קרך בדרך'". ומבואר במדרש דהחטא היה 'קרירות', שהיא אם ושורש לכל החטאים, וכמו שנאמר בעמלק 'אשר קרך בדרך', שהכניס קרירות בעם ישראל לאחר הנסים הגלויים של קריעת ים סוף וכו' ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים שריפו ידיהם מהתורה, היינו מדת קרירות ומצוות אנשים מלומדה.
וזהו החטא של "נהנו" מאותו סעודה של אחשורוש, היינו מה שנהנו לשבת עם פריצי האומות זה קרירות גדולה, שלא הרגישו בחרפה הנוראה לשבת עם פריצי האומות ולראות "בכלים מכלים שונים" בבזיון שהשתמשו בסעודת פריצים עם כלי המקדש ובגדי כהונה בגדי שש, זהו תוצאה מאשר קרך בדרך, וזהו עומק תשובת מרדכי לאסתר המובא במדרש הנ"ל.
והתלמידים שאלו א"כ שבשושן יהרגו ומדוע יענשו כל המדינות, ובזה נענה שהשתחוו לצלם, היינו שנהנו מהסעודה וחלו בקרירות שהביאה לע"ז "צלם" הפוגע בכל כלל ישראל.
♦
כאשר אבדתי אבדתי [ד, טז]
בברכי יוסף (אבה"ע סימן י) נסתפק באשה שנתגרשה בגט שהוא כשר מהתורה ופסול מדבריהם והלכה וזינתה - האם מותרת לחזור לבעלה לכתחילה. מי קרינן בה "ונטמאה" מדרבנן, כיון דאגידה ביה וגיטא מפסיל מדרבנן, או דילמא הואיל והגט כשר מהתורה אזי אף דזינתה תהיה מותרת לבעלה. והאריך הברכ"י להוכיח דליכא ונטמאה מדרבנן ולכן היא מותרת לחזור לבעלה אף אם זנתה, ועי"ש שהוכיח זאת מדין ג' גיטין פסולין, דאם נשאת הולד כשר [גיטין ג, א], וע"כ דהואיל והגט כשר מדאורייתא ליכא ונטמאה אף דהגט פסול מדרבנן. ובסו"ד כ' הברכ"י עוד ראיה וז"ל: "וכן יש ללמוד מדברי הרשב"א (מגילה טו, א) שהקשה באותה שאמרו באסתר שאמרה כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך וכו', דהו"ל למרדכי לגרשה, ואי משום שהיה ירא מהמלך, כמ"ש התוס' שם, ופרק בן סורר דף ע"ד, וביומא דף פ"ב, סוף סוף הו"ל לכתוב הגט בכתב ידו, שהוא כשר דאורייתא, דלא היתה אסתר עוברת, ולא היתה נאסרת למרדכי" עכ"ד. הרי שכתב הרשב"א בפשיטות דאם הגט בכתב ידו שהוא פסול מדרבנן, אף שאח"כ הייתה עם אחשוורוש, אינה נאסרת על מרדכי, ומוכח דבמגורשת מדאוריתא שזינתה יכול בעלה שגרשה להחזירה.
מבואר בברכי יוסף דהיכא דרבנן פסלו הגט, לא הוי דינא דאכתי קאי באישות מדרבנן, אלא דיש דין מיוחד מדרבנן דבעינן גט אחר, ולהכי בזינתה מותרת לבעלה, וכמו שהוכיח מהא דנישאת לא תצא, ומה"ט ס"ל להרשב"א דדבר תורה גט שנכתב בכת"י דבעל כשר, ואם זינתה ליכא דין דכשם שאסורה לבעל וכו', והברכ"י נקט דבכ"מ דבעי' מדרבנן גט הכי דינא הוא. וביד דוד במנחת עני (עמוד כה) עורר בדברי הברכ"י, דמהרשב"א ליכא ראיה, דמנ"ל דכבר מזמן מרדכי גזרו לפסול גט בכתב ידו וכו', אך לשון הרשב"א הוא כן לכתוב בכ"י שהוא כשר "מדאורייתא", ומשמע דמדרבנן ידע מרדכי דפסול. ובס' מכתם לדוד לר"ד חסאן בהל' סוטה הביא דדנו הבני יעקב והדרכי נועם האם אמרי' כשם שאסורה לבעל בגט הפסול מדרבנן עי"ש [ויל"ע מיבמות (ל:) דמפורש דבגירשה הערוה בהנך ג' גיטין צרתה הוי צרת ערוה, הרי דמדרבנן הוי אשת המת, דאוסרת צרתה, וכן הוכיח בשערי חיים (גיטין סימן כ). מיהו יש לדחות דברש"י ביבמות שם כ' דאמרי' אינשי וכו' ומשמע דהוי רק גזירה שיגידו דצרת ערוה מתייבמת עיש"ה. ועי' באבני מילואים (סימן עח סק"א), שכתב דמוכח מתוס' גיטין ג, ב ד"ה כתב דבג' גיטין הוי אשתו מדרבנן ואוכל פירות וחייב בפרקונה].
♦
יבוא המלך והמן היום [ה, ח]
בראשי התיבות נרמז שם הוי"ה, וצ"ב מדוע דוקא כאן נרמז לשם הוי"ה. ונ"ל כי דוקא כאן טמון הנס, כי אסתר הרגישה שכלל ישראל בטוח בעצמו ומרגיש כי אחות לנו בבית המלך ולא התפללו כנצרך, ולכן קראה לאחשורוש והמן למשתה אצלה, כדי שכלל ישראל יחשוב שאין לסמוך עליה ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים, ומכאן היה קידוש השי"ת לך כנוס את כל היהודים. והתפילה והתשובה היא שביטלה את גזירת המן.
ולכך דוקא כאן, בפסוק יבא המלך והמן היום, נרמז שם השם, כי כאן התחיל הישועה, בתפילתם של כלל ישראל.
♦
איש צר ואויב המן הרע הזה [ז, ו]
בכתבי הגר"א מבואר דאויב קאי על גזירת כליון הגוף, ושונא קאי על הנפש, ובזה נראה דגזירת אחשוורוש היה מעיקרא על עונש רוחני, כטענת המן 'ודתיהם שונות', והמן שינה הגזירה דקודם להרוג, ומעתה נראה דזהו שאמרה אסתר איש צר ואויב, היינו אויב ולא שונא.
♦
ויתלו את המן על העץ [ז, י]
איתא במדרש (אסת"ר פר' י'): "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וגו' אתא לגבי מרדכי ואמר עמוד ולבוש וכו', וכיון דרכיב התחיל מקלס להקב"ה 'ארוממך ה' כי דלתני ולא שמחת אויבי לי ה' אלוקי שוועתי אליך ותרפאני ה' העלית משאול נפשי חייתני מיורדי בור' (תהילים ל), תלמידיו מה היו אומרים 'זמרו לה' חסידיו והודו לזכר קודשו כי רגע באפו חיים ברצונו בערב ילין בכי ולבוקר רנה' (שם), אותו רשע מה היה אומר 'ואני אמרתי בשלווי בל אמוט לעולם ה' ברצונך העמדת להררי עוז הסתרת פניך הייתי נבהל' (שם), אסתר מה הייתה אומרת 'אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן מה בצע בדמי ברדתי אל שחת היודך עפר היגיד אמיתך' (שם), כנסת ישראל מה הייתה אומרת 'שמע ה' וחנני ה' היה עוזר לי הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה' (שם), ורוח הקודש מה הייתה אומרת 'למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלוקי לעולם אודך' (שם)". ומפורש בגמ' מגילה (ד, א) דהא דחייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום ילפינן מקרא דלמען יזמרך כבוד ולא ידום וגו' הנאמר במזמור זה, ורש"י במגילה שם הביא מהפסיקתא דמזמור זה נדרש על מרדכי ואסתר והמן ואחשורוש, ורש"י בתהילים שם פס' יב' כתב דרבותינו דרשו כל המזמור על מרדכי ואסתר והמן עיש"ה.
ויש לבאר את שייכות נס מרדכי ואסתר למזמור של חנוכת בית המקדש, ונראה שהוא ע"פ הא דאיתא בגמרא (מגילה יא, א): "אחשורוש, אמר רב אחיו של ראש ובן גילו של ראש, אחיו של ראש אחיו של נבוכדנצר הרשע שנקרא ראש וכו', בן גילו של ראש הוא הרג הוא ביקש להרוג הוא החריב, הוא ביקש להחריב שנאמר 'ובמלכות אחשורוש' בתחילת מלכותו כתבו שיטנה על יושבי יהודה וירושלים". ובפרקי דר"א (פמ"ט) מבואר דבני המן סופרי המלך היו שמשי וסופרי המלך, וא"כ אחר הנס, שתלו את המן ובניו, סרו המעכבים את בנין ביהמ"ק, וכדאיתא בגמרא (שם טו, ב): "חצי המלכות ולא כל המלכות ולא דבר שחוצץ למלכות ומאי ניהו בנין בית המקדש". והרי מבואר שעל הנס הזה ראוי לומר את המזמור שיר על חנוכת הבית, משום שנסתלקו מעכבי בנייתו.
עוד נראה לבאר בעניין אחר, דקודם בנין בית המקדש בעי שתהיה מחיית עמלק, דכל זמן שלא נמחה א"א לו לבית להבנות, ה"נ הוצרך שתהיה מחיית בני המן ורק אח"כ יבנה הבית, וממילא ניחא השייכות דחנוכת הבית לנס דמרדכי ואסתר.
ובעניין תליית המן ובניו על העץ איתא (פרד"א שם וילקו"ש רמז תתרנ"ט): "פני המן חפו וצווה המלך לתלותו על העץ, באותה שעה מה עשה אליהו ז"ל נדמה לחרבונא אחד מסריסי המלך אמר לו אדני המלך יש עץ בביתו של המן מבית קדשי הקדשים שנא' ויבן את בית יער הלבנון ויעש את אולם העמודים חמשים אמה ארכו ושלש אמות רחבו, מיד צוה המלך לתלותו וכתי' ויתלו את המן", ובתרגו"ש איתא דמרדכי הוא שתלה על עץ זה את המן.
והנה יש לעיין, דלכאו' הוי משתמש בשל הקדש ואיך היה מותר לתלות את המן על עץ זה, דהוי קדוש בקדושת הגוף ויש בו מועל אחר מועל. אמנם, נחלקו הרמב"ן ובעל המאור (ע"ז פרק רביעי דף כד. מדפי הרי"ף) במקדש אי הוי קדושת דמים ואין בו מועל אחר מועל, אך גם להנך שיטות דהוי קדוה"ג, י"ל ע"פ שיטת המאירי (קידושין נד) דמועל אחר מועל הוא דין בקרבן דווקא, משא"כ בעצי המערכה אין את הדין דמועל אחר מועל, כיון שהוא קדושת הגוף גרידא ואינו קרבן. והכא נמי י"ל דגם בעץ של הבניין אין בו קדושת קרבן והוי דינו כעצי המערכה, וא"כ י"ל דהעץ יצא לחולין קודם לתלייה ואין בו מעילה כיון דכבר יצא לחולין ואין בו מועל אחר מועל.
ומצאתי ביד אליהו לר"א מלובלין (תע"ב) בסימן נ שעמד בעיקר הקושיא ור"ל דבאו פריצים וחיללוה עי"ש. אכן זה תלוי במח' בעה"מ ורמב"ן בע"ז שם אם גם בפריצי גויים אמרי' דינא דבאו פריצים וחללוה [ותליא אם הוי דין חדש שמתחלל או שזה מדין מעילה, דבגוי שמעל בהקדש אין בו מעילה ולא יצא לחולין, ועי' שפ"א (פסחים כז) על הא דאיתא בגמ' 'והלא מעל המסיק' שהק' דנוקי לה דהוי ע"י גוי, דע"י לא יצא לחולין, ודין זה מפורש ביראים השלם ח"א סימן קו], ובבעה"מ שם מבואר דכיון דגויים לאו בני מעילה נינהו לא יצאו על ידן לחולין, ורק ע"י פריצי ישראל יצאו לחולין. ולשיטתם יוצא שכל כלי המקדש שהיו בסעודת אחשורוש לא יצאו לחולין, כיון דאין יוצאים לחולין ע"י גוי, ונמצא שחטאם שנהנו בסעודה היה גדול מאוד, שהרי נהנו בסעודה עם השתמשות בכלי המקדש.
ולחידודא י"ל דאפי' אם הוי העץ של מקדש ולא יצא לחולין ע"י בלשצר, אמנם כיון דלבניין בית המקדש נצרך שיהא הכרתת זרעו של עמלק, א"כ לתלות את המן על העץ הוי צורך מקדש ול"ש בזה חיוב מעילה [ובלא"ה יש לדון, דאם השתמשות לצורך מצוה דמי למה דאיתא בגמ' (ר"ה כח) גבי תוקע בשופר של עולה, דלא מעל דמצות לאו ליהנות ניתנו], ולפי"ז אתי שפיר גם הא דנא' 'מזמור שיר חנוכת הבית' על מרדכי ואסתר, כיון דעל ידן נתקיימה מצות בנין הבית בשלמות, שהרי למצות בנין ביה"מ נצרך קודם להכרית את עמלק.
♦
ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת [ח, טו]
בקדמונים כתבו (ראה חידושי אגדות מהר"ל ב"ב עמ' קג) דהיינו עם תכלת דציצית, ובתרגום כתב שהיה לבוש בתפילין, ונראה הביאור דממה שהתירה תורה כלאים בציצית למדו חז"ל (ביבמות ד, א) דעשה דוחה ל"ת. ולהוסיף טעם ותבלין בביאור טעמי דקרא, כ' הרמב"ן (שמות כ, ז): "ואמת הוא ג"כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה", וא"כ בפורים דקיימו וקיבלו מאהבה, שפיר שייך עשה דוחה ל"ת.
♦
ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר [ח, טז]
איתא בגמ' (מגילה טז, ב): "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר אמר רב יהודה אורה זו תורה וכן הוא אומר 'כי נר מצוה ותורה אור'". והנה יש לתמוה, דאחר שדרשו חז"ל אורה זו תורה, לכאו' הו"ל למיכתב ליהודים הייתה תורה ואמאי כתבוה בלשון כינוי. ונראה לבאר העניין דאכן אורה אין זה כינוי של תורה, אלא אדרבה תורה הנלמדת מתוך שמחה ואהבה הוא האור האמיתי, וישראל היו נתונים במצב שקבלוה מאהבה ולא ע"י כפיית הר כגיגית ועי"כ זכו לדרגה כזו גבוהה של תורה שהייתה אורה ממש ע"כ כתבו בל' זו.
♦
בדין מחיית עמלק
ובבזה לא שלחו את ידם [ט, י].על הפסוק 'תמחה את זכר עמלק' (דברים כה, יט), כתב רש"י: "מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה לומר בהמה זו משל עמלק היתה". והוא מהא דאיתא בספרי: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים. וכן הוא אומר, כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים, שלא יהיה נין ונכד לעמלק תחת השמים. ואומר, כי יד על כס יה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור - נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו, שלא יניח נין ונכד של עמלק, ולא גמל ולא חמור תחת כל השמים; שלא יאמרו, גמל זה, של עמלק". והוא המקור לדברי רש"י דאיכא דין מחיה על בהמת עמלק, וכ"ה במכילתא בפ' בשלח. ומבואר דאיכא דין מחיית עמלק גם על בהמה, וכ"מ ברבנו בחיי (בשלח יז, טז) שכ' על הנא' במגילת אסתר דבביזה לא שלחו את ידם דהוא משום דאסור בהנאה כנכסי עמלק, ומשום דנצטוו למחותם.
אמנם דברי המכילתא והספרי צ"ב, דהא נינו ונכדו דעמלק הוא עצמו עמלק הוי ומאי רבותא בזה, וביותר מה השייכות להמשך הדברים במכילתא דההריגה היא שלא יאמרו גמל זה של עמלק, ובמנחת חינוך (מצוה תר"ד) הביא את דברי רש"י בזה ונסתפק מהיכן הוציא רש"י דין זה, וכ' דממעשה דשאול דהכרית את הבהמות אין ראיה, דהקב"ה צוה לו אז ע"י שמואל, וכ"ה ברמב"ם בהקדמה בפה"מ דהוי הוראת שעה, ולא נאמר כמצוה לדורות, עוד יקשה על דברי רש"י, שפסק כספרי ומכילתא, מהא דכתי' (שם ח, א) 'ביום ההוא נתן וכו' לאסתר המלכה את בית המן', והא המן היה מזרע עמלק וא"כ איך לקחו את בית המן, ואולי י"ל דלא הוי ממונו הפרטי אלא הוי של המלך, וביותר כיון דנקרא "בית מרדכי" ל"ה כבר זכר לעמלק וכדיבואר, וכבר עמדו בזה באבי הנחל (סי' יד), והגרי"פ על הרס"ג (ח"א עמוד רסב) עי"ש.
והנה כ' החינוך במצוה תרד דבמחית עמלק איכא חובת צבור וחובת יחיד, וזאת מן המצות המוטלות על הציבור כולן וכו' ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להורגן ולאבדם מן העולם אם יש כח בידם וכו' עכ"ד, ונ"ל דבקרא כתיב דין מחייה בפ' בשלח ובפ' תצא, דבפ' בשלח דכתי' מלחמה לה' בעמלק וגו' היינו הדין שעל הצבור וזהו מדין מלחמה ובכלל זה להרוג הבהמות, אבל בפ' תצא זהו החיוב שעל כל יחיד למחות עמלק ולאו מדין מלחמה הוא, ומד"ז החיוב הוא רק להרוג עמלק בעצמו וכדפי' [ויתכן דבמצוה שעל כל יחיד יש קיום גם אם חובל בעמלק אפי' אם לא הרגו, אבל במצוה שעל הצבור בעי' שיכרית את העמלק, ומכבר שמעתי בשם הגאון מטשיבין זצ"ל שעורר מרש"י פסחים סח. שכ' דמחוי קרבים מחוי לשון חובל דכתיב תמחה את זכר עמלק, הרי דגם בחובל מקיים מחיית עמלק, אכן אינו מוכרח, די"ל דכוונת רש"י דתמחה זכר עמלק היינו לאחר שהרגם, דחובל בהם שלא ישאר זכר, כמו שאמרו חז"ל דשמואל הרגו לאגג וחתכו כזית כזית לכלבים, ושפיר י"ל דבכל עמלק, אחר שהרגו, בעי למחותו ולחבול בו].
ולפ"ז נראה דאפי' נימא כמו שדנו האחרונים דעל בן בתו של עמלק ליכא דין מחיית עמלק, כיון דבאומות הלך אחר הזכר, ובזה ביארו בגמ' (גיטין נז, א ובסנהדרין לו, ב) דמבני בניו של המן למדו תורה, והרי אין מקבלין גרים מעמלק, [ומשמע דגם הגירות לא חלה, וכלשון המכילתא סו"פ בשלח דדוד הרג לנער העמלקי כיון דאין מקבלין גרים מעמלק] אלא דהוי מבני הבת, ואם האב כנעני הבן כמותו. ואולי זהו הביאור במכילתא בשלח דילפי' "את זכר זה המן" היינו דמחיית המן הוי רק מדין זכר, וניחא הא דלקחו את בית המן דהמן עצמו הוי מחיית זכר וזה ל"ש על ממונו. וע"ע מש"נ בספרי משא יד עה"ת (ח"א בפ' כי תצא).
ועי' בס' אהבת יונתן למהר"י אייבשיץ שכ' דאמו של אגג היתה מעמלק ואביו מאומה אחרת, [ולכן שאול לא הרגו, ונענש על כך משום דנצטווה בהוראת שעה], ודבריו נסתרים מדברי התרגום שני, דמפורש שם דהמן הוי בן בנו של אגג, ולדבריו המן אף שהוא מזרע עמלק אינו מאומה העמלקית, אכן בכתבי בית בריסק הובא בשם הגר"ח ז"ל דגם מי שאינו מזרע עמלק אם נוהג ברשע כעמלק יש עליו דין מחייה, ובז' עממים אין דין מחייה בזה"ז דאבד זכרם, עיין רמב"ם (הל' מלכים פ"ה ה"ד) שכ' על מ"ע להחרים שבעה עממים כו' וכבר אבד זכרם, וכ' הרדב"ז כיון דעלה סנחריב ובלבל את כל האומות, אבל לענין עמלק פסק הר"מ (שם פ"ה ה"ה) דמ"ע לאבד זכר עמלק, והיינו גם בזה"ז, דבזה לא סיים הר"מ וכבר אבד זכרם, וכ' הגר"ח דבכל שהוא נוהג כעמלק ברשעו יש חובה למחותו כעמלק דהוי כאומת "רשע" של עמלק עכ"ד, וביאור הדברים נ"ל דיסוד מחיית עמלק הוא על העם המושחת במידותיו וכל אחד שהולך ברשעו כעמלק יש עליו דין מחייה, ועי' בהגר"א פ' דברים שכ' על המדות רעות דזהו דין מחייה של עמלק ומבואר כנ"ל. וכדברי אהבת יונתן נראה בירושלמי ביבמות פ"ב ה"ו דהמן ל"ה מזרע עמלק ומחייתו הוא מדין רשע של עמלק, דהמן צורר בן צורר, ובק"ע רוצח בן רוצח וכו', ועד"ז כ' בקובץ הערות בסוף יבמות (בחלק האגדה סימן י') דכל אחד מאומות שרוצה להרוג את ישראל נידון כעמלק עי"ש.
ונראה דדין מחייה על עמלק ועל ממונו הוי דין במי שהוא מזרע עמלק ממש, אבל על רשע שנוהג כעמלק אין דין מחייה על ממונו, וניחא הא דהר"מ לא הביא דין מחיה על ממון של עמלק דזה ל"ש בזה"ז דבא סנחריב ובלבל וכו' וליכא עמלק, ולכן הר"מ גם לא הביא את הדין שאין מקבלים גרים מעמלק דכיון דאבד זכרם אין נ"מ בדין זה, ובעמלק שדינו כן מחמת שעושה רשע כעמלק, בנתגייר שפיר מהני הגירות כיון דאינו זרע עמלק ורק נוהג ברשע כעמלק ובזה כיון דנתגייר שפיר מהני, וא"כ ניחא הא דמרדכי לקח את בית המן, דכיון דהמן ל"ה מזרע עמלק אלא רשע כעמלק ליכא דין מחייה על ממונו, וניחא גם הא דמבני בניו של המן למדו תורה.
ונראה עוד בזה לפי"מ שביארו רבותינו דעכו"ם אית ליה קנין בבנו כשורו ועבדו [עי' זכר יצחק וזרע אברהם (לחתן האו"ש) שביארו בזה המכילתא בפ' בא דס"ד דגר יעוכב בק"פ מחמת בניו העכו"ם, ואין להק' דא"כ איך גוי יכול להתגייר הא הוי קנין של אביו, דצ"ל דבגרות פקע מאליו קנין האב], וא"כ י"ל דגם על בן בתו של עמלק איכא דין להורגו, כמו שצריך להרוג בהמה של עמלק, דהא מ"מ עי"ז נשאר זכר לעמלק, דבן בתו של עמלק הוי בקנין הממון של אביו ואמו דשייך למולידים היינו אביו ואמו, ונמצא דהוי ממון של עמלקית [ואפי' תימא דלסב ליכא קנין ממון בנכדו מ"מ הרי ע"י נכדו נשאר זכר מעמלק, ולא גרע מהטעם שיאמרו גמל זה של עמלק], ומוכרח כמנ"ח (מצוה שמז) דגם בן גדול הוי קנין של אביו העכו"ם, וכ"כ במקור ברוך (ח"ב סימן מ), וא"כ מצד המצוה שעל הצבור שלא יזכר מעמלק צריך להרוג גם בן בתו כמו שהורגים בהמתו. ויל"ע דבניו של המן הוי ממון דממונו ואמאי יש עליהם דין מחייה הא ביארנו דעל ממון של ממון של עמלק כגון עבדי עמלק שקנו עבדים ליכא דין מחייה, ועוד דאם אביו ואמו של המן כבר מתו שוב ל"ה ממונם, וצ"ל באופ"א דהמן ובניו יש להורגם מדין "זכר" עמלק, היינו דבמחיית זכר נאמר על כל דבר שיש לו שייכות לעמלק, וכיון דמצד אמו הוי עמלק ונחשב לזכר של עמלק, צריך למחותו, ודומה לדין מחייה של בהמת עמלק.
ומעתה נראה לבאר המכילתא הנ"ל דאמרי' נשבע הקב"ה שלא ישאר נין ונכד של עמלק, דהיינו אף מבן בתו, כדי שלא יאמרו גמל זה וכו' דהוי כדין בהמת עמלק דחייבין להורגה, מדין זכר עמלק [ויתכן דלהכי בזה אפי' דנימא דבא סנחריב ובלבל האומות ולא ידעי' מיהו עם עמלק, מ"מ מדין זכר עמלק שייך חובה להורגו, משא"כ בז' אומות דליכא דין מחייה על זכר להכי כ' הר"מ דבזה"ז דאבד זכרם ליכא המצוה], אלא דהנ"מ בזה דבנו של עמלק דהוא בעצמו עמלק לא יהני גירותו, כיון דבעמלק איכא דין מחיה בכל גוונא, אבל בן בתו דכל הדין מחיה הוא מטעם שלא יזכר כבהמת עמלק, א"כ שפיר בנתגייר מהני הגרות, דתו ל"ח זכר מעמלק [דלא גרע מעמלק שמכר בהמתו לישראל דליכא דין מחיה כיון דל"ח שנשאר זכר מעמלק, וכ"כ בעונג יו"ט שם], וניחא הגמ' דמבני בניו של המן וכו' וכמש"כ הגליוני הש"ס דמיירי בבן בתו וכמבואר, ובזה יש לבאר גם לשון המכילתא שם אמחה לו "ולמשפחתו", דהכוונה דגם משפחת עמלק מהאם, איכא עלה דין מחיה דלא גרע מבהמת עמלק. ויתכן דנ"מ בכ"ז לפ"ד העונג יו"ט בהקדמה שם בהגהה דדין מחיה על הבהמות ה"ד לאחר שהרגו כל אנשי עמלק דאז חייב גם להרוג הבהמות כדי שלא ישאר זכר וכו' עי"ש [ויל"ע בעבד של עמלק מאומה אחרת אם יש בו דין מחיה כבהמת עמלק, די"ל דשאני עבד דקנוי רק למעש"י, ודוקא בבנו מבתו דהוי קנין הגוף איכא דין מחי', מיהו י"ל דמ"מ עי"ז יזכר עמלק ושייך גם כה"ג דין מחיה. והאחרונים הק' מקרא בדה"י דדוד לקח זהב מעמלק, וי"ל דבזה ל"ח זכר מעמלק אלא דוקא בדבר מסויים כבהמה].
ונמצא דבכל עמלק יש שלשה סיבות למחייתו, חדא מה דהוי עמלק ביחס מצד אביו, ועוד דהוי רשע כעמלק אם מתנהג ברשעות, ועוד דהוא ממון של אביו והוי ממון של עמלק, וכל אחד הוי סיבה בפ"ע להורגו.
♦
ואת עשרת בני המן תלו [ט, יד]
ובפזמון מעוז צור כתב הפייט 'רוב בניו וקנייניו על העץ תלית' ולבאר עניין בניו וקנייניו נראה, ע"פ הא דכתבו האחרונים דגוי אית ליה קנין בבנו כשורו ועבדו, ולפי"ז י"ל דגם על בן בתו של עמלק איכא דין להורגו, כמו שצריך להרוג בהמה של עמלק, דהא מ"מ עי"ז נשאר זכר לעמלק, דבן בתו של עמלק הוי קנין ממוני של אביו ואמו, ונמצא דהוי ממון של עמלקית, ולא גרע מהטעם שיאמרו גמל זה של עמלק, ואפי' תימא דלסב ליכא קנין ממון בנכדו מ"מ הרי ע"י נכדו נשאר זכר מעמלק, ובזה נמי איכא הטעם שיאמרו זה של עמלק, ומוכרח כמנ"ח (מצוה שמז), דס"ל דגם בן גדול הוי קנין של אביו הגוי, וכ"כ במקור ברוך (ח"ב סימן מ) כנ"ל. ובזה מבואר נוסח הפזמון של חנוכה רוב בניו "וקניניו" על העץ תלית, ובאמת מצד המצוה שיש על הצבור לדאוג שלא יזכר מעמלק זכר צריך להרוג גם בן בתו של עמלק כמו שהורגים בהמתו, ולפ"ז המן ובניו יש להורגם מדין "זכר" עמלק [אפי' אם נאמר כדברי אהבת יהונתן הנ"ל, דהמן היה עמלק מצד אמו של אגג ולא מצד אביו], היינו דבמחיית 'זכר' נאמר על כל דבר שיש לו שייכות לעמלק, וכיון דמצד אמו הוי עמלק ונחשב לזכר של עמלק, צריך למחותו, ודומה לדין מחייה של בהמת עמלק.
♦ ♦ ♦