ישיבות הדר להדר וצרור המור, חיפה
אונס, הנאה, ורצון - במשתה אחשורוש, בהשתחויה לצלם, ובאסתר[2]
הקדמה
שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו?! אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם (בימי נבוכדנצר – רש"י, וכן הוא בשיר השירים רבה ז, ח). אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר?! אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים (מיראה – רש"י) אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים, והיינו דכתיב 'כי לא ענה מלבו' [מגילה יב ע"א].רש"י למגילת אסתר (ד, א) הביא את שתי הדעות יחד, מבלי לציין שאלו שתי דעות חולקות. ר"ש אלקבץ מבאר בספרו מנות הלוי ששתי התשובות משלימות אחת את חברתה: ההשתתפות בסעודת אחשורוש אינה הסיבה לגזירה, שהרי הגזירה היתה על כל עמ"י ואילו בסעודה השתתפו רק תושבי שושן. גם ההשתחויה לצלם אינה הסיבה לגזירה, שהרי אירוע זה התרחש בימי נבוכדנצר, שנים רבות לפני עליית המן לגדולה. שילובן של שתי הסיבות יחד הוא שהביא לגזירה.
בספרנו 'אשי ישראל' למגילת אסתר (כת"י) הארכנו בכל הנ"ל, וביארנו את הקשר הפנימי בין גזירת המן לבין שני החטאים שנזכרו בגמרא. לפי המהלך שהבאנו שם, חטאים אלו גרמו גם לצרה נוספת: גזירתו של המן אירעה בשנת 12 לאחשורוש, אולם אסתר נבחרה למלכה כבר בשנה השביעית למלכותו, ועוד לפני כן היא שהתה בארמון, לפחות במשך שנה. נקל לשער כמה צער עבר על אותה הצדקת במשך שנותיה בארמון: היה עליה להיבעל לאותו גוי רשע[3], ולשהות בארמונו המלא טומאה ואוירה קלוקלת. מדוע ההשגחה האלוקית לא גלגלה שבחירת אסתר למלכה תתרחש ימים ספורים לפני גזירת המן, וכך יימנע מאסתר הסבל הנורא?! ובכלל – מדוע לא גלגלה ההשגחה האלוקית את הצלתם של ישראל בדרך אחרת, מבלי שאסתר תוכרח להיבעל לאותו רשע[4]?! בספרנו (שם) ביארנו כי אסתר היתה שליחה של עם ישראל, ולכן גם סבלה נגרם בשל חטאיהם – ההשתחויה לצלם וההשתתפות במשתה.
במאמרנו זה נתמקד בנקודה מעניינת, הנובעת מהמהלך שהבאנו: רשב"י הסביר לתלמידיו שישראל ניצלו לבסוף מגזירת המן משום שהשתחוויתם לצלם היתה "לפנים" כלומר "מיראה" (רש"י). לפי מהלכנו מסתבר שגם ההשתתפות בסעודת אחשורוש היתה אף היא ללא רצון, וכך גם ביאתה של אסתר אל אחשורוש: "אמר רבי לוי: כיון שהגיעה [אסתר] לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה, אמרה: 'אלי אלי למה עזבתני'? שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון?!" (מגילה טו, ע"ב).
במאמר זה ננסה לסכם את המקורות שמצאנו בנידון: האם בכל המקרים מדובר באונס גמור, מתחילתו ועד סופו? ובאיזה סוג אונס מדובר?
♦
א. הנאה ורצון במשתה אחשורוש
הגמרא מביאה שישראל חטאו כאשר השתתפו בסעודתו של אחשורוש משום "שנהנו מסעודתו של אותו רשע" (מגילה יב, ע"א).שמא אפשר לומר שישראל נאלצו להשתתף בסעודה בעל כרחם, מפני כבוד המלכות ומשום סכנת נפשות, וחטאם היה בכך שהם התרחקו כל כך עד ש"נהנו" ולא נגעלו מאותה הסעודה. שו"ר שזכיתי לכוון לדברי היערות דבש (ח"א, דרוש ג', ד"ה 'הביטו') שכתב כעין זה.
שוב מצאתי בחתם סופר (מגילה יב, ע"א) שכתב שבמשתה אחשורוש היו ישראל אנוסים, כמובא באסתר רבה (ז, יג) שהיה אחשורוש מקבצם למשתה בעל כרחם, ואף שאחר כך כשישבו לאכול נאמר 'אין אונס', מכל מקום הרי זה 'תחילתו באונס וסופו בפשיעה' ובזה אמרינן בכתובות (נא ע"ב) שאשה שנאנסה ואחר כך צועקת שרוצה בבעילה נחשבת לפי ההלכה כאנוסה כי 'יצרא אלבשה' - היצר אונס אותה. החתם סופר ממשיך וכותב שמכל מקום היתה טענה על עם ישראל, שיכולים היו לפני המשתה למלא את בטנם "עד שיהיו קצים במזונם" ובכך תהפוך סעודת אחשורוש ל'אכילה גסה' שפטורים עליה (אעיר לגבי המדרש שהביא החת"ס, שלענ"ד נראה שבמדרש מדובר דווקא על המשתה הראשון אך במשתה השני לא מובא במדרש שאחשורוש אנסם, והמשתה השני היה רק לבני שושן ולכן שאל רשב"י את תלמידיו "אם כן שבשושן יהרגו" כיון שהקטגוריה היתה רק על המשתה השני שבו לא נאנסו כלל, והארכנו בזה יותר במקו"א).
לפי החתם סופר, לא זו בלבד שישראל "נהנו" לבסוף מסעודת אחשורוש, אלא שאף היה להם "רצון" באכילה. אלו הן רמות שונות: ייתכן מצב בו תוחבים מזון טרף לגרונו של אדם, אך למרות שהדבר נעשה נגד רצונו [ויתכן שהוא אף פועל כנגד הכנסת המאכל לגרונו] מכל מקום חש האדם בטעמו המתוק של המאכל ונהנה ממנו. ישנו מצב חמור יותר שבו האדם אף רוצה שימשיכו ויתחבו לו את המאכל, והוא אף עלול להביע את רצונו במילים או במעשים.
הדעות שהובאו מסכימות שישראל עשו פעולה פיזית – הם באו ברגליהם למשתה, והכניסו בעצמם את המאכל אל הפה, אולם הסיבה לפעולתם היתה אונס חיצוני.
♦
ב. אונס ורצון בהשתחויה לצלם
בשו"ת הריב"ש (סי' קעא ד"ה 'ומה שאמר') הביא את דברי רשב"י (מגילה יב, ע"א), לפיהם גזירת המן נגזרה משום שהשתחוו לצלם, וכתב על זה הריב"ש: "אמרו ...שמפני שהשתחוו לצלמו של נבוכדנצר נתחייבו ישראל באותו הדור כלייה, ואף על פי שעשו מתוך האונס... מכל מקום נתחייבו כלייה מפני שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שהיו יכולין לברוח או להסתר מן המלך. כמו שמוזכר במדרש חזית...".המקורות שהובאו עד כה מלמדים שחטא ישראל באותו דור היה באונס, אלא שאשמתם היא בכך שלא 'נגעלו' מהחטא ולא נמלטו ממנו בכל דרך אפשרית.
מכיון שאנו מניחים שיש דמיון בין צרתה של אסתר ובין חטאיהם של עמ"י הרי שיש לבדוק האם גם אצל אסתר ישנה תופעה דומה: האם ניתן לומר שאסתר נלקחה בעל כרחה אל אחשורוש, ולא סייעה לכך כלל אלא היתה 'קרקע עולם' (סנהדרין עד, ע"ב), ומכל מקום היא נהנתה בעל כרחה מבעילתו של אותו רשע כאשר שימשה עמו במשך כמה שנים?
נביא כמה מקורות מהם ניתן להסיק האם אסתר נהנתה מבעילתו של אותו רשע. האם היה לה 'רצון' בשלב כלשהו? והאם היא נאלצה לעשות בעל כרחה פעולות של התקרבות אל אחשורוש?
♦
ג. הנאה מבעילת אחשורוש
התוספות במסכת יומא (פב ע"ב) כתבו בענין אסתר "דאי אפשר שלא תיהנה קצת" (ביערות דבש ח"א דרוש יז כתב על אסתר: "שהיא נהנית מהעבירה, וכמו דאמרו בנזיר גבי יעל דאף שעשתה לשם שמים מתהנית מעבירה, והוא הדין נמי באסתר...").התוספות במסכת סנהדרין (עד ע"ב, ד"ה והא) כתבו שהיתר 'קרקע עולם' מועיל גם לענין איסור גילוי עריות, ובערוך לנר (סנהדרין עד ע"ב, ד"ה 'משום דהנאה') כתב על שיטת התוספות: "איך קאמר הכא 'אסתר קרקע עולם היתה' הא ההנאה חשובה כמעשה? ויש לומר דלא שייך לומר הנאה היא כמעשה אלא הנאה הבאה לה ברצונה היינו שנבעלה ברצון, אבל כשנבעלה באונס – הנאה זו באה לה בעל כרחה ואיך יחשב זה לה כמעשה כיון שאינה רוצה בה, ולכן הכא גבי אסתר שהיתה אנוסה לא שייך דהנאה יחשב מעשה", מדבריו יוצא שאסתר נהנתה מהבעילה, אלא שהדבר אינו נחשב כמעשה.
נראה שהרמב"ם (יסודי התורה ה, א) לא סבר כשיטת התוספות, וכמה ביאורים נאמרו בשיטתו (חידושי ר' חיים הלוי שם; חזו"א על דבריו; תוספת יום הכיפורים סנהדרין פב ע"א). מביאורו של אבן האזל (ד"ה 'ובעיקר הקושיא') כמדומה לי שיוצא שגם לפי הרמב"ם ברור שהאשה תמיד נהנית מהבעילה ולשיטתו הנאת הבעילה נחשבת כמעשה.
לעומתם בספר כוס הישועות (סנהדרין עד, ע"ב) למהרשש"ך[5] כתב: "אסתר קרקע עולם – נקט האי לישנא ולא קאמר 'שאני אסתר דלא עבדה מעשה' כדי לרמז גם כן דלא הוה הנאה כלל, וכקרקע וכאדמה הוה דלא נתהנה כלל, משום ש'הטיל בה זוהמה' כדמשני שם גבי יעל".
♦
ד. רצון מבעילת אחשורוש
עד כאן דיברנו בענין 'הנאה', ומכאן ואילך נדון האם לאסתר היה 'רצון' בבעילה.מהגמרא בכתובות (נא, ע"ב) עולה שלעיתים אשה שנאנסת מגיעה אף ל'רצון' ממש (כך לפי הפני יהושע, אך לפי בעל ההפלאה בספרו בית יעקב היא אף מגיעה לכך שאינה פורשת מהבועל, למרות שהדבר אפשרי. לענ"ד כך משמע גם מהים של שלמה [אות לב], שהרי כתב שאם האשה עושה פעולה להתקרב אל הבועל בזה אינה נחשבת עוד ל'סופה באונס', ומדבריו ניתן להסיק שאם רק אינה פורשת מהתשמיש בזה עדיין היא בגדר 'סופה באונס'). הדבר יכול להתרחש אפילו במצב בו לא מדובר בבעילות לאורך זמן אלא באונס חד פעמי: "אמר אבוה דשמואל: אשת ישראל שנאנסה - אסורה לבעלה, חיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון... ופליגא דרבא, דאמר רבא: כל שתחילתה באונס וסוף ברצון, אפילו היא אומרת 'הניחו לו שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו' (=הניחו לו שיבעלני, שאם לא היה בועלני מעצמו - הייתי שוכרת אותו שיבעלני) - מותרת, מאי טעמא? יצר אלבשה (הבועל הלבישה ביצר זה, שעל ידי שאנסה גרם לה ליצר תקיף שאינה יכולה להתגבר עליו)". שני האמוראים מסכימים שהדבר שכיח (לא רק 'אפשרי' אלא 'שכיח' ומצוי - מאירי; פני יהושע ד"ה 'בגמרא אמר אבוה', והביא ראיה לזה מהירושלמי; בעל הנתיבות בספרו בית יעקב סוף ד"ה 'בתוספות ד"ה אסורה'; מלא הרועים; וראה מג"א רד, כ), אלא שהם נחלקים מה הדין במקרה כזה: לפי אביו של שמואל אשת איש שנקלעה למצב כזה אסורה על בעלה, ואילו לדעת רבא היא מותרת.
הג"ר יאשיהו יוסף פינטו זצ"ל (בפירוש הרי"ף על ה'עין יעקב', מגילה טו ע"ב, ד"ה 'כיון שהגיעה לבית הצלמים') סבר שבשנה ה-12 אמרה אסתר 'כאשר אבדתי אבדתי' משום "שלענין הביאה היתה אסורה למרדכי, כי ל'רצון' היא חשיבא... לפי שתחילתה הוי באונס וסופה רצון, דיצרא אלבשה...". השבות יעקב (לג"ר יעקב ריישר, ח"ב, סימן קיז) תמה על מהר"י פינטו: אם נחשוש לכך שאסתר 'סופה ברצון' וגם נפסוק שבמקרה של 'תחילתה באונס וסופה ברצון' נאסרת אשת איש לבעלה [כדעת אביו של שמואל בכתובות נא, ע"ב], אם כן כיצד היתה אסתר מותרת למרדכי בחמש השנים הראשונות?! אלא ברור, כך הוא אומר, שההלכה נפסקה כדעת רבא, שאשה זו מותרת לבעלה, וכפי שמובא בפוסקים. עוד הוא מקשה על מהר"י פינטו: הרי התוספות (בסוגיא שם בכתובות נא, ע"ב, ד"ה 'אסורה לבעלה') כתבו שאין להקשות על שיטת אבוה דשמואל מאסתר [שהמשיכה לחיות עם מרדכי ב-5 השנים הראשונות], משום ש"צדקת גמורה היתה". הרי שלשיטת התוס' אסתר היתה צדקת וברור שלא היה סופה ברצון [לענ"ד ניתן לתרץ את הקושיא השניה ולומר שמהר"י פינטו לא סבר כשיטת התוס', שהרי מצאתי שיטה נוספת בדבר, הלא היא שיטת הראבי"ה, המובאת בדברי תלמיד הרא"ש (המודפס בתוס' הרא"ש מהד' מה"ק כתובות נא ע"ב), ומצאתי שכן הוא בתשובת הרא"ם אל הראבי"ה (ראבי"ה עירובין סי' שצב-שצג). לפי תירוצם, אמנם ראוי היה שאסתר תיאסר על מרדכי, אולם מדובר בגזירת חכמים, והם התירו זאת למרדכי באופן יוצא דופן].
קשה לומר שקושיות אלו נעלמו מעיני מהר"י פינטו, ולכן כותב השבות יעקב שצריך לומר שכוונת מהר"י פינטו היתה שאסתר חששה שמא דווקא בכניסתה בשנה ה-12 היא כן תגיע לידי רצון "משום חיבת ישראל והצלתם".
החיד"א (דברים אחדים, דרוש ח' לשבת זכור, מהדורת תשס"ג עמ' קכד) מביא את הדברים, מעיר על הקשיים שיש על יישובו של השבות יעקב, ומתרץ את דברי מהר"י פינטו באופן אחר: בגמרא מדובר במקרה שכל מעשה הביאה מתחילתו היה באונס, וכך היה גם אצל אסתר בשנים הראשונות [וממילא המשיכה לחיות עם מרדכי, כיון שההלכה היא כדעת המתירים, ואף לדעת אבוה דשמואל, שהחמיר בזה, מכל מקום לאסתר היה הדבר מותר, משום שכפי שכתבו התוספות היא היתה 'צדקת גמורה' ו"היתה מעמדת עצמה שלא תהיה בסופה ברצון"], אולם בשנה ה-12 אסתר באה מיוזמתה אל אחשורוש ובמקרה כזה לפי כל הדעות יש לחשוש שמא סופה יהיה ברצון, ולכן נאסרה על מרדכי. החיד"א מוסיף ומדייק שאסתר עצמה ידעה שגם בשנה ה-12 לא יהיה סופה לרצון, אך ידעה שמרדכי "שאינו בוחן לבות" אינו יכול לסמוך על דבריה ולכן היא תיאסר עליו.
לסיכום: מהגמרא עולה שבאופן כללי מצוי שהנאנסת 'סופה ברצון'. לגבי אסתר: התוס' והרא"ש כתבו שאסתר היתה "צדקת גמורה" ולכן לא ייתכן שסופה היה ברצון [דברי התוס' נאמרו רק לפי שיטת אביו של שמואל, אך לפי שיטת רבה אין הכרח לומר כך]. הרא"ם והראבי"ה נקטו, לעומת זאת, שגם אצל אסתר ייתכן שסופה היה ברצון. מהר"י פינטו סבר שבשנה ה-12 היה סופה ברצון, והשבות יעקב כותב שלדעת מהר"י פינטו אסתר חששה שמא תגיע לידי רצון מתוך חיבת ישראל והצלתם. החיד"א כותב שלדעת מהר"י פינטו לא היה 'סופה לרצון', אף לא בשנה ה-12, אלא שאסתר ידעה שמבחינה הלכתית מרדכי אינו יכול לסמוך על כך [כיון שהיא נכנסה מרצונה אל אחשורוש].
♦
ה. פעולה בבעילת אחשורוש
האם אסתר פעלה בשעת הבעילה או ששכבה כמו קרקע ממש?בהעמק שאלה (שאילתא מב, אות יד) כתב בביאור המושג 'אסתר קרקע עולם' כך: "פירש רש"י שאינה עושה מעשה, וכן פירש הערוך (ערך 'קרקע') שלא זזה ממקומה, אבל רבנו [-בעל השאילתות] לא ניחא ליה לומר כן שאסתר היתה ככפותה לפני ארי, דודאי היה אחשורוש מקפיד על זה...". הרי שלהבנתו, לשיטת רש"י והערוך היא לא עשתה כל מעשה, ולשיטת השאילתות אסתר אף עשתה מעשי התקרבות אל אחשורוש [אף שייתכן שלא היה לה שום רצון בכך].
עוד ראה במאירי (סנהדרין, דף עד, ד"ה 'ויש גורסין') שהביא שאסתר "על כרחה מוליכין אותה" [ונראה לי שמהמשך דברי המאירי נראה שכוונתו היא רק עד ל'כאשר אבדתי אבדתי' שאז נכנסה מרצונה משום הצלת רבים]. כמדומני שמלשונו נראה שאסתר לא הלכה בכוחותיה שלה. לעומת זאת מדברי השבות יעקב (ח"ב, סימן קיז) עולה, לענ"ד, שבכל השנים אסתר נכנסה אל המלך בכוחותיה שלה, אלא שהיא עשתה כך רק לאחר שהמלך ציווה עליה לבוא ולכן היתה סכנת נפשות אילו היתה מסרבת.
עוד נעיר שמדברי המהרי"ק (שורש קסז) נראה שלדעתו אע"פ שבשנה ה-12 אסתר נכנסה אל המלך "ברצון" והיא "המציאה עצמה לאחשורוש בשעה שלא היה תובעה" מכל מקום נחשבה אסתר גם אז כ'קרקע עולם'.
♦
ו. ביאתה של אסתר לארמון
כאשר הוכנסה אסתר אל ארמון המלך נזכר "ותלקח אסתר". הרד"ק כתב בשם 'רבותינו' שלשון זו מלמדת על הגעתה מרצון:אמרו רבותינו ז"ל: בשרה הוא אומר 'ותוקח [האשה בית פרעה]' שמשמעו בעל כרחה, לפי שהיתה אשת איש. באסתר אמר 'ותלקח אסתר' שמשמעו ברצונה, לפי שהייתה פנויה והולכת להינשא למלך (רד"ק בראשית יב, טו)
מהדיר הרד"ק ציין שלא מצא את דברי רבותינו הללו (ראה גם אסת"ר ו, י). בתוספות ישנים (קידושין ב, ע"ב, ד"ה 'מפני מה', מובאים בתוך ה'תוספות' שעל הדף) כתבו [בהקשר אחר] ש'תלקח' משמע 'מדעתה' (וראה 'אוצר מפרשי התלמוד' שם עמ' ס' שדנו בדעתם). לעומתם מפרשים רבים כתבו ש'ותלקח אסתר' משמעותו בעל כרחה (תרגום, ראב"ע, ר"מ חלאיו, ר"י נחמיאש, מגילת סתרים, מהר"ל, גר"א, ועוד).
♦
ז. מאכלות אסורים בארמון
מה היה חטאם של ישראל שהשתתפו בסעודתו של אותו רשע? האם האוכל היה טרף, או שמא היתה שם בעיה של 'בישולי גויים', או שמא הבעיה היתה עצם ההשתתפות בסעודה [משום שהיה בה חגיגה על כך שהמקדש לא ייבנה, וכדו']? כמה דעות נאמרו בענין זה (ראה בהערה[6]), ומעניין לציין שאף אסתר נקלעה, שלא בטובתה, למצב דומה במשך שנותיה הרבות בבית המלך.האם בעל כרחה נאלצה אסתר להיכשל במאכלות אסורים? נראה שישנה מחלוקת אמוראים בדבר:
אמר רב: שהאכילה מאכל יהודי, ושמואל אמר: שהאכילה קדלי דחזירי. ור' יוחנן אמר: זרעונים (מגילה יג, ע"א)
אם כוונת שמואל היא כפשוטה, לבשר חזיר ממש[7], הרי שלדעתו אסתר נאלצה ככל הנראה לאכול בעל כרחה מאכלות אסורים, מתוך אונס, ומסתבר שבהכרח נהנתה מהם.
♦ ♦ ♦