אמירת קטעים שונים בתפילה עם הציבור
א. הצגת השאלה
אדם העסוק בתפילתו והגיע הציבור לקריאת שמע או ל'עלינו לשבח' או לדברים שבקדושה שצריך לאומרם עם הציבור - האם צריך לקרוא עמהם, והאם הדין בזה שווה לכל הדברים או שיש לחלק ביניהם?הדבר מצוי במקומות בהם מתקיימים כמה מניינים בזה אחר זה, או אדם הנוהג להתפלל בנוסח ספרדי [או ספרד] שמתפלל שחרית עם ציבור הנוהג בנוסח אשכנז (האומרים 'עלינו לשבח' לפני שיר של יום) או שמתפלל מנחה וערבית בנוסח שלא נוהגים לומר בו 'למנצח' ו'שיר למעלות' אלא רק 'עלינו לשבח', וכל כיוצא בזה.
ואחר שעיינתי בנושא זה ע"פ דברי הגמ' והראשונים וכן רבותינו הפוסקים הקדמונים, יצאתי לחופש'י בתשובות מחברי ופוסקי זמננו וראיתי שהתייחסו לנידוננו, מהם שהעלו ארוכה ומהם בקצירת האומר. ומ"מ אין בית מדרש בלא חידוש, ודברי תורה עשירים, והמעיין בנבכי לשונות הפוסקים מפיהם אנו חיים ימצא כפעם בפעם עומק לפנים מעומק, וה' יזכנו להבין ולהשכיל בתוה"ק. וזה החלי בס"ד.
♦
ב. אמירת ק"ש עם הציבור
תנן (ברכות כ ע"ב): "בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה". ובגמרא שם פליגי אמוראי למה מהרהר (פירש"י: מה מועיל ההרהור), ודעת רבי אלעזר "כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל". ואמר רב אדא בר אהבה שצריך שיעסוק דווקא בדבר שהצבור עוסקין בו, ולא בפרקא אחרינא.וכתבו הראשונים (פסקי הרי"ד ברכות שם, רא"ש סי' יד, שבלי הלקט תפילה סי' טו ועוד) שבה"ג למד מכאן דאם קרא ק"ש ובא לבית הכנסת ומצאם שקוראים ק"ש - קורא פסוק ראשון עמהם. וכן ראיתי בסדר רב עמרם גאון (תפילת מנחה) ובספר הרוקח (הלכות ברכות, סי' שכ) כתב שיקרא את כל ק"ש עם הציבור, אולם בב"י (סי' סה) כתב דעצה טובה לנהוג כן, אבל לענין שלא יהא נראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חביריו בפסוק ראשון סגי, וכדברי בה"ג.
וכ"פ בשו"ע (שם, סעיף ב): "קרא קריאת שמע ונכנס לבהכ"נ ומצא צבור שקורין ק"ש, צריך לקרות עמהם פסוק ראשון, שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חבריו". ובסעיף ג כתב: "קרא ק"ש ונכנס לבהכ"נ, ומצא צבור שקורין ק"ש, טוב שיקרא עמהם כל ק"ש ויקבל שכר כקורא בתורה". וביאר הרמ"א: "אבל אינו חייב רק בפסוק ראשון, כמו שנתבאר". והוסיפו כמה אחרונים, ע"פ ספר תשב"ץ לתלמיד מהר"ם (סי' רמא), שיאמר גם בשכמל"ו (א"ר אות ב, הגהות רע"א ועוד).
והגר"א (על סעי' ג שם) כתב דיותר נראה כדעת הרוקח, שיקרא עם הציבור כל ק"ש, שהרי לגבי בעל קרי שהוא מקורו של דין זה אמרו "מהרהר בלבו" על כל ק"ש, ולא רק על פסוק ראשון. וסיים שדברי בה"ג צ"ע [וביאור טעמו של הגר"א ראה בהערה ג להלן].
♦
ג. אמירת שאר דברים עם הציבור
המג"א (שם סק"ג) הביא בשם תניא ושבלי הלקט בשם גאון, דה"ה שאר דברים שהציבור אומרים, כגון תהלה לדוד, קורא עמהם, שכן דרך ארץ. ומקור הדברים בשבלי הלקט (ענין תפילה, סי' מד): "ומצאתי בשם גאון זצ"ל, אדם שהתפלל עם הצבור וסיים תפילתו ובא לבית הכנסת אחרת ומצאן קורין תהלה לדוד, יקרא עמהן, שכן דרך ארץ". וכ"ה בספר תניא רבתי לר' יחיאל הרופא (שהוא קיצור ספר שבלי הלקט) סי' ז. וכעין זה כתב גם במחזור ויטרי (סי' לה): "ומאן דעייל לבי כנישתא ואשכח ציבורא דקיימין איהו נמי ליקום. ואי יתבן איהו נמי ליתיב דלא לתיחזי כפורש מן הציבור". וכן כתב להלכה בשו"ע הרב (סי' סה סעי' ב). ובמחצית השקל הוסיף דה"ה עלינו לשבח. וכן פסקו האחרונים (עי' משנ"ב סק"ט, כה"ח אות ד ועוד).קטע נוסף בתפילה שהוזכר בדברי הפוסקים לעניין אמירתו עם הציבור הוא נפילת אפים. בברכי יוסף (סי' קלא שיורי ברכה אות ה) כתב בשם רבי אברהם חזקוני בספר שתי ידות (דף לא ע"ב): "בשעה שהצבור נופלין אף שהוא לא התפלל עמהם צריך לעשות נפילת אפים עם הציבור, לפי מ"ש במדרשו של רשב"י. וכן ראוי לנהוג ליפול על פניו ולכסות עצמו בטליתו כמו שעושין הציבור אף שהוא אינו אומר נפילת אפים והוא בזמירות וכיוצא". והובא בשערי תשובה (שם סק"ב).
והנה הרב מאמר מרדכי (סי' סה אות ו) העיר על דברי המג"א הנ"ל בזה"ל: "מפשט דבריו משמע דתהילה לדוד ושאר דברים יש להם דין פסוק ראשון וחובה לאומרו. אבל א"א לומר כן, דודאי לא עדיף משאר ק"ש, דאינו חובה אלא דטוב לעשות כן, כמבואר לקמן סעי' ג. ומן הראוי היה להעתיק זה לקמן ס"ג ולא כאן בס"ב בדין פסוק ראשון"[2]. ומבואר מדבריו שאמירת תהילה לדוד וכיו"ב עם הציבור היא בגדר מה שכתב השו"ע בסעיף ג' "טוב שיקרא עמהם כל קריאת שמע" – דאין זה חובה אלא רק טוב לעשות כן, וכך בנידונו של המג"א "טוב" לקרוא עם הציבור את שאר הדברים אבל אין זה חיוב [ומסתבר שכך יסבור המאמר מרדכי גם בנוגע לנפילת אפים עם הציבור].
אולם יש לעיין בעצם סברתו, מדוע יש לדמות דין שאר הדברים לאמירת כל קריאת שמע שבסעי' ג' ולא למש"כ השו"ע בסעי' ב, שצריך מן הדין לקרוא פסוק ראשון עם הציבור שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים?
ונראה פשוט שהוא למד זאת מהנימוק שכתב השבלי הלקט "שכן דרך ארץ" - היינו שבאמירת תהילה לדוד וכיו"ב אין חשש מצד קבלת עול מלכות שמים וכדו', אלא ראוי לאומרם עם הציבור מצד דרך ארץ, כלומר שלא ישנה ממנהג הציבור (כפי שלמדו מכאן כמה אחרונים לדין 'לא תתגודדו', ואכמ"ל בזה)[3]. ולכן המאמר מרדכי מדמה דין זה למש"כ בסעי' ג, ש"טוב" לקרוא כל ק"ש – שגם זה מצד "דרך ארץ", שיקרא עם הציבור במקום שהם קוראים, ובזה לא שייך קבלת עול מלכות שמים עם הציבור, כי לשם כך די בקריאת פסוק ראשון. ודו"ק[4].
ומעתה נראה לדייק, שבמג"א מובא "שאר דבר שהציבור אומרים כגון תהילה לדוד", וע"ז כתב המאמר מרדכי את דבריו, ולא התייחס באופן מיוחד לתפילת עלינו לשבח (שהובא במחצה"ש[5]). ונלע"ד שבאמת יש לחלק בין סוגי הקטעים שהציבור אומרים, שאמירת תהילה לדוד [וכן נפילת אפים וכיו"ב] עם הציבור היא משורת דרך ארץ, וכקורא את כל ק"ש (סעי' ג בשו"ע), אבל תפילת עלינו לשבח יש מקום לדמותה לחיוב לקרוא פסוק ראשון (סעי' ב בשו"ע), היות ותוכנה של התפילה הוא קבלת עול מלכות שמים. ולפ"ז יוצא שיש חיוב לקרוא עם הציבור את תפילת עלינו לשבח [בחלקה הראשון, עד "אין עוד"], או לכה"פ לעמוד בה, ולכרוע באמירת "ואנחנו משתחווים" כפי שהציבור נוהג.
ולפ"ז, מש"כ המחצה"ש "וה"ה עלינו לשבח" אפשר לומר דאין כוונתו מטעם "שכן דרך ארץ", השייך לתהילה לדוד וכיו"ב, אלא רק לציין שכן הדין גם בעלינו לשבח, אבל באמת הוא מטעם אחר – של קבלת עול מלכות שמים עם הציבור, וע"כ יהיה דינה כק"ש. ועכ"פ גם אם המחצה"ש לא נחית לכל זה [וכוונתו שגם עלינו לשבח הוא משורת דרך ארץ], מ"מ עדיין מצד האמת מהות תפילת עלינו לשבח היא כק"ש ובזה לא יכונו דברי המאמ"ר, וכמשנ"ת.
ואולי ניתן למצוא סמך לדבר, שתפילת עלינו לשבח דינה בזה כק"ש, דהנה מהר"י אבוהב בפירושו על הטור (או"ח סי' קלג) וכן רבי יעקב כולי בספרו ילקוט מעם לועז (פרשת עקב) סוברים שתפילת עלינו לשבח נתקנה רק בתפילות בהן אומרים שמע ישראל [שחרית וערבית], היות ועניינה של ק"ש עדות על יחודו של ה', וזו גם מטרת עלינו לשבח, לסיים את התפילה בייחוד ה'[6]. ואף שאין זה עניין לנידון דידן, מ"מ רמז יש בו להשוות אמירת עלינו לשבח לקריאת שמע, דתרוויהו חד טעמא אית להו, שאם אינו משתתף עם הציבור נראה שאינו רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים. ועל כן חובה מן הדין לומר עלינו לשבח בשעה שהציבור משבחים ואומרים.
♦
ד. קריאת שמע כאשר עסוק בתפילה
עד הנה התייחסנו לאדם שנכנס לביהכנ"ס והוא אינו עוסק בתפילה, אבל כאשר הוא עצמו עסוק בתפילה, כתב בתרומת הדשן (סי' ג) דאם הוא עומד בברכות ק"ש, אין לו להפסיק כלל ולומר פסוק ראשון. והיה טעמו, שהרי בה"ג דייק דין זה מדאמרינן "שלא יהו כל העולם עסוקין והוא יושב ובטל", אלמא דאין קפידא אלא ביושב ובטל, וא"כ מי שעוסק בברכות של ק"ש עצמו,פשיטא דלא בטל הוא. ויתרה מזו כתב התה"ד, דאפילו אם עסק בשאר דברי שיר ושבח – היינו פסוקי דזמרה – לא מקרי בטל. ולכן אפי' בין ברוך שאמר לישתבח אין לו להפסיק כדי לקרות פסוק ראשון עם הצבור, משום דאינו יושב ובטל.ובתחילה רצה לומר, שאף יש בכך משום הפסק אם יאמר עם הציבור, שהרי אסור לדבר בין ברוך שאמר לישתבח. אבל דחה זאת וכתב דאדרבה אין קפידא, אם יפסוק לכבוד שמים, לקבל עליו עול מלכות שמים עם הצבור. "ומה שכתבו הגאונים דאסור לאישתעויי הלשון משמע, דוקא דברי בטלים או דבר צרכיו, אבל לא דבר של קדושה". אמנם בק"ש ובברכותיה, שדין ההפסק חמור יותר [שיש הסוברים שאסור לענות אפי' קדושה ואיש"ר], יתכן שיש לאסור לומר ק"ש עם הציבור. וסיים וכתב: "מ"מ ראיתי בני אדם מן המדקדקים, כשהיו עומדים בק"ש ובברכותיה, שהיו עוצמים עיניהם, והיו מנגנים בתיבה אחת או שתים שהיו אומרים בלאו הכי באותו פעם, בניגון הצבור בפסוק ראשון, כדי שיהא נראה כאלו קורא עמהן".
וע"פ דברים אלו פסק השו"ע (סה, ב): "אבל אם הוא עסוק במקום שאינו רשאי לפסוק, כגון מברוך שאמר ואילך, לא יפסיק אלא יאמר התיבות שהוא אומר בשעה שהציבור אומרים פסוק ראשון, בניגון הצבור, שיהיה נראה כאילו קורא עמהם". ומבואר שהכריע שלא יפסיק אף בפסד"ז, ולא רק בברכות ק"ש[7].
אמנם ממסקנת התה"ד, כמובא לעיל, משמע דמשום כבוד שמים יפסיק בין ברוך שאמר לישתבח, ורק בברכות ק"ש לא יפסיק. וכנראה השו"ע מסברא דנפשיה כתב דה"ה אם עוסק בפסוקי דזמרה לא יפסיק (וכעי"ז ראיתי שהעיר בפמ"ג משב"ז סק"א). ואכן כמה אחרונים (עי' ט"ז סוף סק"א ומשנ"ב סקי"א) הכריעו שבין ברוך שאמר לישתבח יפסיק ויאמר פסוק ראשון עם הציבור, ובברכות ק"ש ינגן בניגון הציבור [ומ"מ כתב המשנ"ב (סק"י) שבין ב"ש לישתבח נראה דאין לקרוא כל ק"ש, כדעת הגר"א, שהרי דעת השו"ע שאין להפסיק שם אפי' לפסוק ראשון].
ולענין מש"כ הפוסקים שיאמר התיבות שהוא אומר בניגון הציבור, הנה כיום שהרבה אינם קוראים בניגון מיוחד או בטעמי המקרא, נראה פשוט דהיות ונוהגים (כמובא בשו"ע סי' סא סעי' ד) שמכסים העיניים ביד ימין בעת אמירת פסוק ראשון, א"כ צריך להשית ידו על עיניו (ושו"ר כן להדיא בכה"ח סי' סה אות ז בשם סידור בית עובד וחסד לאלפים, אות ב). ויתרה מזו, ייתכן דסגי בהנחת הידיים, שבכך ודאי נראה כאילו קורא עמהן[8].
ובפשטות נראה, שגם אם עסוק בתפילתו במקום שרשאי להפסיק, ייתכן דסגי בהכי, מפני שאין דין עצמי שצריך לומר ק"ש, אלא מצד חשד הציבור, שלא יהיה נראה כאילו אינו רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים, וא"כ כשמכסה עיניו ונראה כקורא ק"ש די בזה [וראה להלן בסוף המאמר].
♦
ה. אמירת שאר דברים כאשר עסוק בתפילה
ולעניין שאר דברים, לפי המבואר לעיל [לגבי מי שאינו עוסק בתיקוני התפילה], נראה פשוט דאם עוסק בתפילתו א"צ להפסיק לאמירת תהילה לדוד ונפילת אפים וכיו"ב. ואף אם עסוק במקומות שמותר להפסיק בהם אינו צריך, הואיל ואין זה אלא רק מצד "דרך ארץ", וכמשנ"ת לעיל מיסוד דבריו של המאמ"ר, שאף כשאינו עוסק בתפילתו אין זה חיוב לומר תפילות אלו עם הציבור אלא רק "טוב" לעשות כן, וא"כ בנ"ד, כאשר הכל רואים שהוא עסוק בתפילתו, אין בזה אפילו צד דרך ארץ.ברם, אכתי יש לדון לענין עלינו לשבח, דהנה איתא עוד בברכות (כא ע"ב): "אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל; רבי יהושע בן לוי אמר: אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבורלקדושה - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל". ופירש רש"י (ד"ה רב הונא סבר) שיטת רב הונא: "יחיד המתפלל עם הצבור אומר קדוש, הלכך: אם לא גמר עד שלא יגיע שליח צבור לקדוש - לית לן בה, אבל מודים, אף על פי שיחיד אומר מודים, אם אינו אומרו עם הצבור - הרואה את כולם כורעים והוא אינו כורע, נראה ככופר במי שחבריו משתחוין לו".
וכן כתבו התוס' שם (ד"ה עד שלא יגיע), והוסיפו: "והוא הדין נמי אם יגיע למודים כששליח צבור יגיע למודים דשפיר דמי כיון שהוא משתחוה עם חבריו וכו', ור"ת היה רגיל כשהיה מתפלל ביחיד כשהחזן מגיע למודים היה כורע עם הקהל בלא אמירה כלל" (וע"ש בפנ"י דנפק"מ גם לדידן, דקיי"ל כריב"ל), והביא כל זה הרא"ש בפסקיו (פ"ג סי' יח), ועי' בטוש"ע סי' קט סעי' א.
ולכאורה הוא הדין והוא הטעם לתפילת עלינו לשבח, שכאשר הציבור אומרים "ואנחנו כורעים ומשתחוים" וכו', צריך לעמוד ולכרוע עמהם, שלא יֵראה ככופר במי שהציבור משתחוין לו. ובאכן כך פסק הגרי"ח מבבל בספר עוד יוסף חי (פרשת כי תשא, אות כב) שהנכנס לביהכנ"ס והציבור אומרים עלינו לשבח, צריך לעמוד ולכרוע עמהם אפי' שכבר התפלל, כדי שלא יהיה נראה לעיני הרואים שהוא כופר בדברים אלו שמודים בהם הציבור, ע"ש.
ועוד נראה בטעם הדבר, ע"פ מה שחילקנו לעיל בדברי המאמ"ר, היות וגם עניינה של תפילת עלינו לשבח הוא כעין קבלת עול מלכות שמים, א"כ אפשר שיש לדמותה לקריאת שמע שחובה גמורה להפסיק ולקרוא כאשר עסוק במקום שרשאי לפסוק.
איברא, שבנידון זה ראיתי בספר ילקו"י (תפילה ח"ב, סי' קלב הערה כ) שציטט את הדין שכתב במג"א ע"פ שבלי הלקט, וכך כתב: "ולגבי שאר דברים שבקדושה, מצינו בשבלי הלקט... שהוא הדין לגבי שאר אמירות שהצבור עוסק בהם, שכן דרך ארץ לומר עם הצבור ביחד דבר שהצבור עוסק בו. ע"ש. וכתב המגן אברהם שם (סק"ג) דביושב בטל יש להפסיק לומר עם הצבור תהלה לדוד, ולאו דוקא קריאת שמע". ומזה דייק דדווקא "ביושב בטל", אבל דאם עסוק בתפילתו ואינו יושב בטל א"צ להפסיק ולומר. עכ"ד. אמנם במג"א לא כתוב להדיא שדין זה הוא "ביושב בטל", אולם מזה שכתב את דברי הגאונים על לשון השו"ע בתחילת הסעיף "נכנס לבהכ"נ ומצא צבור שקורין ק"ש", משמע שנכנס ואינו עוסק בתפילה [דאם דין זה גם כשאינו יושב בטל, היה לו לקבוע על לשון השו"ע בהמשך "וה"ה אם הוא בבהכ"נ ואומר דברי תחנונים" וכו'].
והדעת נותנת כן, שבעל שבלי הלקט נימוקו עמו - "שכן דרך ארץ", וא"כ מזה יש ללמוד שדיבר דווקא ביושב בטל, אבל בעוסק בתיקוני התפלה לא שייך בזה שורת דרך ארץ, היות שהוא עוסק בתיקוני התפלה.
אבל לפי מה שנתבאר גם זה אינו ענין לנידון דידן, דיש לחלק בין תהילה לדוד ונפ"א וכיו"ב לבין תפילת עלינו לשבח, שהיא ממש כק"ש וכמו מודים. ומ"מ ברור שגם כאן אין צריך לומר בפיו עם הציבור, אלא די במה שיעמוד יחד עם הציבור וישתחווה, וכדין ק"ש, שאומר התיבות שהוא נמצא בהם בניגון של ק"ש [ולפי המנהג מכסה עיניו כמו שנתבאר לעיל], ודיו לבא מן הדין להיות כנידון.
ובהמשך דבריו בילקו"י שם כתב שיש לדמות דין עמידה בעלינו לשבח למש"כ רב אבה'ו בשו"ת יביע אומר (ח"ה או"ח סי' ח אות ד[9]) לדון באדם העוסק בפסוקי דזמרה והציבור אומר 'בריך שמיה'. וכתב שם שא"צ לכרוע עמם באמירת "דסגידנא קמיה" אלא די לעמוד בלבד, שאין זו תקנת חז"ל לומר בריך שמיה (ומקורו בזוה"ק ויקהל דף רו ע"א, אבל לא נקבע ע"י חז"ל בסדר התפילה). וגם עצם הכריעה היא מנהג בעלמא ואינה מן הדין [ואדרבה, יש שסוברים שאין לכרוע], ע"ש. וא"כ ה"נ בדין עלינו לשבח, שאין זה מתקנת חז"ל להשתחוות, ודלא כאמירת מודים שזו תקנ"ח, א"כ די שיעמוד עם הציבור ואינו חייב לכרוע. ובפרט שאין הכל כורעים ביחד באמירת "ואנחנו משתחווים" אלא כל אחד כשמגיע למילים הללו, משא"כ ב"מודים" שהוא תחילת הקטע ואם לא יכרע ולא ישתחווה ניכר שאינו משתתף עם הציבור ונראה ככופר. עכת"ד (ועי' בשו"ת אבני לוי ח"א או"ח סי' ח).
ואני תמיה, האף אמנם שאמירת מודים יחד עם הציבור היא תקנת חז"ל בגמ', אולם מהיכי תיתי לחלק בין ק"ש לעלינו לשבח, הרי גם ק"ש עם הציבור וגם אמירת שאר דברים (כתהילה לדוד, וכ"ש עלינו לשבח כמשנ"ת לעיל שאמירתו ממש כק"ש) נלמדים מדברי הגאונים, שבעל הלכות גדולות למד מהגמ' דין קריאת שמע עם הציבור, ודין אמירת שאר דברים אף הוא מובא בשבלי הלקט ובתניא בשם "גאון" [ומי הוא אותו גאון לא נתפרש לנו, ובד"כ הוא רב האי גאון, שיש מהראשונים המכנים בשם "גאון" סתם. וראה בהערה[10]]. ואם לגבי ק"ש ברור ונפסק להלכה שיאמר בניגון הציבור, אף שהוא עוסק בתפילתו, ה"נ בעלינו לשבח יעמוד ויכרע עם הציבור. אמנם בשאר דברים, כתהילה לדוד וכדו', שהם רק משורת דרך ארץ - נראה שאינו צריך, אבל בעלינו לשבח, שיסודו קבלת עול מלכות שמים, לא גרע מק"ש וכנ"ל.
ובפרט שאמירת עלינו לשבח תקנה קדומה היא, ועל כן יש מקור מתקנת חז"ל לכרוע באמירת "ואנחנו משתחווים" [ולא כמו "דסגידנא קמיה"]. עי' במחזיק ברכה (סי' קלב סק"ב) מה שהביא מתשובת רב האי גאון שגרס בש"ס עירובין שזו תקנת חז"ל מימי ריב"ז [אמנם יש שפקפקו בייחוס תשובה זו לרה"ג, ולפנינו לא נמצא כן בגמ'. ועי' בספר שם הגדולים (מערכת ספרים) שלגאונים היו גירסאות בש"ס שאבדו מאִתנו].
ושמעתי באומרים לי לבאר סברת הילקו"י שיש לחלק בין ק"ש לתפילת עלינו לשבח, שק"ש היא חיוב דאו' וגם יש בה קבלת עומ"ש, ובהצטרף שניהם אמרו שחייב לקרוא עם הציבור, דאל"כ יחשדוהו שאינו מקיים חובתו וכופר ח"ו במלכות שמים. משא"כ עלינו לשבח שיש בו רק קבלת עומ"ש, אך אינו חיוב, יש מקום לומר שאינו חייב לאומרו עם הציבור כשעסוק בתפילתו.
ולענ"ד אין זו טענה, שהרי ק"ש חייב לקרוא עם הציבור גם אם ידוע לכל שכבר קרא ק"ש וקיים חובתו, כגון שרואים שחולץ התפילין וכיו"ב, ולא מצאנו שום חילוק כזה. ע"כ מוכרחים אנו לומר שעיקר הדין הוא שלא יפרוש מן הציבור בעת קבלת עול מלכות שמים, ומעתה אין לחלק בתוקף החיוב, דזה אינו עניין לכאן כלל.
השתא דאתינן להכי, נחזור ונאמר לענין מקור דינו של השבה"ל, דבאמת אין נ"מ אם מקורו בדברי הגאונים או בדברי רבותינו הראשונים, וגם אין נ"מ אם אמירת עלינו לשבח והכריעה באמירת "ואנחנו משתחוים" היא מתקנת גאונים או לא, דסו"ס אם נפסקה הלכה שצריך לומר עלינו לשבח עם הציבור משום קבלת עומ"ש, הרי שאין לחלק בתוקף חיובו, וכאמור[11].
ומעתה מדברי היבי"א לענין בריך שמיה אין שום ראיה, ששם לבד מהעובדה שאין זו תקנת חז"ל וכו', ואף אם נאמר שגם עלינו לשבח אינה מתקנ"ח, אך בתפילת עלינו לשבח יש קבלת עומ"ש כק"ש, ודלא כבריך שמיה.
ולענין מש"כ בילקו"י שאין הכל כורעים ביחד וכו', סברא זו ראיתי בכמה ספרים, שכיום רבים מתפללים בלחש, וא"כ אם הציבור אומר עלינו לשבח בקול הרי ניכר שאינו כורע, ובכל מקרה אם עליו לעמוד מה אכפת ליה להשתחוות יחד עם הציבור.
והמעיין בספרי האחרונים יראה שהכריעו לכאן ולכאן בנידון דידן, כגון המתפלל בנוסח ספרדי [או ספרד], האם צריך לומר עלינו לשבח עם הציבור המתפלל בנוסח אשכנז, וכתבו סברות מסברות שונות[12]. ולפי המתבאר, לכה"פ יש לעמוד והוי כאמירת ק"ש בניגון הציבור, ובסוף התפילה יאמר עלינו לשבח, ובכך לא ישנה מסדר התפילה ע"פ מנהגו. ובמנחה וערבית יוכל לומר המזמור שנוהגים לומר קודם עלינו לשבח (למנצח ושיר למעלות), כי יספיק לסיימו ומיד יעמוד ויאמר עם הציבור עלינו לשבח, ובזה לא ניכר כ"כ שמשנה ממנהג הציבור. הנלע"ד כתבתי, והיעב"א.
♦ ♦ ♦