תיקון למי שלא כרע בתפילת שמונה עשרה
בגמ' ברכות לד ע"א: "ת"ר אלו ברכות שאדם שוחה בהן - באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף, ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה". וכן פסקו בטושו"ע ר"ס קיג.ויש לדון היאך יהיה דינו של מי שהתפלל תפילת י"ח, ולאחר שאמר ברוך אתה ה' בחתימת ברכת מגן אברהם או בברכת ההודאה נזכר שלא כרע, וה"ה מי שלא כרע בתחילת ברכת אבות או ברכת ההודאה. האם יש לו תיקון או שהוא בכלל מעוות לא יוכל לתקון.
♦
לכאורה היה מקום לומר שיסיים מיד למדני חוקיך, ואח"כ יחתום את הברכה בכריעה כתיקונה. אמנם, לכאורה אין זו תקנה מעלייתא ואין לסמוך לעשות כן למעשה שהרי מרן השו"ע (או"ח קיד, ו) לענין מי שלא הזכיר בימות הגשמים משיב הרוח ומוריד הגשם ונזכר אחר שאמר ברוך אתה ה', לא הזכיר כלל עצה זו לומר למדני חוקיך, ואפילו בדברים שאם חיסר מלהזכירם יצטרך לחזור לראש. והביאור הלכה (שם ד"ה בלא חתימה) כתב שקשה להכריע נגד השו"ע, ומ"מ בדברים המעכבים את התפילה הכריע הביאור הלכה שיאמר למדני חוקיך, כדי שלא יצטרך לחזור לראש, אבל במקום ששכח הזכרה שאינה מעכבת אף לדברי הביאור הלכה לא יעשה עצה זו, וכן מבואר בסי' תכב, ד.
וכן באגרות משה (ח"ד סי' צ"ג) פקפק רבות בתקנה זו של אמירת למדני חוקיך באמצע העמידה, שפשוט שהוא הפסק גמור.
ובשבט הלוי (ח"ח סי' קל"ב) כתב שלהזכיר למדני חוקיך באמצע התפילה לאו מילתא זוטרתא היא ואין לך בו אלא חידושו בדבר המעכב ממש.
ואם כן בנידו"ד שהכריעות אינן מעכבות את התפילה לכאורה אין בית אב בפוסקים להתיר לומר למדני חוקיך כדי שיוכל לכרוע כדינו.
♦
א. ב.
והראוני דברי רבנו יוסף חיים בספרו עוד יוסף חי (פרשת בשלח אות ד') וז"ל: "אם שכח ולא עשה כריעה וזקיפה במגן אברהם יעשה בחתימה דהקל הקדוש, משום דשלושה ראשונות כחד ברכה חשיבי וזו היא הסוף".והנה לכאורה כוונתו שמצא תיקון למי שלא כרע בחתימת מגן אברהם - שיחתום בברכת האל הקדוש, הואיל וג' ברכות ראשונות כחדא חשיבי, א"כ שפיר יש להחשיבו ככורע במקומו.
אמנם, בעיקר דברי הגרי"ח יש לדון, דלכאורה לכמה דברים לא מצינו שתהיינה ג' ברכות ראשונות נחשבות כברכה אחת, וא"כ יש להסתפק אולי שגם להאי מילתא של כריעה לא יועיל מה שנחשבו ג' ברכות ראשונות כברכה אחת.
דהנה לעניין כוונה ראשונה לעיכובא לא מצאנו מי שיחמיר ויאמר שכוונה בכל ג' ברכות ראשונות מעכבת. וכן לעניין מאה ברכות פשיטא שנחשבות כברכות נפרדות. וגם לעניין דברים שהדין להזכירם בג' אחרונות, כמו יעלה ויבוא בעבודה או על הניסים בהודאה, לא מצאנו רמז שיוכל להשלים אותם בברכת שים שלום הואיל וג' אחרונות כחדא חשיבי[2].
וביותר שבנידון דידן הרי איכא קולא, במה שמורים לאדם לכרוע בברכת האל הקדוש, שהרי קיי"ל שאין לכרוע בחתימת ברכה שלא תיקנו בה חכמים כריעה, כמבואר בגמ' ובפוסקים.
♦
והנה לא הזכיר הגרי"ח האם עצה זו תועיל גם למי שלא כורע בחתימת ברכות מודים, שיחתום בברכת שים שלום הואיל וג' אחרונות כחדא חשיבי, ולפו"ר נראה שלא סבירא ליה לעצה זו, וצריך טעם לחלק ביניהם.
ונראה שיש לבאר את הטעם לתקנת חז"ל שיהיה כורע בברכת אבות ובברכת ההודאה, אמאי דווקא במקומות אלו תקנו חז"ל כריעה, ולפי"ז נדון בעז"ה האם שייך לעשות השלמה לכריעה זו בברכת הקל הקדוש או בשים שלום.
ולכאורה מצינו שנחלקו בזה הראשונים. הנימוק"י (ברכות לד, א) הביא בשם התוספות, וכעי"ז בתוס' רבינו יהודה (שם), שטעם הכריעה הוא ע"ש הפסוק דכתיב באליעזר (בראשית כד, מח): "ואקד ואשתחוה לה' ואברך", ועוד דדרך ארץ הוא שמשתחווין כשבאין לפני מלך או כשנפטרין מלפניו.
ואת טעמו הראשון של הנימוק"י כ' גם רבינו יונה (כד, א מדפי הרי"ף) ובריטב"א, ונתפרשו הדברים יותר בס' המנהיג בשם הירושלמי[3] וז"ל: "באבות מניין, דכתיב ואקוד ואשתחווה לה' ואברך את ה' אלוקי אדוני אברהם, ובהודאה ואשתחווה למלכא".
אמנם, במאירי מצינו ביאור שלישי בטעם הכריעה באבות ובהודאה, וז"ל: "בא להודיע שצריך אדם לעורר עצמו בכוונה יתירה במקומות, והוא שאמרו שצריך לו לשחות ברכה ראשונה תחילה וסוף ובברכת הודאה תחילה וסוף". ומבואר מדבריו שהכריעה באה לעורר את הכוונה ולכן יש לכרוע דווקא בברכת אבות ובברכת הודאה.
ונראה בכוונת המאירי שאף שלדינא אין הכוונה לעיכובא אלא רק בברכה אחת, והיינו לרוב הראשונים בברכת אבות (וי"א בברכת מודים ואכמ"ל), מ"מ כו"ע מודו שבברכות אלו, אבות והודאה, יש לכוון בכוונה יתירה יותר משאר ברכות, ולכן תקנו חז"ל כריעה תחילה וסוף באלו הברכות דווקא.
♦
ג. ד.
והנה לכאורה יש נפק"מ בין הטעמים, שאם נאמר שטעם הכריעה באבות ובמודים הוא משום שכריעת אליעזר הייתה בברכת אבות, וכן מצינו בקרא השתחוואה גבי הודאה, א"כ יש לומר שלא שייך תשלומין בכריעות אלו בשאר הברכות, שהרי טעם הכריעה הוא בדווקא בברכת אבות ובברכת מודים, וא"כ אפילו אם נאמר שג' ברכות ראשונות חשיבי כחדא ברכה, מ"מ הכריעה צריכה להיות דווקא בברכת אבות ולא בברכת האל הקדוש.אך אם נאמר שטעם הכריעה הוא משום שזוהי דרך ארץ להשתחוות בתחילה ובסוף כשבאין לפני מלך וכשנפטרים לפניו, א"כ היה מקום לומר שאם לא כרע בברכת אבות ישלימנה מיד בברכה הסמוכה לה, וכן אם לא כרע במודים ישלים את כריעתו בסוף הי"ח ברכות, דהיינו בברכת שים שלום, כדי להפטר מן המלך בכריעה.
אמנם, ודאי לא לזה נתכוון הגרי"ח, שהרי אם כנים הדברים אזי מי שלא כרע בברכת אבות יש לו לכרוע מיד בברכת גבורות ולמה ימתין עד האל הקדוש, וביותר שהגרי"ח לא הזכיר שמי שלא כרע במודים יכרע בשים שלום, ולטעם זה אדרבה יותר פשוט שיש לתקן את חוסר הכריעה במודים בברכת שים שלום בסוף העמידה, מאשר את ברכת אבות בברכת האל הקדוש.
אמנם יש מקום לומר שכוונת הגרי"ח היא שכיוון שמצאנו שיש בג' ברכות מעלה שנחשבים יחד כפתיחת שמו"ע, ומשום כך הטועה בה צריך לחזור לראש, א"כ כשכורע בהאל הקדוש חשיב ככורע בתחילת התפילה במידה מסויימת, אבל ברכת גבורות איננה נחשבת כפתיחה בפני עצמה לשום דין ועניין, וא"כ אף מי שלא כרע בברכת אבות יש לו לתקן זאת דווקא בחתימת ברכת האל הקדוש ולא בברכת גבורות.
ולכאורה פשוט שלדברי המאירי, שטעם הכריעות הוא לתוספת כוונה בברכות אלו דווקא, אין עצה ואין תקנה למי שלא כרע באבות או בהודאה ואין לו תשלומין בשום ברכה אחרת.
♦
ה.
וחשבתי אולי לומר שיש בית אב לדברי הגרי"ח באחד הראשונים, הרי הוא ר"ש מגרמייזא בסידורו[4], שכתב בדיני שמו"ע וז"ל: "וברכה ראשונה מתחיל בברוך ומסיים בברוך ושוחה בה תחילה וסוף, שדומה לאדם שנכנס לפני המלך ומשתחווה בכניסתו, כשמתחיל לדבר דבריו עוד משתחווה, ומודים תחילה וסוף לפי שמודים הוא אחר עבודה ועבד שעבד לרבו ונפטר ממנו משתחווה לו, ומודים הוא לשון השתחוואה וישתחוו למלכא ומודינא למלכא, ואחר שמשתחווה אומר לו רבו לך לשלום ולכך סמוך למודים ברכת השלום[5]".ומבואר מדבריו שעניין הכריעה במודים הוא בדווקא אחר העבודה וקודם שים שלום[6], ופשיטא שלפי זה לא שייך שתהיה השלמה לכריעה במודים. אמנם הכריעה באבות היא משום שכאשר מתחיל בדבריו אל המלך יש לו להשתחוות לפניו, וא"כ יש לומר שיש השלמה לכריעה זו כל עוד הוא בתחילת דבריו, וכיוון שכל ג' ראשונות נחשבות כברכה אחת א"כ נחשבות כתחילה לשאר ברכות העמידה, וא"כ יש מקום לומר שאם לא כרע במגן אברהם ישלים את כריעתו בחתימת האל הקדוש.
אולם כל זה הוא כדי לבאר את דברי רבן של ישראל הבן איש חי, אמנם להלכה ולא למעשה לענ"ד נראה שאין לסמוך על עצה זו שלא נמצאה בשום אחד מהפוסקים, וגם ברוב רבותינו הראשונים נראה שלא ס"ל לתקנה זו, וכיוון שיש חשש בזה של מוסיף על הכריעות שב ואל תעשה עדיף, ואם לא כרע באבות הרי הוא בכלל מעוות לא יוכל לתקון.
♦ ♦ ♦