ברכת הודאה על הולדת בת
במשנה בברכות (ט, ב; בבלי נד, א): "ועל הבשורות הטובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת", ובברייתא (נט, ב) מובא שכשאמרו לו שילדה אשתו זכר, אומר ברוך הטוב והמטיב. לכאורה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא אם הלידה היא של בן זכר מברך על כך ברכת ההודאה של הטוב והמטיב, וכלשון זו סתמו הראשונים והטוש"ע (או"ח, סי' רכג). הבית יוסף כתב שאין לדייק מלשון הברייתא ש"אמרו לו" ילדה אשתו וכו' שדווקא אם אמרו לו, אלא אפילו אם ראה בעצמו יש לו לברך, ועם זאת, לענין ההמשך שמדובר על הולדת "בן", הבית יוסף לא העיר שלאו דווקא בן, וכנראה שהדברים אמורים בדווקא.יש לשאול מדוע לא לברך אף על הולדת הבת כבהולדת הבן, והרי בשמחת הלב תלויה ברכת ההודאה, ולרוב שמחת ההולדת שווה היא. אנסה לברר זאת כפי השגת ידי.
♦
א. מהי בשורה טובה?
בגמרא (ברכות נט, ב) ישנה קביעה, שעל הנאה המשותפת לאדם עם חבירו מברך את ברכת ההודאה "הטוב והמטיב", אולם הרשב"א (ד, עז) בתשובותיו הגדיר שלא על כל הנאה משותפת הדברים אמורים:בדבר שיש לו תועלת והנאה בו, ולאחרים עמו. כגון: ירידת הגשמים וירושת הקרובים. ואפילו בריבוי יין, ואחרים נהנים ושותים ממנו עמו. אבל בהנאה לבד בראיית פירות חדשים, לא מצינו... אלא שהנאת תועלת קאמר. ובלידת אשתו זכר, יש לאב ולאם הנאת תועלת. חדא: דהוה להו חוטרא לידה ומרא לקבורה. ועוד: שהוא כירך האב והאם, ומידת כל אדם תאבין לו ליורשן.
מפורש בדברי הרשב"א שהנאה של תועלת היא המחייבת את הברכה, ובביאור יתר כתב במקום אחר (א, רמה): "ברכת שהחיינו אינה תלויה בשמחה אלא תלויה בדבר שמגיע לו תועלת. ואף על פי שמתערב עמה צער ואנחה, שהרי אפילו מת אביו ונפלה לו ירושה אומר שהחיינו". בניגוד לתפיסת אנשים רבים, הברכה לא נתקנה על שמחת הלב אלא על תועלת[2].
צריך בירור מדוע עצם השייכות לירושה נחשבת אף לאמא כהנאה שיש בה תועלת, שהרי רכושה הוא של הבעל וכעת אין לה ממון משלה[3], בכדי שנאמר שתמתין לבנה שיירשנה, ופסקו הגמרא והראשונים בברכת הודאה זו שיש ללכת אחר המציאות העכשווית ולא אחר "אפשרות עתידית"[4]. כנראה שלמרות שתועלת זו אינה עכשווית אלא עתידית, כיוון שזהו תהליך שהתחיל ברגע זה, ויגדל הילד ויגמל וכו', ואין זה דומה לשיטפון בשדה שכעת היא רעה אך עתיד להיות שינוי ויהפך לטובה של השקיה, כיוון שבשיטפון יש מציאות שמשתנה מטוב לרע ואזלינן בתר השתא, ובנידון הלידה התהליך החל עתה וימשיך הלאה.
התועלת המתוארת היא הימצאות חוטרא לידה, כלומר עזרה מהבן לשעת הצורך ומרא לקבורה - עזרה לעת הקבורה, ובנוסף הזכיר שהבן הוא כירך האב והאם. יש לשאול האם מה שכתב שהבן כירך האב והאם הוא היינו הך של סיום דבריו שהכל תאבין לבן שירש אותם והעיקר הוא הירושה, או שיש שלשה פרטים בדבריו: חוטרא ומרא, כירך האב והאם, ירושה (הירושה שייכת דווקא בבן זכר, כי מדינא הבת אינה יורשת). אין סיבה לומר שצריך את שלשת התנאים יחד כדי שהבשורה תחשב כטובה בעלת הנאה ותועלת. על כן נראה שאין צורך בכל הטעמים שכתב הרשב"א, אלא די בכך שיש להורה חוטרא לידה ומרא לקבורה, וזה גורם לו להנאה כבר במצב הילד כתינוק.
♦
בן או בת
חוטרא לידה ומרא לקבורה שייך לכאורה גם בבן וגם בבת. וקא חזינן שסמכא דעתיה של אדם על כך שבתו תסעוד אותו בימים קשים, ולעת זקנה, וכל שכן ל"עת מצוא" זו קבורה. ובזית רענן (ב, ג, לרבי משה יהודה ליב זילברברג) הגדיר שברכת הטוב והמטיב נתקנה על "הטבה גשמיית ואית לאחרינא שותפות בהדיה", ודייק שיש יתרון דווקא לבן זכר מצד זה של חוטרא לידה וכו'. הסוגיה ביבמות (סה) עוסקת בנשים שדורשות לעזוב את בעליהן בטענה שלא נפקדו והן רוצות לזכות לחוטרא לידא וכו' ואכן טענתן מקובלת. רש"י כתב: "חוטרא לידא - רוצה אני שיהא לי בן שיחזיק בידי בזקנותי ואשען עליו, וביום מותי יקברני". הסברה לשייך זאת דווקא לבן זכר היא שדווקא הוא יוכל לשמש את אביו ואמו כי זה בידו וברשותו, אך האישה לכשתתחתן ותהיה תחת רשות בעלה, וכבודו קודם לכבוד הוריה (קידושין ל, ב), מסתבר שהיא לא תהיה זמינה ולא פנויה לצרכי ההורים הנזקקים לה. ועוד יש לומר שה"חוטרא לידה" הוא צורך פרנסה, וכמו שכתב הראב"ן ליבמות (ד"ה האישה אינה) "חוטרא לידה ומרא לקבורה כלומר בנים שיפרנסוה ויקברוה", והבת אינה שייכת בכך כיוון שממוֹנה ביד בעלה ומה שקנתה היא קנה בעלה, ואם כן אין את נחת הרוח הזו להורים בהולדת הבת.אולם, הריטב"א ביבמות (סה, ב) הביא שיש אומרים שאם יש לאישה בת הרי זה נחשב שיש לה חוטרא לידה ומרא לקבורה (ואף החולקים על כך סוברים שלמרות שיש לה כבר בן או בת עדיין יש לה טענה לומר שהיא חפצה בעוד, בשביל חוטרא וכו' אך באחת כבר יש לה חוטרא "פורתא"). שיטה זו הובאה גם בנימוקי יוסף (יבמות כא, א) ובפוסקים כרדב"ז (ג, תקעה) ונושאי הכלים על אבן העזר (קנד, ו).
נראה ברור שכיום, לרוב האנשים, פשוט הדבר שיש יתרון זה של חוטרא לידה ומרא לקבורה אף בבנות, ויש להורים נחת רוח זו בלידת הבת. כיום, לענין חוטרא לידה, רוב אנשים ישמחו בהולדת הבן והבת כמעט באופן שווה, ואכן נראה שזה תלוי במנהגים ותרבויות בציבורים שונים וקבוצות שונות באוכלוסיה, ובכל אופן, כאמור, הרשב"א התמקד בהנאה שיש בעיני ההורים, ולא בהרגשת השמחה.
לעומת הרשב"א, בספר חסידים (תתמג) הביא שזקן אחד היה מברך הטוב והמטיב על הולדת נכדו בעיר אחרת, ונימק את מעשיו: "אפילו נולד לצדיק בן ואני אוהבו מפני צדקותיו אם נולד לו בן אני מברך". בפשטות, לדעתו אין צורך כלל בהנאת תועלת כדי לברך הטוב והמטיב, אלא בעצם הבשורה הטובה ושמחת הלב הנובעת ממנה. אולם, בהגהות ברית עולם (לחיד"א) הסביר שהברכה היא מפני שחברו חייב בברכה והרי הוא כמברך על טובת חבירו, וכפסק השלחן ערוך (אורח חיים ריט, ד), שאדם מברך הגומל על הצלת חבירו, ולפי זה יברך רק באופן שבעל הטובה עצמו חייב בברכה. אך כבר העירו שהדברים קשים בלשונו של ספר חסידים. ושוב כתב החיד"א שיש לומר שנידון ברכת הטוב והמטיב עדיף מהלכה זו, "דמברך על הטוב שקיבל הוא עצמו מן הטובה הזו שהטיב לחבירו באהבתו אותו". כלומר לא צריך טובת הנאה של תועלת גשמית, אלא די בשמחה בחברו שמקבל טובה מאת ה'. למעשה, החיד"א כתב שלא יברך בשם ומלכות כי רוב מוחלט של האחרונים לא הזכירו דין זה.
נמצנו למדים שלדעת הרשב"א מברכים על שמועות ובשורות טובות, ולא בגלל השמחה בלבד שהן מביאות עמהן, אלא מפני התועלת הגשמית; ולדעת ספר חסידים ההבנה היא שהברכה היא על השמחה שבבשורה הטובה. וכפי שבארנו, גם עניין התועלת הגשמית לאדם השתנתה בדורנו בצורה משמעותית.
♦
ב. שמחה בבת נקבה, ודברי המשנה הלכות
המשנה הלכות (יג, לב) כתב לא לברך שום ברכה על הולדת הבת, על-פי על הגמרא (פסחים סה) שאי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות ועם זאת "אשרי למי שבניו זכרים, ואוי לו למי שבניו נקבות", הרי לנו שאין כאן בשורה טובה, ואין לברך עליה. וכן הסתמך על דברי הרשב"א שבעינן דווקא הנאת תועלת.בעל משנה הלכות דחה אף את חידושו של המשנה ברורה (רכב, ס"ק ב, שיובא עוד להלן), לברך שהחיינו בראיית ביתו הנולדת כדין הרואה את חבירו ושמח בו, כיוון שפשוט לו שברכת הרואה את חבירו היא דווקא ביודעו ומכירו מלפנים, כפסק השלחן ערוך הברור (רכה, ב), שאם לא ראה את חבירו מעולם, כשרואהו אין לברך עליו אף על פי שמח בראיייתו, ומקורו מתשובת הרשב"א (ד, עו)[5]. הפרי מגדים (שם) כתב שמברך על בנו, אף על פי שלא ראהו מעולם כי יש לו שמחה בזה, והביאו המשנה ברורה, ואינם חולקים על הרשב"א בזה, אלא כנראה הפרי מגדים והמשנה ברורה סוברים שמה שלא ראהו מעולם זהו סימן על כך שאין שמחה כל כך, אך אין הכי נמי, שבבנו הנולד לו ודאי שהשמחה רבה[6].
המשנה הלכות הביא את לשון הרשב"א בתשובה (הבית יוסף קיצר את לשונו) והראה כי בברכה זו חכמים דיברו דווקא על אופן שהמברך ראה כבר את האדם שהוא מברך עליו, שאם מדובר באדם שלא ראהו מעולם לא שייכת החלוקה בין לא ראהו שלשים יום ובין לא ראהו י"ב חודש, שהרי לא ראהו מעולם. והוסיף: "וכנראה דהפרי מגדים לא ראה הרשב"א בפנים, וצריך עיון".
נראה ליישב, שלדעת הפרי מגדים חז"ל דיברו על האופן הרגיל שאכן מדובר באדם שכבר ראהו את חבירו, ולכן חילקו כנ"ל, אך בבנו או ביתו הנולדים לו יש כאן שמחה גדולה יותר משאר חברויות, שנוצרו על ידי תחלופת מכתבים וכדומה, ואף טענת הרשב"א הראשונה, בתחילת תשובתו, "שאם יברך על כל מי שנהנה בראייתו, רבו הברכות", כמובן אינה שייכת בבנו ובתו של אדם, שהוא שמח מאוד בראייתם.
נשוב לטענתו הראשונה של המשנה הלכות, שאין לברך הטוב והמטיב על הבת, כפי שאמרו חז"ל אוי לו למי שבניו נקבות וכו'. הדברי יציב (אורח חיים פח) כתב תשובה ארוכה בענין, והראה בבירור שיש מחלוקת בין חכמי המשנה והתלמוד לדורותיהם, האם יש עדיפות בזכר או בנקבה, והגמרא הנ"ל בפסחים סה, היא שיטת רבי, אך אחרים חולקים עליו, ודיונים אלו בכמה מקומות בש"ס (וראה עוד להלן בדעת הדברי יציב).
♦
ג. פירושי האחרונים לדעת הרי"ף והרמב"ם
האחרונים דנו מדוע הרמב"ם והרי"ף השמיטו את דין הברייתא שאמרו לו שילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב, וכמה פירושים בדבר:א. ערוך השלחן (רכג, ב): הרי"ף והרמב"ם דחו את הברייתא מהלכה מפני שבאופן סתמי אין לברך על הולדת צאצא, אפילו זכר! וזו לשונו: "והברייתא מיירי באדם שדואג ותאב ללידת זכר... ואמרו לו ילדה זכר כלומר בשרוהו בשורה טובה שהקב"ה מילא תאוותך... בסתם אינו מברך ורק בכאן היה תאוב לזה".
ב. כנסת הגדולה (רכג): אולי הם סוברים שברכות אלו רשות ולא חובה. אולם תירוץ זה קשה, שהרי הם הביאו את שאר דיני ברכות ההודאה, ורק את זה השמיטו[7].
ג. בן ידיד (לרבי ידידיה טאריקה, על הרמב"ם, פרק י הלכה ג): אין חידוש כלל בדין הברכה על הבן כיוון שזה כלול בדין הרגיל של בשורות טובות, וכך היא דרך רבינו הרמב"ם לקצר.
ד. הרב קאפח (על הרמב"ם ברכות י, אות ז) על פי קבלתו מ"רבותינו נ"ע": בלידת בן זכר מברך שהחיינו על המילה ופוטר בכך את הטוב והמטיב – "שהחיינו דשעת המילה עולה לשתיהן"[8].
ה. דברי יציב (אורח חיים פח): האריך לבאר שישנן סוגיות סותרות בש"ס, ודעות שונות בין התנאים ואמוראים, וכפי הנראה יש מחלוקת האם ישנה עדיפות לזכר או לנקבה, ויש לתלות את זה במחלוקת בית שמאי ובית הלל (יבמות סא, ב) לגבי פריה ורביה, שלדעת בית שמאי הולדת שני זכרים היא קיום המצווה ולבית הלל דווקא זכר ונקבה, ואם כן משנתנו היא אליבא דבית שמאי, ואינה להלכה (וכתב הדברי יציב על כך "ודו"ק כי נכון הוא"). הילכך, אין מקום לחייב ברכה דווקא על בשורת בן זכר ועל כן השמיט זאת הרמב"ם. ולמרות שהרמב"ם בהלכות סוטה (ג, כב) פסק על פי האמור בברכות (לא) שאישה סוטה שהיתה יולדת נקבות תתברך בכך שמעתה תלד זכרים, הרי בעניינינו, שהקביעה היא סובייקטיבית, אי אפשר לקבוע מסמרות, וכפי שאמר רב חסדא (בבא בתרא קמא, א) "לדידי בנתן עדיפן לי מבני"[9]. ואם כן הדבר תלוי בכל אדם ולא קבוע במסמרות, ומבחינה עקרונית בברכת ההודאה שייך לברך אף על בת.
♦
ד. ברכת הרואה את חבירו
המשנה ברורה (רכג, ס"ק ב) חידש שיש לברך על הולדת הבת ברכת שהחיינו, וזאת למד ב"קל וחומר" מדין הרואה את חברו לאחר שלשים יום שלא ראהו והוא שמח בראייתו (שלחן ערוך רכה, א). דבר זה בנוי על הנחת יסוד שתקנת חכמים לברך על חבירו היא אפילו אם מעולם עוד לא ראהו, כגון שהכירו דרך מכתבים ודרכי תקשורת אחרים, וכן פסק כבר הפרי מגדים (רכה, אשל אברהם ג) ואחריהם האגרות משה (אורח חיים ה, מג). וכך נראית דעת ההלכות קטנות (א, רא), וכמו שביאר בברכת ה' (פרק ב, הערה 154).השלחן ערוך הרב (סדר ברכת הנהנין פרק יב) כתב לא לברך על שמועת הולדת הבת כיוון ש"אינה שמועה טובה" (ראה לעיל אות א), אולם כתב שהן על בן והן על בת יש לברך כל שלשים יום, כשנהנה ושמח בראייתם, ומשמע מלשונו שדווקא אם כבר ראה את הבן או הבת פעם ראשונה ("וכשחוזר ורואה הבן הנולד..."), אולם מהמשך דבריו משמע שגם כאשר לא ראה אותם מעולם יש לברך שהחיינו על הראייה הראשונה ("צריך לברך אפילו אם ראהו כבר לפני שלשים יום" ומשמע שגם כאשר לא ראהו מעולם יש לו לברך שהחיינו בראייה זו). והדברים נוטים שהוא מסכים לדברי הפרי מגדים, וכך הביא הגרע"י בחזון עובדיה (ברכות עמוד שפט) שדעת השלחן ערוך הרב מסכימה למשנה ברורה[10]. וראה לעיל הערה ד, שהמשנה הלכות לא הסכים לדיוק זה מהשלחן ערוך הרב.
בספר מרומי שדה (לנצי"ב מוולוז'ין ברכות נד, א) כתב שמכך שהמשנה הצריכה לברך שהחיינו על קניית כלים חדשים (ואם יש בהם שותפות אזי מברך עליהם הטוב והמטיב), יש ללמוד קל וחומר לברך ברכת ההודאה על הולדת בתו "דלא גרע מאילו קנה עבד או שפחה לשמשו, שהרי מעשה ידיה לאביה" אולם הוא העיר שלא ראה זאת בפוסקים, ו"אולי" סיבת הדבר היא שבת אינה מתנה טובה לאביה, כדאיתא באגדה, ראה הערה[11]. דבריו אלו נראים כדברי הסתר, וקשה לומר שדברי האגדה יזיזו את חומת הפשט של חובת ברכת ההודאה על בשורות טובות ומשמחות. ושוב ראיתי שהעיר על כך הציץ אליעזר (יג, כ), ותורף דבריו הוא שנראה שדעת הנצי"ב היא לברך שהחיינו, אלא שלא ראה כן בפוסקים, וגם את הדחייה לסברתו כתב הנצי"ב בלשון מסופקת: "ואולי", ונימוקו זה שמבואר באגדה שבת אינה מתנה טובה "אינו משכנע" (כלשון הציץ אליעזר), משתי סיבות: א. אין למדין מן האגדות; ב. בענין ברכות ההודאה דנים את המקרה באשר הוא שם ולא כפי העתיד להתרחש, וכיוון שכעת יש שמחה, לא אכפת לן מה "שאיננו בטוח מה שיהא עליה כשתגדל".
♦
ה. בין שהחיינו והטוב והמטיב
לפי הסברא הנ"ל, שיש לומר שבימינו הדין הוא שיש לברך "הטוב והמטיב" על בשורת לידת הבת, לכאורה לאו שפיר הוא לברך "שהחיינו", שהרי לטובה והנאה משותפת תיקנו דווקא הטוב והמטיב. אולם בביאור הלכה (רכג, ה) פסק שאם מברך שהחיינו במקום שמוטל עליו לברך הטוב והמטיב שפיר דמי ואינה ברכה לבטלה, שהרי סוף סוף הנאתו שלו היא, וצירף לכך שיש פוסקים הסוברים שלעולם צריך לברך גם שהחיינו עם ברכת הטוב והמטיב.וכך עולה מעוד פוסקים שכתבו שלא נוהגים לברך על הולדת הבן "הטוב והמטיב" אלא סומכים על ברכת שהחיינו שאומר האב בעת המילה, וכן כתבו רבי יצחק פלאג'י ביפה ללב (רכג, א), והרב קאפח הנזכר לעיל על פי גדולי תימן (ברכות י, אות ז).
♦
ו. סיכום
בברייתא (ברכות נט, ב) נאמרה דוגמה לבשורה טובה משותפת שעליה יש לברך ברכת הטוב והמטיב: אמרו לו שילדה אשתו זכר. מסתימת הדברים יש לומר שדווקא בן זכר, ודנו הפוסקים האם לברך על בשורת הולדת בת, בימינו השמחה גדולה במקומות רבים באופן שווה בין על זכר או נקבה, ופעמים אף שמחה גדולה יותר כשנולדת בת, תלוי בכמה משתנים כגון שאר הילדים שכבר נולדו וכדומה.הראנו שיש מחלוקת ראשונים (רשב"א - ספר חסידים) האם הברכה היא על הטבה גשמית דווקא, או על בשורה משמחת.
יש פוסקים שסוברים שלא לברך על הולדת הבת ברכת ההודאה כלל[12]. עם זאת, נראה שהמברכים הטוב והמטיב, יש להם על מה שיסמוכו[13], והיותר מרווח הוא לברך שהחיינו[14], ומכמה טעמים:
א. התקנה היתה כללית על בשורות טובות (שיש בהם הנאה ותועלת), והכל תלוי במצב ובמציאות המשתנה (ובדומה לדברי הבן ידיד על הרמב"ם, וזו היא סברה פשוטה).
ומהרשב"א נראה שאם יש חוטרא לידה ומרה לקבורה יש לברך, ודבר זה שייך בדורנו מבחינות מסוימות גם על בת. ויש לומר שאף בדורות קודמים, כמו שהביא הריטב"א (וכל עוד אין ריעותא שמכוחה יחשוש שביתו לא תהווה לו חוטרא ומרא, יש לו לברך[15]).
ב. הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו את הדוגמא של המשנה, והדברי יציב הסביר שזה מפני שאי אפשר לקבוע שדווקא על הולדת זכר יש לברך.
ג. פסק המשנה ברורה על פי הפרי מגדים, שיש לברך שהחיינו על בתו שרואה אותה בפעם ראשונה (והאחרונים נחלקו בפירוש דברי שלחן ערוך הרב)[16].
ד. דברי הנצי"ב שהולדת הבת לא גרעה מקונה עבדים ושפחות שמעשה ידיה וידיהם שלו הם (ברכה זו לא שייכת לאמא אלא דווקא לאבי הבת, וכפי שהעיר הציץ אליעזר).
♦ ♦ ♦