בירור בענין זמן בין השמשות דר"ת
נקדים תחילה שסוגיא זו רחבה מיני ים, וכל רבותינו שפכו בה נהרות של דיו, ומי אנו שנבוא לדון במקום גדולים, אבל אעפ"כ הסתמכנו על גדולים שקדמונו בבירור חדש ונפלא בסוגיא זו, ובתפילה שלא תצא תקלה מתחת ידינו (וכמובן שח"ו לסמוך על זה להקל).♦
א. הצעת הסוגיא ופירוש הגאונים
בגמ' בשבת (דף לד:) נתבאר דיש זמן שהוא ודאי יום, ויש זמן שהוא ודאי לילה, ויש זמן המסופק, שהוא משך הזמן שביניהם, אשר יש בו ג' צדדי ספק, או שכולו מן היום או כולו מן הלילה, או מחצה על מחצה.ובברייתא אמר ר"י סימנים לג' זמנים אלו, כדאיתא התם: "איזהו ביןהשמשות - משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה", ופירש רבה בגמ' דביהש"מ מתחיל מהסימן הראשון של 'פני מזרח מאדימין' ובסימן השני של 'הכסיף התחתון' עדיין הוא ביהש"מ, ובסימן השלישי ש'הכסיף העליון' אז הוא לילה, ולדעתו השיעור דביהש"מ הוא שלשת רבעי מיל. ואילו ר' יוסף פירש דהסימן הראשון הוא עדיין יום, וביהש"מ מתחיל רק מהסימן השני, ולדעתו שיעור ביהש"מ הוא שני שליש מיל.
והנה אם נפסוק כגמ' זו לבדה, וכמו שפסקו הגאונים, נמצא שאין לנו אלא ג' זמנים אלו, וקודם לשה''ח אין בו צד ספק כלל, וכן לאחר צאה''כ שסימנו בג' כוכבים כמו שאמרו בהמשך הגמ', הוא ודאי לילה, וביניהם שיעור זמן של 3/4 המיל (שהוא לערך רבע שעה, ותלוי בפלוגתא גדולה כמה שיעור מיל).
וכן הוא לכאו' דעת הרמב"ם, שכתב (בפ"ה מהלכות שבת ה"ד): "משתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים בינוניים הוא הזמן הנקרא בין השמשות, והוא ספק מן היום ספק מן הלילה ודנין בו להחמיר בכל מקום..". ויותר נתפרש בדברי ר"א בן הרמב"ם, שכתב: "וביה"ש יש בו וכו', והוא משתערוב השמש עד שיראו ג' כוכבים בינוניים, ואפילו ששקעה רוב עגולת השמש באופק ולא נשאר ממנה כי אם דבר מועט כל עוד שלא שקעה כל העגולה בכללה ותערוב השמש תחת האופק הרי הוא יום ומשפטו כמשפט חצי היום וכשיראו ג' כוכבים אחר עריבת השמש הוא לילה והזמן שבין עריבת השמש ובין ראיית הג' כוכבים הבינוניים הוא ספק והוא זמן ביה"ש".
♦
ב. דברי ר"ת וביאורו לדעת המנחת כהן
והנה בתוס' הביאו את דברי ר"ת שחלק על פירוש הגאונים, והביאוהו ג"כ כל הראשונים שפסקו כמותו, ותוכן דבריו שהקשה מהגמ' בפסחים (דף צד:), דאיתא התם דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים שיעור ד' מילין, ואילו הכא נתבאר דמשך בה"ש תלתא רבעי מיל, וע"כ תירץ ר"ת וסייעתו לחלק בין שקיעת החמה דפסחים לשקיעת החמה שבשבת, דההיא דפסחים היא התחלת השקיעה ומאז עד צה"כ ד' מילין, ומשתשקע החמה שבשבת הוא סוף השקיעה, שהוא 3/4 מיל קודם צאה"כ.והנה ההבנה הרווחת בדברי ר"ת היא כפי שביאר בארוכה המנחת כהן (שחיבר ספר מיוחד בענין, והביאו המ"ב), שר"ת בא להפוך את הקערה על פיה, דמה שקראוהו הגאונים בשם 'שקיעה' באמת אינו אלא התחלת השקיעה, וסופה מרוחק מאוד כמעט שלשה מילין, שרק אז נחשך אורה ואינו מאיר עוד על הארץ, ומאז מתחילים להסתפק שמא הוא לילה, אבל קודם לכן כל זמן שעדיין ניכרת השפעת אור השמש בעולם מעט עדיין הוא בגדר יום.
ויסוד דעה זו, דשקיעה ראשונה קאי על שקיעת גוף החמה ואילו שקיעה שניה קאי על שקיעת אורה[2], ולפ"ז מש"כ דסוף שקיעה הוא "אחר שנכנסה חמה בעובי הרקיע" פירושו דכל משך הילוך החמה מאחורי האופק, שעדיין מאירה במקצת, הוא בבחינת 'עובי הרקיע', וכשגומרת להלך שם אז נחשך אורה לגמרי, וכן יתפרש במש"כ הרשב"א "שתשקע החמה בעובי הרקיע ונסתלקה זריחתה מעל פני הארץ.. עד גמר השקיעה שהלכה כל עובי הרקיע, ואז הוא יציאת הכוכבים", וכן בשאר ראשונים.
והנפ"מ להלכה היוצאת מזה, דלר"ת אחרי השקיעה הנראית לעינינו עדיין הוא יום גמור לכל דבר, עד 3/4 מיל לפני צאה"כ, דאז מתחיל סוף השקיעה.
ובספרי זמנינו טרחו רבות ליישב את דבריו עם המציאות הנראית לעינינו, שנראים יותר מג' כוכבים כחצי שעה אחרי השקיעה, ותירצו בכמה אופנים מחודשים דהבדיקה במערב הרקיע, או שמיירי במקומות מסוימים, וכ"ז כמובן דחוק מסתימת כל הראשונים שלא הזכירו כן[3].
♦
ג. הקושיות על ביאור המנח"כ
והנה הקושיות העולות לפי ביאור זה רבות הנה, ונמנה מקצתם:א. לפי פירוש זה יוצא שאע"פ שמפורש בגמ' סימנים לביהש"מ, דהיינו 'פני מזרח מאדימין' וכו', אבל באמת אין הדבר תלוי בהם, שאין הם מתאימים אלא לפי ימים השוים כגון ניסן ותשרי, והעיקר הוא ג' רבעי מיל קודם צאה"כ, והדבר קשה מאוד למה האריכו לדון ולחלוק בשיעור ביהש"מ ובאלו הסימנים אם אין העיקר להלכה כן, וכמובן קשה מאידך מדוע לא הביאו סימנים על השקיעה השניה, שהיא עיקר הנפ"מ להלכה.
ב. בגמ' בתחילת ברכות אמרו דאיכא 'ביאת אורו' ואיכא 'ביאת שמשו', ופי' התוס' ד'ביאת שמש' הוא צאת הכוכבים, ו'ביאת אורו' היינו תחילתה של שקיעת החמה והוא תחילת הכנסתה ברקיע, והנה לפי המנח"כ הרי שקיעה ראשונה ראויה יותר להיקרות 'ביאת שמשו' שאז שוקע ונעלם רק גוף השמש, והאור עדיין נשאר עד צאה"כ שהוא 'ביאת אורו' [וכעי"ז תמה הגר"א (בסי' רס"א שם). ויש לציין שבאמת ברשב"א ובמיוחס לריטב''א פירשו ביאת אורו סוף השקיעה וביאת שמשו תחילתה "שבא השמש בעביו של רקיע"].
ג. דברי הרמב"ן בסוגיא באו בארוכה בספר תורת האדם (ענין אבילות ישנה), שבא לבאר ענין תוספת שבת, ותמה איך מסתדר הענין לפי פירוש הגאונים, דלשיטתם התוספת הזה קודם שקיעת החמה הוא, "וזה דבר של תימה שתהא חמה זורחת כנגדו והוא חייב בעינוי ואסור במלאכה", וע"ז הביא את שיטת ר"ת פירוש נכון בסוגיא הזאת (כלומר בסוגית תוספת שבת) דאיכא ב' שקיעות כנ"ל, וסיים דלפי' זה מובן דתוספת שבת הוא באותו הזמן שמשקיעה ראשונה, "רצה להוסיף כל הזמן הזה מחול על הקדש מוסיף, ואם רצה לעשות מקצתו חול ומקצתו תוספת עושה". ויסוד הדברים, כמו שכתבם הרמב"ן, נפסקו להלכה בשו"ע.
והנה לפי הבנת המנח"כ בדברי ר"ת הרי הדבר צ"ב טובא, האיך יתכן שחידוש כה עצום להלכה שיש בו נפ"מ בחיובי סקילה, שמן הסתם לא היה רווח בעולם עד שנתחדשה דעת ר"ת ובודאי עד אז נהגו העולם כדעת הגאונים, והרמב"ן בכל מקום ג"כ מביא את דעתם שדבריהם דברי קבלה, וא"כ מהפך כזה ביסודי ההלכה איך כתבו בדרך אגב ובכלל לא בדיני שבת עצמה אלא בדיני תוספת אימתי אפשר להוסיף מן החול על הקודש, ועוד פירש בתחילה שדבר זה לא דובר עד אז, כמש"כ "בכאן הביא הענין לפרש דבר נעלם מדעת רבים, שהראשונים לא הרחיבו בפירושו, והוא זמן התוספת הזה", ואיך יתכן שיסוד היסודות של זמן קבלת שבת נעלם מדעת רבים ולא טרחו הראשונים לפרשו[4].
[וכבר בסוגיא עצמה יש להקשות, שבמקום שבאה לפרש הלכות קבלת שבת סתמה הדברים, ונצרכים לסמוך על סוגיא דאגדתא. וגם צ"ע לפי מה שהקשה הרמב"ן "הוא דבר של תימה שתהא חמה זורחת כנגדו והוא אסור במלאכה וכו'", ונימא איפכא, דתימה הוא שהחושך מכסה ארץ והוא עושה מלאכה כיום שישי לכל דבריו].
ד. והדבר קשה שבעתיים על מרן המחבר שלאורו אנו הולכים, והנה בכל ארבעת חלקי השו"ע שיש בהם עניינים חמורים הנובעים מזמני השקיעה וצאה"כ לא הזכיר המחבר את דעת ר"ת, ואדרבה בכל מקום הזכיר רק הסימן של ג' כוכבים [דהיינו בהל' צאת שבת בסי' רצ"ג ס"ב כתב: "צריך ליזהר מלעשות מלאכה עד שיראו ג' כוכבים קטנים", ובהל' מילה רסו ס"ט ג"כ כתב דבשיעור בין השמשות אפליגי תנאי ואמוראי בסוף פרק במה מדליקין, ועבדי' לחומרא], ורק בהלכות תוספת שבת כתב את דעת ר"ת בתוך הסעיף שצריך להוסיף מחול על הקודש (ובסעיף א' שם ג"כ לא ביאר מהו ביהש''מ שאין לעשות בו מלאכה, והרמ''א כתב והיינו כדי שיעור הלוך ג' רביעי מיל אחר שקיעת החמה), ואיך נאמר שסמך על ר"ת רק לקולא לעשות מלאכה אחר השקיעה ולא לחומרא ביציאת השבת, ששם כתב דבג' כוכבים כבר אפשר לעשות מלאכה.
ובאמת כבר עמד בקושיא זו המ"ב בסי' רצ"ג בביאה"ל, דלפי מה דפסק המחבר לעיל בסימן רס"א כשיטת ר"ת, דמשקיעת החמה עד ג' כוכבים יש כשעור הילוך ד' מילין, א"כ אם אנו רואין כוכבים ואנו יודעין שעדיין לא נשלם הזמן דד' מילין ע"כ דאותן הכוכבים הם גדולים, א"כ אמאי לא התנה הכא המחבר שיהא נשלם השעור דד' מילין מעת השקיעה. ומתחילה רצה לפרש דמכיון שאנו רואין ג' כוכבים תלינן דמסתמא נשלם השעור[5], אבל אם אנו יודעין שלא נשלם אה"נ דצריך להמתין עד שיושלם (וא"א לפרש כן אלא אם נאמר דשיעור יציאת הכוכבים קרוב מאוד לשיעור ד' מילין, אבל אם נלך לפי המציאות שהכוכבים מגיעים קודם, א"כ איך נאמר שמחמת שאינו רואה כוכבים צריך להמתין עוד זמן רב, אפי' שבודאי הוא זמן הגעת הכוכבים).
ואח"כ הביא הביה''ל מספר מנחת כהן, דאפילו לר"ת מכיון שאנו רואין סימן הכוכבים שוב אין להקפיד עד שלא נשלם השעור דד' מילין (ומ"מ כתב, דאפילו להמנחת כהן עכ"פ נכון שיראה אז אם הכסיף העליון ושוה לתחתון כיון שהוא בתוך ד' מילין), וגם זה צ"ב על השו''ע שלא ציין בסי' רס"א שיש לחוש לשיעור זה.
ה. הקושיא הגדולה ממנהג ישראל, שהנה לכאו' היה ראוי לחוש לשיטת ר''ת, שרוב הראשונים פסקו כמותו (הרמב''ן, הרשב"א, הריטב"א, וכן הרא"ה [בברכות כז.] והר''ן [שם לה.] ורבנו פרץ [בהגה' סמ"ק צו] והמרדכי ועוד), וכן רבים מהאחרונים נקטו כמותו[6], ובפרט אצל גדולי ספרד (כגון מהרי"ף [סי' מז] "שהעיקר כד' ר"ת" ובעוד הרבה)
אכן מ''מ ידוע שבא''י ובעוד הרבה מקומות[7] המנהג בדורות האחרונים גם לקולא דלא כר''ת (כמש"כ בשו''ת פרי יצחק [ח"ב קו"א לסי' ט'] בשם הגר''י מלצאן "שהמנהג פשוט ע''פ הגדולים שנהוג כסברא זו אף להקל, ולא ימצא מהמחמירים רק אחד מאלף", וכ"כ בשם הגרצפ''פ [משנת חנוך עמ' עד] "זה כמה דורות שנהגו בא''י כשיטת הגאונים, וכגון זה אמרו מנהג קובע הלכה"), וגם אצל בני ספרד, (כמש"כ בגנת ורדים שכן נהגו במצרים ע"פ מהר"ם אלשקר מארי דאתרא, ובעוד הרבה מקומות, כמבו' בהערה[8]) וא"כ הדבר צריך תלמוד, האיך לא חששו לרוב מנין ובנין שנקטו כר''ת, והקלו דלא כמותו באיסורי שבת החמורים.
ו. עוד קושיא שעמד עליה בתשוה''נ, לפי מנהגינו שמדליקים ל' או מ' דקות קודם השקיעה, ולכאו' להמחמירין כשי' רבינו תם אינם מקיימין בזה הדל''נ, שהרי לשי' ר"ת שאחרי השקיעה עדיין הוא יום גמור, ע"כ די"ב שעות זמניות דהיום הוא מעה"ש עד צאה"כ, ופלג המנחה הוא שעה ורבע קודם צאה"כ שהם ע"ה דק', וצאה"כ הוא ע"ב דק' אחר השקיעה, והיינו דפלה"מ הוא ג' דקות קודם השקיעה. והרי המדליק קודם פלה''מ לא יצא יד''ח וצריך לחזור ולהדליק[9].
♦
ד. הצעת הביאור בדעת ר"ת
ועתה נבוא להציע הביאור בדעת ר"ת, שהביאוהו בכמה אחרונים וספרי זמנינו[10], ותורף הדברים שבאמת החידוש הגדול של ר"ת אינו בהוספת השקיעה השניה אחרי השקיעה דהגאונים, אלא בהוספת שקיעה ראשונה לפני השקיעה של הגאונים.ומעתה מובן שאין בזה נפ''מ להלכה בקבלת או ביציאת השבת, שהרי מודה ר''ת דהשקיעה האמיתית היא השקיעה השניה, שהיא היא השקיעה המקובלת מדורות עולם, וצאה"כ גם הוא לא השתנה אלא נקבע לפי ג' כוכבים בינוניים כמפורש בגמ', והנפ''מ רק לענין תוספת שבת, שזה בא הרמב''ן להחמיר דמזמן זה ראוי להוסיף מן החול על הקודש[11].
ואכתי מוטל עלינו לבאר איך מסתדר הדבר עם לשונות הראשונים שכתבו דבשקיעה ראשונה החמה כבר נכנסת בעובי הרקיע.. אכן בסמוך נביא לשונות כמה ראשונים שמדויק בדבריהם דגוף גלגל השמש עדיין נראה לעינינו הגם שנמצאת בעובי הרקיע, דהיינו שקודם שקיעתה אף שרואים את גוף השמש מ"מ היא כנמצאת כבר בעובי הרקיע, והראיה שניתן אז להביט בה בלי מפריע.
ולפ"ז יובן היטב מש"כ תוס' דקרוי 'ביאת אורו' ולא 'ביאת שמשו', שהרי ביארנו שקודם שקיעת גלגל החמה מתחיל אורה להתעמעם, ורק לבסוף נשקע גם גלגל החמה בעצמו, וא"כ השקיעה האמיתית היא באמת כשגלגל החמה נעלם מהעין כפשט הלשון, ו'ביאת אורה' הוא הקודם, ואמנם אין בו נפ"מ למעשה כיון שעדיין החמה בעולם, ורק לענין תוספ"ש כנ"ל.
♦
ה. הוכחת הדבר בלשונות הראשונים
ונתחיל להראות איך הדבר עולה מאליו מתוך דברי הראשונים, ותחילה נביא דברי ר"ת עצמו בספר הישר שכתב: "...שאין זמן בין השמשות מתחיל משעה שרוצה החמה ליכנס ברקיע, שאם כן יש שעור חמשה מילין עד צאת הכוכבים", מפורש משמע דהשקיעה הראשונה היינו בשעה שקרני החמה מתחילות ליכנס ברקיע, ולא משעה שגלגל החמה נכנס ברקיע.וכן יש להוכיח מלשון תוס' הרא"ש: "דמשקיעת משמע מתחלת שקיעה שמתחלת החמה ליכנס בעובי הרקיע ומתחלת אורה להיות כהה, ומאז ועד צאת הכוכבים איכא ד' מילין", הרי מפורש בדבריו שאין כאן היעלמות השמש אלא שנכהה אורה.
וכן מבואר בלשון המאירי (ברכות כו:) שכתב: "שמי"א שעות פחות רביע ולמעלה חמה מתחלת להשתקע ואינה נראית לרוב בני אדם, אבל קודם לכן אין שם סרך לילה כלל", מוכח דבתחילת השקיעה היינו שאינה נראית לרוב בנ''א, ולא כשנעלמת לגמרי.
ועוד יותר מפורש בדבריו שבת לד: "ומה שאמרו בפסחים משקיעת החמה עד צאת הככבים ד' מילין, פירושה מתחלת שקיעתה כשמתחלת ליכנס והיא נראית עדין מעט מעט עד שתכנס כולה, ומ"מ גדולי הדורות משתמשים בתחלת שקיעה זו לומר בה שהיא בכלל תוספת חול ר"ל שקודם שתתחיל לשקוע כלל אינה בכלל תוספת ומשתתחיל לשקוע אם רצה להוסיף הרי הוא בכלל תוספת".
ועוד הוכחה ברורה מדברי הבית יוסף (יו"ד קצ"ו) לגבי הפס"ט, שכתב: "ובין השמשות דקא אמרן משמע ודאי דלאו דוקא.. דקודם זמן בין השמשות טובא הוא, ואף קודם בין השמשות דרבינו תם". הנה מפורש בדבריו דזמן ביהש"מ דר''ת מוקדם מזמן ביהש''מ דהגאונים.
וכן ברמב''ן מוכח כן, שהוכיח מהגמ' בדף לה: "אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שמשא בריש דיקלי איתלו שרגא", והוכיח דלמאן דקים ליה, אע"פ שנסתלקה מראש הדקלים כל זמן שלא שקעה מותרין במלאכה, והנה חמה בראש הדקלים הוא בודאי מיירי בגוף גלגל החמה עצמו, והוא עוד לפני השקיעה הראשונה, ומעתה מסתבר מאוד דמש''כ 'עד שלא שקעה' מיירי על שקיעה שלנו.
♦
ו. הוכחות מהאחרונים והפוסקים.
וכן באחרו' נתבאר בכ''מ כבירור זה, כגון הפנ''י בברכות (כו:) לגבי פלוגתת ר''י ורבנן בזמן מנחה אם עד הלילה כסוף זמן הקרבת התמיד, או עד פלה''מ כעיקר זמנו לר"י, והקשה הפנ''י דבזבחים דנ''ו איתא שהדם נפסל משקיעת החמה, וכ' התוס' דהיינו מתחילת שקיעה שהוא מהלך ד''מ קודם צאת הכוכבים, "וא"כ הוא קרוב ממש לשיעורו דר"י", ומזה הכריח דקאי על כל השייך להקרבת התמיד כולל הנסכים ע"ש, ועכ"פ מהא דכתב שהוא קרוב ממש, ברור א"כ כמשנ''ת שתחילת שקיעה היא מעט אחרי פלה''מ.ובעולת שבת: "וזה שכתב המחבר שאין השמש נראה, כלומר שאינו נראה בכוחו כמאז מפני שהתחיל לכנס ברקיע". ובפרישה (סי' תרכ"ג) "דכיון שמתחלת החמה לשקוע היא מתחלת לכנוס בחלונה היא זורחת למטה כנגדה ממש, נמצא שהיא על ראש האילנות".
ויש עוד להוכיח כן מדברי הב"ח, שהביא ג' דיעות, א' דעת ר"ת, ב' דעת הראב"ן דנקט כהגאונים דביהש"מ הוא 3/4 מיל שאחר שה"ח עד צאה"כ, ג' דעת היראים, דביהש"מ הם ג' רבעי מיל קודם שמתחלת החמה לשקוע, שרק נוטה מעט ומכירין העולם שרוצה ליכנס בעובי הרקיע, ובשה"ח הוא באמת לילה גמור. וסיים הב"ח דהמרדכי והאגודה הביאו לדברי הרא"ם, ומשמע שדעתם להורות לחומרא כמותם באיסורא דאורייתא, "מיהו כבר נהגו העם להקל על פי פירוש רבינו תם והגדולים שהסכימו לפירושו, אבל ודאי המחמיר לעצמו בהכנסת שבת כדעת הרא"ם תבוא עליו ברכה", והנה מפורש בדבריו דדעת ר"ת הוא לקולא, ובודאי גם בצאת השבת הוא כן, (שא"א לומר שתפסו קולא דר"ת בכניסת השבת וקולת הגאונים ביציאתה שהוא נקרא רשע בגמ' בעירובין), ובפשטות כונתו כר"ת היינו נמי כהגאונים, ולאפוקי מדעת היראים שהקדים את זמן ביהש"מ וממילא את התוספת המחויבת.
ועיין בספר שלחן לחם הפנים (לרבי יעקב רקח סימן שלא עמוד צח וצט) שכתב על שיטת רבינו תם "ודוקא לענין החומרא טוב להחמיר בקבלת שבת", והיכן מצאנו חומרא בשיטת ר"ת, אם לא שנפרש כונתו להוסיף את החמישים ושמונה דקות וחצי לפני השקיעה שלנו, ואז יקבל שבת לפני השקיעה הראשונה של רבינו תם (והב"ח כתב קולא היינו כנ"ל לאפוקי מהיראים שמשוי ליה ביהש"מ גמור, אבל לר"ת הוא רק זמן הראוי לתוספת).
♦
ז. גם להמפרשים שאין השמש נראית, כונתם שאינה נראית בכל המקומות
והנה בכמה ראשונים (תוס' רי"ד ועוד) מצאנו לשונות ששקיעה ראשונה היא שקיעת השמש ממש, ולכאו' יש לשדות מזה נרגא ביסוד הנ"ל, שמדבריהם נראה דשקיעת השמש היא הראשונה.אבל יש לדחות גם הוכחה זו ע"פ בירור אחר שנתברר באחרונים (ועמד ע"ז הר' עידוא אלבה בגליון י'), דהנה גם היעלמות השמש מעינינו אינה שווה בכל המקומות, וכשעומד אחד על ההר וחבירו בתחתית ההר, יראה העומד בגובה את השמש שוקעת זמן רב לפני חבירו, אבל פשטות הגמ' משמע דמדינא אין הולכים לפי ההר אלא לפי המישור [וכפי שאמר ר' יוסי בדף קיז: "יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי", ופירש"י דטבריה בתחתית ההר והשמש שוקעת מעיניהם מוקדם וסבורים שחשיכה, ואילו ציפורי שוהה מלהחשיך ולכך מאחרים מלצאת, והרי שם מיירי על מידת חסידות, ומוכח דמדינא לא היו צריכים לעשות כן להחשיב לפי הגובה].
וא"כ העיקר נשאר, שהשקיעה האמיתית היא כאשר שוקעת השמש מכל האופק, שרק אז מגיע הסימן של פני מזרח מאדימין, וקודם לכן, אף שבמקצת מקומות גם גוף השמש כבר אינו נראה, אבל עדיין אינו עיקר השקיעה.
והדבר מדויק היטב בדברי התוס' רי"ד, שכתב: "שאע"פ ששקעה החמה ונעלמה מן העין, עדיין אורה שולט בעולם, שעדיין לא נעלמה מכל העולם כולו, שאילו הי' עולה אדם על ההרים עדיין הי' יכול לראותה ומפני זה שולט עדיין אורה בעולם, וכ"ז שאורה שולט אין פני המערב מאדימין, אבל כששוקעת לגמרי והולכת תחת הארץ מסתלק אורה מן העולם ואז מתחילין פני המערב להאדים מכח זהרוריתה".
ורמז לדבר במה דקאמר רבי חנינא הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה, ונתבאר בראשונים כאן דאתא לאשמועינן דטבילה מעלייתא היא וז"ש יניח חמה בראש הכרמל וכו' ואחר כל זה יתחיל השיעור, ומשמע בדבריהם דחמה בראש הכרמל היינו תחילת שקיעה, ולא הוי שקיעה אלא לאותו שעומד בראש הכרמל.
♦
ח. יישוב מנהג ישראל בחו''ל כר''ת
והנה רבים תמהים מאוד על חידוש זה, פוק חזי מה עשו אבותינו ואבות אבותינו בחו''ל, שנהגו בכל הקהילות כר''ת אף לקולא, וכמש''כ החת"ס (בסי' פ', וכעי"ז במג"א): "והנה אנחנו כולנו במדינות אלו עושים במלאכה עש"ק עד קרוב לשעה או ג' רביע שעה קודם צאת הכוכבים"[12].ובשביל לבאר ענין זה, יש להקדים בבירור יסודי בהאי סוגיא, דהנה בגמ' נזכרו ב' סימנים עיקריים לדעת מתי לילה, א' בהכסיף העליון והשווה לתחתון, והב' ביציאת ג' כוכבים (והוא באמת הסימן העיקרי שנזכר בכ''מ ללילה, כמבו' בברכות ב' ע"א ופסחים ב' ע"א ומגילה כ' ע"ב), והנה לא נאמר שיעור כמה הוא זמן מהשקיעה ועד הלילה, ולפ"ז העיקר לדינא לקבוע את הלילה הוא רק השיעור של צאה"כ או 'הכסיף' לבד.
וכ"כ המ"ב: "ואף על גב שנראה לעינים שמשך בה"ש שהוא עד צאת הכוכבים הוא הרבה יותר מג' רבעי מיל, הוא כמו שכתב הגר"א בבאורו ששעור הגמרא נאמר רק על אופק בבל או א"י, ובמדינותינו שנוטה יותר לצפון מתארך יותר. ולכן לענין סוף בה"ש אין לנו משך זמן מסוים מן הגמרא על אופק שלנו ורק תלוי לפי הראות מתי הוא ג' כוכבים בינונים אבל לא גדולים ולפי שאין אנו בקיאין איזהו בינונים צריך להמתין עד קטנים".
וכ"כ להלכה: "דאם רואה שהכסיף העליון ושוה לתחתון, (דהיינו שנשקע האודם מן כל כפת הרקיע בצד המערבי), ויש ג"כ ג' כוכבים, א"צ להחמיר להמתין על שעות זמניות בימים הארוכים אפילו לדעת ר"ת! דהא אלו שני הסימנים ג"כ נאמר בגמרא על זמן הלילה, (וכדאיתא ג"כ שם בגמ' דאביי הוי מסתכל על סימנא דהכסיף, ומשמע דבסימן זה לבד היה מסתפק), ונהי דאין אנו בקיאין כ"כ כמותם עכ"פ בהצטרף ג"כ סימן הכוכבים בודאי שוב אין לנו להחמיר יותר".
ובדרך אפשר ניתן לומר דזהו סיבת מנהגם של ישראל בחו''ל למנות מהשקיעה הנראית לעינינו ע"ב דקות, כיון שזמן יציאת הכוכבים אצלם היה מאוחר, וא"כ במקומם התפרש ר''ת כמו המנח''כ, אבל לא צריך לומר בשביל זה שזהו כונת ר''ת שמסביר את הגמ' כך, שהרי הגמ' מיירי בא"י, ולכן גם מנהג יושבי א''י כהגאונים, והכל על מקומו בא בשלום.
♦ ♦ ♦