ראש ישיבת 'עוד יוסף חי'
ממחברי אל הר המור, תורת המלך ועוד
פסק הרמב"ם לגבי המפיס מורסא והצד נחש בשבת
גרסי' בגמרא בשבת בפרק שמונה שרצים (קז:):הצדן לצורך חייב וכו'[3]: מאן תנא, אמר רב יהודה אמר רב: רבי שמעון היא, דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה.
איכא דמתני לה אהא, המפיס מורסא בשבת - אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ממנה לחה פטור. מאן תנא, אמר רב יהודה אמר רב: רבי שמעון היא, דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה.
ואיכא דמתני לה אהא, הצד נחש בשבת - אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור, אם לרפואה חייב. מאן תנא, אמר רב יהודה אמר רב: רבי שמעון היא, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.
ולכאורה נראה מכאן שהמפיס מורסא על מנת להוציא ממנה לחה והצד נחש בשבת, פטור רק לפי רבי שמעון, הפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, אך לפי רבי יהודה, שמחייב במשאצל"ג, יהיה חייב. ומכאן תמיהה גדולה על הרמב"ם, שלמרות שפסק (שבת א, ז) כרבי יהודה שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, פסק את המשנה של מפיס מורסא ושל צד נחש להלכה. וזו לשונו (שם פרק י, הלכה יז והלכה כה):
המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה, הרי זה חייב משום מכה בפטיש, שזו היא מלאכת הרופא. ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה, הרי זה מותר...
רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן, אף על פי שאינן ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת, והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה, כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו.
בכדי להסביר את הרמב"ם, נקדים את דברי הגמרא בסוף פרק האורג (קז.):
אמר שמואל: כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, לבר מהני תלת דפטור ומותר: חדא הא[4]. וממאי דפטור ומותר, דקתני סיפא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו.
ואידך, המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה לחה פטור. וממאי דפטור ומותר, דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ.
ואידך, הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור אם לרפואה חייב. וממאי דפטור ומותר, דתנן כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך.
יש לשים לב שבמקרה הראשון, של הצד צבי בדרך ממילא, האדם ישב במקום שמותר לו לשבת ורק לאחר זמן קרה הדבר, שלולא היותו שם הצבי היה יכול לצאת. לפיכך, ברור שהטעם שהוא פטור ומותר, הוא כלשון הרמב"ם (י, כג), משום שהוא "לא עשה כלום". אם כן, נראה שזו כוונת שמואל גם בשני המקרים האחרים, וכדלקמן:
במקרה של המפיס מורסא, הרמב"ם סובר שכשכוונתו היתה לעשות פתח החיוב הוא "משום מכה בפטיש, שזו היא מלאכת הרופא", וכמו שהאריך בלשונו לומר שעשה זאת "כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה". ולפי זה, כשאין כוונתו לעשות פתח אין זה מוגדר כלל כמכה בפטיש ואין זה מלאכה כלל.
אותו הדבר גם בצד נחש, הגדרת מלאכת צידה היא תפיסת בעל חיים על מנת לקחת אותו, ולא מספיק רק למנוע ממנו לזוז. אך כאן הרמב"ם מדגיש שהוא רק חוסם אותו, וכמו שכתב "כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו", וגם כאן אין זה מוגדר כלל כמלאכה[5].
אם כן, שמואל שאמר שבשלושת המקרים האלו פטור ומותר, סובר שהטעם שפטור הוא משום שאין כאן מלאכה כלל, בניגוד לדעת רב בפרק שמונה שרצים (קז:) שהבאנו בהתחלה, שסובר שהטעם שפטור בשני המקרים האחרונים (מפיס מורסא וצד נחש) הוא משום שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה. לפי זה, יש לומר שהרמב"ם פסק כשמואל ואתי שפיר מה שהקשינו עליו.
ונראה שהרמב"ם פסק בזה כשמואל, אף שהלכה כרב באיסורי (כדאיתא בבכורות מט:), משום שבגמרא בפרק שמונה שרצים לא ברור לגמרי מה דעת רב, שהרי בגמרא שם ישנן שלוש גירסאות על מה דברי רב נסובים - והוי ליה רב ספק ושמואל ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי.
ואכן, את הגירסא הראשונה בדברי רב (הגורסת שרב אמר את דבריו על דברי המשנה לגבי שאר שקצים ורמשים, שהצדן שלא לצורך פטור), שעליה שמואל לא חלק, הרמב"ם פסק להלכה - שהרי בניגוד למשנה שם, שפטרה את הצד שאר שקצים ורמשים שלא לצורך, הרמב"ם (י, כא) פסק שחייב, כשיטתו שהלכה כר' יהודה שמחייב במשאצל"ג.
♦ ♦ ♦